שרה, שרה - מאת רונית מטלון - 2000

שרה, שרה

רונית מטלון

 

 

היה לה השיגעון הזה לדבר הנכון,  המעשה הנכון שעל פיו היתה מכווננת את עצמה,  דרוכה לגמרי,  מנסה להפיק צליל: זה נכון שהחלטת לנסוע לפליסה-מלוויל הזה שם בצרפת,  אמרה.  פְלסי- בֶלְוויל, תיקנתי. שיהיה, הפטירה, פליסֶה, פְלִיסי.

 

ישבנו למעלה משעתיים על טוסטים שמנוניים וקפה גרוע בקפטריה של שדה התעופה.  מכווצת במעיל צמר אפור,  צווארה הארוך מושחל עד לסנטר בתוך צווארון הגולף של הסוודר,  שמתוכו משתרבבת גולגלתה האובאלית,  קצוצת השיער,  הזכירה צב. אחת לכמה זמן הקשיתה את צווארה הדק והטתה את ראשה הצידה,  נרתעת מחבורות האנשים במעבר.  היא סיגלה לעצמה,  הבחנתי,  הרגל חדש: להפוך את ספל הקפה כשפניו למטה ולהתעמק בצורות שהשאירה אבקת הקפה הגרגירית על הדפנות.

 

- ממש נכון שהחלטת לנסוע,  חזרה ואמרה, תוחבת פתאום לפיה את אצבעה שנכוותה מהסיגריה, מוצצת דקה ארוכה.  ריח ההמבורגרים המיטגנים במזנון,  צחוק מתגלגל בשולחן הסמוך והעיסה הביצתית החומה בספל של שרה עשו לי בחילה: מה נכון בזה,  התעצבנתי,  זה לא "נכון" או "לא נכון", זה עניין משפחתי.  היא שלפה את המצלמה מתיק הבד שלה.  לא עכשיו,  ביקשתי,  תעשי לי טובה.  סרט אחד,  התחננה,  אפילו לא שלם,  יש שם יותר מחצי סרט של מִימְס.  שתקתי רגע: איך הוא,  שאלתי.  היא לחצה בזריזות על מתג המצלמה כמה פעמים: הוא בסדר.  הוא שאל עלייך לפני שיצאתי,  אודי לקח אותו.  העיפרון השחור שתחם את עיניה היטשטש, נמרח על השקערורית במורד העין: קחי,  הגשתי לה מפית נייר רטובה,  תנגבי את העין,  הכול נמרח לך. התבוננתי בה,  איך היא משפשפת את עיניה,  מעווה את פיה בקוצר רוח.  איך את מסתדרת? שאלתי.

 

- אין מי יודע מה עבודה בזמן האחרון,  אבל בסך הכול בסדר.  יש את המזונות של אודי,  פה ושם נופל משהו,  אוברדראפט,  קצת חסכונות שאני אוכלת, בסך הכול בסדר.

 

- איזה חסכונות? שאלתי,  מאיפה יש לך חסכונות?

 

- אין לי,  התחייכה,  פורמת את כפתורי המעיל: חם כאן משהו.

 

- אז למה את סתם אומרת?

 

היא הושיטה את ידה מעבר לשולחן,  תפסה בכף ידי: תמיד אני סתם אומרת,  את יודעת את זה.

 

משכתי את ידי בכוח,  לחיי בערו.  שתקנו איזה זמן.  הוצאתי את פנקס הצ'קים מארנקי ורשמתי צ'ק:קחי,  שיהיה לך עד החודש הבא.  היא קיפלה אותו בזהירות לשניים,  החליקה וטמנה בכיסה: מאיפה יש לך? שאלה.

 

- פה ושם נופל משהו,  אוברדראפט,  חסכונות שאני אוכלת,  את יודעת,  אמרתי.  היא הסיעה את מבטה הצידה,  מחליקה על ראשה הגזוז: השתנית.

 

היא הציתה סיגריה,  הושיטה לי והציתה אחת נוספת,  נושפת את העשן לתוך פני: התגעגעתי, אמרה.

 

לא ראיתי אותה למעלה משנה,  מאז יום ההולדת של מִימְס; למעלה משבעים מוזמנים בדירה של שישים ושניים מטרים רבועים,  מקושטת בבלונים ובשרשרות נייר מוזהבות,  שוקדים בעמידה על פשטידות,  סלטים ובשרים קרים,  מועכים בדלי סיגריות בשיירי פשטידות,  סלטים ובשרים קרים.

 

- תחתמי,  יצאה לקראתי,  מושיטה עצומה שמגנה את המעצרים המנהליים: אנחנו רוצים שזה יתפרסם מחר.  היא נראתה רע בחולצת הטריקו השחורה בעלת מיפתח הסירה,  שחשפה את עצמות הבריח המחודדות והדגישה את חוטמה הבולט,  המגובנן,  תוחבת לתוך פיה פיסת צמר גפן טבולה בוויסקי: השן הרגה אותה. איפה מִימְס? שאלתי.  הלכנו לחדר הילדים.  חכי, עיכבה אותי בדרך,  הדפה אותי לחדר האמבטיה ונעלה את הדלת.  היא פערה את פיה לעומתי:תסתכלי מה יש לי שם,  ביקשה.  לא ראיתי כלום:צחנת אלכוהול ושיניים לא רחוצות עלתה מפיה.  היא שלפה את פיסת הצמר גפן,  הביאה את לשונה לקצה הפה: יש לי שם חור ענק,  בטח יעקרו לי אותה.  בואי ניסע עכשיו לעזרה ראשונה,  הצעתי,  תיפטרי מזה. אני לא יכולה,  אמרה בקול עמום,  פתחה את מגירת התרופות ופישפשה שם.  למה את לא יכולה? יסתדרו בלעדייך כאן שעה.  לא,  זה לא זה,  ביטלה: אני לא יכולה.  מילא,  תחבה שוב לתוך פיה את כדור הצמר גפן העכור,  זה יעבור.

 

היתה לה אימת רופאים נוראה שעלתה אצלה בקנה אחד עם אמון לא מסויג,  עיוור כמעט,  בכוחם. העניין נשמע כמו שבועה משונה.

 

מישהו התיש על דלת חדר האמבטיה: את שם? קרא אודי.  הוא לא מוצא את מִימְס,  התברר,  בכל מקום חיפש אותו.

 

היא שעטה החוצה,  נדחקה בין החבורות המצטופפות במסדרון אל חדר הילדים,  פילסה את דרכה מעל לראשי הילדים המתגוללים על השטיח, לעבר ארון הבגדים.  הוא לא שם,  אמר אודי, חיפשתי.  הוא שם,  הוא שם,  הפטירה,  לקחה אוויר. מימס,  קראה בלחש,  מלאך שלי.  הילדים התגודדו סביבה בסקרנות,  נדחפים לעבר הארון.  החוצה, פנתה אליהם,  עכשיו כולם החוצה,  דחקה את הסרבנים המשתהים לעבר הדלת.  ילד טוב,  חיננה את קולה מול הדלת,  אתה יכול לצאת עכשיו,  אין אף אחד,  תצא חמוד,  הצמידה את אוזנה לדלת הארון: תצא.  קול חריקת צירים נשמע מכיוון ארגז הצעצועים,  מאחור: לאט התרומם המכסה וראש בהיר,  מדובלל,  ביצבץ.  הוא שיפשף את עיניו,  נרדם שם כנראה.  אודי רכן לעברו,  לקח אותו בזרועותיו, טומן את ראשו הצהוב בשקע שבין כתפו לצווארו. בוא אלי,  הושיטה שרה ידיים לעברו,  בוא מתוק.  הוא סירב,  נצמד לאודי,  תולש אניצי צמר מגב הסוודר שלו.  אודי כבש את מבטו ברצפה: אני אכין לו משהו לשתות,  אמר לבסוף.  היא לא הסתכלה כשיצאו, הביטה מעבר לחלון.  דקות ארוכות עמדה עד שלפתע כאילו החוותה קידה לעבר הקיר,  ישרה לגמרי, והתחילה לחבוט בו את מצחה.  תפסיקי,  לפתתי את זרועה: מה את עושה.  הוא לא רוצה אותי,  אמרה, ראית מה היה כאן,  הוא לא אוהב אותי.  לא ידעתי מה להגיד,  נגעתי בהיסוס בשערה.  הוא אוהב אותך, אמרתי מוכנית,  מה את מקשקשת.

 

שבועות ספורים קודם לכן בישרו לו,  ישבו משני צידיו על הספה בסלון.  "כמו במטוס,  כשמתכוננים להמראה",  אמרה.  הוא היה שקט,  טילטל את רגליו הקצרות הנתונות בנעלי בית אדומות שירש מבת- דודתו.  אודי פתח ראשון,  אמר "עמנואל",  ומיד השתתק.  הילד הירהר רגע: עמנואל זה שם של גדולים,  העיר.  נכון,  מיהר אודי לתפוס את החוט: ועכשיו אתה גדול ואתה מבין.  הוא סיפר על הדירה שמצא "קרוב לכאן",  על החדר היפה שסידר לו, שהוא מתכוון לסדר,  תיקן.  בסוף אמר: אמא ואני לא מסתדרים.  זגוגיות משקפיו צופו בלובן סמיך שעלה ממכונת האדים שביצבה למרגלות הספה.  הילד לעס סוכריות,  תחב לפיו שלוש בבת אחת,  מחרחר קצת, בנשיפות ברונכיט כבדות.  שני קילוחים של טופי ורוד זלגו משני צידי שפתיו.  ומה,  אמר,  לועס בכוח, מנסה לחלץ בלשונו את הטופי שנדבק לשיניו,  מה אם אני אישן אצלך ובלילה אני אפגוש בחדר שלך ג'וק שאני לא מכיר?

 

היא לא הוציאה מילה,  פזורת דעת אספה את ניירות הטופי שזרע הילד על הרצפה.  ברגע מסוים, לא ממש זכרה מתי,  הרגישה בקילוח חזק,  חמים, שמילא את תחתוניה,  התפשט על שמלתה,  עבר לספה.  שעה ארוכה ישבה בתוך הבד הרטוב,  המצחין, לא זזה.  אודי השכיב אותו לישון,  הכין תה,  הדיח כלים במטבח,  כיבה את הבוילר.  את באה לישון? שאל.  היא פישקה את ירכיה,  מחלצת בזהירות את הבד.  תביא לי שמיכה,  ביקשה.  את רוצה לישון כאן?לא הבין.  היא הנידה ראשה לשלילה.  הוא פרש את השמיכה על רגליה,  המתין.  מה את רוצה לעשות?שאל.  בדירת השכנים למעלה החלו בהזזת הרהיטים הלילית,  המשונה.  שרה,  אמר,  ניגב את משקפיו בקצה החולצה,  השתתק.  הוא ניגש אליה,  כרע על ברכיו,  תגידי משהו,  ביקש.  כשהניח את ראשו על ירכיה המכוסות תחבה בגניבה את כפות ידיה מתחת לבד השמלה,  נגעה בישבן,  ואחר פרשה את אצבעותיה מעל לראשו הרכון,  הביטה.  הן היו מכוסות דם.  אולי ניתן לזה עוד סיכוי,  אמר בקול עמום,  פיו כבוש בשמיכה.  היא הרגישה שלחייה מחווירות: ירכיה וישבנה,  עד מורד הגב,  הוצפו בקילוח נוסף.  אני מוכרחה לקום,  אמרה,  תן לי לקום.  הוא הסיט את השמיכה הצידה.  כתם כהה, ענקי כיסה את בד הריפוד המשובץ.  קרה לי משהו מאוד רע,  אמרה,  ברכיה רעדו.  מאוד רע,  חזרה ואמרה,  כשהוביל אותה לחדר האמבטיה,  עזר לה לפשוט את בגדיה ולהיכנס למקלחת,  מאוד רע, מילמלה כשסיבן את ירכיה,  ערוותה,  גבה וכפות רגליה,  עטף אותה במגבת,  הוליך לחדר השינה. מאוד מאוד רע,  הטעימה,  מכוסה בשמיכת הפוך, שיניה נוקשות.  אודי הצית סיגריה,  התיישב על הרצפה,  בפתח החדר,  גבו שעון לדלת.  אתה לא רוצה לדעת מה קרה לי? שאלה.  אני מתאר לעצמי,  אמר. אחר כיבה את האורות,  התפשט ושכב לצידה.  הכובד האטום,  הקהה של גופו רבץ שם כמו חבילה.

 

 

היא שאלה את עצמה לא פעם מה היה קורה אילו אמר דבר אחר לגמרי,  אילו רצה.  הוא לא רצה, אמרה,  כנראה לא רצה.  רצה מה? לא הבנתי.  לדעת משהו,  אמרה,  לדעת מה נהיה.  שוחחנו בטלפון יומיים לפני נסיעתי,  היא שמעה על מותו של בן-דודתי מישל והתקשרה.  לא זיהיתי את ה"הלו" החדש,  המתכתי,  עד שאמרה: זאת אני.

 

דיברנו על מישל בהקלה מסוימת,  כמו שני נוסעים ששמטו את המזוודות בתחנת האוטובוס, מרפים לרגע את אצבעותיהם הצבות,  נחים אגב המתנה.

 

 

בפעם האחרונה ביקר מישל בארץ כשמִימְס היה בן שנתיים.  לא עשה הרבה - בקרים שלמים רבץ על הדשא הצהבהב אצל אמא,  קובע את מבטו הבהיר בעלים הבשרניים של הפיקוס,  מיידה חרצנים בחתולי החצר,  עוקב אחר תנועת המכוניות במגרש החניה של השכן,  מתנמנם מאחורי הדפים הפרושים של ה"לה מונד" שהביאה לו שרה מתל אביב. פעמיים ביקרנו אותו שם,  שרה ואני: היא לא הפסיקה לצלם,  כירכרה למראשותיו יחפה,  הצחיקה והתפקעה מצחוק בעצמה.  בייחוד אהבה להניח על בטנו את התינוק המגודל שחתר בשקט,  בלי ליאות, לעבר שערות החזה המבצבצות מחולצתו,  תנוכי אוזניו,  נחיריו,  לחייו המכוסות בזיפים של יומיים.הוא היה הרוס עליו,  מישל: שעות שוטט איתו ברחובות המשמימים של השכונה,  במגרשי משחקים, בנגרייה של השכן ושדה הקוצים שמאחוריה,  בקיוסק שבמרכז המסחרי,  שם שיחקו במכונת המזל וליקקו גלידות "לפני האוכל".  מה עשית,  רחצת אותו בגלידה הזאת? נרעשה אמא למראה הילד כשחזרו, תוחבת קיסם למעמקי אוזניו ומפשקת את אצבעות רגליו הקטנות,  מראה לשרה בחדוות ניצחון שלוליות קרושות של שוקולד שנקוו ביניהן.

 

היא לא התרשמה,  הסבירה לאמא: זה נורא מצחיק אִינֶס,  את לא רואה שזה מצחיק? אמא הסכימה מחמת הנימוס,  קירצפה את הילד מתחת לצינור המים בחצר.  רשלנותה של שרה בענייני סדר וניקיון הזכירה לה,  למגינת ליבה,  שאין היא בסופו של חשבון מישהו "מהמשפחה",  ועל אף שהשתדלה, בינה לבינה,  לפטור בקלות ראש את מה שכינתה "השלומפריות הזאת",  להמיס את המעקש שעמד בינה לבין הטמעתה המוחלטת, השלמה, של שרה, ניגפה בו שוב ושוב, כמו תל גבוה במרכזו של מתחם עירוני המאלץ את המתכננים להכפיף אליו את תוכניות המתאר שלהם באמצעות כבישים עוקפים, בנייה מדורגת וחציבת מנהרות.

 

היה עוד דין ודברים ביניהן,  שטויות,  דברים שנאמרו או לא נאמרו,  הגיחו מתוך המצע הזה של חוסר החשיבות שמקנה האהבה למילים ונעלמו לתוכו,  כמו בועות סבון: השלמות הארעית,  החלשה כל כך שלהן,  והריצוד שמתמצה בהרף רגע של מנוד עפעף, תלוי לגמרי בריבוי, בשטף הריבוי של הבועות האחרות וביחסים של צורה, גודל ובוהק שמתקיימים ביניהן, עומדות לרגע באוויר בינינו,עם אותה אשליה של כובד צמיגי,  נטפלות לצלחות, פרוסות הלחם,  בקבוק הקינלי ושעון היד המשוכלל של מישל שעמד על כך שנאכל בחוץ,  על הדשא.

 

אכלנו חצי שרועים,  מגרשים זבובים,  נמלים, ברחשים ו"חיידקים" כמו שאמרה שרה,  מעולפים תוך דקות מהאוכל, השמש, היין, המונוטוניות השטוחה של קריאות העורבים על חוטי החשמל,בועות הסבון של מימס שהתהלך בינינו כשלעורו חיתול בלבד, רומס כלי אוכל, מפיות, ערוגה סמוכה של צמחי סנפוליה אפריקנית ובינקוט רכים שזה עתה נשתלו.

 

"עושה לי עבודה הילד שלך," אומרת אמא, טובלת את הרך של הלחם ברוטב שעועית ובולעת, בלי ללעוס כמעט.  שרה משחררת את הכפתור העליון במכנסיה,  מפשילה את חולצתה,  מחייכת בעפעפיים כבדים,  שמוטים: בשביל זה הבאתי אותו, אִינֶס.  מה אמרתן? על מה אתן מדברות? מתעניין מישל בצרפתית.  על מדמואזל חור בראש והבן שלה, משיבה אמא,  עוקבת אחריו במבטה,  כיצד הוא חופן קוביות קרח ומתגנב בזהירות,  מניח על בטנה החשופה של שרה שמנתרת בבהלה,  מבריחה שני חתולים לטושי עיניים.

 

 

היינו מאושרים אז,  אני חושבת.  יותר ויותר הופך היום הזה בזיכרוני לדבר שהוא מעט יותר מתחושת האושר עצמה,  לאותו דבר,  מוחלט כמעט,  שביחס אליו מתקיימות ונוכחות תחושות האושר האחרות, לפני ואחרי האושר ההוא,  שמתייחד מכל האחרים דווקא בכך שלא הגיח מאחור ועשה "בו!" או נקנה בזול.

 

לא היינו,  כדברי שרה,  אנשים "עם כשרון מי-יודע-מה לשמחה או שיכחה עצמית": אפילו בקסם הרך של מישל שעטף אותנו,  המתיק תובענות הדדית,  חמצמצות,  או רגש קשה - אפילו בו היה משהו עצי.

 

הכרנו זה את זה טוב מדי ולא היו לנו אשליות, בוודאי לא אז.  יותר מששכחנו או השעינו את עצמנו,  אני חושבת,  איווררנו זה את זה,  ולא רצינו או יכולנו להעמיד פנים שיש במשבי הרוח ההדדיים האלה יותר ממה שהיה בהם באמת.  זה הספיק.  כעבור זמן,  עם הקפה והעוגות והליקר הטוב ששלפה אמא מארון הלבנים (משקאות יקרים,  שוקולד מובחר וקישוטי מרציפן לעוגות יום הולדת נהגה להחזיק שם בתור אות לכך שאינם סתם אוכל אלא הרבה מעבר לו,  מותרות ממש,  ולאמיתו של דבר חפץ, בדומה לבובות החרסינה ופמוטי הזכוכית בסלון שלה),  השמיע מישל בטייפ הגדול שטילטל איתו מפריז קלטות ג'ז של מֶרְדית דָ'אמְבְרוֹזיו ואֵייבִי לינקולן.  מימס נרדם בחיקה של שרה,  פלג גופה העליון,  בעיקר ראשה,  היה רכון עליו,  מחפה לגמרי. אצבעותיה חפרו בתלתליו הבהירים,  פולות כינים. באור שהלך ונחלש במרפסת אימצה את עיניה,  בחנה זחלים וביצים שנתקעו בגושים לבנים מתחת לציפורניה.  הסתכלתי עליה: לאט הלכה ושקעה בתוך עשייתה השקדנית,  מהופנטת לקרקפת הדוממת של הילד ולציפורניה,  מזכירה את האם ותינוקה של פיקסו,  את ההיעדר הזה של המבט והתכוונות הגוף, התינוק המוטל כמו חפץ על הרגליים הפשוטות לפנים של האם,  מכוסות בשמיכה כבדה,  לא נושמות,  מעוררות תחושה מעיקה של דומם גמור, של גדם.  נרעדתי מהמחשבה הזאת.

 

אמא התעטפה במגבת שהיתה תלויה על חבלי הכביסה,  התעצלה להיכנס פנימה,  סובלת בהכנעה את המוסיקה. מתחיל להיות קר, אמרה, מבטה מתרפק על מישל: Il fait froid (קר פה, בצרפתית)עיוני,  לך תשים על עצמך משהו.

 

הוא הריץ את הקלטת קדימה,  רצה להשמיע לנו את הגרסה הצרפתית הנפלאה של ד'אמברוזיו ל-Itmight as well be Spring של רוג'רם והמרסטיין. כולם יהודים שם,  מילמלה אמא לעצמה,  הקשיבה לרגע בכוונה גדולה ואז נואשה,  נטפלה לשורת המרצפות הזקורות שתחמו את הדשא משולשים- משולשים,  יישרה אותן.  שרה עצמה את עיניה בהתמסרות. זה באמת לא דומה לכלום, אמרה. הבטנו זה בזו מישל ואני: היא היתה חירשת לחלוטין מבחינה מוסיקלית,  בחשה את האות של "מבט", ברוס ספרינגסטין,  צמד הפרברים והפתיחה לדון ג'ובני לרביכה מבולבלת.

 

"זה הכול בגלל שיש לה המון רעש פנימי,"הסביר מישל שנענה להזמנתה באחד מביקוריו הקודמים לפני מספר שנים,  הצטרף אליה לסיור בעזה,  וסבל מרשת ב' וגלי צה"ל כל הנסיעה: "כל הזמן יש לה רעש פנימי."

 

 

היו לה אז שתיים או שלוש נסיעות לשם בחודש, בלוויית כתב של העיתון או בלעדיו.  היתה חוזרת כמו אחרי מחלה.  יום שלם לא יצאה מהמיטה,  חיסלה בקבוקים של מים מינרליים,  רישרשה בדפי הכרומו של "אֶל" ו"ווֹג",  בוהה בכתם גדול של טחב על הקיר ממול,  ישנה שעות.  התקפי הדכדוך האלו היו סוג של מנוחה,  אני חושבת.  אחריהם היתה מאוששת קצת יותר,  משתרכת בנעלי בית כל היום,  בוחשת שעה גרנולה בגביע יוגורט,  עוברת על מכתבים וחשבונות בנק,  מבשלת משהו,  ממיינת את תצלומיה.

 

 

היא חילקה אותם לשתי קבוצות: מוזמנים ולא מוזמנים.  התצלומים המוזמנים,  אלה שנועדו לעיתון, נדדו במעטפות חומות ברחבי הבית,  משולחן המטבח למדף הטלפון בכניסה או לכונניות הספרים,  בין חשבונות הטלפון והארנונה,  העיתונים הפזורים בכל מקום,  ועל הספה,  מתחת לערימות הבגדים שהורדו מחבלי הייבוש.  מעולם לא הראתה את האחרים, הבלתי מוזמנים,  קיבצה אותם בסדר מופתי בשידת מגירות של "משרדית" שרכשה לצורך זה.  פעם חיפש שם אודי סיכות למהדק.

 

התצלומים נחו שם,  מחופים בניילון,  בחבילות של תריסר.  הוא פתח כמה: אנשים יֵשנים בעזה, בתנוחות שונות,  בחללים שונים,  בתוך בתים או מחוצה להם, גברים, נשים, חיילים, קשישים, חולים בבתי-חולים,  ילדים,  לחוד או ביחד.

 

 

דיברנו על זה אודי ואני באותו לילה נורא, אינסופי,  גם על זה: כמו שני עיוורים,  מיששנו כל חפץ שנקרה על דרכנו בחשיכה שהשאירה שרה מאחוריה,  לא זילזלנו בכלום,  מתחקים על עקבות שלא ידענו מהם,  משוטטים בשבילים שלא היתה להם מפה.

 

הם היו סתמיים לגמרי,  סתם צילומים רגילים של אנשים יְשֵנים,  אמר אודי,  שרוע על הספה,  מאהיל על עיניו מפני האור המסנוור של המנורה הצידית. בכל זאת יש בזה משהו לא-רגיל,  לתפוס אותם ככה, אמרתי.  הוא חשב רגע.  אולי,  אמר לבסוף,  אבל התצלומים רגילים,  שיא השעמום,  תאמיני לי.

 

לא האמנתי,  בנחישות סרבנית מרח עליהם אודי את שכבת השפכטל שלו,  אוטם.  לא תפסתי אז מה חיפש בתצלומים וממה התאכזב.  שנה או יותר אחר-כך,  בקפטריה של שדה התעופה,  כשהעבירה שרה את כף ידה על ראשה הגזוז במין ניתוק של בדידות,  חמלה כלפי עצמה שנהייתה למחווה של זרות,  הבנתי: הוא חיפש שם את הראיה לחורבן שנפל עליו,  יותר מראיה - את החורבן עצמו.

 

 

זה היה מוזר.  במובן ידוע,  חיכיתי לזה כל אותן עשרים ומשהו שנים שבהן נכרכו חיי באלה של שרה,  נוטעת את עצמי בהתבוננות שלא היתה אלא עמדת ציפייה דרוכה,  המתנה שנהייתה תו של אישיות: מה תעשה שרה, מה תגיד. עם כל זה, תפסה אותי מה שכינה אודי "המכה הזאת" לא מוכנה:בתמונת הדמיון הפרטנית של "המעשה הרב" שתעשה שרה שכחתי,  כמו בכל חיזיון עתידי גרנדיוזי,  את האנונימיות של העצב.

 

 

היא לא שכחה,  לא ממש.  כשליוותה אותי למדרגות הנעות,  בדרך לאולם הנוסעים למעלה, עצרה רגע,  לופתת את כתפי.  חשבת שזה יהיה ככה?שאלה.  מה יהיה ככה? היתממתי.  הכול,  פרשה את זרועה,  מקיפה את החלל: מה שנהיה מאיתנו.  די עם הפתוס,  אמרתי,  אנחנו רק בנות שלושים וחמש.  זה לא הגיל,  הפסיקה אותי,  זה המקום הזה שהאופי הופך להיות גורל.  את יודעת מתי ידעתי את זה? מתי? שאלתי.  בגיל שתים-עשרה,  אמרה: חזרתי עם ההורים שלי מחיפה,  מהדודים שלי.  בדרך עברנו ליד תחנת-הכוח בחדרה,  את יודעת,  עם הארובות הגבוהות האלה בלילה והאורות.  זה היה תמיד הסימן של חצי הדרך לתל אביב.  אבל בפעם ההיא, כשראיתי את זה,  בכלל לא הייתי מוטרדת מהמרחק, מכמה עברנו וכמה יש לנו עוד לעבור.  היתה לי הרגשה מוזרה ביחס לעצמי,  מין פרספקטיבה של עצמי בתוך עתיד שהוא לא לגמרי שלי אבל ידעתי שאני אהיה בו,  הייתי בטוחה,  לא חשוב מה אעשה ואיך,  אני פשוט אהיה בו.

 

שתקתי רגע; מה הקשר לארובות של התחנת- כוח?

 

היא הציתה סיגריה.  הפשילה מעט את צווארון הגולף של הסוודר.  מגלה את שפתיה הצרות: אני לא בטוחה.  התרגשתי מהעוצמה של המבנה הזה בתוך הים,  כל הדיונות האלה מסביב.  זה נתן לי הרגשה של נצח,  לא נצח של טבע - זה משהו אחר - נצח שאנשים עשו ומה שהם השאירו מאחור.  ידעתי שאני תמיד אחשוב על מה שנשאר מאחור,  שזה יהיה מין תפקיד כזה בשבילי.

 

- צריך הרבה ביטחון עצמי בשביל לחשוב ככה, אמרתי.  סתם,  לא התכוונתי.

 

היא פנתה אלי,  קרובה מאוד,  עיניה החומות- בהירות התרחבו,  עטו גוון סגלגל,  נעצמו כשהניחה את שפתיה הבקועות על שלי: את מאוד טועה עופרי,  אמרה.

 

 

 

הבית בפלסי-בלוויל כאילו נטה קצת על צידו,  עתים, כמו פרצוף שנלפת בכף יד של פושע.

 

בהתחלה אהבה את זה הדודה ואחר-כך לא אהבה:"בכול אשמים החלונות," אמרה,  אלה של הקומה העליונה,  שנקבעו במלוכסן,  נוטים ימינה,  טיפשים וזחוחים.

 

בשש בבוקר,  עם הטללים החסודים והאור של קוֹרוֹ,  היתה קידת החלונות לעבר הערמון,  או איזה עץ אחר,  עניין אישי לגמרי,  לגמרי נגדך,  מזעיקה בך את חושי הפיקוח והסדר הטוב: הפטפטנים האלה במסדר הבוקר שמסתודדים,  חורגים מהשורות שלהם. היה לי זמן להתמסר לסוג זה של הרהורים: בן-דודתי אלאן הסתבך דקות ארוכות עם שלשלת הברזל של השער,  קילל בשקט.

 

הוא לא היה בסדר: עור תשוש,  לבן-עכור כמו קוואקר,  שפתיים צחיחות,  כמוסות המגנזיום שבלע ארבע פעמים ביום,  לאזן איזה יסוד בגוף,  הסביר. יומיים לא עצם עין,  התקשר לכל העולם,  עישן בלי חשבון: היה סיפור עם הרב,  למצוא רב.  משאלתו האחרונה של מישל,  אחת האחרונות,  נגעה לסידורי ההלוויה: רב אורתודוכסי ושריפת הגופה.

 

- זה יהיה קשה,  אמר אלאן,  כמעט אי אפשר למצוא אחד כזה.  זחלנו אחרי טור של משאיות בדרך משדה התעופה,  לא שכיח בשעת בוקר מוקדמת זו, לוגמים קפה מספלים חד-פעמיים.  לא כמעט אי אפשר,  אי אפשר,  אמרתי.  הוא שקע במשהו. באיזשהו מקום,  אני אפילו שמח שזה בלתי אפשרי, אמר לבסוף.  לא הבנתי.  בבת אחת נזרקנו אחורה ומיד לפנים,  כלפי החלון: מישהו נכנס בנו מאחור. אני לא יודע,  אמר,  משהו בבלתי-אפשריות הזאת של הרצון של המת עושה אותו איכשהו עוד יותר יקר. כאילו זה מין מבחן.  הטיפוס מהמכונית שמאחור איבד את הסבלנות,  הלם על זגוגית החלון.  מבחן לְמה? שאלתי.  הם החליפו מספרי טלפון.  לא יודע, אמר,  אולי לרצון שלנו או ליכולת להמשיך להיות איתו,  כאילו זה יוצא לי נכון שכמו שהמרחק בין החיים והמוות הוא בלתי אפשרי,  ככה גם הרצון הבלתי אפשרי שלו,  שיהיה גם רב אורתודוכסי וגם שריפת גופה.  ככה אני מרגיש,  שזה נכון.

 

התפתלנו בדרך מיוערת,  אפלולית,  טחובה: מבוא שהבטיח יותר מדי ולא קיים ביחס ליעד התפל שהיה פלסי-בלוויל.

 

מכל העיירות והכפרים שבין פריז לרוּאָסִי בחר הדוד במשמימה מכולם,  בספינת הדגל,  לא של שממון הפרובינציה הצרפתית,  אלא של האידיאה של שממון הפרובינציה: שממון רדיואקטיבי,  פעיל להדהים ולמן הרגע הראשון,  בעל תנופה של משאבה גדולה,  רבת טורבינות,  מין שממון שהוא ההצעה המוחלטת של הריק,  משהו שמתקיים מעבר לצורות הקיום הרגילות של שעמום ותפלות,  שממון שכמוהו כמחלה ממש.  לא כואבת אבל מתישה לאט-לאט:תחושה תמידית מצועפת של אפרוריות ערפילית,כאילו התכסו פני השמים באינספור יתושים, בלבול תכוף בין חום וקור, צפצוף טורדני באוזניים, יובש בכפות הידיים ולחילופין הזעה מוגברת, הפרעות עיכול, ערעור תחושת זמן ומציאות,  רגישות לאבק וספק-הזיות על אבק,  איכול שיטתי של כשרים מנטליים,  מילוליים,  רגשיים.

 

"בחר" היא המילה המדויקת בהקשר זה,  שכן חודשים ארוכים,  שנתיים בקירוב,  שיגע הדוד את כולם בחיפושיו אחר "הבונבוניירה הזו" בלשונה של דודתי: נסיעות ליליות לבתי מידות כפריים שכוחי אל,  עם אסמים רקובים,  סוס מעולף.  בורות ביוב פתוחים ותריסי עץ מתולעים.  פגישות בבתי קפה עם מתווכי דירות מרובבי חפתים, בר-מיננים ירוקים וצהובים, נסיעות חוזרות ונשנות בלוויית קבלני שיפוצים שנתנו "הצעה", משאים-ומתנים שמסתיימים בלא-כלום, חשד, פקפוק, מחשבה שנייה ושלישית, בנקים, שיקולים לכאן ולכאן,  ו"תעשה מה שאתה רוצה, אנרי, תעשה מה שאתה רוצה, אני אין לי כוח."

 

וכל אותו הזמן היה מישל וה"זה" שלו,  האיידס, שהופיע,  נעלם,  ושוב הגיח,  כמו תך מכליב באריג:"הוא בן-אדם מחוסל" קבעה מרסל אחת לכמה חודשים בשיחות-טלפון בינלאומיות,  כמעט מאמינה לעצמה.

 

עכשיו המתינה לנו בכניסה,  בגזוזטרה הקטנה שבראש המדרגות,  לבושה בטרנינג.  אלאן שנא אותה ככה: לכי תשימי על עצמך משהו,  נזף.  רגע,  הדפה אותו,  תן לנשום.  התחבקנו,  גופה העבה,  הרופס, היטלטל מצד לצד,  טילטל אותי: ראית מה נהיה?אמרה,  ראית?

 

ראיתי: היא נהייתה שתי טיפות מים אמא שלי, משהו מבעית היה בדמיון הזה,  בקלסתר המשותף שכאילו המתין לשתיהן אדנותי וצונן,  מכחיד כמו להביור פערים עצומים בצירופים גנטיים,  מזג, גורל,  בחירה.  היתה לי איזו ידיעה עמומה בימים האלה שלפני ההלוויה ואחריה,  פחדתי לגלות אפילו לעצמי: הקלסתר המשותף היה הילד המת.

 

הדוד עמד במסדרון,  חצי מוצנע מאחורי ערימת המעילים התלויים.  הוא ניקר בשתי לחיי.  לא מוצאים את האמא שלך,  בישר.  ההודעה תפסה אותה באיזה מלון הררי בנורבגיה,  סמוך לפיורדים.  היא בילתה באחד מטיולי "גיל הזהב" לארצות סקנדינביה,  הרוח החיה.  ערב צאתי,  איתרתי אותה בקושי: שוחחתי לסירוגין איתה ועם המדריך,  טרחן חביב שהתעקש למסור לי את גיליון ההתנהגות שלה בקו טלפוני משובש.  היה כאב-ראש גדול עם סידורי הטיסה מנורבגיה לפריז,  טלפונים לטיולי "גיל הזהב" שיאותו לכסות את הכרטיס לפריז,  טלפונים לנורבגיה,  טלפונים לפלסי-בלוויל לדוד אנרי,  מנהל סניף "לופטהנזה" בפריז בגמלאות,  שרתם את עצמו בשתיקה למבצע,  ובעיקר סיבך הכול: איש לא הבין מה הוא אומר.

 

מערכת שיניים תותבות שלא יושבת אצלו טוב, היגוי פריזאי-פולני,  קצב של לואי דה פינס,  תוצר רוח בסיסי כלפי הזולת והאטרף של האבל,  החמירו את המצב שהיה רע בלאו הכי: הוא אכל את המילים שלו.  הצלחתי להבין ממנו שעקבותיה של אמי אבדו איפשהו בין אוסלו לפריז.  לא מצאו אותה על שום טיסה.  שעות נתלה על הטלפון בחדר העבודה,  מכריז בתורת-רוח גדולה באוזני נמעניו השונים; J'ai perdu ma velle-soeur (איבדתי את גיסתי, בצרפתית).

 

אי-הבנות, שיבושים, המסתורין שנגזר מן התעתוע בתמונת המציאות, אלה היו בשבילו מאז ומעולם מקור לשמחה משונה: באיזו חדווה היה מטיל את עצמו אל תוך ה"פעולה", ה"פיצוח", ה"התרה",שלא פעם לבשו דמות של יגע ביורוקרטי,  פרטני, שבעצמו נהיה מין כתם גדול של טשטוש,  חנוק במלל! איזו תחושת כוח שאב מניצחונו המפוקפק על האי-ידיעה,  מבקש לאושש אותו שוב ושוב: יורד מהגבעה ושוב מטפס,  קובע את דגלו!

 

עד הצהריים ישבנו במטבח,  מרסל,  אלאן ואני: ספלי קפה, סיגריות, שוק טלה שנתחבה לתנור עם גבעולי רוזמרין, גליונות "לֶה קָאנאר אַנשֶנֶה",קופסת כלי תפירה, להתקין איזו חולצה למחר,טבליות "ואבֶאן", עלי חסה רעננים,  שטופים,  עוד קפה,  סמרטוטי רצפה מישראל באריזות של שלושה, שלושת רבעי "באטאר" מאתמול,  מכשיר להכנת יוגורט ביתי,  מספרי זיג-זג,  לילי.

 

שתומת עין,  קשישה,  מסורבלת קצת.  אבל עדיין עם אותו פאר חתולי,  שוטטה חרישית ברחבי השולחן: עוקפת, נמנעת, מתחככת, מרחרחת,פתאום פועה, לוטשת את עינה האחת בפינכות הנחושת המבהיקות, הכפות, המזלגות והתרוודים המשתלשלים מלמעלה, מקורת העץ הגדולה.בעפעפיים כבדים,  נפוחים,  שמוטים על עיניים עצומות למחצה,  עוקבת אחריה מרסל: מימין לשמאל,  מפינה אחת של השולחן לאחרת,  עד הקצה, שולחת רגל אחת באוויר,  כאילו עומדת לדלג,  אבל לא,  נמלכת בדעתה.  מקמרת את גווה המנומר,מהדסת למרכז,  נועצת את חוטמה הוורוד בצרור פרחי משי כתומים וכחולים, זוקרת את אוזניה ותוקעת את מבטה במרסל,  פועה שוב - מעין חיקויאנושי ליללה.

 

- אולי נמסור אותה לבארונית,  אומר אלאן.  למה שלא נמסור אותה לבארונית?

 

צנצנת יוגורט מתנפצת פתאום,  בקבוק אוויאן מתהפך על צידו,  שלולית ענקית של מים מתפשטת על המפה,  לוחכת את הלחם,  העיתון,  חוטי התפירה, לילי.  היא נמלטת.  נעל בית נוחתת במרכז השולחן. הדוד אנרי עומד בפתח המטבח,  מדדה לעברנו בנעל אחת: "לא על השולחנות איפה שאנשים אוכלים." מרסל נושאת לעברו פנים ירחיים,  שטוחים,  אומרת בקול שטוח: איזה אנשים,  יקירי,  איזה אנשים אוכלים?

 

- את ואני והילדים,  כולם.  אלה שאוכלים.

 

הוא משעין את כפות ידיו על השולחן,  בכוח, מבקש כאילו למחוץ אותו לעבר הרצפה,  טומן את ראשו בין שתי הכתפיים הסמוכות ללחייו,  מחפות, קווצת שיער צהבהבה,  דלילה,  ניתקת מהקרחת, נשמטת לפנים,  דביקה. מרסל שולחת בליאות את זרועה,  במאמץ,  רק את זרועה,  עצמאית לגמרי ולאה,  פניה וגופה לא משתתפים,  משחילה אותה בלי להתבונן, באיטיות, מתחת לחולצתו, מעבירה את כף ידה מלמעלה למטה על גבו העירום,  מתחת לחולצה, בתנועת מירוק יבשה ושטחית,  מכאנית,  מעלה ומטה: ששש... ששש...

 

אלאן מזדקף על כיסאו,  זרועותיו שמוטות לצידי הגוף.  גון הקוואקר של עורו מתחלף בלבן של חרסינה,  עיניו - שתי צלחות.  אני אמרתי שכדאי אולי למסור אותה לבארונית,  בקיץ לפני שנתיים היא היתה אצל הבארונית,  כשמישל נסע לקאריבים, הוא אומר,  שותק רגע,  או לדויד.  דלת מכונית נטרקת בכניסה.  אינס! אומרת מרסל,  ממהרת לחלון. אמי גוררת לאורך השביל החצצי שני תיקים תפוחים,  כרוכים בחבל.  היא בילתה בציריך שש שעות,  מתברר.  ציריך? משתומם הדוד,  איך הגעת לציריך? היא לא יודעת איך,  היתה טיסה רעה מאוד, האווירון נחבט בעננים כמו גיגית,  המעיים התהפכו לה.  היא לוגמת מים.  פיקת צווארה עולה ויורדת, היא בוחנת דקה ארוכה את גב כף ידה.  מה מחר? היא שואלת,  נושאת את עיניה לריבוע האפור, הרחב,  של החלון.  שורפים אותו,  אומרת מרסל, ואחר-כך,  בתחינה: זה מה שהוא ביקש,  אינס.  אמא מעכלת את זה לא בבת אחת: הידיעה עוברת לשיעורין,  כמו ציפור בצוואר של נחש בריח,  חוליה- חוליה.

 

אתגננתי (השתגעת?, בערבית)? היא אומרת בסוף.

 

הוא ביקש,  חוזרת מרסל,  יבשה.  אמא ממצמצת, מוחה את עיניה בשרוולה,  קמה בפתאומיות וניגשת לווילון,  מתקינה לולאה שהתרופפה למעלה,  מוחה את פניה בווילון: ילדים צריכים לפעמים שיגידו להם "לא",  לפעמים צריך להגיד להם "לא",  לשים להם את הגבול.

 

הילד מת,  אומרת מרסל: הוא,  אין לו חיים,  אינס.

 

אלאן ואני עורכים את השולחן,  הוא - סכו"ם, אני - צלחות וספלים.  מרסל מתלבטת בין מרק לפאטה למנה הראשונה.  תעזבי ראשונה ושנייה, אומרת אמא,  תשימי מה שיש וזהו.  יש לה עוד עננה של היסוס על פניה,  למרסל.  אבל אם מרק אז צריך צלחות,  אינס,  היא אומרת,  אובדת עצות.  אמא תוחבת אותה לכיסאה.  שבי,  היא מצווה.  היא יושבת, פורשת בדקדקנות מפית על ירכיה.  תאכלי! היא מניחה צלחת לפניה.  הדוד אברי שוקד על פרישת הבשר,  לשונו דבוקה לשפתו העליונה.  יצא טוב, הבשר,  הוא אומר,  מוזג בוז'ולה לגביעי היין.  אמא חותכת את הבשר על צלחתה של מרסל לריבועים קטנים,  נותנת בתוך פיה.  תלעסי,  תלעסי,  אל תעשי לי שם מחסנים בפה,  היא דוחקת בה.  מרסל מחייכת לעברי ברפיון,  בפה מלא: למה את לא אוכלת את הבשר שלך,  תאכלי את הבשר,  זה ייתן לך כוח.  אני מסיטה את הבשר לקצה הצלחת,  את לא אוהבת בשר? שואל אלאן.

 

- אני אוהבת.

 

תעזוב אותה,  מתערבת אמא,  יש לה היא את, השיגעונות שלה. זה טלה,  אני מסבירה,  אני לא יכולה לאכול טלה.  הרבה אנשים לא אוהבים כבש, אומר הדוד אנרי,  את זוכרת את דויד כשהיה קטן?הוא פונה למרסל: את זוכרת מה הוא היה אומר כשהיית מכינה כבש? היא מהנהנת.  "אמא,  הפרה הזאת מקולקלת," ככה הוא היה אומר דויד,  צוחק הדוד.

 

- אבל את אוכלת כבש,  מתעקש אלאן,  ראיתי אותך כבר אוכלת כבש.

 

- הטלה,  דווקא,  הרבה יותר עדין,  בוצע הדוד אנרי לעצמו פרוסה נוספת,  זה מוזר שמישהו אוהב כבש ולא אוכל טלה.  מרסל הודפת בבת אחת את כיסאה לאחור,  דוחה את הצלחת,  די כבר,  תעזבו אותה בשקט כולכם.  איך היא יכולה לאכול טלה כשלתינוקת של אחותה קוראים כמו כבשה קטנה בעברית,  טליה C'est-a-dire (זאת אומרת, בצרפתית)כבשה קטנה בעברית, נכון? היא פונה אלי: נכון?שקט משתרר.

 

- אני הולכת לנוח קצת,  היא מפטירה,  פורשת לחדר.  זה נכון? לוחש לעברי אלאן.

 

הדוד אנרי מסובב את גביע היין בין אצבעותיו:הולך להיות קשה,  אינס,  מאוד קשה הולך להיות. כבר קשה,  היא אומרת,  מניחה את מגש הגבינות על השולחן.

 

- איך בארץ? הוא שואל לאחר שתיקה.

 

- כרגיל,  אומרת אמא,  זיפת.

 

- את חושבת שזה יצליח ההסכם שלום הזה?

 

- מי יודע? אלוהים יודע.  יש כל כך הרבה בארץ שלנו שיושבים לו על הזנב לשלום הזה,  מוצצים את הדם.  ככה זה היהודים אנרי,  אתה לא יודע איך הם כשהם ביחד?

 

- אף פעם לא הבנתי למה הם צריכים הדתיים האלה ללכת ולגור דווקא בתוך האוכלוסייה הערבית,  אומר אלאן.  למה לעשות הכול הכי קשה?זה גם מסוכן לביטחון שלהם.

 

- מסוכן? נוחרת אמא בבוז.  מסוכן? אלה,  אין להם אלוהים.  רק תן להם לשבת על מישהו.  לכולנוהם יושבים פה,  על הגרון,  היא מכה בצווארה: לא לבלוע ולא להקיא.

 

- שמעון פרס ורבין,  אבל,  הם חזקים.  אני בטוח שהם יוכלו למצוא פתרון.  אני מאוד מתרשם מהאישיות שלהם,  בייחוד מפרס.  הוא שם בכיס הקטן כל מדינאי אירופי,  אומר הדוד אנרי.

 

- מדינאי,  לא מדינאי,  לא יעזור לו,  אנרי,  הם יאכלו אותו כולם בלי מלח.  אתה לא מכיר את העם שלנו,  אנרי,  זה עם מאוד מוזר,  מאוד מוזר.  אני לא יכולה להגיד לך מה זה העם הזה,  מטומטם,  מלא שנאה.  אנשים מלאים שנאה לכל דבר,  כל דבר, אנרי,  אני נשבעת לך.

 

- שנאה יש בכל מקום,  אינס.  תראי את הלֶה-פֶן הזה שיש לנו כאן.  חברים הכי טובים שלנו כאן בשכונה הצביעו בשבילו בבחירות,  את מכירה אותם, פיליפ וז'נבייב.

 

- פיליפ וז'נבייב? נדהמת אמא.

 

- פיליפ וז'נבייב.  מרסל הפסיקה לדבר איתם אחרי זה.  גם אני אמרתי: בבית שלי אנשים כאלה לא ישימו את הרגל.  והוא עבד איתי,  את יודעת,  זה לא פשוט.

 

- לכל אחד יש את הפאנאטים שלו,  אומר אלאן. תאמיני לי,  דודה אינס,  כשאני רואה את הדתיים האלה שלכם ומה שהם עושים,  אני מתבייש שאני יהודי.

 

- אני כבר שכחתי מהבושה,  נאנחת אמא, אוספת את הצלחות.  רק כאב יש על כל הצעירים האלה שהולכים מסכנים על כלום,  על כלום,  מהצד שלנו ומהצד שלהם,  היא ממלמלת.

 

- צריך בכל זאת למצוא דרך לדבר איתם,  לתת להם להבין שמלחמה והפרובוקציות האלה נגד הערבים לא יביאו את ישראל לשום מקום.

 

- לדבר איתם? מניחה אמא ברעש את ערימת הצלחות על השיש,  פונה אליו בעיניים רושפות: אין מה לדבר איתם,  אנרי.  הפאנאטים האלה,  רק כוח הם מבינים,  רק כוח.  כל הגוף שלי רועד כשאני חושבת על המנוולים האלה עם הספר תורה שלהם יעני, אתה רואה? כולי רועדת.  אחד-אחד הייתי שורפת אותם,  אחד-אחד.

 

פניו מתאדמות פתאום,  הוא מניע את ראשו מצד לצד בתוך הצווארון,  חסר אוויר,  מושך מלפנים, להרחיב.  נעזוב את הוויכוח הזה,  אינס,  תעזבי,  הוא מפטיר בקושי.

 

אלאן כובש את עיניו במפה,  מקרצף משהו בציפורנו.  אני אנסה להשיג עוד פעם את הרב,  הוא אומר לבסוף,  אישתו אמרה להתקשר בשלוש.  מה עכשיו?

 

- רבע לשלוש,  אומר הדוד.

 

- אני אנסה בכל זאת.

סוף עמוד 31