שבת - איאן מקיואן - 2006

שבת

Saturday

מאת איאן מקיואן

תרגמה: סמדר מילוא

"ספריה לעם", 2006 

 

כמה שעות לפני עלות השחר, הנרי פֶּרוֹן, נוֹירוֹכירוּרג, מקיץ משנתו ומוצא שהוא כבר שרוי בתנועה, הודף מעליו את השמיכות ממצב של ישיבה, ואחר־כך קם על רגליו. לא ברור לו מתי בדיוק חזר להכרה, וזה גם לא שייך לעניין כמדומה. מעולם עד כה לא עשה דבר כזה, אבל הוא לא מבוהל ואפילו לא מתפלא קצת, כי התנועה קלה ונעימה בגפיו, והוא חש שגבו ורגליו חזקים במידה לא רגילה. הוא עומד לו שם עירום על־יד המיטה — תמיד הוא ישן עירום — מרגיש את מלוא קומתו, משגיח בנשימתה הרוגעת של אשתו וחש את האוויר החורפי של חדר השינה על עורו. גם זו תחושה נעימה. השעון שבצד המיטה שלו מראה שלוש וארבעים. אין לו מושג מה הוא עושה מחוץ למיטה: אין לו צורך להתרוקן, והוא לא מוטרד לא מחלום ולא מאיזה פרט של יום האתמול, ואף לא ממצב העולם. בעמידתו שם בחושך דומה כאילו התגשם יש מאין, שלם ומוגמר, חופשי מכל מעמסה. הוא לא עייף, על אף השעה ועומס העבודה בזמן האחרון, ומצפונו אינו מוטרד בגלל אף אחד ממטופליו האחרונים. לאמתו של דבר הוא ער ודרוך, וראשו ריק ממחשבה, ורוחו מרוממת בלי פשר. בלי כל החלטה, בלי כל מניע, הוא מתחיל לנוע לעבר הקרוב משלושת החלונות של חדר השינה, והילוכו נינוח וקליל כל־כך שמיד מתעורר בו החשד שהוא חולם או מהלך בשנתו. אם כך הדבר, הוא יתאכזב. חלומות לא מעניינים אותו; האפשרות שזה קורה בעליל עשירה יותר. והוא לחלוטין הוא עצמו, אין לו ספק בכך, והוא יודע שאינו ישן עוד: לדעת את ההבדל בין שינה לעֵרות, לדעת את הגבולות, זו תמצית
השפיות.

חדר השינה גדול ולא מגובב. בשעה שהוא מרחף ועובר בו בקלילות כמעט מבדחת, הוא נעצב רגע על סיומה הצפוי של החוויה, ואז המחשבה הזאת נעלמת. הוא עומד סמוך לחלון המרכזי, מושך ופותח את תריס העץ המתקפל הגבוה בזהירות כדי שלא להעיר את רוזלינד. במעשה הזה הוא אנוכי כשם שהוא מתחשב. אין הוא רוצה להישאל מה הוא עושה שם — וכי מה יוכל להשיב, ולמה לוותר על הרגע הזה בגלל המאמץ? הוא פותח את התריס השני, מניח לו להיגלל אל תוך תיבתו, ומרים בשקט את חלון ההזזה. החלון גבוה ממנו במטרים אחדים, אבל הוא מחליק כלפי מעלה בקלות, מורם באמצעות משקל־נגד חבוי של עופרת. עורו מתכווץ כשהאוויר של פברואר זורם פנימה סביבו, אבל אין הוא חושש מהצינה. מן הקומה השנייה הוא משקיף על הלילה, על העיר השרויה באורה הלבן הכפורי, על העצים השלדיים שבכיכר, ותשעה מטרים למטה ממנו, על מוטות הגדר השחורים עם ראשי החץ, כמו שורה של חניתות. הטמפרטורה היא מעלה אחת או שתיים מתחת לאפס, והאוויר צלול. זוהרו של פנס הרחוב לא מחק לגמרי את כל הכוכבים; מעל לחזית של מלון "ריגֶ'נסי" מעברה האחר של הכיכר תלויים שרידיהן של קבוצות כוכבים בשמי הדרום. החזית המיוחדת הזאת היא עבודת שחזור, חיקוי — מלון "פיצְרוֹביָה" של תקופת המלחמה חטף כמה פגיעות מן הלוּפְטוַפֶה — וממש מאחוריה מתנשא מגדל הדואר, עירוני ומרופט לאור היום, אבל בלילה, כשהוא מוסתר למחצה ומואר כהלכה — מצבת זיכרון נועזת לימים אופטימיים יותר.

ועכשיו, אילו ימים הם הימים האלה? מבולבלים ומפחידים, כך הוא סבור בדרך־כלל כשהוא לוקח פסק־זמן מהסבב השבועי שלו כדי להרהר. אבל הוא לא מרגיש ככה עכשיו. הוא נרכן לפנים, לוחץ את משקל גופו על כפות ידיו הנחות על אדן החלון, נפעם מריקוּת הנוף וצלילותו. דומה כי ראייתו — הטובה תמיד — התחדדה עכשיו. הוא רואה את הנציץ שבאבני הריצוף מנצנץ בכיכר הסגורה למכוניות, את לשלשת היונים שהמרחק והקור הִקשו למשהו כמעט יפה, כמו פזורת שלג. מוצאים חן בעיניו הסימטריה של עמודי הברזל השחורים וצלליהם הכהים עוד יותר, ופתחי הביוב המרוצפים אבן מעשה שבכה. פחי האשפה העולים על גדותיהם מעלים על הדעת שפע ולא זוהמה דווקא; הספסלים הפנויים הקבועים סביב הגנים המעגליים נראים כמצפים בטוב־לב לתנועה היומית שלהם — חבורות עליזות של עובדי משרדים בהפסקת הצהריים, הנערים השקדנים, הרציניים, מהאכסניה ההודית, זוגות אוהבים מלאי חדווה שקטה או שרויים במשבר, סוחרי הסמים של שעת בין־הערביים, הגברת הזקנה ההרוסה וצעקותיה הפרועות, הטורדניות. תסתלק מפה! היא צועקת שעות בכל פעם, וקולה קרקרני וצורם, כשל איזה עוף ביצות או יצור מגן־החיות.

כשהוא עומד פה, מחוסן מפני הקור כמו פסל שיש, שולח מבט אל עבר רחוב שרלוט, אל עבר בליל דחוס למראה של חזיתות, פיגומים וגגות נטויים, הנרי סבור שהעיר היא הצלחה, המצאה מבריקה, יצירת מופת ביולוגית — מיליונים רוחשים סביב הישגיהן המצטברים, הרבודים, של המאות, כמו סביב שונית אלמוגים, ישֵנים, עובדים, מתבדרים, רובם שרויים עמה בתואַם, כמעט כולם רוצים בהצלחתה. ופינתם של הפֶּרונים עצמם, הישג של תואם; הכיכר המושלמת שתכנן רוברט אדם, שמכתרת עיגול מושלם של גן — חלום בן המאה השמונה־עשרה שטובל במודרניות וחבוק בה, בתאורת הרחוב ממעל, ומלמטה בכבלים של סיב אופטי, ומים מתוקים צוננים שזורמים ובאים בצינורות, ומי־שפכים שמוזרמים בכיוון האחר ברגע של שכחה.

כמי שמורגל להתבונן בהלכי־הרוח שלו, הוא תוהה לפשר שיכרון החושים המסלף, המתמשך הזה. אי־שם ברמה המולקולרית אולי אירעה איזו תאונה כימית בזמן שישן — משהו כמו מגש משקאות שנפל, שהניע קולטנים כגון של דוֹפַּמין לחולל אשד טוב ומיטיב של אירועים בין־תאיים; או שזו הציפייה ליום השבת, או התוצאה הפרדוקסלית של עייפות קיצונית. אמת, הוא סיים את השבוע במצב של אפיסת כוחות לא רגילה. הוא חזר אל בית ריק, ושכב באמבט עם ספר, שמח שאינו צריך לדבר עם אף אחד. בתו המשכילה, המשכילה מדי, היא ששלחה לו את הביוגרפיה של דרווין הקשורה איכשהו לרומן של קונרד שהיא רוצה שיקרא, והוא עדיין לא החל בקריאתה — מסעות ימיים, גם אם הם גדושי מוסר השכל, לא מעניינים אותו ביותר. זה כמה שנים שהיא עסוקה במה שהוא לדעתה הבורות המדהימה שלו, מנחה את חינוכו הספרותי, נוזפת בו על טעמו הרע ועל חוסר הרגישות שלו. יש משהו בדבריה — היישר מבית־הספר אל בית־הספר לרפואה ואל עבודת הפרך של רופא זוטר, אחר־כך ההיבלעות המוחלטת בנוירוכירורגיה ששולבה באבהות מסורה —
חמש־עשרה שנה כמעט שלא נגע בספר חוץ מספרי רפואה. מצד אחר, הוא סבור שראה מוות, פחד, אומץ־לב וסבל די והותר למלא חצי תריסר יצירות ספרות. ובכל זאת, הוא מקבל את המלצות הקריאה שלה — הן האמצעי שלו לשמור על הקשר אתה בעודה הולכת ומתרחקת ממשפחתה אל עבר נשיות לא מוכּרת בפרוור של פריז; הלילה היא תהיה בבית בפעם הראשונה אחרי שישה חודשים — עוד סיבה להתרוממות־רוח.

הוא פיגר במשימות שהטילה עליו דייזי. בעיניים מטושטשות, כשאחת מבהונותיו מפקחת מפעם לפעם על זרימת המים החמים, קרא על המירוץ של דרווין להשלמת "מוצא המינים", ותקציר של העמודים האחרונים, שתוקנו במהדורות הבאות. בד־בבד הקשיב לחדשות הרדיו. מר בליקס קר־המזג נאם שוב באו"ם — הרושם הכללי הוא שערער את הטיעון בעד המלחמה. אחר־כך, מתוך ידיעה ודאית שלא קלט שום דבר, כיבה פרון את הרדיו, הפך את הדפים לאחור וקרא שוב. מפעם לפעם עוררה בו הביוגרפיה הזאת כיסופים נעימים אל אנגליה הירוקה, הנוסעת בכרכרות, הלבבית; פעמים אחרות נמלא דכדוך קל לנוכח הדרך שחיים שלמים מוּכָלים בתוך כמה מאות דפים — בתוך בקבוק, כמו צַ'טְני תוצרת בית. ולנוכח הקלות שבה הקיום, השאיפות, קשרי משפחה וחברים, כל החפצים האהובים שהיו בבעלותו של אדם זמן ממושך, יכולים להיעלם היעלמות מוחלטת שכזאת. אחר־כך השתרע לו על המיטה לחשוב על ארוחת הערב שלו, ולא זכר דבר עוד. רוזלינד ודאי כיסתה אותו בשובה מהעבודה. מן הסתם נשקה לו. בן ארבעים ושמונה, שקוע בשינה עמוקה בתשע וחצי בליל שבת — אלה החיים המקצועיים המודרניים. הוא עובד קשה, כולם סביבו עובדים קשה, והשבוע נאלץ לעבוד קשה יותר בגלל מגפת השפעת שפרצה בקרב סגל בית־החולים — רשימת הניתוחים שלו היתה ארוכה פי שניים מהרגיל.

בדרך של איזון ופיצוי עלה בידו לבצע ניתוח גדול בחדר ניתוחים אחד, להשגיח על מתמחה בכיר באחר, ולעשות ניתוחים קטנים בשלישי. בצוות הרפואי שלו יש עכשיו שני נוירוכירורגים מתמחים — סאלי מאדן, כמעט מוסמכת ומהימנה לחלוטין, ומתמחֶה בשנתו השנייה, רוֹדני בראון מגִיאנה, מוכשר, חרוץ, אבל לפי שעה חסר ביטחון עצמי. למרדים הבכיר של פרון, גֵ'יי שטראוס, יש מתמחָה משלו, ג'יטה סְיאל. שלושה ימים, כשרודני לצדו, נע פרון בין שלוש המערכות של חדרי הניתוח — צלילי קבקביו על רצפת הפרוזדור הממורקת ושלל הגניחות והחריקות של דלתות הכנף בחדרי הניתוח נשמעו כליווי תזמורתי. רשימת הניתוחים של יום שישי היתה אופיינית. בזמן שסאלי סגרה חולה אחד הלך פרון אל חדר הניתוחים הסמוך לשחרר גברת קשישה אחת מן הכאב בעצב השְלָשִי שלה, ה"טיק" המכאיב שלה. הניתוחים הקטנים האלה עדיין מסבים לו הנאה — הוא אוהב להיות מהיר ומדויק. הוא הכניס את אצבעו הנתונה בכפפה לתוך אחורי פיה כדי למשש את הדרך, ואחרי הצצה חטופה בלבד במסך מגבר התמונה החדיר מחט ארוכה מן החלק החיצוני של לחיה עד הגנגליון השְלָשי. ג'יי נכנס מהדלת הסמוכה לראות איך ג'יטה משיבה את הגברת להכרתה לשעה קלה. גירוי חשמלי באמצעות קצה המחט גרם לעקצוץ בפניה, ולאחר שנתנה אישור מנומנם שהמיקום נכון — פרון הצליח לאתר אותו כבר בפעם הראשונה — היא הורדמה שוב והעצב "בוּשל", נצרב באמצעות גלי רדיו. התחבולה המורכבת היתה לסלק את הכאב אבל להשאיר לה תחושה של מגע קל, וכל זה בתוך חמש־עשרה דקות; שלוש שנים של ייסורים, של כאבים עזים ונוקבים, באו אל קצן.

הוא חסם צוואר מפרצת של עורק המוח האמצעי — באמנות הזאת הוא רב־אמן, פחות או יותר — ועשה ביופסיה של גידול בתָלָמוּס, מקום שאי־אפשר לנתח בו. החולה היה שחקן טניס מקצועי בן 28, שכבר סבל מאובדן זיכרון חמור. בשעה שהוציא את המחט ממעמקי המוח ראה פרון מיד שהרקמה לא נורמלית. הוא לא תלה תקוות רבות בהקרנות או בכימותרפיה. דוח מילולי מן המעבדה אישר את חששותיו, ובאותו היום אחרי־הצהריים דיווח על כך להוריו הקשישים של הצעיר.

הניתוח הבא היה קְרַנְיוֹטוֹמיה, פתיחת גולגולת לשם הרחקת מֶנינגְיוֹמָה ממוחה של אישה בת 53, מנהלת בית־ספר יסודי. הגידול ישב מעל לרצועה התנועתית והיה תחום יפה, והוא גִלגל והפריד אותו בקלות באמצעות הדִיסֶקטוֹר על שם רוֹטוֹן — תהליך ריפויי לגמרי. סאלי סגרה את פצע הניתוח, ופרון הלך אל החדר הסמוך לבצע לַמינקטוֹמיה מוֹתנית בכמה גבהים בגבר שמן מאוד בן 44, גנן שעובד בהייד פארק. הוא חדר פנימה דרך שכבת שומן תת־עורי של עשרה סנטימטרים קודם שנחשפו החוליות, והאיש פרכס על השולחן אין־אונים בכל פעם שפרון הפעיל לחץ כלפי מטה כדי לכרסם בעצם.

לבקשת חבר ותיק שלו, מומחה לאף־אוזן־גרון, חשף פרון גידול של עצב השמיעה אצל נער בן שבע־עשרה — מוזר איך האנשים האלה של אף־אוזן־גרון נרתעים מלמצוא בעצמם דרכים קשות פנימה. פרון ניסר חלון עצם מרובע גדול מאחורי האוזן, מה שארך הרבה למעלה משעה ועִצבן את ג'יי שטראוס, שרצה להמשיך ברשימת הניתוחים של הצוות. לבסוף נחשף הגידול במיקרוסקופ הניתוחי — שְוַנוֹמה קטנה, גידול של מעטפת עצב שיווי־המשקל — בקושי שלושה מילימטרים מהשבלול. פרון השאיר את מלאכת הכריתה בידי ידידו המומחה ומיהר לביצוע הניתוח הקטן השני, ועכשיו היה זה תורו שלו להתעצבן קצת — צעירה קולנית ונרגנת ביקשה להעביר את מְגָרֶה חוט השדרה המושתל שלה מן הצד האחורי אל הקדמי. רק בחודש שעבר העביר אותו לאחר שהתלוננה שלא נוח לה לשבת. עכשיו טענה שהמְגָרֶה אינו מאפשר לה לשכב במיטה. הוא עשה חתך ארוך לרוחב בטנה ובזבז זמן יקר, ידיו משוקעות בתוכה עד מרפקיו, בחיפוש אחרי חוט הסוללה. משוכנע היה שלא יעבור זמן רב עד שתבוא שוב.

לארוחת הצהריים אכל כריך טונה ומלפפון שנארז בְּמפעל ושתה מים מינרליים מבקבוק. בחדר הקפה הקטן, שבגלל הלחם הקלוי והפסטה המחוממת במיקרוגל מזכיר לו תמיד ריחות של חדר ניתוח, ישב ליד הֶתֶ'ר, הקוקנית האהובה מאוד, שמסייעת לנקות את החדרים בין ניתוח אחד למשנהו. הת'ר סיפרה לו איך אסרו את חתנה באשמת שוד מזוין לאחר שזוהה בטעות במסדר זיהוי של המשטרה. אבל האליבי שלו מושלם — בזמן הפשע עקרו לו שן בינה במרפאת השיניים. בפינות האחרות של החדר נסבה השיחה על מגפת השפעת — אחת מאחיות חדר הניתוח וכן מתמחה באגף הכירורגי שעובד עם ג'יי שטראוס שולחו הביתה הבוקר. כעבור חמש־עשרה דקות החזיר פרון את אנשיו לעבודה. סאלי קדחה
חור בגולגולתו של זקן אחד, פקח תנועה בגמלאות, כדי להקל את לחצו של דֶמֶם פנימי — דֶמֶם סוּבְּדוּרַלי כרוני —
ובאותה שעה הסתייע פרון בציוד החדיש ביותר של חדר הניתוח, מערכת מוּכְוֶנֶת־דימוּת, בעת פתיחת גולגולת לשם כריתת גְליוֹמה מצחית ימנית אחורית. אחר־כך העביר לרודני את הפיקוד על קידוח חור לשם טיפול בעוד דמם סובדורלי כרוני.

גולת הכותרת ברשימת היום היתה כריתה של אַסְטרוֹציטוֹמה
פִּילוֹצִיטִית מראשה של נערה ניגרית בת ארבע־עשרה שגרה בבריקסטון עם דודתה ודודהּ, כומר בכנסייה האנגליקנית. הדרך הטובה ביותר להגיע אל הגידול היתה מאחורי הראש, מעל למוחון ומתחת לאוהל, כשהחולה המורדמת נמצאת בתנוחת ישיבה. זה יצר קשיים מיוחדים לג'יי שטראוס, כי בתנוחה הזאת אוויר עלול לחדור לתוך וריד ולגרום לתסחיף. אנדרֶאה צַ'פּמַן היתה חולה בעייתית ואחיינית בעייתית. בת שתים־עשרה הגיעה לאנגליה — הכומר ואשתו המבוהלים הראו לפרון את התצלום — ילדה מצוחצחת בשמלה וסרטים מהודקים, מחייכת חיוך ביישני. משהו באישיותה, שחיי הכפר בצפון הכפרי של ניגריה דיכאו וריסנו, השתחרר משהחלה ללמוד בתיכון המקיף של בריקסטון. היא נמשכה אל המוזיקה, הבגדים, שפת הדיבור, הערכים — אל הרחוב. יש לה בעיה, גילה לו הכומר בשעה שאשתו ניסתה להכניס את אנדראה למחלקה. אחייניתו לוקחת סמים, שותה לשוכרה, סוחבת מחנויות, מבריזה מבית־הספר, שונאת סמכות ו"מנבלת את הפה כמו ימאי בצי הסוחר". יכול להיות שהגידול לוחץ על איזשהו חלק של מוחה?

לא היה בידי פרון להציע לו שום נחמה כגון זאת. הגידול היה מרוחק מהאונות הקדמיות, עמוק בתוך החלק העליון של "תולעת" המוחון. כבר עכשיו סבלה מכאבי ראש מוקדם בבוקר, מנקודות עיוורון ומאַטַקסיה — אי־יציבות. התסמינים הללו לא הפיגו את חשדותיה שמחלתה היא חלק ממזימה — בית־החולים, בעצה אחת עם אפוטרופסיה, עם בית־הספר, עם המשטרה — לשים קץ לבילוייה הליליים במועדונים. בתוך שעות לאחר שאושפזה כבר הספיקה להתעמת עם האחיות, עם האחות האחראית של המחלקה ועם חולה קשישה אחת שאמרה שהיא לא מוכנה לסבול את הלשון הגסה. לפרון היו קשיים משלו בעת שהדריך אותה לקראת הבאות. אפילו בשעה שרוחה לא היתה נסערת היתה אנדראה מדברת כמו ראפר באם־טי־וי, יושבת במיטה ומנדנדת את פלג גופה העליון, מחווה תנועות מעגליות בידיה, הכפות כלפי מטה, מרגיעה את האוויר שלפניה בעודה מתכוננת לאחת מסערותיה. אבל הוא העריץ את רוחה, ואת עיניה הכהות עזות המבע, את השיניים המושלמות, ואת הלשון הוורודה הנקייה המרפרפת סביב המילים שעיצבה. היא חייכה בשמחה, גם בשעה שהיתה צועקת בחמת־זעם כביכול, כאילו בדקה עד היכן היא יכולה להרחיק לכת. רק ג'יי שטראוס, אמריקאי בעל חום וישירות שאין לאיש זולתו בבית־החולים האנגלי הזה, הצליח לשכנעה לציית להוראות.

הניתוח של אנדראה נמשך חמש שעות ועבר בהצלחה. היא הושמה בתנוחת ישיבה, כשמלקחי הגולגולת מוברגים למסגרת שלפניה. לפתיחת החלק האחורי של הגולגולת נדרשה זהירות רבה בגלל כלי הדם העוברים סמוך מתחת לעצם. רודני רכן לפנים בצדו של פרון כדי לשטוף את מקום הקידוח ולצרוב את הדמם במלקחיים בי־פולריות. לבסוף נחשף הטֶנטוֹריום, האוהל, מבנה יפהפה בהיר ועדין, דומה לסחרור הקטן של רקדנית מצועפת, מקום שהדוּרה, הקרום הקשה, נאספת ונפרדת שוב. מתחת לו שכב המוחון. בחיתוך זהיר הניח פרון לכוח הכבידה עצמו למשוך את המוחון כלפי מטה — לא היה צורך ברִיטרַקטוֹר — ואז היה אפשר לראות לעומקו את האזור שבלוטת האצטרובל שוכנת בו, וממש לפניה את הגידול השרוע בתוך גוש גדול אדום. האסטרוציטומה היתה תחומה יפה וחדרה באורח חלקי בלבד לתוך הרקמה המקיפה אותה. פרון הצליח לכרות כמעט את כולה בלי לגרום נזק לשום אזור אציל.

הוא הרשה לרודני לעבוד דקות אחדות עם המיקרוסקופ והשואב, ולעשות את הסגירה. את חבישת הראש עשה פרון בעצמו, וכשיצא סוף־סוף מחדרי הניתוח לא היה עייף כלל. מלאכת הניתוח אינה מייגעת אותו לעולם — מרגע שהוא שרוי בתוך העולם הסגור של אנשי הצוות שלו, של חדר הניתוח ונהליו המסודרים, ומרותק אל הצמצום הנמרץ של המיקרוסקופ הניתוחי בעת שהוא עוקב אחרי פרוזדור בדרכו אל מחוז חפצו, מרגע זה הוא חווה יכולת עבודה על־אנושית, משהו שדומה יותר לתשוקה.

אשר לימות השבוע האחרים, שתי מרפאות הבוקר לא היו תובעניות יותר מהרגיל. הוא מנוסה מכדי להניח לסוגי הסבל והמצוקה הנקרים על דרכו לגעת בלבו — חובתו להביא תועלת. גם הביקורים במחלקה והוועדות השבועיות השונות לא עייפו אותו. הניירת של יום שישי אחרי־הצהריים היא שהפילה אותו, הַפנָיות שלא טופלו, ותשובות להפניות, תקצירים לשני כנסים, מכתבים לעמיתים ולעורכים, ביקורת מומחים, היענות ליוזמות ההנהלה, ושינויים ממשלתיים במבנה של הקרן המנהלת, ועוד תיקונים בשיטות הוראה. תהיה בחינה חדשה — תמיד יש בחינה חדשה — של תוכנית החירום של בית־החולים. שוב אין צופים תאונות רכבת פשוטות בלבד, וביטויים כגון "אסון", "קטל המוני", "לוחמה כימית וביולוגית" ו"מגה־פיגוע" איבדו מעוקצם לאחרונה בשל שימוש חוזר ונשנה. בשנה שחלפה נודע לו על ועדות וועדות משנה שצצו חדשות לבקרים, ושרשרות פיקוד שיוצאות אל מחוץ לבית־החולים, מעבר להייררכיה הרפואית, אל המחוזות הרחוקים של המנגנון הממשלתי ומשרדו של שר הפנים.

פרון הכתיב בקול חדגוני, ושעות רבות לאחר שהלכה מזכירתו הביתה ישב והקליד בתא הקטן המחומם יתר על המידה, המשמש לו משרד בקומה השלישית. מה שעיכב אותו היה חֶסר לא מוכר ברהיטות. הוא מתגאה במהירות כתיבתו ובסגנון מלוטש, יובשני ואירוני, שלא נדרשת לו מחשבה רבה תחילה — ההקלדה והחיבור חד הם. אבל עכשיו מעד בכתיבתו. ואף־על־פי שהעגה המקצועית לא נטשה אותו — היא טבעו השני — כתיבתו התקדמה במגושם. מילים יחידות העלו בדעתו חפצים מסורבלים — אופניים, כיסאות־מרגוע, מתלי־מעילים — שהיו פזורים בדרכו. הוא חיבר משפט בראשו ואחר־כך איבד אותו על הדף, או הקליד את עצמו לתוך מבוי סתום דקדוקי ונאלץ לפלס לו דרך מתוכו בעמל רב. האם היתה החולשה הזאת הגורם לעייפותו או התוצאה שלה, הוא לא טרח להשתהות ולבדוק. עקשן היה, ודחק בעצמו עד הסוף. בשמונה בערב כתב את הדוא"ל האחרון ברשימה וקם מן השולחן לאחר שישב רכון מעליו מאז ארבע. בדרכו החוצה העיף מבט במטופלים שלו שביחידת טיפול נמרץ. לא היו שום בעיות, ואנדראה היתה בסדר גמור — היא ישנה וכל הסימנים שלה היו טובים. בתוך פחות מחצי שעה היה בביתו, באמבט שלו, וכעבור שעה קלה נרדם גם הוא.

 

שתי דמויות במעילים כהים חוצות את הכיכר באלכסון, הולכות ומתרחקות ממנו אל עבר רחוב קליוולנד, עקביהן הגבוהים מתקתקים קונטרפונקט מגושם — אחיות בית־חולים בדרכן הביתה, מן הסתם, אם כי שעה מוזרה היא לסיים משמרת. הן לא מדברות, ואף שצעדיהן אינם תואמים הן סמוכות אישה לחברתה, כתפיהן כמעט נוגעות זו בזו בדרך אינטימית, כשתי אחיות. הן עוברות היישר מתחת לו, עוברות רבע מעגל סביב הגנים ואז פונות משם. יש משהו נוגע ללב בדרך שהבל פיהן מיתמר אחריהן בענני אד בשעת לכתן, כאילו הן משחקות במשחק ילדים, מחקות רכבת קיטור. הן חוצות אל עבר הפינה המרוחקת של הכיכר, ובשל יתרון הגובה שיש לו והלך־הרוח המוזר שהוא שרוי בו, לא זו בלבד שהוא צופה בהן, הוא משגיח עליהן, מפקח על התקדמותן מתוך רכושנות מרוחקת של אל. בתוך צינה חסרת חיים הן צולחות את הלילה, מנועים ביולוגיים קטנים לוהטים עם מיומנויות דו־רגליות שמותאמות לכל שטח, בעלי אינספור רשתות עצביות מסועפות המשוקעות עמוק בתוך גולה מכוסה עצם, סיבים חבויים, חוטי־להט חמים עם זוהר התודעה הסמוי מן העין שלהם — המנועים האלה מתכננים להם נתיבים משלהם.

זה דקות אחדות שהוא עומד בחלון, התרוממות־הרוח חולפת, והוא מתחיל לרעוד. בגנים, שגדר מעגלית גבוהה מקיפה אותם, מכסה שכבת כפור קלה את השקערוריות והמדרונות המעוצבים של המדשאה המשתרעת מעבר לגבול עצי הערמון. מבטו עוקב אחרי אמבולנס אחד, צופרו מושבת, פנסיו הכחולים מהבהבים, הפונה אל רחוב שרלוט ומאיץ באחת בדרכו דרומה, אולי לסוהו. הוא נפנה מן החלון ומושיט את ידו אל חלוק צמר עבה שתלוי על כיסא מאחוריו. בזמן שהוא מסב את ראשו הוא מבחין באיזה פרט חדש בחוץ, בכיכר או בין העצים, זוהר אבל חסר צבע, מרוח לרוחב שדה־הראייה ההיקפי שלו בגלל תנועת ראשו. אבל לא מיד הוא מחזיר את מבטו. קר לו, והוא רוצה את החלוק. הוא מרים אותו, משחיל זרוע אחת לתוך השרוול, ורק כשהוא מוצא את השרוול השני וכורך את החגורה למותניו הוא שב וניגש אל החלון.

לא מיד הוא מבין מה רואות עיניו, אם כי נדמה לו שהוא מבין. ברגע הראשון הזה, בלהיטותו וסקרנותו, הוא מדמה בלבו ממדים בקנה־מידה כוכבי: זה מטאור שבוער בשמי לונדון, חוצה את השמים משמאל לימין, נמוך מעל לאופק, אם כי רחוק מרחק ניכר מן הבניינים הגבוהים יותר. אלא שמטאורים מטבעם נעים בזינוק דמוי מחט. אתה רואה אותם בהבזק קודם שהם מתאכלים בחומם שלהם. ואילו העצם הזה נע לאטו, בתנועה מלכותית אפילו. בן־רגע הוא משנה את זווית הראייה שלו כלפי חוץ על־פי קנה־המידה של מערכת השמש: העצם הזה מרוחק לא מאות אלא מיליוני קילומטרים, סובב לו אי־שם הרחק בחלל במסלול נטול זמן סביב השמש. זה שביט, גונו צהבהב, עם הגרעין הזוהר המוכר ושובל מעטפתו הלוהטת. הוא צפה בהאלי־בּוֹפּ עם רוזלינד והילדים מעל גבעה מכוסה עשב באזור האגמים, ועכשיו הוא חש שוב אותו פרץ של הכרת־טובה על ההצצה מעבר למסגרת הארצית, במה שהוא לא־אישי באמת ובתמים. והעצם הזה טוב יותר, זוהר יותר, מהיר יותר, הרבה יותר מרשים משום שאינו צפוי. הם החמיצו מן הסתם את הסיקור התקשורתי. עובדים קשה מדי. הוא עומד להעיר את רוזלינד — הוא יודע כמה תתרגש למראהו — אבל ספק בלבו אם יעלה בידה להגיע אל החלון קודם שייעלם השביט. ואז גם הוא יחמיץ אותו. אבל זה יוצא דופן כל־כך שאי־אפשר שלא לחלוק זאת אתה.

הוא נע אל עבר המיטה והנה נשמע קול נמוך מתגלגל, רעם מתון שהולך וצובר עוצמה, והוא נעצר ומקשיב. זה מסביר הכול. הוא מביט מעבר לכתפו אל החלון לשם אישור. כמובן, שביטים נעים במרחק רב כל־כך עד שהם נראים נייחים. אחוז אימה הוא חוזר אל עמדתו על־יד החלון. הקול שומר על עוצמה קבועה, והוא שב ומשנה את קנה־המידה שלו, ממקד את ראייתו כלפי פנים הפעם, מן האבק והקרח הסולריים בחזרה אל המקומי. שלוש או ארבע שניות בלבד חלפו מאז ראה את האש הזאת בשמים ושינה את דעתו עליה פעמיים. היא נעה במסלול שהוא עצמו נסע בו פעמים רבות בחייו, ולאורכו עבר את נוהלי השגרה, כִוונן את משענת מושבו ואת שעונו, סילק את ניירותיו, סקרן תמיד לראות אם יצליח לאתר את ביתו שלו בתוך המסה העצומה, הכתומה־האפורה, הכמעט יפה, הפרושה למטה; ממזרח למערב, לאורך גדותיו הדרומיות של התמזה, בגובה שש מאות מטר, בשעת הגלישות הסופיות בואך שדה־התעופה
הית'רו.

הגוף נמצא בדיוק מדרום לו עכשיו, בקושי קילומטר וחצי ממנו, ועוד מעט יעבור בתוך רשת הענפים העליונה של עצי הערמון העירומים, ואחר־כך מאחורי מגדל הדואר, בגובה צלחות האנטנה הנמוכות ביותר. למרות אורות הכרך, קווי המתאר של המטוס סמויים מן העין בחשכה של טרם שחר. האש בוערת מן הסתם על הכנף הפונה כלפיו, במקום שהיא מתחברת לגוף המטוס, ואולי באחד המנועים התלויים מתחתיה. הקצה הקדמי של האש הוא כדור לבן משוטח שגורר אחריו חרוט של שובל צהוב ואדום ואינו דומה למטאור או לשביט דווקא, אלא לציור מזעזע של מטאור או שביט. כאילו לשם מראית־עין של נורמליות, אורות הנחיתה מהבהבים. אבל נעימת המנוע מסגירה הכול. מעל לנהמה הרגילה, העמוקה והאווירית, נשמעת יללה מאומצת, חנוקה, שעוצמתה גדלה והולכת — צרחה וצעקה מתמשכת כאחת, שאון מזוהם, נאלח, שמעיד על מאמץ מכני שאי־אפשר לעמוד בו, שהוא למעלה מכוחה של פלדה מחושלת, מסתחרר ועולה אל נקודת שבירה, עולה עוד ועוד בפזיזות, כמו נגינת הליווי לנסיעה איומה של רכבת־הרים. משהו עומד להישבר.

הוא חזר בו מכוונתו להעיר את רוזלינד. לשם מה להעיר אותה לתוך הסיוט הזה? לאמתו של דבר יש לחיזיון הזה איכות מוכרת של חלום חוזר ונשנה. כרוב הנוסעים, קהי־חושים למראית־עין בשל המונוטוניות של הטיסה, פעמים רבות הוא מניח למחשבותיו לשוטט בין האפשרויות בשעה שהוא יושב חגור וצייתן לפני ארוחה ארוזה. בחוץ, מעבר לקיר של פלדה דקה ופלסטיק חורק עליז, שורר קור של חמישים מעלות מתחת לאפס, ארבעים אלף רגל מעל לפני הקרקע. כשאתה טס מעל לאוקיינוס האטלנטי במהירות של 150 מטר בשנייה אתה נכנע לאיוולת הזאת כי כל האחרים עושים כך. הנוסעים האחרים רגועים מפני שאתה ושכניך שלווים למראה. מזווית ראייה אחת — מספר מקרי המוות לנוסעים לקילומטרים — הסטטיסטיקה מעודדת. וכי יש דרך אחרת להשתתף בכנס בדרום קליפורניה? התחבורה האווירית היא שוק מניות, תחבולה של השתקפות תחושות, ברית שבירה של אמונה המופקדת בקרן משותפת; כל עוד העצבים חזקים ואין במטוס פצצות ומחבלים, כולם מרוויחים. במקרה של תקלה התוצאות יהיו נחרצות. מזווית ראייה אחרת — מספר מקרי המוות לטיסה — המספרים אינם טובים כל־כך. המניות עלולות לצנוח.

לעתים קרובות הוא יושב, מזלג של פלסטיק בידו, ותוהה איך זה יהיה — הצרחות העמומות בשל האקוסטיקה המבליעה את הרעש, הגישוש בתיקים אחר טלפונים ומילים אחרונות, אנשי הצוות המבועתים נצמדים לחלקי נהלים זכורים, ריח הצואה המתפשט בחלל המטוס. אבל התמונה המצטיירת עכשיו מבחוץ, ממרחק, גם היא מוכרת. כמעט שמונה־עשר חודשים חלפו מאז צפה חצי עולם, וצפה שוב, בשבויים הלא־נראים המוטסים בשמים אל הטבח, ובחודשים הללו נוצרה סביב צלליתו החפה מפשע של כל מטוס סילון אסוציאציה חדשה. הכול מסכימים כי מטוסי הנוסעים נראים אחרת בשמים בימים אלה, טורפניים או נידונים לכליה.

הנרי יודע שתעתועי ראייה הם הגורמים לו לחשוב שהוא רואה קווי מתאר עכשיו, צורה שחורה עמוקה יותר על רקע החשכה. יללת המנוע הבוער מגביהה ועולה עוד. הוא לא יופתע לראות אורות עולים ברחבי העיר, ואת הכיכר נמלאת תושבים בחלוקים. מאחוריו רוזלינד, המתורגלת היטב בהרחקת צרותיה הליליות של העיר משנתה, מתהפכת על צדה. הרעש אינו פולשני יותר, כנראה, מקולו של צופר חולף ביוּסטוֹן רוֹד. הגרעין הלבן היוקד ושובלו הססגוני נעשו גדולים יותר — אף אחד מהנוסעים היושבים בחלק המרכזי הזה של המטוס לא ישרוד. זה היסוד המוכר האחר — האימה מפני מה שהוא לא יכול לראות. אסון שנצפה ממרחק בטוח. לצפות במוות בקנה־מידה גדול, אבל בלי לראות אנשים מתים. שום דם, שום צרחות, שום דמויות אנושיות, ואל תוך הריקות הזאת הדמיון המתרצה יוצא לחופשי. המאבק עד מוות בתא הטייס, כשחבורה של נוסעים נועזים נאספת בתקווה אחרונה להסתער על הקנאים. כדי לברוח מפני להט האש הזאת, אל איזה חלק של המטוס היית רץ? הקצה של הטייס נראה אולי פחות בודד משום מה. וכי טיפשות מעוררת חמלה היא להושיט את היד אל התא שממעל ולקחת את תיקך, או שמא זו אופטימיות נחוצה? האם הגברת המאופרת בכבדות, שהגישה לך באדיבות קרואסון וריבה, תנסה עכשיו לעצור בעדך?

המטוס חולף מאחורי צמרות העצים. רגע קט האש מהבהבת בחגיגיות בין הענפים והזמורות. מחשבה צצה בלבו של פרון, שמן הראוי שיעשה משהו. עד שיבחינו כוחות החירום בהודעתו ויעבירו אותה, מה שעומד לקרות יהיה נחלת העבר. הטייס, אם הוא בחיים, ודאי כבר שידר הודעה. אולי הם כבר מכסים את מסלול הנחיתה בקצף. בשלב הזה אין טעם שילך ויעמיד את עצמו לרשות בית־החולים. הית'רו איננו באזור ששייך לו על־פי תוכנית החירום. במקום אחר, מערבה משם, בחדרי שינה חשוכים, ילבשו רופאים את בגדיהם בלא לדעת מה עומד לפניהם. נותרו עוד כעשרים וארבעה קילומטרים של ירידה. אם יתפוצצו מכלי הדלק לא יהיה להם מה לעשות.

המטוס מגיח מבין העצים, עובר כברת דרך ונעלם מאחורי מגדל הדואר. אילו נטה פרון לרגש דתי, להסברים על־טבעיים, יכול היה להשתעשע ברעיון שהוא נקרא לבוא; מאחר שהתעורר משנתו בהלך־נפש לא רגיל, וניגש אל החלון בלי סיבה, עליו להכיר בקיומה של הוראה נסתרת, איזושהי אינטליגנציה חיצונית המבקשת להראות לו או לומר לו משהו חשוב. אבל העיר מטבעה מטפחת נדודי שינה; היא עצמה ישות חסרת שינה שכבליה אינם חדלים לזמר לעולם; בין מיליונים רבים כל־כך חזקה שיהיו אנשים שמשקיפים החוצה מן החלון בשעות שברגיל הן שעות השינה שלהם. ולא אותם אנשים בכל לילה. העובדה שהוא האיש שעמד בחלון ולא מישהו אחר אינה אלא עניין שרירותי. עיקרון אנתרופי פשוט פעל כאן. החשיבה הפרימיטיבית של הנוטים לעל־טבעי היא בעצם מה שקרוי בפי עמיתיו הפסיכיאטרים מחשבות־יחס. מידה יתרה של הסובייקטיבי, ראיית העולם בדרך שעולה בקנה אחד עם צרכיך שלך, אי־יכולת לקבל את אי־החשיבות שלך. דרך חשיבה שכזאת, לדעתו של הנרי, מקומה בקשת רחבה, שבקצה המרוחק שלה, מתנשאת כמו מקדש נטוש, שוכנת הפסיכוזה.

ודרך חשיבה כגון זאת היא שהציתה אולי את האש במטוס. אדם בעל אמונה עזה נושא פצצה בעקב נעלו. רבים מן הנוסעים המבועתים נושאים מן הסתם תפילה איש לאלוהיו — עוד מחשבות־יחס — כדי שיפעל למענם. ואם ימותו אנשים, במהרה יינשאו תפילות קודרות לנחמה אל אותו האל עצמו שגזר עליהם למות. פרון סבור שזה עניין תמוה, סיבוך אנושי שדבר אין לו עם כללי מוסר. לצד הטבח ואי־ההיגיון הוא יוצר גם אנשים הגונים ומעשים טובים, קתדרלות, מסגדים, קנטטות ושירה נהדרים. אפילו ההתכחשות לאלוהים, כך שמע פעם אחת בתדהמה ובתרעומת מפי כומר אחד, היא תרגיל רוחני, צורה של תפילה: לא קל להיחלץ מאחיזתם של המאמינים. התקווה הטובה ביותר היא שמה שאירע למטוס הוא תקלה מכנית פשוטה, חילונית.

המטוס חולף מאחורי מגדל הדואר ומתחיל להתרחק על פני רצועה פתוחה של שמי המערב, נוטה מעט כלפי צפון. האש פוחתת כמדומה עם זווית הראייה המשתנה לאטה. עכשיו הוא רואה בעיקר את הזנב ואת אורו המהבהב. שאון מצוקתו של המנוע הולך ונמוג. האם הורדו גלגלי הנחיתה? בשעה שהוא תוהה על כך הוא גם מייחל לזה, או רוצה בזה. סוג של תפילה? אין הוא מבקש טובות מאיש. אפילו לאחר שאורות הנחיתה התכווצו ונעלמו הוא מוסיף לצפות בשמי המערב, חושש מפני מראה ההתפוצצות, לא מסוגל להתיק את מבטו. עדיין קר לו, למרות החלוק. הוא מוחה את הבל נשימתו שהתעבה על השמשה, ומהרהר כמה רחוק נראה עכשיו הלך־הנפש המרומם ההוא, הלא־קרוא, שעורר אותו לצאת ממיטתו. לבסוף הוא מתיישר ומגיף בשקט את התריסים כדי להסתיר את השמים.

בשעה שהוא מתרחק מהחלון הוא נזכר בתרגיל המחשבה המפורסם שלמד עליו לפני זמן רב, בקורס פיזיקה. בתוך תיבה מכוסה, סמוי מן העין, יושב חתול, חתולו של שְרֶדינגֶר, והשאלה היא אם עודנו בחיים או שהומת זה עתה על־ידי פטיש שהופעל באקראי ופגע במבחנה המכילה רעל. עד שירים הצופה את המכסה מעל התיבה, שתי האפשרויות, חתול חי וחתול מת, קיימות זו בצד זו, ביקומים מקבילים, אמיתיות במידה שווה. ברגע שהמכסה מורם והחתול נבדק, גל קוונטי של הסתברות מתמוטט. בעיניו לא היתה לכל זה שום משמעות מעולם. שום משמעות אנושית. עוד דוגמה של מחשבות־יחס, מן הסתם. הוא שמע שאפילו הפיזיקאים זונחים את התרגיל הזה. לדעתו של הנרי אין כאן צורך בהוכחה: התוצאה קיימת בעולם בנפרד ואינה תלויה בו, ידועה לאחרים, ממתינה לו שיגלה אותה. מה שיתמוטט אפוא הוא אי־הידיעה שלו עצמו. התוצאה, תהא אשר תהא, כבר כתובה בגיר על הלוח. ונוסעי המטוס, בין שהם מבוהלים ושלמים בגופם, או מתים, כבר הגיעו אל יעדם עכשיו, יהא אשר יהא.

 

רוב האנשים בפגישת הייעוץ הראשונה שלהם מציצים בגנבה בידיו של המנתח בתקווה לשאוב מהן ביטחון. מטופלים לעתיד מחפשים עדינות, רגישות, יציבות, אולי חיוורון שאין בו דופי. משום כך הנרי פרון מאבד כמה מטופלים בכל שנה. בדרך־כלל הוא יודע שזה עומד לקרות עוד לפני החולה: המבט החוזר ונשנה כלפי מטה, השאלות המוכנות שנאמרות בגמגום, דברי התודה המופלגים בשעת הנסיגה אל הדלת. חולים אחרים, אף שמראה ידיו לא מוצא חן בעיניהם, אינם יודעים על זכותם לפנות למקום אחר; יש המבחינים בידיים, אבל המוניטין שלו מרגיעים אותם, או שלא אכפת להם כלל; ויש מי שלא שמים לב לשום דבר, ולא מרגישים שום דבר, או שאינם יכולים לתקשר בגלל הפגם הקוגניטיבי שבעטיו הגיעו אליו מלכתחילה.

פרון עצמו אינו מודאג. העריקים יכולים ללכת לאורך הפרוזדור או לשוטט ברחבי העיר. אחרים יבואו במקומם. ים הסבל הנוירולוגי רחב ועמוק. הידיים האלה יציבות די הצורך, אבל הן גדולות. אילו היה פסנתרן ראוי לשמו — מפעם לפעם הוא שולח את ידו בנגינה חובבנית — היה מִפשַׂק עשרת התווים שלו יכול להועיל. ידיים גבשושיות, בליטות של עצם ושריר בפרקי האצבעות, סבך של שׂער אדמדם בבסיסה של כל אצבע — וקצות האצבעות שטוחים ורחבים, כמו כריות הדבקה של סלמנדרה. האגודלים ארוכים באורח חסר צניעות ומתעקלים לאחור כמו בננה, גמישים למראה אפילו בשעת מנוחה, מתאימים יותר לקרקס, לידיהם של ליצנים ואקרובטים. וּכמו רבים מחלקי גופו האחרים של פרון, הידיים זרועות תערובת עליזה של נמשים בשלל גוני הכתום והחום, שמשתרעת עד פרקי הידיים הגבוהים ביותר. בעיניהם של חולים מסוימים זה מראה זר, אפילו חולני: יש מי שאינם רוצים שידיים כגון אלה, אפילו כשהן נתונות בכפפות, יפשפשו להם במוח.

אלה ידיו של גבר גבוה, שרירי, שהשנים האחרונות הוסיפו לו מעט משקל ויציבות. בשנות העשרים שלו היה מקטורן הטוויד שלו תלוי עליו כמו על מוטות צרים. כשהוא מתאמץ ליישר את גבו קומתו מטר שמונים ותשעה. גוו הכפוף קמעה משווה לו מראה מתנצל, שחולים רבים רואים בו חלק מקסמו. גם הליכותיו הלא־דעתניות נוסכות בהם רוגע, ועיניו הירוקות הרכות עם קמטי החיוך העמוקים בזוויותיהן. עד ראשית שנות הארבעים לחייו היתה לנמשים הנעריים שעל פניו ומצחו אותה השפעה מרגיעה, אבל לאחרונה החלו הנמשים לדהות, כאילו מעמדו הבכיר חייב אותו סוף־סוף לזנוח כל גילוי של קלות־דעת. החולים ישמחו פחות לדעת שלא תמיד הוא מקשיב להם. הוא חולמני לפעמים. כמו אתראת תנועה ברדיו של המכונית, יש שעניין נפשי ערטילאי פורץ פנימה פתאום, בהול ולא־קרוא, אפילו בשעת התייעצות. הוא מיומן בהסתרת עקבותיו, ממשיך ומנענע בראשו או מקמט את מצחו או מהדק את שפתיו זו לזו בחיוך למחצה. כשהוא שב להכרתו, שניות לאחר מכן, דומה שלעולם אינו מחמיץ הרבה.

במידת מה, גוו הכפוף מוליך שולל. כל ימיו היו לפרון שאיפות גופניות, ואין לו חשק לוותר עליהן. בביקוריו במחלקה הוא פוסע במסדרונות בצעדים קצרי־רוח שמלוויו מתקשים להדביק. הוא בריא, פחות או יותר. כשהוא משתהה אחרי המקלחת לבחון את גופו למלוא אורכו במראה שבחדר האמבטיה הוא מבחין בהתעבות ראשונה סביב מותניו, תפיחה חושנית כמעט תחת הצלעות. היא נעלמת כשהוא מזדקף או מרים את זרועותיו. חוץ מזה, השרירים — שרירי החזה, שרירי הבטן — אף שהם צנועים, שומרים על קווי מתאר ברורים במידה סבירה, בייחוד כשהמנורה שממעל כבויה והאור נופל מהצד. עוד כוחו במותניו. שער ראשו, אף שהוא הולך ומקליש, עודנו חום־אדמדם. רק בשער הערווה שלו כבר פזורים פה ושם תלתלי כסף ראשונים.