השם הטוב - ג'ומפה להירי - 2005

השם הטוב

מאת ג'ומפה להירי

תרגמה מאנגלית: שלומית אפל

The Namesake/ Jumpa Lahiri

 

לאלברטו ואוקטביו,

שאני קוראת להם בשמות אחרים

 

 

לא הבאנו זאת אלא כדי שיראה הקורא עצמו, כי הדבר

אירע מתוך הכרח מוחלט, ושם אחר אי  אפשר היה לתת לו בשום פנים.

                           ניקולאי גוגול "האדרת" (בתרגום יצחק שנהר)

 

 

1.

1968

בערב אוגוסט דביק, שבועיים לפני מועד הלידה, עומדת אַשימה גַנגוּלי במטבח דירתה שבכיכר סֶנטרַל, מערבבת פצפוצי אורז, בוטני "פלַנטֶרס" ובצל אדום קצוץ בקערה. היא מוסיפה מלח, מיץ לימון, פרוסות דקות של פלפל צ'ילי ירוק, ומצטערת שאין לה שמן חרדל לצקת לתערובת. את המרקחת הזאת כבר אוכלת אשימה כל תקופת הריונה, חיקוי צנוע של החטיף הנמכר בפרוטות על מדרכות כלכותה וברציפי רכבת בכל רחבי הודו, עולים על גדותיהם בחרוטי נייר עיתון. אפילו עכשיו, כשאין כמעט מקום פנוי בתוכה, זו תאוותה היחידה. היא טועמת מתוך כף ידה הקעורה ומזעיפה פניה; כתמיד, משהו חסר. היא בוהה בלוח שמאחורי משטח העבודה, שכלי הבישול שלה תלויים עליו, מכוסים כולם בשכבת שומן דקה. היא מנגבת את הזיעה מפניה בקצה הלא-מחובר של הסארי שלה. כפות רגליה הנפוחות שעל רצפת הלינוליאום האפורה המנומרת כואבות. אגן הירכיים שלה כואב ממשקלו של התינוק. היא פותחת ארון, שמדפיו מצופים בנייר משבצות צהוב-לבן מלוכלך שהתכוונה להחליף, לוקחת עוד בצל, ושוב מזעיפה פניה כשהיא מקלפת את קליפת השָני הפריכה שלו. חמימות מוזרה מציפה את בטנה, ואחריה התכווצות עזה כל-כך עד שכל גופה מתקפל, והיא מתנשמת בלי קול ושומטת את הבצל בחבטה אל הרצפה.

התחושה חולפת, אבל במקומה באה עווית טורדנית מתמשכת יותר. בחדר האמבטיה היא מגלה שכבה עבה של דם חום-אדמדם. היא קוראת לבעלה, אַשוֹק, תלמיד לתואר דוקטורט שלב א' בהנדסת חשמל במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (TIM), שלומד בחדר השינה.  הוא רכון על שולחן קלפים, ומיטתם, שני מזרנים צמודים תחת כיסוי בד אדום וסגול, משמשת לו כיסא. כשהיא קוראת לאשוק, היא לא קוראת אותו בשמו.  כשאשימה חושבת על בעלה היא אף פעם לא חושבת על שמו של בעלה, אף-על-פי שהיא יודעת היטב מהו. היא אימצה לה את שם משפחתו, אבל מתוך נימוס מסרבת לבטא את שמו הפרטי. רעיות בנגליות אינן נוהגות כך. כמו נשיקה או ליטוף בסרט הינדי, שמו של הבעל הוא דבר אישי, ולכן אין אומרים אותו, אלא עוקפים זאת בחוכמה. וכך, במקום לקרוא בשמו של אשוק, היא משמיעה מילת שאלה, שמשמעה בערך "אתה שומע אותי?"

 

עם שחר מוזמנת מונית להעביר אותם ברחובות קיימברידג' השוממים, במעלה מסצ'וסטס אבניו, על-פני הרווארד יארד, אל בית-החולים "מאונט אובורן". אשימה נרשמת, עונה לשאלות על תכיפות הצירים ומשכם, ואשוק ממלא את הטפסים. מושיבים אותה בכיסא-גלגלים ומובילים אותה דרך מסדרונות מבריקים ומוארים באור בהיר, ומכניסים אותה במהירות לתוך מעלית שהיא מרווחת יותר ממטבחה. בקומת היולדות מקצים לה מיטה ליד חלון, בחדר שבקצה המסדרון. מבקשים ממנה להסיר את הסארי שלה, סארי של משי מוֹרשידבּאד, בעבור חלוק כותנה פרחוני, שמגיע לה, למבוכתה הקלה, רק עד ברכיה. אחות מנסה לקפל את הסארי, אבל אינה יכולה להתגבר על ששת המטרים החמקמקים ודוחסת את הבד במזוודתה הכחולה-האפורה של אשימה. הרופא המיילד שלה, ד"ר אשלי, גבר יפה יופי קודר בנוסח הלורד מאונטבטן ובעל שיער נאה בצבע החול המשוך על רקותיו, בא לבדוק את התקדמותה. ראשו של התינוק מונח בתנוחה הנכונה, וכבר החל לרדת. אומרים לה שהיא עדיין בשלב מוקדם של הלידה, עם פתיחה של שלושה סנטימטרים, שמתחילה להימחק. "מה זאת אומרת, פתיחה?" היא שואלת, וד"ר אשלי מרים שתי אצבעות צמודות, מפשק אותן, ומסביר את הדבר הלא-ייאמן שצריך גופה לעשות כדי שהתינוק יוכל לעבור. התהליך יימשך זמן מה, אומר לה ד"ר אשלי; כיוון שזה הריונה הראשון, הלידה עלולה להימשך עשרים-וארבע שעות, ולפעמים אף יותר. היא תרה אחר פניו של אשוק, אבל הוא נשאר מאחורי הווילון שסגר הרופא. "אני אחזור," אומר לה אשוק בבנגלית, ואחות מוסיפה: "אל תדאג, מר גנגולי, יש לה עוד דרך ארוכה. מעכשיו היא בידיים שלנו."

עכשיו היא לבדה. הווילונות מפרידים אותה משלושת הנשים האחרות שבחדר. אחת מהן, מתברר לה מקטעי שיחה, שמה בֶבֶרלי. אחרת היא לוֹיִס, ולשמאלה שוכבת קרוֹל. "לעזאזל, לעזאזל שתלך, זה נורא," היא שומעת אחת מהן אומרת. ואז נשמע קול גבר: "אני אוהב אותך, מותק." מילים שאשימה לא שמעה ולא מצפה לשמוע מבעלה שלה; אין זו דרכם. לראשונה בחייה היא ישנה לבד, מוקפת זרים; כל חייה ישנה או בחדר אחד עם הוריה, או כשאשוק לצידה. רוצה היתה שהווילונות יהיו פתוחים, כדי שתוכל לשוחח עם הנשים האמריקאיות. אולי אחת מהן כבר ילדה פעם ותוכל לומר לה למה לצפות. אבל מניסיונה למדה שהאמריקאים, למרות הצהרות החיבה הפומביות שלהם, למרות חצאיות המיני והביקיני, למרות אחיזות הידיים ברחוב והשכיבה זה על זה בקיימברידג' קומון, מעדיפים פרטיות. היא פורשת את אצבעותיה על התוף הענקי, המתוח, שנעשה מרכז גופה, ותוהה איפה הן ברגע זה ידיו ורגליו של התינוק. הילד כבר לא חסר מנוחה; בימים האחרונים, חוץ מרפרוף פה ושם, לא חשה אותו חובט או בועט או נלחץ אל צלעותיה. היא תוהה אם היא ההודית היחידה בבית-החולים, אבל פרפור קל של התינוק מזכיר לה שהיא למעשה לא לבדה. מוזר הוא בעיני אשימה שילדה ייוולד במקום שרוב האנשים באים אליו כדי לסבול או למות. היא לא מוצאת שום עידוד במרצפות ובספיני התקרה הלבנים לובן עמום, בסדינים הלבנים המהודקים למיטה. בהודו, היא אומרת בלבה, הנשים באות ללדת בבית הוריהן, הרחק מבעלים, ממחותנים ומחובות משק הבית, נסוגות לזמן מה אל הילדות בבוא התינוק.

עוד ציר מתחיל, עז יותר מקודמו. היא צועקת, לוחצת את ראשה אל הכר. אצבעותיה לופתות את סורגי המיטה הצוננים. אף אחד לא שומע אותה, אף אחות לא ממהרת אליה. הורו לה למדוד את משך הצירים ולכן היא מביטה בשעונה, מתנת פרידה מהוריה, שענדו אותו על פרק ידה כשראתה אותם בפעם האחרונה, במהומת נמל התעופה, בדמעות. רק כשכבר היתה במטוס, טסה לראשונה בחייה במטוס בואק וי.סי. 10, שעשרים וששה מבני משפחתה צפו בהמראתו מחרישת האוזניים מהמרפסת בנמל התעופה "דום-דום", שעה שהיא נישאה מעל לאזורים של הודו שרגלה לא דרכה בהם מעולם, ואף רחוק יותר, מחוץ לגבולות הודו, רק אז הבחינה בשעון בתוך שלל צמידי הנישואין שעל שתי זרועותיה: ברזל, זהב, אלמוג, צדף. עכשיו, בנוסף לאלה, היא עונדת צמיד פלסטיק עם תווית מודפסת המזהה אותה כחולה של בית-החולים. פני השעון שלה  מופנים אל פנים פרק ידה. על גבו, מוקפים במילים עמיד במים, אנטי-מגנטי, מוגן מפני זעזועים, חרוטים ראשי-התיבות של שמה שלאחר נישואיה: א.ג.

שניות אמריקאיות מתקתקות על נקודת הדופק שלה. למשך חצי דקה עוטפת את בטנה חגורת כאב, המקרין אל גבה ומתפשט במורד רגליה. ואז, שוב, הקלה. היא מחשבת את הזמן ההודי על אצבעותיה. קצה האגודל נוגע בכל שלב של הסולמות החומים החרוטים בגב אצבעותיה, ואז נעצר באמצע השלישי: השעה בכלכותה היא תשע שעות וחצי קדימה, כבר ערב, שמונה וחצי. במטבח דירת הוריה שברחוב אמהֶרסט, מוזג, ברגע זה ממש, המשרת את התה שלאחר ארוחת הערב בכוסות מהבילות, מסדר עוגיות "מארי" על מגש. אימה, שבקרוב מאוד תהיה סבתא, עומדת מול הראי של שולחן ההלבשה שלה, ובאצבעותיה מתירה את שערה היורד לה עד מותניה, עדיין שחור יותר מאפור. אביה רכון על שולחנו הנטוי, המוכתם בדיו, ליד החלון, מצייר, מעשן, מקשיב ל"קול אמריקה". אחיה הצעיר, ראנה, מתכונן על המיטה למבחן בפיסיקה. היא מדמיינת בבהירות את רצפת הבטון האפורה בחדר האורחים של הוריה, חשה את קרירותה המוצקה למגע הרגליים אפילו בימים החמים ביותר. תצלום ענקי בשחור-לבן של אבי אביה המנוח נראה במעורפל בקצה אחד של החדר על קיר הטיח הוורוד; מולו, חדרון המופרד בשמשות זכוכית אטומה, מלא ספרים וניירות ופחיות צבעי המים של אביה. לרגע נעלם משקל התינוק, מתחלף בתמונה העוברת מול עיניה, ומיד שוב מתחלפת במראה רצועה כחולה של נהר הצ'רלס, צמרות ירוקות עבותות, מכוניות גולשות הנה והנה בממוריאל דרייב.

בקיימברידג' השעה אחת-עשרה בבוקר, כבר שעת ארוחת הצהריים בסדר היום המואץ של בית- החולים. מביאים אל מיטתה מגש ועליו מיץ תפוחים חם, ג'לי, גלידה ועוף אפוי קר. פטי, האחות הידידותית שעל אצבעה טבעת אירוסין של יהלום ותחת שביסה שוליים של שיער אדמוני, אומרת לאשימה לאכול רק את הג'לי ומיץ התפוחים. מוטב כך. אשימה לא היתה נוגעת בעוף, גם אילו הרשו לה; האמריקאים אוכלים את העוף עם העור, אם כי לא מכבר מצאה אשימה קצב אדיב ברחוב פרוספקט שהסכים להסיר את העור למענה. פטי באה להתפיח את הכרים, לסדר את המיטה. ד"ר אשלי מציץ מפעם לפעם. "אין מה לדאוג," הוא מצייץ, מצמיד מסכת לבטנה של אשימה, מלטף את ידה, מתפעל משלל הצמידים. "הכל נראה בסדר גמור. אנחנו מצפים ללידה רגילה בהחלט, גב' גנגולי."

אבל שום דבר אינו רגיל בעיני אשימה. במשך שמונה-עשר החודשים האחרונים, מאז הגיעה לקיימברידג', לא היה בכלל שום דבר רגיל בעיניה. לא הכאב דווקא, שעליו, היא יודעת איכשהו, תתגבר; אלא התוצאה: אמהות בארץ זרה. כי דבר אחד הוא להיות בהריון, לסבול את בחילות הבוקר במיטה, את הלילות ללא שינה, את ההלמות העמומה בגבה, את אינספור הביקורים בשירותים. במשך כל החוויה הזאת, למרות אי-הנוחות ההולכת וגוברת, נדהמה מיכולתו של גופה ליצור חיים, בדיוק כמו שעשו אימה וסבתה וכל אימות אימותיה לפניה. העובדה שהדבר קורה רחוק כל-כך מהבית, הרחק מהשגחתם ומעיניהם של כל אהוביה, הגדילה את הנס אף יותר. אבל מבהיל אותה הצורך לגדל ילד בארץ שאין לה בה אף לא קרוב אחד, שהיא מכירה כה מעט, שהחיים בה נראים לא-ודאיים ודלים כל-כך.

"אולי תתהלכי קצת? זה יכול להועיל לך," אומרת לה פטי כשהיא באה לפנות את מגש ארוחת הצהריים.

אשימה מרימה את עיניה מהעותק המרופט של מגזין "דֶש" שהביאה עמה כדי לקרוא בעת הטיסה לבוסטון ועדיין לא יכלה לשכנע את עצמה לזרוק אותו. הדפים המודפסים באותיות הבנגליות, המחוספסים מעט למגע, מביאים לה נחמה מתמדת. היא כבר קראה כל אחד מהסיפורים הקצרים, השירים והמאמרים תריסר פעמים. בעמוד אחת-עשרה יש ציור עט-ודיו של אביה, המאייר של המגזין: נוף קו הרקיע של צפון כלכותה, שצויר מגג דירתם בבוקר ינואר ערפילי. היא עמדה מאחורי אביה בשעה שצייר אותו, רואה אותו רכון על כן הציור שלו, סיגריה תלויה בשפתיו, כתפיו עטופות בצעיף קשמיר שחור.  

"כן, בסדר," אומרת אשימה.

פטי עוזרת לה לקום מהמיטה, תוחבת את כפות רגליה זו אחר זו בנעלי בית, כורכת כתונת לילה נוספת על  כתפיה. "רק תחשבי," אומרת פטי כשאשימה מתאמצת לעמוד. "בעוד יום או יומיים תהיי קלה פי שניים." היא אוחזת בזרועה של אשימה והן יוצאות מהחדר אל המבואה. אחרי כמה צעדים אשימה נעצרת, רגליה רועדות ועוד גל של כאב גואה בגופה. היא מנידה בראשה ועיניה נשטפות דמעות. "אני לא יכולה."

"את כן יכולה. תלחצי את ידי. תלחצי חזק כמה שתרצי."

כעבור רגע הן ממשיכות, לעבר תחנת האחיות. "היית רוצה בן או בת?" שואלת פטי.

"אם רק יהיו עשרה אצבע ועשרה בוהן," עונה אשימה. את הפרטים האנטומיים האלה, סימני החיים המיוחדים האלה, אותם מתקשה אשימה ביותר לתאר כשהיא מדמיינת לה את התינוק בזרועותיה.

פטי מחייכת, חיוך קצת רחב מדי, ואשימה מבינה פתאום את טעותה, יודעת שהיה עליה לומר  "אצבעות" ו"בהונות". הטעות מכאיבה לה כמעט כמו הציר הקודם. אנגלית היתה מה שלמדה. בכלכותה, לפני נישואיה, למדה לקבלת תואר בקולג'. היא נתנה שיעורים פרטיים לילדי בית-ספר בבתיהם, על מרפסותיהם ועל מיטותיהם, עזרה להם לשנן את טֶניסוֹן ואת ווֹרדסווֹרת, לבטא מילים כמו "מלאכה" ו"שליח", להבין את ההבדל בין טרגדיה אריסטוטלית לשייקספירית. אבל בבנגלית, אצבע פירושה היא גם אצבעות, ובוהן גם בהונות.

יום אחד אחרי השיעור פגשה אותה אימה בפתח, ואמרה לה ללכת היישר לחדרה ולהתכונן: גבר בא להיפגש אתה. זה היה הגבר השלישי באותו מספר של חודשים. הראשון היה אלמן עם ארבעה ילדים. השני, צייר קריקטורות בעיתון שהכיר את אביה, איבד את זרועו השמאלית כשפגע בו אוטובוס באספלנד. לשמחתה הרבה, דחו אותה שניהם. היא היתה בת תשע-עשרה, באמצע לימודיה, ולא מיהרה להינשא. וכך, בצייתנות אך ללא ציפיות, התירה ושבה וקלעה את שערה, ניגבה את הכחל שנמרח מתחת לעיניה, הטפיחה מעט אבקת קוּטיקוּרה בכרית קטיפה על עורה. אמה הכינה לה על מיטתה את הסארי הדק בצבע ירוק תוכי שקיפלה ותחבה לתוך התחתונית שלה. לפני שנכנסה לחדר האורחים, עמדה אשימה רגע במסדרון ושמעה את אימה אומרת, "היא אוהבת לבשל, וסורגת נהדר. בשבוע סרגה את האפודה הזאת שאני לובשת."

אשימה חייכה, משועשעת מכישרון המכירה של אימה; כמעט שנה סרגה את האפודה, ואז עוד נאלצה אימה להשלים את השרוולים. כשהביטה אל הרצפה, שהאורחים השאירו שם את נעליהם כנהוג, ראתה, לבד משני זוגות קפקפי צ'אפאל, זוג נעלי גברים שלא ראתה כמותם מעולם ברחובות, בחשמליות ובאוטובוסים של כלכותה, ואפילו לא בחלונות הראווה של "בּאטה", נעליים חומות עם עקבים שחורים ותפרים ושרוכים בצבע לבן עמום. שורת חורים קטנים כאפונים קישטו את שני צידי כל נעל, ודוגמה נאה כמו קועקעה במחט בעור חרטומיהן. כשנתנה בהן מבט בוחן יותר, ראתה את שם היצרן כתוב בתוכן, באותיות זהב שכמעט דהו: מישהו ובניו, נכתב שם. היא ראתה את המידה, שמונה וחצי, ואת ראשי התיבות ארה"ב, ובעוד אימה ממשיכה להלל ולשבח אותה, תחבה אשימה, נכנעת לדחף פתאומי שהשתלט עליה,  את רגליה לתוך הנעליים שלפניה. זיעה של רגלי הבעלים שנשארה שם התערבבה בשלה, והדהירה את הלמות ליבה; היה זה הדבר הקרוב ביותר למגעו של לגבר שהתנסתה בו מעודה. העור היה מקומט, כבד, ועדיין חמים. בנעל השמאלית הבחינה שאחד השרוכים המצולבים דילג על חור, והטעות הזאת הרגיעה אותה.

היא חילצה את רגליה ונכנסה לחדר. הגבר ישב בכיסא נצרים, הוריו על קצה המיטה הכפולה שאחיה ישן עליה בלילה. הוא היה שמנמן מעט, מלומד למראה אבל עדיין צעיר, עם משקפיים במסגרת שחורה עבה ואף דק ובולט. שפם גזוז בקפידה, מחובר לזקן המכסה רק את סנטרו, שיווה לו מראה אלגנטי, אצילי משהו. לבוש היה גרביים חומים ומכנסים חומים וחולצת פסים בירוק-לבן, ומבטו העגום היה נעוץ בברכיו. 

כשהופיעה לא הרים את עיניו, והיא, כשעברה את החדר, אמנם חשה במבטו, אבל עד שהצליחה להגניב אליו עוד מבט, כבר היה שוב אדיש, ממוקד בברכיו. הוא כחכח בגרונו כאילו רצה לומר משהו, אך לא אמר כלום. אביו הוא שדיבר במקומו וסיפר שהגבר למד בסנט קסוויאר, אחר-כך בקולג' להנדסה, וסיים בהצטיינות את שני המוסדות. אשימה התיישבה והחליקה את קפלי הסארי שלה. היא חשה שהאם מתבוננת בה בשביעות רצון. גובהה של אשימה היה מטר ושישים, גבוה לאישה בנגלית, ומשקלה ארבעים ותשעה קילוגרם. גון פניה נטה לכהה, אבל לא פעם אחת ציינו את דמיונה לשחקנית מדהאבי מוחרג'י. ציפורניה היו ארוכות להפליא, ואצבעותיה, כאצבעות אביה, אצבעות אמן דקות. חקרו אותה על לימודיה, והיא נתבקשה לדקלם כמה בתים מתוך "הנרקיסים"1. משפחתו של הגבר גרה באַליפּוּר. האב היה מנהל עבודה במחלקת המכס של חברת אוניות. "בני גר כבר שנתיים בחו"ל," אמר אביו של הגבר, "הוא לומד לדוקטורט  בבוסטון, חוקר בתחום של סיבים אופטיים." אשימה לא שמעה מימיה על בוסטון ועל סיבים אופטיים. היא נשאלה אם תסכים לטוס במטוס ואחר-כך אם תוכל לחיות, לבדה, בעיר שידועה בחורפיה הקשים והמושלגים.

"והוא לא יהיה שם?" שאלה והצביעה על הגבר שלנעליו נכנסה לרגע, אבל עדיין לא אמר לה אף מילה.

רק אחרי האירוסין נודע לה שמו. שבוע אחר-כך הודפסו ההזמנות, וכעבור עוד שבועיים הולבשה וקושטה בידי אינספור דודות, ודודניות אינספור מרחפות סביבה. אלה היו רגעיה האחרונים כאשימה בהדורי, לפני שנעשתה אשימה גנגולי. שפתיה נצבעו, מצחה ולחייה נוקדו במשחת אלמוג, שערה נכרך על ראשה, נעטר בפרחים, הוצמד למקומו במאות סיכות מתכת שתידרש שעה להסירן כשהטקס יסתיים לבסוף. ראשה נעטף ברשת שָני. האוויר היה לח, ושערה של אשימה, הסמיך משער כל דודניותיה, סירב, למרות כל הסיכות, להישאר משוטח. היא ענדה את כל השרשרות, המחרוזות והצמידים שנועדו לבלות את מרבית ימי חייהם בתיבה ענקית בכספת של בנק בניו אינגלנד. בשעה היעודה הושבה באפיריון שקישט אביה, הורמה מטר וחצי מעל לאדמה, ונישאה לפגוש את חתנה. את פניה הסתירה בעלה פלפל דמוי לב, וראשה נשאר מורכן עד שהקיפה אותו שבע הקפות.

שמונת אלפים מיל משם, בקיימברידג', למדה להכיר אותו. בערבים בישלה לו, מקווה להשביע את רצונו, בכמות הלא מוגבלת של סוכר, קמח, אורז ומלח שממש אין בהם כל דופי, שכתבה עליהם לאימה במכתבה הראשון הביתה. עכשיו כבר ידעה שבעלה אוהב את המאכלים כשהם מלוחים יותר, שבתבשיל הכבש בקארי הוא אוהב בעיקר את תפוחי-האדמה, ושהוא אוהב לסיים את ארוחתו בעוד מנה קטנה של אורז ודאל2. בלילה, שוכב לצידה במיטה, הוא שומע אותה מתארת את אירועי יומה: טיוליה במסצ'וסטס אבניו, החנויות שהיא מבקרת בהן, מאמיני הארי קרישנה המציקים לה בעלונים, גביעי הגלידה בטעם פיסטוק שהיא קונה לה בכיכר הרווארד. למרות שכר הסטודנט הצנוע שלו, הוא מצליח לחסוך כסף ולשלוח אותו לאביו כל כמה חודשים כדי לעזור להוריו להרחיב את ביתם. הוא מקפיד על בגדיו; הוויכוח הראשון שלהם היה בגלל סוודר שכיווצה במכונת הכביסה. כשהוא שב הביתה מהאוניברסיטה הוא תולה מיד את חולצתו ואת מכנסיו, לובש מכנסי פיג'מה ואם קר גם אפודה. בימי ראשון הוא מתעסק שעה בקופסאות משחת הנעליים שלו ושלושת זוגות הנעליים שלו, שניים שחורים ואחד חום. הנעליים החומות הן אלה שנעל כשבא להיפגש אתה בפעם הראשונה.  כשהיא רואה אותו יושב בשיכול רגליים על עיתונים פרוסים על הרצפה ומבריש בנחישות את העור, היא נזכרת תמיד בהתנהגותה הטיפשית במסדרון שבדירת הוריה. זיכרון הרגע הזה עדיין מזעזע אותה, והיא מעדיפה, למרות כל מה שהיא מספרת לו בלילה על חייהם המשותפים עכשיו, לשמור אותו בסוד.

 

 

בקומה אחרת של בית-החולים, בחדר המתנה, רוכן אשוק על גיליון בן חודש של ה"בוסטון גלוֹבּ", שהושאר על כיסא סמוך. הוא קורא על המהומות שפרצו בזמן הוועידה הדמוקרטית בשיקגו ועל ד"ר בנג'מין ספוֹק, רופא הילדים, שנשפט לשנתיים מאסר על איומו לייעץ למשתמטים מגיוס. שעון פאוור-לובּה הענוד על פרק ידו מקדים בשש דקות את השעון הגדול אפור הלוח שעל הקיר. השעה ארבע וחצי בבוקר. שעה קודם לכן היה אשוק שקוע בשינה, בבית, חלק המיטה של אשימה מכוסה בבחינות שבדק עד שעה מאוחרת, ואז צלצל הטלפון. לאשימה יש פתיחה מלאה והיא נלקחה לחדר הלידה, כך הודיעו לו. כשהגיע לבית- החולים אמרו לו שהיא לוחצת, שהלידה יכולה להתרחש בכל רגע. בכל רגע. ובכל-זאת נדמה שרק לפני ימים אחדים, בבוקר חורפי אחד שעינו כעין הפלדה, כשברד הכה על חלונות הבית, ירקה אשימה את התה שלה והאשימה אותו שטעה ושם בו מלח במקום סוכר, להוכחת צדקתו טעם בעצמו מן הנוזל המתוק שבספלה, אבל היא התעקשה וטענה שהוא מר, ושפכה אותו לכיור. זה היה הסימן הראשון שעורר את חשדה, ואחר-כך אישר אותו הרופא, ואחר-כך היה מתעורר בכל בוקר, כשקמה לצחצח שיניים, לקולות  ההקאה שלה. לפני שיצא לאוניברסיטה היה מניח ספל תה ליד מיטתה, ששכבה עליה אדישה ושותקת. לעיתים קרובות, וכששב בערב, מצא אותה פעמים רבות עדיין שוכבת שם, והתה כמו שהשאיר אותו.

עכשיו הוא עצמו זקוק נואשות לכוס תה, כי לא הספיק להכין לו לפני צאתו מהבית. אבל המכונה שבמסדרון נותנת רק קפה, פושר לכל המוטב, בספלים של נייר. הוא מסיר את משקפיו עבי המסגרת, שהתאים לו אופטומטריסט מכלכותה, ומצחצח את העדשות בממחטת הכותנה שיש לו תמיד בכיסו, עם האות א של אשוק, שרקמה עליה אימו בחוט כחול בהיר. שערו השחור, המסורק ברגיל בקפידה מעל מצחו, פרוע וקצותיו מזדקרות. הוא קם ומתחיל לצעוד הנה והנה כמו שאר האבות המצפים. עד עכשיו, נפתחה הדלת של חדר ההמתנה פעמיים, ואחות הודיעה שלאחד מהם נולדו בן או בת. כולם לוחצים ידיים וטופחים זה לזה על השכם, והאב מובל משם. הגברים מחכים ובידיהם סיגרים, פרחים, פנקסי כתובות, בקבוקי שמפנייה. הם מעשנים סיגריות, מאפרים על הרצפה. אשוק אדיש לכל הפינוקים האלה. הוא לא מעשן ולא שותה אלכוהול משום סוג. אשימה היא שרשומות אצלה כל הכתובות שלהם, בפנקס קטן שהיא נושאת בארנקה. מעולם לא עלה בדעתו לקנות לאשתו פרחים.

הוא חוזר לגיליון ה"גלוב", מתהלך וקורא. בגלל צליעה קלה נגררת כף רגלו הימנית של אשוק גרירה כמעט לא נראית עם כל צעד. מילדות היו לו ההרגל והיכולת לקרוא תוך כדי הליכה, מחזיק ספר בידו בלכתו לבית-הספר, מחדר לחדר בבית הוריו בן שלוש הקומות באליפור, עולה ויורד במדרגות החומר האדומות. שום דבר לא הפריע לו. שום דבר לא הסיח את דעתו. שום דבר לא המעיד אותו. בשנות בחרותו כבר קרא את כל כתבי דיקנס. הוא קרא גם סופרים חדשים יותר, גרהם גרין וסומרסט מוהם, שקנה בדוכן החביב עליו ברחוב קולג' בכסף שקיבל לכבוד הפּוּג'וּ 3 . אבל יותר מכל אהב את הרוסים. סבו אבי-אביו, פרופסור לשעבר לספרת אירופית באוניברסיטת כלכותה, קרא בקול מיצירותיהם בתרגומים לאנגלית כשהיה אשוק ילד. כל יום בשעת התה, כששיחקו אחיו ואחיותיו בחוץ קאבּאדי וקריקט, היה אשוק בא לחדרו של סבו, שקרא במשך שעה, שוכב פרקדן על מיטתו, קרסוליו משוכלים והספר שעון פתוח על חזהו, ואשוק מכורבל לצידו. כל השעה הזאת היה אשוק חירש ועיוור לכל הסובב אותו. הוא לא שמע את אחיו ואחיותיו צוחקים על הגג ולא ראה את החדר הקטנטן, המאובק והמגובב שסבו קרא בו. "תקרא את כל הרוסים," אמר סבו, "ואחר-כך תקרא אותם שוב. לעולם לא יאכזבו אותך." כשהיתה האנגלית של אשוק טובה דיה, התחיל לקרוא את הספרים בעצמו. בשעה שהלך ברחובות העמוסים והרועשים ביותר בעולם, צ'וּרינגהי וגַריאהַט רוֹאד, קרא אשוק מתוך "האחים קרמזוב", "אנה קרנינה" ו"אבות ובנים". פעם אחת, כשניסה אחד מאחיו הצעירים לחקות אותו, נפל במורד מדרגות החומר האדומות שבביתו של אשוק ושבר את זרועו. אימו של אשוק היתה בטוחה שאוטובוס או חשמלית יפגעו בבנה הבכור, בעוד חוטמו תקוע ב"מלחמה ושלום". שברגע מותו יקרא ספר.

יום אחד, השכם בבוקר עשרים באוקטובר 1961, הדבר כמעט קרה. אשוק היה אז בן עשרים ושתיים, סטודנט בקולג' להנדסה. הוא נסע ברכבת המהירה 83 האוורה-רַנצ'י צפון לבקר את סביו בחופשה החגים; הם עברו מכלכותה לגַ'משֶדפּוּר כשפרש סבו מהאוניברסיטה. מעולם לא בילה אשוק את החופשה הרחק ממשפחתו. אבל סבו התעוור זה לא כבר, וביקש במפורש שאשוק יארח לו לחברה, יקרא לו את ה"סטייטסמן" בבוקר ואת דוסטויבסקי וטולסטוי אחר הצהריים. אשוק נענה להזמנה בהתלהבות. הוא נשא עמו שתי מזוודות, באחת בגדים ומתנות, והאחרת ריקה. כי בעת הביקור הזה, כך הבטיח סבו, יינתנו הספרים שבארון הזכוכית שלו, שנאספו במשך כל ימי חייו ונשמרו תחת מנעול ובריח, לאשוק. הספרים הובטחו לאשוק כל  ימי ילדותו, וככל שזכרונו הגיע, חמד אותם יותר מכל דבר אחר שבעולם. בשנים האחרונות כבר קיבל כמה מהם, בימי הולדת ובאירועים מיוחדים. אבל עכשיו שהגיע יומו לרשת את כל השאר, היום שסבו אינו יכול עוד לקרוא את הספרים בעצמו, התעצב אשוק אל ליבו, וכשהניח את המזוודה הריקה תחת מושבו, ריגש אותו חוסר משקלה, הצטער על הנסיבות שבגללן תהיה, בשובו, מלאה.

למסעו לקח עימו כרך בודד בכריכה קשה, אסופה של סיפורים קצרים מאת ניקולאי גוגול, שנתן לו סבו כשסיים את כיתה י"ב. על עמוד השער, מתחת לחתימת סבו, רשם אשוק את שמו שלו. בגלל חיבתו המיוחדת של אשוק לספר, נסדק לאחרונה גבו והיה חשש שהדפים יתפרדו לשני חלקים. הסיפור האהוב עליו יותר מכולם היה הסיפור האחרון, "האדרת", ואותו החל אשוק לקרוא שוב כשהפליגה הרכבת מתחנת האוורה בשעת ערב מאוחרת, בצווחה ממושכת ומחרישת אוזניים, הרחק מהוריו וששת אחיו ואחיותיו הקטנים, שבאו כולם ללוותו והצטופפו ליד החלון עד הרגע האחרון, מנופפים לו על הרציף הארוך והאפלולי. הוא כבר קרא את "האדרת" פעמים רבות מספור ומשפטים וביטויים מסוימים נחרטו בזיכרונו. בכל פעם הוקסם מהסיפור האבסורדי, הטרגי ולמרות זאת מעורר השראה של אקאקי אקאקיֶביץ', גיבורו המרושש המבלה את חייו בהעתקה צייתנית של מסמכים שכתבו אחרים וסובל את לעגם של כל הסובבים אותו. ליבו יצא אל אקאקי המסכן, פקיד כנוע ממש כמו שהיה אביו של אשוק בתחילת דרכו. בכל פעם שקרא את תיאור הטבלתו של אקאקי ואת רשימת השמות המוזרים שדחתה אמו, צחק אשוק בקול. למקרא תיאור בוהנו של החייט פטרוביץ' הצטמרר, "שלה ציפורן מעוקלת, עבה ונוקשה כשריונו של צב." פיו התמלא ריר לטעם בשר העגל הקר, עוגיות השמנת והשמפניה שאכל אקאקי בלילה שבו נגנב מעילו היקר, אף-על-פי שאשוק עצמו לא טעם מעודו מאכלים כאלה. לבו של אשוק נשבר תמיד כשנשדד אקאקי "בכיכר שנדמתה כישימון נורא", ונשאר קפוא ופגיע, ומותו של אקאקי, כמה עמודים אחר-כך, הצליח תמיד להעלות דמעות בעיניו. במובנים מסוימים נעשה הסיפור הגיוני פחות ופחות בכל פעם שקרא בו, התמונות שצייר לו בחיוּת כה רבה, והפְנים במלואן, נעשו חמקמקות ועמוקות יותר. כשם שפקדה שוב ושוב רוחו של אקאקי את העמודים האחרונים, כך פקדה מקום עמוק בנשמתו של אשוק, שופכת אור על כל הדברים הלא-הגיוניים,  כל מה שהוא בלתי נמנע בעולם.

בחוץ החשיך הנוף במהירות, האורות הפזורים של האוורה נעלמים אל האין. היה לו תא שינה במחלקה השנייה בקרון השביעי, מאחורי הקרון הממוזג. בגלל העונה היתה הרכבת מלאה במיוחד, צפופה במיוחד, צרודה במיוחד, מלאה משפחות בחופשה. ילדים קטנים היו לבושים במיטב בגדיהם, הילדות ענדו סרטים צבעונים בשערן. אף-על-פי שאכל ארוחת ערב לפני צאתו לתחנה, היה מונח לרגליו מנשא מזון בן ארבע קומות, שארזה לו אימו שמא יתקוף אותו רעב בלילה. היו לו בתאו שלושה שותפים. זוג ביהארי בגיל העמידה שזה לא כבר, כך נודע לו משיחתם, השיאו את בתם הבכורה, ואיש עסקים בנגלי בגיל העמידה, כרסתן וידידותי, בחליפה ועניבה, ששמו גוֹש. גוש סיפר לאשוק שזה לא כבר חזר להודו לאחר ששהה שנתיים באנגליה בענייני עסקים, אבל חזר הביתה מפני שאשתו היתה שם אומללה כל הזמן. גוש דיבר על אנגליה בהערצה. הרחובות הריקים, הנוצצים, המכוניות השחורות המצוחצחות, שורות הבתים הלבנים והמבהיקים, היו כמו חלום, כך אמר. רכבות יצאו והגיעו במועדן, אמר גוש. איש לא ירק על המדרכות. בנו נולד בבית-חולים בריטי. 

"כבר טיילת הרבה בעולם?" שאל גוש את אשוק, מתיר את שרוכי נעליו ומתיישב בשיכול רגליים על דרגשו. הוציא חפיסת סיגריות "דנהיל" מכיס מעילו, כיבד בהן את שותפיו לתא לפני שהצית לו אחת.

"נסעתי פעם אחת לדלהי," ענה אשוק. "ולאחרונה פעם בשנה לג'משדפור."

גוש הוציא את זרועו אל מחוץ לחלון ואיפר את קצה הסיגריה הזוהר שלו אל תוך הלילה. "לא העולם הזה," אמר, משיט באכזבה את מבטו אל פנים הרכבת. הניד את ראשו לעבר החלון ואמר,"אנגליה. אמריקה," כאילו באו  הארצות האלה במקום הכפרים חסרי השם שחלפו על פניהם. "חשבת לנסוע לשם?"

"המרצים שלי מעלים את האפשרות הזאת מפעם לפעם. אבל יש לי משפחה," אמר אשוק.

גוש הזעיף פניו. "כבר נשוי?"

"לא. הורים ושישה אחים ואחיות. אני הבכור."

"ובעוד כמה שנים תהיה נשוי וגר בבית הוריך," שיער גוש.

"אני מניח."

גוש הניע את ראשו מצד לצד. "אתה עוד צעיר. חופשי," אמר ופרש את ידיו לשם הדגשה. "תעשה לעצמך טובה. לפני שיהיה מאוחר מדי, בלי לחשוב יותר מדי, תיקח אתך כרית ושמיכה ותראה את העולם כל כמה שתוכל. לא תתחרט. יום אחד כבר יהיה מאוחר מדי."

"סבא שלי אומר שבשביל זה יש ספרים," אמר אשוק, מנצל את ההזדמנות לפתוח את הכרך שבידיו. "בשביל לטייל בלי לזוז מהמקום."

"איש איש וטעמו," אמר גוש, צידד את ראשו בנימוס ושמט את בדל הסיגריה מבין אצבעותיו. הוא הושיט את ידו אל התרמיל שלרגליו, הוציא את יומנו ופתח אותו בעשרים באוקטובר. הדף היה חלק, ועליו, בעט נובע שאת מכסהו הסיר בחגיגיות, רשם את שמו וכתובתו. את הדף תלש ונתן אותו לאשוק.

"אם תשנה את דעתך ותזדקק לקשרים, תודיע לי. אני גר בטוליגנג, ממש מאחורי חניון החשמליות."

"תודה," אמר אשוק, קיפל את דף המידע ותחב אותו בספרו.

"מה דעתך על משחק קלפים?" הציע גוש. הוא שלף מכיס חליפתו חפיסת קלפים שחוקים, שתמונת ה"ביג בן" על גבותיהם. אבל אשוק סירב בנימוס, כי לא ידע שום משחק קלפים, וחוץ מזה, העדיף לקרוא. בזה אחר זה צחצחו הנוסעים את שיניהם במבוא, לבשו פיג'מות, סגרו את הוילונות סביב תאיהם, והלכו לישון. גוש הציע שייקח לו את הדרגש העליון, טיפס יחף בסולם, חליפתו מקופלת בקפידה, וכך נשאר החלון לרשותו של אשוק. בני הזוג הביהארים התכבדו בממתקים מקופסה ושתו מים מאותו ספל בלי שאף אחד מהם ייגע בשפתיו בשוליים, ואחר-כך התכנסו בדרגשיהם, כיבו את האורות והפנו את ראשיהם אל הקיר.

רק אשוק המשיך בקריאתו, עדיין יושב, עדיין בבגדיו. נורה קטנה יחידה האירה עמומות מעל לראשו. מפעם לפעם הביט בעד החלון הפתוח בלילה הבנגלי השחור כדיו, בצורות המטושטשות של עצי דקל ושל בתים פשוטים שבפשוטים. בזהירות הפך את הדפים הרכים המצהיבים של ספרו, שכמה מהם מתועלי תולעים עדינות. הקטר נשף נשיפות עזות, מרגיעות. עמוק בחזהו חש אשוק את הולם הגלגלים המחוספסים. ניצוצות מן הארובה חלפו על פני חלונו. שכבה דקה של פיח דביק ניקדה צד אחד של פניו, ריסיו, זרועו וצווארו; סבתו תדרוש שיקרצף עצמו בסבון "מרגו" ברגע שיגיע. שקוע בצרותיו של אקאקי אקאקייביץ' עם החייט, אבוד בשדרות הרחבות, המושלגות וסחופות הרוח של ס"ט פטרסבורג, בלי לדעת שיום יבוא והוא עצמו יגור במקום רב שלגים, עדיין היה אשוק שקוע בקריאה בשעה שתיים ושלושים בלילה, אחד המעטים בין נוסעי הרכבת הערים, בשעה שהקטר ושבעה קרונות ירדו מהמסילה הרחבה. הקול נשמע כהתפוצצות פצצה. ארבעת הקרונות הראשונים התהפכו לתעלה שלצד המסילה. החמישי והשישי, קרון המחלקה הראשונה והקרון הממוזג, נדחסו זה לתוך זה וקטלו את הנוסעים בשנתם. השביעי, שישב בו אשוק, התהפך גם הוא והוטל בגלל מהירות ההתנגשות הרחק לתוך השדה. התאונה קרתה 209 קילומטר מכלכותה, בין תחנת גהטשילה לתחנת דהאלבּוּמגרה. הטלפון הנייד של שומר הרכבת לא פעל; רק לאחר שרץ כמעט חמישה קילומטרים ממקום התאונה לגהטשילה, הצליח השומר לשדר את הקריאה הראשונה לעזרה. יותר משעה חלפה עד שהגיעו המצילים, ובידיהם פנסים, אתים וגרזנים לחלץ גופות מתוך הקרונות. 

אשוק עדיין זוכר את צעקותיהם, שואלים אם יש שם מישהו חי. הוא זוכר שניסה להשיב בצעקה ולא הצליח, פיו פולט רק רחש חלוש.  הוא זוכר את קולות האנשים המתים למחצה שמסביבו, גונחים ודופקים על קירות הרכבת, לוחשים וקוראים לעזרה בקול צרוד, מילים שרק הפצועים והלכודים כמוהם יכלו מן-הסתם לשומען. חזהו ושרוולו הימני היו ספוגים דם. חלק מגופו נהדף החוצה דרך החלון. הוא זוכר שלא יכול היה לראות כלום; בשעות הראשונות חשב, שאולי גם הוא, כמו סבו שהוא נסע לבקר, התעוור. הוא זוכר את הריח החריף של להבות, זמזום של זבובים, ילדים בוכים, טעם של אבק ודם על לשונו. הם לא היו במקום כלשהו, אי-שם בשדה. איכרים התרוצצו סביבם, וחוקרי משטרה, ורופאים אחדים. הוא זוכר שחשב שהוא גוסס, שאולי כבר מת. הוא לא חש את חצי גופו התחתון, ולכן לא ידע שגפיו המרוסקים של גוֹש כרוכים על רגליו. לבסוף ראה את כחול השחר הקר והעוין; והירח וכוכבים אחדים עדיין השתהו בשמים. דפי ספרו, שהושלך מידו, רפרפו בשני חלקים במרחק כמה מטרים מהרכבת. אלומת האור של אחד מפנסי המחפשים האירה לרגע את הדפים, והסיחה את דעתו של המחפש. 

"אין כאן כלום," שמע אשוק מישהו אומר. "בואו נמשיך."

אבל אור הפנס התעכב זמן מספיק  לאפשר לאשוק להרים את ידו, תנועה שחשב שתכלה את שארית החיים שעוד נותרה בו. עדיין אחד בידו דף יחיד של "האדרת", מעוך באגרופו, וכשהרים את ידו נשמטה פיסת הנייר מאצבעותיו. "חכו!" שמע קול קורא. "הבחור שליד הספר. ראיתי אותו זז."

משכו והוציאו אותו מבין ההריסות, הניחו על אלונקה והובילו ברכבת אחרת לבית-חולים בטַטַנַגאר. היו לו שברים באגן הירכיים, בירכו הימנית ובשלוש צלעות בצידו הימני. את שנת חייו הבאה בילה בשכיבה על גבו, מצוּוה להימנע ככל האפשר מתנועה כדי שעצמות גופו יתאחו. היה חשש שרגלו הימנית תישאר משותקת לצמיתות. הוא הועבר לקולג' הרפואי בכלכותה, שם הוברגו במותניו שני ברגים. בדצמבר חזר לבית הוריו באליפור, נישא דרך החצר ובמעלה מדרגות החומר האדומות כמו גוויה, מונף על כתפי ארבעת אחיו. שלוש פעמים ביום האכילו אותו בכף. את צרכיו עשה בסיר פח. רופאים ומבקרים באו ויצאו. בני משפחתו שמרו את הכתבות שבעיתונים. באחד התצלומים ראה את הרכבת מנופצת לרסיסים, ערימה מגובבת מול השמיים, ואנשי  ביטחון יושבים על החפצים שאין להם דורש. נודע לו שחלקי אדנים וברגים נמצאו במרחק כמה מטרים מהמסילה, מעוררים חשד, שלא אומת מעולם, במעשה חבלה. הגופות הושחתו לבלי הכר. "נופשים פגשו במוות," נכתב ב"טיימס של הודו".

בתחילה היה בוהה רוב שעות היום בתקרת חדרו, בשלושת להבי הבז' של המאוורר הבוחשים במרכזה, קצותיהם מלוכלכים. כשהמאוורר פעל, שמע את קצהו העליון של לוח השנה מתחכך בקיר שמאחוריו. אם הטה את צווארו ימינה ראה את החלון ובקבוק מאובק של "דֶטוֹל" על האדן, ואם היו התריסים פתוחים - את חומת הבטון המקיפה את הבית, ששממיות חומות בהירות מתרוצצות עליה. הוא הקשיב למצעד הקולות התמידי שבחוץ: צעדים, פעמוני אופניים, קריאתם הבלתי פוסקת של העורבים וצופרי ריקשות-האופן בסמטה הצרה כל-כך עד שמוניות לא יכולות לעבור בה. הוא שמע את מי הבאר שבפינת הרחוב נשאבים לכדים. כל ערב עם השקיעה שמע תקיעת קונכייה בבית הסמוך, קוראת לתפילה. יכול היה להריח, אבל לא לראות, את השפכים הירוקים המנצנצים שהצטברו בפתח הביב. החיים בתוך הבית נמשכו. אביו הלך לעבודתו, אחיו ואחיותיו - אל בית-הספר. אימו עבדה במטבח, נכנסת לראותו מפעם לפעם, חיקה מוכתם בכורכום. פעמיים ביום סחטה המשרתת סמרטוטים בדליי מים ושטפה את הרצפות.

במשך היום היה מטושטש ממשככי כאבים. בלילה חלם שהוא עדיין לכוד ברכבת, או, גרוע מזה, שהתאונה לא קרתה כלל, והוא הולך ברחוב, טובל באמבט, יושב בשיכול רגליים על הרצפה ואוכל צלחת מזון. ואז היה מתעורר, שטוף זיעה, דמעות זולגות לו על פניו, משוכנע שלעולם לא יזכה לעשות שוב דברים כאלה. לבסוף, בניסיון להימנע מהסיוטים האלה, החל לקרוא, בשעת לילה מאוחרת, כי אז היה גופו חסר התנועה נעשה חסר מנוחה עד מאוד ומוחו ערני וצלול. אבל את הרוסים שהביא לו סבו סירב לקרוא, ואף לא רומנים. הספרים האלה, שמסופר בהם על ארצות שמעולם לא ראה, רק הזכירו לו את מצבו, היותו מרותק למיטתו. במקום זה קרא את ספרי ההנדסה שלו, עושה כמיטב יכולתו להשלים את החסר בלימודיו, פותר משוואות לאור פנס כיס. בשעות השקטות האלה חשב לעיתים קרובות על גוֹש. "תיקח כרית ושמיכה," שמע אותו אומר. הוא זכר את הכתובת שרשם גוש על דף מיומנו, אי שם מאחורי חניון החשמליות בטוליגנג. עכשיו זה מעונם של אלמנה ויתום. כל יום, כדי לעודד את רוחו, הזכירה לו משפחתו את העתיד, היום שיוכל לעמוד בלי עזרה, לעבור את החדר. לזה התפללו כל יום אימו ואביו. לשם כך ויתרה אימו על אכילת בשר בימי רביעי. אבל עם חלוף החודשים, החל אשוק לחזות לו מין עתיד אחר. הוא דימה לא רק שילך ברגליו, אלא שירחיק לכת הרחק  ככל שיוכל מהמקום הזה שנולד בו ושכמעט מצא בו את מותו. כעבור שנה, נשען על מקל, חזר אל הקולג' וסיים את לימודיו, ובלי להגיד להוריו, נרשם להמשך לימודי ההנדסה בחו"ל. רק אחרי שהתקבל וקיבל מלגה מלאה, והיה בידו דרכון חדש בר-תוקף, הודיע להם על תכניותיו. "אבל כבר כמעט איבדנו אותך פעם אחת," מחה אביו הנדהם. אחיו ואחיותיו בכו והתחננו. אימו, נאלמת דום, סירבה לאכול שלושה ימים. והוא, למרות כל זאת, קם ונסע.

שבע שנים אחר-כך עדיין שמורים בזיכרונו מראות שיכולים להמם אותו. הם אורבים לו מעבר לפינה כשהוא ממהר במחלקת ההנדסה של "המכון הטכנולוגי" מעיין בדואר הקמפוס שלו. הם מרחפים על כתפו כשהוא רכון על צלחת אורז בשעת ארוחת הערב או בלילה כשהוא מתרפק על אבריה של אשימה.

בכל נקודת מפנה בחייו - בחתונתו, כשעמד מאחורי אשימה, חובק את מותניה ומציץ מעבר לכתפה שעה שהטילו אורז תפוח לתוך האש, או בשעותיו הראשונות באמריקה, כשראה לפניו עיר קטנה, אפורה ומושלגת - ניסה ללא הצלחה לסלק את התמונות מזיכרונו: הקרונות ההפוכים, ההרוסים והמעוקמים של הרכבת, גופו המעוקם תחתיהם, קול הגריסה הנורא ששמע אך לא הבין מהו, עצמותיו הנטחנות עד דק כקמח הזה. לא זיכרון הכאב הוא הרודף אותו; אותו אין הוא זוכר. רק זיכרון הציפייה עד שהצילוהו, והפחד המתמיד, העולה בגרונו, שאולי לא יינצל כלל. עד היום הוא פוחד ממקומות סגורים, עוצר את נשימתו במעליות, חש חנק במכוניות אלא אם כן פתוחים החלונות בשני הצדדים. במטוסים הוא מבקש את המושב שליד המחיצה. יש שיבבות ילדים ממלאות אותו אימה. יש שהוא עדיין לוחץ על צלעותיו כדי לוודא שהן שלמות. 

הוא לוחץ עליהן עכשיו, בבית-החולים, מניע את ראשו בהקלה, באי-אמון. אף-על-פי שאשימה היא הנושאת את הילד, הוא חש כובד גם הוא, מהמחשבה על החיים, על חייו שלו והחיים העומדים לבוא מתוכם. הוא גדל בלי מים זורמים, ובגיל עשרים ושתיים כמעט נהרג. הוא חש את טעם האבק על לשונו, רואה את הרכבת המעוקמת, את גלגלי הברזל הענקיים ההפוכים. דבר מכל זה לא נועד לקרות. אבל הוא עמד בזה. הוא נולד פעמיים בהודו, ופעם שלישית באמריקה. שלוש תקופות חיים עד גיל שלושים. על כך הוא מודה להוריו, ולהוריהם שלהם, ולהורי הוריהם. לאלוהים הוא לא מודה; הוא מעריץ בגלוי את מרקס ומתנגד בחשאי לדת. אבל יש עוד נשמה מתה אחת שעליו להודות לה. הוא לא יכול להודות לספר; הספר נשמד, כמעט כמו שנשמד הוא עצמו, מתפזר לכל רוח השכם בבוקרו של יום אוקטובר, בשדה מרוחק 209 קילומטרים מכלכותה. במקום להודות לאלוהים הוא מודה לגוגול, הסופר הרוסי שהציל את חייו, כשפטי נכנסת לחדר ההמתנה.