פונטנלה - מאת מאיר שלו - 2002

פונטנלה

מאיר שלו

 

הקדמה

ממרום חוגו סקר החיואי את החצר שלנו, השווה את השמור בזכרונו למה שרואות עיניו: בחן את הכסאות ואת השולחנות, שהלבינו על המדשאה הקטנה, שאת ירקותה הקיצית כבר היטיב להכיר. התבונן בכלב הזקן,שרבץ תחת הגויאבה האדומה, עץ שהחיוויאי לא ידע את שמו, אבל ידע שיחיד מסוגו הוא בכפר. אחר-כך הנמיך מעל לחומות, שהסתירו אותנו מעין אדם, אבל לא משוכני שמים.

 

          לרגע אחר ריחף על עומדו, כנפיו להבים שחורים נגד בוהק שמי הקיץ, טפריו נאספים ומתרפים מתוך הרהור עצלני של טורפים, כמו שהיו אצבעותיו הענקיות של אפופה נקמצות בשעה שהירהר בבני משפחת שוסטר - מודיעות לנו שתיכף יתחיל לדבר על אמותיהם, על אבותיהם, על הנסיבות הבזויות של לידתם ועל כל מה שהוא, דויד יופה, יעשה להם "בבוא יומם". ואולי התכווצו סתם? אינני יודע, מעולם לא ירדתי לעומק דעתם של עופות דורסים.

 

          עתה שמע החיוויאי את הקולות, שלא ידע ששירי יום הולדת הם, נגינת כינור, איחולים וברכות, והבחין בילד הקטן, זר פרחים מכחיל לו על ראשו, בין הורים וקרובים בלובן של חולצות. אך כיוון שכל אלה - ילד וכלב, כינור וגויאבות, זר ודודים והורים וכסאות * "סבא וסבתא, ודוד ודודה. נכדים ונינים במרכבת-פנינים" - לא היו ראויים לצידו, חג והרחיק לו משם, מגביה דאות על האוויר החם, סוקר את מלוא ממלכתו.

 

          הזמן, המפלה הגדול, מיין את קורבנותיו. אשר למוות למוות, ואשר לזכרון לזכרון / אשר לזכרון לחיים ואשר למוות לשכחה: רכס הגבעות הנמוך, שהיום הוא מנומר באדום ובכתום של רעפים, האפיר והצהיב אז בפאת-מערב. שורת הברושים, שכבר נכרתה, עוד הוריקה לרגליו. הכביש שבא מן הצומת - פעם דממה שם תחנת רכבת קטנה ועתה רוחש שם מרכז קניות - היה אז דרך עפר, שחצתה את הוואדי ואת השדות. החיוויאי ראה עגלה, העולה בה ובאה, והסוס המושך אותה מתנהל לאטו, כמי שעיתותיו ברשותו ודרכו ידועה.

 

גבר כחוש ואשה צעירה ישבו בקדמת העגלה, בין כמה מזוודות ותיבות. שמאלה של האשה אחזה במושכות,ימינה בשמאלו של האיש. שמאלו של האיש בימין האשה, ימינו בבקבוק יין ירוק. מכנסי חאקי חדי קפל וחולצה בהירה מגוהצת מרחפת על רזון גופו, ומעל לפניו, הקמוטות טרם זמנן וחכמות, התנוצצה קרחת שזופה. והאשה - פסוקת של נערים בשערה השחור- הקצוץ, ובלוריתה קצרה וסתורה, חולצת עבודה אפורה של גברים וחצאית פרחונית, שדה מתנופף של כלניות - לגופה.

 

שרב תחילתו של קיץ רדה בעמק. ריחות של גבעולי קש נרמסים ועפר שנטחן לאבק עלו מאופני העגלה,חוללו את מחולותיהם האטיים בחלל. ציקדות חרוצות,רחוקות, ניסרו את העולם. האדמה, כדרכה, להטה. האוויר, כתמיד, רעד מעליה, כאומר אהבה / כמשיב לה תשובה. הסוס חצה את הוואדי בפרצה שאפופה, במגלו ובמעדרו, פרץ לפני שנים בחומת הקנה, פנה מזרחה ונע לאורך הגדה האחרת. הגבר הקשיש-הקירח אמר דבר-מה. האשה הפרחונית-הצעירה צחקה. הוא הצמיד את הבקבוק אל שפתיו, לגם לגימה אחרונה והשליכו בפאת שדה החיטה. קול נפץ קטן נשמע, ומיד - בלי שהיות ופהיות, כמו שאומרים אצלנו במשפחה - זרחו מן האדמה אלף עיניים ירוקות, שהשתלהבו וכבו תוך מעופו של החיוויאי.

 

          הדרך נטתה, ביתרה את השדה מדרום לצפון,התפצלה. הסוס בחר את הסעיף השמאלי, שהיום, פס ורוד-אפור של לבני ריצוף ואספלט, הוא רחובה הראשי של שכונת הווילות החדשה שלנו, שאבא שלי, לולא מת,היה מכנה אותה "סלאם של עשירים" או כינוי דומה: תפלות של קשתות, עמודים חסרי סיבה, ברושים לימוניים, כמובן, ודקלי הקוקוס הגמדיים-הדוחים,שאותם אני מוכר בעשרות. קיר נושק לקיר, חלון נשפך אל חלון, ובשבת - אורחים ואסכלות.

 

          משם עלתה הדרך אל הכפר, והרוח הצפונית-המערבית שיחקה בחצאיתה של האשה, הפריחה את אודם פרחיה באוויר המלובן. גם היום היא מתעוררת ונושבת כל יום באותה שעה עצמה, ומתלבטת, בכל פעם מופתעת מחדש,בין בנייני המרכז, הגבוהים הרבה מבתי הכפר ההם,השמורים בזכרונה.

 

          בן חמש שנים הייתי ביום ההוא, ויום-הולדתי נחוג ככל יום-הולדת אחר של המשפחה: הזר שקלעה לי אמי הכחיל על ראשי. הנשיקות של היופאים - כך אנחנו קוראים לעצמנו, לבני משפחת יופה הגדולה - הרטיבו את פני. הברכות עלו וירדו באוויר כנחליאלים עליזים. התקרובת, לעומת זאת, נשארה על השולחנות. אמא שלי הגישה רק "מזון בריא", כלומר - צמחוני: פירות מתולעים (היא מתנגדת לחומרי ריסוס), ירקות אמונים עלי-זבל (היא מתנגדת לדשנים מלאכותיים), לחם גס ותפל של חיטה מלאה ("אכילה אינה עניין לתענוגות").

 

          ערב קודם לכן הודיעה, שתגיש למוזמנים דייסת קוואקר: "זה מאוד בריא וזה טעים! אין צורך להרעיל את המשפחה בעוגות!"

 

          את המלה "עוגות" אמרה בהטעמה המיוחדת שלה, והאוזניים המאומנות של אבא ושלי שמעו בה את ארס הסוכר הלבן, את תועבת הקמח המנופה, את סם המוות של הביצים, את זחילת נחשי החמאה - את כל מה שאמא שלי מכנה "רעלים". בעיניה כל עוגה אינה אלא מזימת רצח, אבל אבא שלי, שהמלה "בריא" היתה מפחיתה את תיאבונו, למזון בכלל ולאמא שלי בפרט,אמר: "זה לא מעניין אותי שזה מאוד בריא! זה לא טעים,זה משעמם. זה אידיוטי! וזה יום-ההולדת של מיכאל,חנה. לא שלך!"

 

          חריפות בערה בפסיק שהניח אחרי שמי, ומעברו האחר של סימן-הקריאה השחיר מרחב נזעם, כשדה שנשרף. "ביום-ההולדת של הילד שלי לא יגישו קוואקר! שמעת?!"

 

          שלא כמנהגו, אבא התרגז, וכמנהגו בשעת כעס, עבר לגוף שלישי רבים, למגישי קוואקר נסתרים, כדי שלא יתעורר ריב בין ה"אני" ובין ה"את".

 

          הקוואקר המאוד-בריא הוסר מן התפריט וביטוי חדש הצטרף לאוצר הביטויים המשפחתי, שם ייקלט ויקוטלג,ובבוא העת - ישוב ויישמע, מותאם לצורכי השעה: "בהלוויה של בעלי לא ישתתפו הצאצקעס שלו", "בפסנתר של אשתי לא ינגנו זרים", וכיוצא באלה שיפורים יופאיים, נגזרות והרחבות. אבל אבא לא הסתפק בכך. הוא התהלך בין המוזמנים, שמאלו - שרוולה ריק ומתנועע ברוח, וימינו מגניבה נקניקיות קטנות וחשאיות לכל דורש.

 

          מצלמת האירועים המשפחתיים נעה ממזרח החצר למערבה, בפאן האופקי-האטי של הזכרון: הנה אפופה, אז עוד סבא גדול וחזק, בידיו הכבירות ובזקנו הלבן, מוזג לאורחים שנאפס שזיקק בעצמו. הנה שני חצאי האחים שלו - "מי קרא להם?" רגן - יושבים בנימוס בצד,שמחים שהוזמנו, תוהים במה זכו? האם ישחק להם מזלם, ואפופה אף יזכה אותם במלה או במבט? הנה אמומה, אז עוד סבתא חיה, שדיקלמה לכבודי, כמו בכל יום-הולדת,את "למר אוגר שנתו ערבה". הירש לנדאו, אוחז בצוואר כינורו, ישב, כמו תמיד, לידה. בן-דודי גבריאל, המכונה גם "ציפלונוק" ו"פויו" - כלומר, אפרוח - אז עוד רזה וקטן, משך בשמלות הנשים והטרידן ב"תניקי... תניקי..."הקולני שלו. בצד הונח האינקובטור הישן שלו * האם לספר כבר כאן את היותו פג? ועד כמה לפרט? - ששוב לא נזקק לו, אבל נתקף חרדה כשלא ראה אותו לידו.

 

          רק הדוד אהרון, המכונה אצלנו "החתן", מי שבנה את האינקובטור של גבריאל ואת מזקקת השנאפס של אפופה,ושיכלל מחרשות, והמציא את דוד-השמש הראשון, ויצר משתיקי-קול של טרקטורים, של אקדחים ושל מנועי משאבות, ואת הגזייה של הצבא הבריטי, שרק בזכותה,כך אנחנו היופאים שבים ומזכירים, שרק בזכותה ניצח מונטגומרי את רומל במלחמת-העולם השנייה - רק הוא לא השתנה. כמו שהגיע אלינו בילדותו - נמוך קומה,אסיר-תודה, כהה ונבוך - קירטע על רגלו החיגרת, הגה המצאות חדשות, דאג דאגות ישנות והירהר בפנינה אשתו, הספונה בביתה.

 

          יום קיץ היה, חם ולבן ויבש. ריח נעים של ברושים מאובקים ושל דשא קצור עמד באוויר. עוף דורס גדול, כנפיו בהירות ופסים על בטנו - "זה חיוויאי, מיכאל,"אמר אבא, ידו האחת מצביעה, "הוא צד נחשים" - דאה מעלינו, התבונן והתרחק. הזמן, שרבים מהיופאים רואים בו קרוב משפחה ישיר, זרם לידנו ממש, אטי וכביר, מלקק את גדותיו בסבלנות. והכלב הזקן של אפופה קם פתאום,כאילו הבין את דברי אבי, והתחיל לנבוח במרץ לא צפוי על נחש שחור, שזחל סמוך לחומת החצר.

 

          כמו זקנים אחרים בכפר, חוששים שבקרוב יזרקו אותם מהבית, פזל אלינו הכלב במבט מודאג, מוודא שאנחנו מתרשמים מגבורתו ומנאמנותו. כאלה היו אז פני הדברים: העיר הקטנה שלנו היתה כפר, ובכפר כמו בכפר - השוחט, הכורת. האלטע-זאכן. חיכו לכולם במורד הדרך, ובעלי-חיים, צמחים, כלים ואנשים, נבחנו יום-יום - עבדת? הנבת? הבאת תועלת?

 

          "הנח לי" לחש הנחש, "תן לי ללכת לדרכי." אבל איש לא שמע, כי כמוני, גם הנחש דיבר בלבו.

 

          הכל הביטו בהם, ואחר-כך הסבו ראשים מצפים אל הדוד אהרון, אל "החתן". מכמה וכמה בחינות גם הוא כלב של סבא: נאמן וצייתן, להוט למלא תפקידים וחובות. ואכן, הוא קם מן השולחן, כישכש בזנב שלא נראה לעין, אבל ניכר היטב בהבעת פניו, נטל את המעדר הארוך, שנשען אל גזעה של הגויאבה וניגש אל הנחש.

 

          אבא שלי קרא: "אל תהרוג אותו, אהרון, זה נחש טוב,תן לו שיילך מפה."

 

          אבל החתן והכלב, שואבים אומץ זה מיראתו של זה / מבקשים לרצות אותו אדון עצמו, התקרבו אל הנחש, וזה העריך את המצב החדש והחליט שדי לו בכך: ששני עובדים, שמבקשים להצטיין על חשבונו, הם איום גדול מדי על השגרה קרת-הדם של חייו. בבת-אחת השפיל את ראשו ופתח במנוסה, חפז בין רגליים בורחות של קרובי משפחה ורגליים נופלות של כסאות, וכדרכם של הנחשים השחורים, הגיע מיד למהירות של ברק.

 

          הכלב נבח בעקבותיו, החתן נופף במעדר, ואני - בסנדלים החדשים, בחולצה הלבנה ובזר הפרחים - רצתי אחריהם. הנחש הישיר אל המתבן, זרם לאורך אבוס הבטון של הפרות. אני זוכר; הראשים השחורים-הלבנים,מתרוממים מארוחתם הירוקה, נסוגים בגל של אימה. עולי-הברזל, קסילופון גדול ונפחד, מנגנים מקצה הרפת ועד קצה.

 

          מעבר לרפת היה אז אחד מארבעת שערי החומה שלנו,ומעבר לו ערימת הזבל הגדולה. הכלב, שהכיר את גבולות "חצר-יופה" לא פחות מאפופה - שניהם נהגו לסמן אותם פעמיים ביום, ובאותו אופן עצמו - נעצר שם. נביחה אחרונה, נקודה בסוף העלילה, גירוד נמרץ של העפר - וכבר שב אל אדוניו ואל רבצו ואל קרצופי ה"כלב-טוב" בעורפו, ואז ההתמתחות והפיהוק והנמנום,של זקן שהועיל וזכה בארכה.

 

          אני לא. רק חמש שנים מלאו לי ביום ההוא, אבל הייתי הילד הגבוה בגן, זריז וחזק. כבר אז מינה אותי אפופה לכהונת שומרו האישי של בן-דודי גבריאל. בן גילי הוא, אבל למגינת לב סבנו, היה ילד קטן וחלש. הנחש קלט את הלמות צעדי מן האדמה, הימין ושטף לאורך לול המטילות. אני זוכר: כנפיים נפרשות, צרחות,אבק מתערבל חודר לאף, צחנה ונוצות. הוא פנה אל הפרדס הקטן שלנו. ענפים מכים במצחי, זרדים מתפצחים תחת רגלי, עלים מרשרשים בזכרוני. פניו היו מועדות אל המסתור שמעבר לפרדס, אל שדה הקמה הגדול, שהמתין לקציר. היום בנויות שם, כמו שאמרתי, הווילות החדשות, אבל אז גדלה שם חיטה, במאמץ אחרון הצליף לרוחב חלקת הירק של אמא: עגבניות נבעתות, לא מרוססות,ויטמינים מחווירים, דחליל צלוב, נדהם, צועק "עצור!"פורש זרועות - וכבר נפתח סדק, צר ומהיר, בקיר החיטה הצהוב, והאטרייה השחורה נעלמה בו, נמצצת אל פה מתאווה. הסדק שב ונסגר באחת, ושוב לא-אפשר היה לדעת את מקומו, אבל רחש הקשקשים בקני החיטה נשמע, ותנודת ראשי השיבולים, צוואר אשה שיד בשמלתה, רמזה אל זחילת הנחש למטה: עור פועם, גרון מוטה, גבעול רוכן, נרתע.

 

          ילד סקרן הייתי, עז-נפש, זריז ובוטח יותר מהגבר שאני היום. על אף החשש מנזיפותיהן של אמומה ושל אמא, ועל אף הרטט המהיר בכיפת גולגולתי - כך אני חש באסון מתרגש ובא - דהרתי אחריו אל לב השדה. סערה של מלענים חתכה בצווארי ובלחיי, להבי עלים בזרועותי, אבל הנחש התרחק, או קפא במקומו, ואולי מצא לו חור באדמה - ושוב לא נראה ולא נשמע.

 

          נעצרתי. לב דופק, ריאות גואות. דממתי, אוזניים נכרות. קפצתי. ראש סובב-סוקר, עיניים נקרעות-רואות: ים גדול. גלים רכים, צהובים, ובעיניו של ילד גם אינסופיים, ליחכו את אי גופי. היום אני יודע שבסך הכל היו שם שלושים דונם של חיטה - ככה אמר אפופה "דונם" - אבל אז, במרחבים הריקים-הילדותיים של תודעתי, השתרע השדה שלנו מימי בראשית ועד רכסי ההרים הרחוקים, הכחולים, שצמחו מהאופק וכיתרונו סביב. פעמים רבות הלכתי לשם, לצלול ולשכב על קרקעיתו ולהמתין לבואה של תנומה. שמים גדולים וריקים התקמרו מעלי, מכחולי שיבולים בחשו את תכלתם, בזים פירפרו בם, תלויים על קורים. עיני נעצמו,כמו עכשיו, לרגע אחד. רעד נוסף בכיפת הגולגולת, עדין מקודמו, אט-אט, שקיעה, שכחה, טובע בין גליו.

 

          ופתאום, כמו שהרבה פעמים קורה לילדים קטנים, ולי גם היום - חמישים שנה בדיוק עברו מהיום ההוא -התמלאתי עייפות גדולה. * להתייחס להבדל בין "התמלאתי עייפות" ו"נפלה עלי עייפות". האם עייפות אחת נוצרת / מצטברת בתוך הגוף והשנייה מתנפלת מבחוץ? - נכביתי כמו נר, נצמת בין שתי אצבעות. ההתרגשות של יום-ההולדת, הסנדלים החדשים, המתנות,המרדף, האצבע הטבולה בשנאפס, שאבא נתן לי למצוץ כשאמא לא ראתה - כל אלה הכריעו אותי ארצה. צנחתי על גבי ונרדמתי באחת.

 

 

          שמי מיכאל יופה. לא "יפה", אלא "יופה". אנחנו היופאים מקפידים על הוו הזאת מאוד. "יש 'יופה' ויש 'יפה'," אנחנו אומרים, "הם בלי וו ואנחנו עם." ודודתי רחל אומרת: "אנחנו היופאים והם היפים."

 

          נולדתי בקיץ 1947 לאמי, חנה יופה, מיסיונרית  תוקפנית, לא-נסבלת, של בריאות ושל צמחונות, ולאבי, מרדכי יופה, מדריך לגידול הדרים, שאיבד את ידו בפעולה של הפלמ"ח, ובגד באמי על ימין ועל שמאל, אם יאפשר לתאר כך בגידות של גידם. פעם, ברגע נדיר של העזה, שאלתי אותה מדוע התחתנה אתו, ואמא, ברגע נדיר של חיבה, חייכה: "כי גם לו קראו יופה, אז לא הייתי צריכה להחליף שם משפחה."

 

          אמי חזקה, נחושה וגרומה. הזקנה לא השחה את קומתה, וכדרך הצמחונים הקנאים היא מבקשת להבריא גם את הזולת. בוקר וערב היא נואמת ומטיפה, מטרידה את הכל במבטי תוכחה נזעמים, ובמה שאבי כינה "הטפטופים שלה" - טיף, יש ללעוס היטב! טוף, יש לאכול אורז מלא, יש להתנזר מתה ומקפה ויש להרבות בפירות! והחשוב מכל, למען יאריכון ימיך, טיף, על פני האדמה, טף, אין לערבב חלבונים עם פחמימות!

 

          אבא ליגלג על ה"יש" וה"אין" האלה שלה. אמר,שאילו כתבה חנה-אמנו ולא משה-רבנו את עשרת-הדיברות, היה כתוב שם: "אין לרצוח", "אין לגנוב", ו"יש לכבד את אביך ואת אמך". אבל תחת לגלוגיו שווי-הנפש רטנו הרוגז והאכזבה, קשה לחיות עם בעל-עקרונות,וקשה, הרבה יותר עם מי שתמיד צודק. תחילה ניסה להתעלם, אחר-כל התחיל להתווכח - "גם קפה זה צמח,לא?" - ולבסוף חימש עצמו בכל מיני אמצעי הגנה: הכין לו מחבואים של בשר ונקניקים, תירגל וחידד את חוש ההומור, כינס לו הרמון של נשים זרות, ובסופו של דבר אף הסתלק בלא עת. שדה מלים גדול ורחב-ידיים יש למוות בשפה העברית: נקטף, כלה, נגדע, נפל, נפח את נשמתו, שבק חיים, שכב עם אבותיו, נקצר, נתבקש לישיבה של מעלה, כבה נרו, החזיר נשמתו, מלאו ימיו, נספה, לקח אותו אלוהים, ניצחו אראלים את המצוקים, נלקח, נכרת, הלך, נקפד, התפגר, עלה השמיימה, שב לעפרו, שירת חייו באמצע נפסקה, פרחה נשמתו ועוד ועוד - ובכל השדה הגדול הזה, אין מתאימה למות אבי יותר מן המלה "הסתלק". כך מת, וכך, מסתלק, אני רואה אותו מאז: מגבו. פוסע בשדה, במצעדו הקל, הזקוף, עם נטיית הגו הקלה שיש לקטועי-יד, הולך ומתרחק.

 

          אמא, שאכלה הרבה גזר ודבר לא נעלם מעיניה החדות, העניקה לאהובותיו את שם הגנאי הכללי "צאצקעס", ושמות גנאי פרטיים, שתמיד הופיעו אחרי המלים "הוא אצל": הוא אצל "הרוצחת", הוא אצל "הפרה", הוא אצל "התחת", הוא אצל "היורקת".האחרונות לקבל ממנה את תאריהן היו הצאצקעס שהתגלו בראשונה בהלווייתו, שם עמדו בקבוצה צפופה ונוגה, ויותר משהפתיעו את אמא, הפתיעו זו את זו. ריח טוב של קליפת הדר נדף מהן, ואני תהיתי: הייתכן שנדברו על כך מראש? כי בחייו - נדף תמיד מכף ידו. בשובו בלילה חשתי אותו, עולה מן היד האחת הזאת,המחליקה על פני: "אתה ישן, מיכאל?"

 

          "כן."

 

          "אז מחר נדבר. לילה טוב."

 

          את הוריו של אבי לא ראיתי אלא בתמונות. הם מתו כשעוד לא נולדתי. אבל את הורי אמי הכרתי היטב. ביתנו, כשאר בתי המשפחה, נבנה בנחלתם, ב"חצר-יופה", כך קוראים עד היום לחצר רחבת-הידיים,שלפנים היתה לבה של נחלה חקלאית פעלתנית, והיום היא סגורה ומסוגרת: מוקפת משוכות קוצניות של פטל ושל ורדים מטפסים ושל בוגנוויליאה אדומה, מבוצרת בחומות של אבן וצבר ונתונה במצור שהטילו עליה בתי מגורים גבוהים-בוהקים, מגרשי חנייה, רחובות וחנויות.

 

          היא, מרים יופה, "אמומה" בפי המשפחה ו"אמא" בפי בעלה - כבר מתה. הוא, דויד יופה, "אפופה" מלעיילי בפי המשפחה ו"דויד" מלרעי בפי אשתו - עוד חי. לפנים היה גבר גדול וחזק, קולני ותוקפני, והיום -זעיר ורועד מקור, ומכל תכונותיו ההן נותרו לו רק כפות ידיו העצומות וה"מוח-של-ציפור" שלו. את תכונתו זו שמתי בין מירכאות, כי כך שבו ואמרו עליו אשתו ובנותיו: הבכורה היא דודתי פנינה, שכינויה "פנינה היפה". השנייה היא אחותה התאומה, היא חנה אמי,שנולדה שלוש דקות אחריה ומאז לא סלחה. הבת השלישית היא הדודה בתיה, שנקראה בפי אחיותיה "איבר-אלס", כי התחתנה עם גרמני, מן המתיישבים הטמפלרים שחיו אז בארץ, ובמלחמת-העולם השנייה גלתה עמו לאוסטרליה. מעולם לא ראיתיה, אבל בתה,אדלייד שמה, הגיעה שנים רבות אחר-כך ארצה, ונקשרו בינינו קשרי אהבה קצרים ומפרכים שתמו עם שיבתה למקומה. הבת הרביעית היא דודתי רחל, שאצלה אני ישן לפעמים, שומע ציטוטים משירת טשרניחובסקי,זכרונות וסיפורים.

 

          בעלה של פנינה היפה הוא הדוד אהרון, שכינויו, כמו שאמרתי קודם - "החתן". אהרון הוא גאון טכני, צולע על ירכו, ושתי התכונות האלה ממלאות את רחל אושר,כי בזכותן יכולה היא לכנות את גיסה "נכה-הרגליים המהולל", כמו שכינה טשרניחובסקי את האל-הנפח הפייסטוס. ממש כמו הפייסטוס, גם נכה-הרגליים המהולל שלנו נשוי לאשה יפה שבגדה בו, וממש כמוהו,גם הוא "מבין יותר מכל אינג'ינר אמיתי" והמצאותיו מפרנסות אותנו כבר שנים רבות. אני אומר "אותנו", כי אפופה, מתוך דאגה מכך שאין לו בן, החתים את החתן על התחייבות, שתמורת נישואיו לפנינה, ידאג לאחיותיה ויכלכל גם את משפחתה.

 

          "פנינה היתה כה יפה, ואהרון אהב אותה כל-כך..." - כך סיפרה לי רחל, במלודיה הנחרזת-הניגרת שלה /במלודיה המיוחדת שלה, שעושה כל מעשה שהיה לסיפור אגדה - עד שהסכים ללא ויכוח. אבל עוד לפני החתונה קרה דבר נורא: פנינה הרתה לגבר זר. ובעוד היופאים כולם מאובנים מתדהמה, קרה דבר נורא אף יותר: סבא,שבע בנות ורעב לבן, כפה אותה ללדת את התינוק, ולקח אותו אליו. זהו בן-דודי גבריאל, שהמשפחה קשרה לראשו את הזר הגדול ביותר של שמות-חיבה: הכל קוראים לו "מיזיניק" ו"זיבעלע", וסבא, כמו שכבר אמרתי, מכנה אותו גם "פויו" ו"ציפלונוק", לאמור,בן-זקונים, פג של החודש השביעי, ואפרוח ביידיש,ברומנית וברוסית.

 

          אחרי הלידה נישאה פנינה היפה לאהרון ומאז היא סגורה בביתה. יש אומרים שבעלה לא מרשה לה לצאת, שלא יישחת יופיה בשמש וברוח, ויש אומרים שגזרה זאת על עצמה. "ככה-או-ככה" - את הביטוי הזה טבעה סבתא, וכולנו משתמשים בו גם אחרי מותה - החתן עמד בהתחייבותו ודאג לכל המשפחה: בנה לכולנו בתים,מימן חתונות ולימודים, ועכשיו, כשגם הוא הזדקן ושוב אין הדאגה חובה שנטל על עצמו אלא טבע שני - הוא מתכנן וחופר לכולנו מערכת מחסנים ומקלטים ומזווים,בורות מים ומכלי דלק ואולי אף מנהרות מילוט. "לך תדע," אומרת הדודה רחל, "מה בדיוק הוא עושה שם,מתחת לאדמה." אבל לפעמים זוחל החתן החוצה. פניו מכווצות כפני חולד בצאתו ממחילתו, והוא מאהיל בידו על עיניו המסונוורות ומודיע הודעה: "בקרוב מאוד," כך הוא אומר, וכולנו, תרנגולי-הודו מצחקקים, מדקלמים אחריו את ההמשך, "בקרוב מאוד יקרה כאן אסון נורא."

 

          הדודה רחל, כמו שאמרתי קודם, היא הבת הרביעית של אמומה ואפופה. על פיה יישק כל דבר, היא המנהלת,המוציאה והמביאה, וירשה מאביה, בעודו חי, את ראשות המשפחה. בעלה, שבמשפחת יופה כונה "הבחור", נהרג במלחמת-השחרור חודשים ספורים אחרי נישואיהם. מכיוון שלא יכלה להירדם במיטה שהתרוקנה, נעשתה רחל סהרורית, והתחילה להלך בעיניים עצומות ולחפש לה בן-זוג. אחרי שהתרגשו עלינו כמה וכמה מבוכות, נקבעה במשפחה תורנות, וכולנו, נערי המשפחה וגבריה,נשלחנו ועודנו נשלחים לישון אצלה.

 

          לפות בחיבוקה, לוהט מחום - היופאים מקפידים להתכסות ב"פוכוביק", בשמיכת פלומה, ורחל מוסיפה לה גם את פיג'מת הפלנל של "הבחור" המת שלה - שמעתי ממנה את דברי ימי משפחתנו, ובזמן שנותר לי אספר רבים מהם: את כל מה שאני שמח לזכור, ואת כל מה שאני מקווה לשכוח / את מה שאני זוכר, ואת מה שלמרות מאמצי כבר לא אשכח.

 

          בן חמישים וחמש שנים אני היום, אסתמטי במקצת,נשוי לאשת-חיל, אלונה שמה, וכמו כמה וכמה יופאים אחרים, גם אני אב לתאומים: הבן, אורי, עצל אף ממני. רוב שעות היום הוא רובץ על המיטה. שקוע במחשב הנייד שלו, בקריאת ספרים, בציפייה אינסופית לאשה ש"יום אחד תבוא", ובצפייה אינסופית בסרט "קפה בגדד". הבת, אילת שמה, ידה בכל ויד כל בה, ולא במשמעות התנ"כית-הישמעאלית של המשפט. פעלתנית היא כאמה אבל כספיתית ותאוותנית הרבה יותר ממנה,וכבר עזבה את הבית ופתחה לה פאב - "פאב-יופה" - בחיפה. ושניהם, אורי ואיילת, גדולים כנפילים, מביטים בי ומחליפים חיוכים ערמומיים, כשני גוזלי קוקייה שהוטלו בקני בידי זרים.

 

          לאלונה אין כינוי. שמות, כתמי לכלוך ודברי רכיל אינם דבקים בה, וגם "שריטות" - כך איילת מכנה את מה שחובל בנשמת אביה - אין לה. אבל "בתור פיצוי"- גם זה ביטוי שאנחנו מרבים להשתמש בו: "לסבא יש תפיסה קשה, אבל בתור פיצוי יש לו דמיון חלש" - בתור פיצוי יש לה חושים טובים ושכל ישר. וכך, לפני שנים, כשכבר ברור היה גם למי שלא רצה להבין, שהכפר שלנו, על אף כמה שרידים רומנטיים של פרדסים, גני ירק ואי-אלה תרנגולות שעוד מכהנות בו בתפקידים יצוגיים,הולך ונעשה עיר, פרשה אלונה מעבודתה במועצה האזורית והקימה לה עסק קטן של גננות. "גן יפה" היא קראה לו, ושלט גדול העמידה בצומת, על הכביש הראשי:

 

          גן יפה

          משתלה ציוד השקיה

          דשא מוכן צורכי גינה

 

          "מה פתאום 'יפה' בלי וו?" שאלתי.

 

          "כי פעם אחת, לשם שינוי, זה שם-תואר ולא ישם-משפחה, ולא הכל בעולם סובב סביבכם, רק קצת!"כך השיבה, "ועכשיו קום, מיכאל, לעבודה! מספיק להסריח במיטה ולשאול שאלות טפשיות."

 

          צחקתי. אלונה למדה ואימצה את כל הביטויים של משפחת יופה. קמתי והתחלתי לעבוד. יש לי "פורד טרנזיט" ישן, עמוס צינורות ושתילים, ויש לי פועל,שהביא לי החתן, וכבר אספתי סביבי חוג קטן ותלותי של לקוחות: תושבים חדשים, תאבי גינות, שבזמן האחרון הם רוכשים להם בתים בכל הסביבה.

 

          וכמו לרוב היופאים, יש גם לי כינוי. אבל כינויי שלי סודי הוא, שם של אהבה. אשה שאינה אלונה אשתי ואינה אדלייד בת-דודתי ומובן שאינה חנה אמי, ואהובה היא עלי יותר משלושתן, העניקה לי אותו, ורק היא השתמשה בו, ורק ביחידות, שאיש לא ישמע.

 

          "פונטנלה" - זה שמי בפי אהובתי. כך נהגה לקרוא לי אז, כשהתגנבתי אל ביתה, וכך גם היום, כשהיא מתגנבת אל זכרוני. "פונטנלה" פירושה מזרקה קטנה,אבל בשפות רבות היא מתארת את המרפס, את "הנקודה הרכה" - אותו רווח נפחד שבכיפת גולגולתם של תינוקות. אצל כל בני-האדם נסגר המרפס הזה כבר בגיל שנה, ואילו אני, בן חמישים וחמש, נשוי, אב לשניים ושואל שאלות טפשיות - אני האדם היחיד בעולם שהפונטנלה שלו עדיין פתוחה.

 

          לכאורה, נקודת תורפה היא, וצריכה לעורר דאגה. אבל דרך הפונטנלה שלי אני חש חום וקור, מבדיל בין אור לאפלה, מסנן עובדות וזכרונות, וכמו כלב, אני שומע בה צלילים נמוכים וגבוהים, שהאוזן האנושית לא יכולה לשמוע. פה ושם אני גם מצליח לנבא בעזרתה נבואות: מינם של ילודים, תוצאות של בחירות, ובמידה מדויקת למדי, תנודות של מזג-אוויר ושל אהבה, מי יחיה ומי ימות, וכיוצא באלו תחזיות פשוטות, שתחילה הן מצחיקות את אלונה - "למה אתה לא מצליח ככה גם בלוטו?" - ואחר-כך, על אף לעגה ופקפוקיה, הן מתאמתות.

 

          ויש לי גם הרגל: כשאלונה לא מסתכלת בי, אני נוגע בפונטנלה שלי בקצות אצבעותי, לוחץ בעדינות, ואז אני נזכר באשה ההיא, שהצילה את חיי ונתנה לי את שמי. כמו תוף זעיר, חנוק, היא רועדת מתחת לשיער, ובנוגעי בה, אני נזכר בידה האוחזת, ברגליה הרצות, בשדה החיטה הבוער, שב וחש את צינת מי הוואדי, שהטבילה בהם את גופי.

 

          אצבעותיה תרות בשערי החרוך, כלניות בוערות על בד שמלתה, שפתיה אומרות: "הפונטנלה שלך עוד פתוחה."ואז אני נזכר גם בלחישתה: "זה סימן שאלוהים אוהב אותך." ובצחוקה: "ואם אלוהים, אז גם אני." ובחיבוקה: מהדקת, מרחיקה, מביטה, שבה ומצמידה אותי אל חזה. אשה צעירה היתה, כבת עשרים ואחת, ואני ילד קטן, בן חמש בדיוק, ומי הזמן ההולכים לאט גידלו והבגירו אותי והזקינו והמיתו אותה.

 

          אסכם, אם כן, אסכם וארגע: שמי מיכאל יופה. סבי וסבתי, דויד ומרים יופה, הולידו את פנינה היפה ואת אמי, היא חנה תאומתה, את בתיה, המכונה "איבר-אלס"ואת הדודה רחל, שמספרת לי סיפורים ואינה מוכנה לישון לבדה. פנינה ילדה את גבריאל בחודש השביעי להריונה, מסרה אותו לאביה, נישאה לאהרון ונסגרה בביתה. בתיה גלתה עם בעלה הגרמני לאוסטרליה וילדה לו כמה ילדים, שאחת מהם היא אדלייד, שהעסיקה את לבי וריסקה את גופי בכמה שבועות של אהבה. חנה, שנעשתה צמחונית, נישאה למרדכי יופה, וזה בגד בה עם כל הצאצקעס שלו, אבל כנראה שכב גם אתה פעם אחת,כי הוליד אותי. ואני נשוי לאלונה, ויש לנו תאומים, אורי ואילת, ומשתלה.

 

          ועוד הערה יש לי להעיר, ואולי אזהרה להזהיר: כמה מן היופאים, נשים וגברים, לוקים בפגם מיוחד - הנקה, פליטת זרע ואיבוד דם גורמים לנו שכחה - * את החלב,את הדם ואת הזרע, יש להציג בהמשך כתמציות של נפש וחיים - ואכן, לא אחת, בזמן שאני מדמם למוות או בתום "מעשה-האהבה" - בביטוי המאוס הזה משתמשת אמי, ואלונה, למרבה החרדה והגועל, אימצה גם אותו אל לשונה - נשכחים ממני אירועים, קלסתרי פנים, מספרי טלפון, אפילו מלים. הקורא הנבון יוכל להבחין בכך בקלות, ובאשר לקורא שאינו נבון, לא אשחית עליו את מלותי וגם לא את זרעי.

 

          עתה, כשכל הדברים האלה ברורים, אוכל לספר את סיפורי. ומי מהקוראים אשר יתעה בחורש שאני עתיד להצמיח סביבו ולהוליכו בו, ייטיב לעשות אם ישוב מדי פעם לאחור, אל הפרק הזה ממש, יזהה את מקומו, יכוון את מצפנו וישוב אל המשעול. ואם לא יחפוץ לשוב לאחור, ישליכני ממנו והלאה וייקח לו סיפור אחר, נוח וטוב משלי. ואולי ייטיב לעשות אם לא יקרא כלל, אלא ילטף את אהובתו. ואם ממין נקבה הוא הקורא - תניח את ספרי ותחבק את אישה.

 

          כאן עלולה להישאל השאלה: מה יעשו הקוראים שריקה מיטתם מגבר או מאשה? על כך אענה בשאלה משלי: הריקה מיטתם מבן או מבת-זוג? או שכמו מיטתי היא - יש בה עוד גוף אבל ריקה היא מאהבה.

 

          "למר אוגר שנתו ערבה,

          הקיץ, החליק את הפרווה.

          גדולה-רבה שמחת החג -

          יום-הולדתו היום יוחג."

 

          כך דיקלמה אמומה אז, ביום-ההולדת ההוא, בו מלאו לי חמש ורדפתי אחרי הנחש אל שדה החיטה, וכך מדקלמת אלונה עכשיו, ביום-ההולדת הזה, כשמלאו לי חמישים וחמש ואני יושב במנוחה.

 

          הזמן, כדרך היופאים, מתמלא שביעות-רצון: אנדה - כך, בלשון של קרבה, קראה סבתי למשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד, שכתבה את השיר על האוגר - כבר מתה. גם אמומה כבר מתה, אבל אלונה עוד חיה, וגם אמא שלי חיה, כי היא צמחונית ובריאה, ואם תמות, אינני יודע איזו מן המלים הרבות שמתארות את המוות העברי תיטיב לתאר את מותה. היא לא תתבקש לישיבה של מעלה, כי שם אוכלים שור הבר, והיא לא תשכב עם אבותיה כי גם עם בעלה בקושי שכבה. המלה המתאימה ביותר למוות של צמחוני היא "הפתעה", ואצל אמא שלי אף "בגידה", אם הלא-אפשרי יקרה והיא תמות במחלה.

 

          הדברים משתנים: הכפר נעשה עיר, ועל אף הגעגועים הטבעיים ל"ימים-ההם" - "כולם הכירו את כולם ולא נעלו דלתות והיתה עזרה הדדית", כך שב החתן ומתרפק על סיפרי הזכרונות, וכולנו שבים ומחייכים - עלי להודות שכעיר הוא טוב משהיה. אפופה, שהשנים עשאוהו קטן כתינוק וצונן כגווייה, שוכב באינקובטור הישן של בן-דודי גבריאל. וגבריאל עצמו, שאת חייו התחיל כפג, נעשה מגודל וחסון, ועתה הוא יושב על הדשא עם הירש לנדאו הכנר ועם "צוות-הנאהבים",חבריו מן הימים ששירתנו כולנו יחד באותה יחידה בצבא.

 

          הזמן נהנה: חמישים שנה חלפו וכולם, חוץ ממנו ומאמא שלי, השתנו. הוא עודנו רחב ואטי והיא עודנה רזה ובריאה, ושניהם צודקים תמיד. ואבא שלי שוב לא מתווכח אתה, כי איננו כאן. טרם זמנו מת, טרם זמני הסתלק.

 

          בצד יושבים תאומי, אורי ואיילת, מתלחשים ומצחקקים, ואמם נוזפת בהם שישתקו. כשראיתי שאינה מתבוננת בי (רגע קצר ונדיר הוא, ויש לנצלו),ושהאורחים שהזמינה ליום-הולדתי (שלוש מאות המלקקים, שנבררו מבין האלפים שהיא אוהבת והרבבות שהיא מכירה) עסוקים זה עם זה - מיהרתי להניח את אצבעי על הפונטנלה הפתוחה שלי ולחצתי מעט, כי זאת הדרך השנייה שלי לשכוח ולהירגע.

 

          "תפסיק עם זה, מיכאל! זה מסוכן, שמעת?!"

 

          עיני ארגוס לה. דבר אינו חומק ממבטה. פעם הייתי אהובה, אבל ברבות השנים חדלו עיניה להתערפל ואצבעותיה ללטף, והחלו לסרוק ולבדוק. תשוקתה נעשתה דאגה, חיבוקיה איסורים וחומות. שפתיה, אז נושקות, משכיחות, יונקות זרע ורוק - פולטות עכשיו הוראות ונזיפות. הגערה החדשה שלה נוגעת לעובדה,המצערת כשלעצמה, שאני מכתים את בגדי יותר מן הרגיל: "לא חשוב מה אתה עושה - עובד, אוכל, קורא, בוגד בי, סתם נח במיטה - נקי אתה לא יוצא." וכשאני מציע לה שתמריץ את איילת ואת אורי להתחתן ולהביא לה נכדים, שתשכך בהם את תשוקותיה החינוכיות, היא צוחקת: "אני לא צריכה נכדים. יש לי אותך."

 

          מבטה סוקר את מראי, ידיה מרחרחות את עורי,חידותיה יורדות אל חדרי זכרוני: שמות, תאריכים,מספרים, מקומות. אם שכחתי משהו, אות הוא ששפכתי דם, או, מה שסביר וגרוע מזה - זרע. וכיוון שאת שני הדברים אינני מרבה לעשות במחיצתה, היא מושיבה אותי על כסא, ניצבת מאחורי ועורכת לי מבחן של חשדות:

 

          "מה מספר הטלפון של הבת שלך?"

 

          "אז אולי את השם שלה תצליח לזכור?"

 

          וכיוון שאני שומר על זכות השתיקה, אנו עולים לשלב הבא, מבחן נאמנות:

 

          "אצל מי כבר היית, מיכאל?"

 

          "מי כבר מצצה לך את הזכרון?"

 

          תקוף גועל אני קם, מבקש להתרחק בטרם יישמע גם הביטוי המאוס שלה ושל אמא שלי: "מעשה-האהבה". אבל אלונה באה ונעמדת מולי, מטיחה: "כמו אבא שלך,זה מה שאתה. בוגדן! הולך אל הסליק!"

 

          "את טועה," אני אומר לה בקול רם ונרגז, אבל כמו הנחש - בלבי: "את טועה, אלונה, אינני דומה לאבי. יש לי, לשמחתי, שתי ידיים, אחת יותר משהיו לו. ויש לי שני ילדים, אחת יותר משהיו לו. ואין לי, לצערי, חוש ההומור שלו. ולמרות חשדותייך, אינני הולך לשום סליק ולשום צאצקע ולשום שכנה. מעולם לא בגדתי בך. ההיפך הוא הנכון, אלונה, כשאני אתך, אני בוגד באשה ההיא / בזכר אהובתי."

 

          יכולתי לומר לה את מה שהציעה לי איילת: "תגיד לה שתרמת דם, ובגלל זה אתה שוכח." אבל לשם מה?במקום כל זה אני שב ומניח את אצבעי על הפונטנלה הפתוחה שלי, מחליק על שוליה, והנה היא, במלוא כוחה ויופיה - האשה שהצילה אותי מן האש, שהטבילה אותי במי הוואדי, שנתנה לי שם וחיים, שאררה אותי בגעגועי - עד ובזכרון-תמיד ובתשוקה מרה. ידי נזכרת בידה,געגועי בחיוכה, אצבעי מתחקה אחרי אצבעה, החגה על פי בארי, אז, בראשונה, בריח העשן והאש, בציפורנה,מתופפת בעדינות על כיסוי העור החרד, במלותיה: "הפונטנלה שלך עוד פתוחה. . ." כמו כלב, אני יכול לשמוע את הקולות האלה, שנבצרים מיכולתה של האוזן האנושית - את הצלילים הנמוכים של זכרוני, את הצלילים הגבוהים של אהבתה.

 

          "מה יהיה הסוף אתך?". עכשיו אלונה כבר צועקת - תגיד לי אתה!.."

 

          "למה האו?" אני משיב לה, כלומר, על מה בדיוק את נובחת? וכיוון שהיופאים שבין האורחים מבינים את תשובתי, והשאר מבינים את צעקתה - כולם מזדקפים ומסתכלים, מלקקים שפתיים ומחכים. אבל אני שותק. על אף כוח הנבואה שניחנתי בו, שוב איני עונה על שאלות שפותחות ב"מה יהיה", ועל אחת כמה וכמה, אם אשתי היא השואלת ואם שאלותיה עוסקות בי. ובכלל, ככל שנערם הזמן על כתפי, הולכות תחזיותי ומתמעטות,ותחתיהן באים הזכרונות. כך נוח לי. הרי פרט לכיוון ההפוך של המבט, אין הבדל גדול בין הנבואה ובין הזכרון. שניהם נולדים מכורח פנימי, מאש בוערת, לא נותנת מנוח. שניהם מוכנים, השד יודע למה, לעמוד במבחנים המגוחכים, המיותרים, של ההוכחה. שניהם מבקשים לדעת את המתרחש בזמנים אחרים ושניהם לא תמיד מצליחים. ולמה נלך סחור-סחור? שניהם נלחמים בפיתוי הגדול, העתיק, הרובץ לפתחם - לכזב, להסוות, לבדות בדיות. עובדה: לא רק נביאי-שקר, גם זוכרי-שקר חיים בינינו. בכל בית, בכל משפחה, אך בייחוד בשלי, והיופאים לא חדלים להשוות גירסאות: מה באמת קרה? מה בדיוק יקרה? מי, כמו תמיד, אשם? מי אמר למי, כמו תמיד. מראש? וחשוב מכל מי, כמו תמיד, צדק? ומי אף פעם לא יודה שהוא טעה?

 

          כל משפחה פולטת קולות משלה: רעמי צחוק, בעבוע של סירים, יפחות חנוקות, "ששש..." ו"שוש. . ." או "שא. . . שא. . ." וחריקות קצובות של מיטות, ופסיעות ליליות, זעקות זעם, לחישות של אהבה וסיסמאות גיוס. והקולות שלנו, של היופאים, הם המחאות של "זה לא היה ככה!" והצעקות של "אמרתי לכם שכך יהיה!" והנשיפות של שמות-הגוף, ה"הוא" וה"היא" וה"הם" וה"הן"וה"אני" וה"את".

 

          ומי ששומע יודע: היופאים באים. משפחת יופה הגדולה, ה"מאושרת עד שיוכח אחרת" - נוסעים, טסים,הרים, סלעים, הנה פרה, הנה ציפור * "ציפור בודד על גג", ככה אמומה קראה לעצמה - שקשוק אופן, צפירת קטר, צלצול אדום של כביש והצטלבות...

 

          "שלום..." אנחנו מנופפים מן החלון אל השדות, אל הבתים, אל נהגי מכוניות אלמונים, "שלום. . ," לפניהם המצטברות, כתמים חיוורים במחסומים, "ובקול שורקת הרכבת, ואיילת הוי נוסעת, למרחקים, למרחקים, אל ארץ לא נודעת", והנבואות, כעמודי חשמל, טסות ונסוגות וחולפות על פנינו, מאחרית הימים שיבואו ועד עצם הימים האלה, ובעודנו משתאים אליהן, הן מתאמתות: רוח חזק, משבר הרים, מכה בפנים, וכבר הן מתרחקות, נעלמות. ולפני שהבנת, מיכאל, נעשות זכרונות, מתמלאות שמחה כברה של התגשמות, ושוקעות.

 

 

          כך לזכור, מיכאל, בסדר ובדייקנות: תחילה את הריח, דק כמשי, בא ומתקרב, מתעבה ונכרך כשק. אחר-כך את הקולות, חותרים בדממה הדקה: את ציוצי העכברים הנבהלים, את חיכוך קשקשי הלטאות הנמלטות, את אזעקות הייאוש של אפרוחי העפרונים. ואזי, מעבר לכל אלה, את הרחש, ההולך וחזק, הולך ומתפרש, את לחש החיטה הבוערת, אותו לא אשכח. ראשיתו דממה דקה,רחוקה, המשכו נפצים בודדים של חידה, שמתגברים ומתבררים עד שהם נבלעים בשאונם המשותף - שריפה.

 

          ואז את השוועה הנוראה: "אבא!" - מפי שלי היא בוקעת, שהתעורר ונחנק. על חולצת יום-ההולדת שלי נחתו פיסות חמות של אפר. נקבים אדומי שוליים כבר נפערו בלובן הנסוג של הבד.

 

          "אבא!..."

 

          הזדקפתי. נד אפור-אדום של אש ועשן דהר אלי במרחב הצהוב של החיטה. קרסתי ארצה, אני זוכר, מכווץ כעובר, ידי מסוככות על קודקודי. בתוך שניות התפשטו הלהבות למלוא רוחב השדה, והאש החלה נדחפת מזרחה.

 

          "מיכאל..." נבח הכלב הזקן של אפופה, מקפץ כמטורף בפאת השדה הבוער. הוא שביקש להראות שעוד יש בו תועלת, אבל לבוא עד אלי חשש.

 

          "מיכאל..." קראו קולות רחוקים, נישאים ברוח, של הורים ודודים. הם שהרו וילדו, גידלו וחינכו, קלעו זרים ובירכו ברכות, ועתה, עיוורים וחסרי אונים, הם זועקים מן המרחק.

 

          "מיכאל..." צעק קולו האדיר של אפופה, חסר תועלת כמו ידיו החזקות, מטופש כמו נעליו המסומרות, מיותר כמו הקורבאץ' התקוע בחגורתו "בשביל כל צרה שלא תבוא" - מה יעזרו לו כל אלה אל מול השלהבות?

 

          "מיכאל..." לחש הנחש השחור, ששב מאי-שם אל כפות רגלי המאובנות. הוא שהשיאני לבוא לכאן ועתה שב אלי להצילני.

 

          ביקשתי לקום ולרוץ אחריו, אבל משב פתאומי של הרוח הזניק את אגפה הימני של האש אל מעבר לי. פניתי לאחור, נפלתי, קמתי, חנוק ולכוד, מכותר במחוללות  הכתומות-הגבוהות של הלהבה. בן חמש שנים הייתי: צעיר מלהבין, חלש מלנוס, אבל רך מלאבד תקווה. רק שנים אחר-כך קלטתי, שיום-הולדתי איים להיעשות יום מותי. המוות, גם כשהתקרב כל-כך, נראה אז רחוק, לא מושג, אבל היטבתי לשער כאב ואימה ומחנק. כל-כך היטבתי, עד שדי בזכרון לשלוח את ידי עכשיו, שנים רבות אחר-כך, אל ידידי מאז - ה"ונטולין" שבמגירה.

 

          מחול הפרא הלוהט, המהפנט, כבר הקיף אותי מכל עבר. אני זוכר: עשן הבעירה ממלא את חזי, שאגתה את  ראשי. רק פסיעות מעטות הפרידו ביני ובין ידיה הנשלחות, ועל אף זוהרה המסמא חשתי שחושך נופל, לא משתפך וגואה סביבי, אלא מתוכי הוא בא. חושך נופל בי  ואני צף בו וכששבתי וצרחתי "אבא!" הגיחה מן האש  אשה.

 

          אשה זרה היתה, צעירה, גבוהה וכמעט עירומה.  חולצתה בוערת - על אף הפחד והכאב תמהתי: אשה בחולצה של גברים, חולצת עבודה אפורה - חזה מפויח, כרבולת שערה השחור קצרה וחרוכה, ושיירים של חצאית  פרחונית סביב ירכיה.

 

          "איפה אתה, ילדי איפה אתה?"

 

          "אני כאן..." קראתי, שכוב על הקרקע.

 

          חומת עשן חדשה הפרידה בינינו. צריחתה: "תצעק  חזק! אני לא רואה!"

 

          "אני כאן... אני כאן!" זעקתי, ושוב נתגלתה, ובלי  להאט את שטפה, הישירה אלי. גחנה, אספה אותי ביד  ארוכה, וכבר מצאתי עצמי מונף ונישא, טס בתוך קיר  הלהבות שמן העבר השני של השדה.

 

          כמה זמן חלף - אינני יודע. אולי רק כמה שניות, אולי דקה או שעה. שאון הבעירה כבר שכך, ושמעתי רק  את חרחור נשימותיה, את אנקות הכאב שלי ושלה, את  הולם המאמץ של לבה. רגבים שחורים-אפורים התפוררו  תחת רגליה. ערימות לוחשות של רמץ לובו במשב  ריצתה. אני זוכר את ידה, כרוכה על בטני, את אצבעותיה, מאונקלות בבשרי. עקבה השמאלי הלם בשוקי, כאבה נכווה בעורי - וכבר עברנו בחומת הסוף, ואני הוטחתי  אל המים העכורים, הקרירים, של הוואדי, לצדה.

 

          היא שכבה על גבה, ידיה ורגליה פרושות, פיה  משתעל, בולע אוויר, חזה עולה ויורד בנשימות עמוקות, ואז הפנתה אלי את ראשה. "שמעתי אותך."

 

          מבטא משונה היה לה, דומה למבטאו של הירש לנדאו  הכנר. עיניה, שפתיה, היו סמוכות אלי מאוד. אצבעותיה  ליטפו את ראשי, התעכבו לרגע, נתקלו ברווח שבין  עצמות הקודקוד, קלטו ועיכלו את ההפתעה.

 

          היא חייכה: "הפונטנלה שלך עוד לא נסגרה."

 

          את המלה "פונטנלה" לא ידעתי אז, אבל הבנתי בדיוק  על מה היא מדברת. מעבר לראשה צלל כתם מכונף.  החיוויאי שב והמריא, נחש שחור וגדול מתעוות בין  ציפורניו.

 

          צעקת גבר נשמעה, קול זר ומודאג: "אניה! אניה! היכן  את?"

 

          האשה הצעירה קמה, נוטפת מים ואפר ובוץ, הרימה  אותי בזרועותיה וחצתה את הוואדי. מעבר לקנים התגלו  לי סוס ועגלה. זקן כחוש בחולצה בהירה מגוהצת, במכנסי חאקי ובקרחת שזופה, ישב עליה, עישן סיגריה  וחיכה.

 

          ידיה, המניפות אותי אל העגלה. חיוך הניצחון שלה:  "אמרתי לך, אני שומעת ילד, צועק בתוך האש!" והוא, מחייך: "נו, אניה, אז עכשיו הוא שלך."

 

 

          מאז הלילה ששבנו בו, גבריאל ואני, מרכיבת הלילה  שלנו לירושלים, ואני התחלתי לכתוב את הדברים האלה  - נשמעו במשפחה תגובות:

 

          רחל, מתחת לשמיכתה, ואבא שלי, מתהום קברו, עודדו אותי. אמרו "יפה מאוד!"

 

          אמא שלי, זוחלת בין קלחי הכרוב האורגני שלה, אמרה, "אני מקווה, מיכאל, שזה צעד ראשון בדרך חדשה, שתהיה נכונה מעוד בחינות."

 

          החתן שאל אם אני כותב "על-יד נייר-קופי", כי  "לפעמים ניירות עפים או הולכים לאיבוד."

 

          איילת עשתה לה מנהג חדש: לעמוד מאחורי, לקרוא  מעבר לכתפי, להקשות קושיות ולהעיר הערות. אלונה  התמלאה סקרנות וחשד, ואורי, כה שונה ורחוק ממני בכל  דבר ועניין, היה היחיד שהבין שלא מדובר ברומן ולא  בספר-זכרונות, אלא באבא שהוא שחרזדה והמלך גם יחד, ובסיפור שאינו אלא מכתב פרידה ארוך. באחוות גברים  שלא שיערתי בו, הביא לי מחשב ישן, שהתקין בו  מעבד-תמלילים - "גמרנו עם הדיו והנוצות, גם את  הפרות כבר חולבים במכונה" - והסביר לי את הפקודות  הבסיסיות, קבע לי סיסמת כניסה והשביע אותי שאעשה  "כמה שיותר גיבויים," כי על אף זכרונו המופלג, "המחשב הוא גולם גמור, ילדותי, וגם אידיוט."

 

          והיתה לו גם הצעה שנוגעת לכתיבה עצמה: "במחשב  קל מאוד למחוק וקל להוסיף ולשנות," אמר. "כל-כך קל, שלפעמים אתה מחליט ומבצע בלי לחשוב. ולכן, אם יש  לך שני ניסוחים וקשה לך להחליט, תשים ביניהם סלש,  תרוץ הלאה ואחר-כך תחזור. ואם עולה בדעתך רעיון  שלא שייך לאותו רגע ומקום, תכתוב אותו, תסמן  בכוכבית ותמשיך. כי אחרת - פשוט תשכח."

 

          "מה זה סלש?" שאלתי.

 

          "הקו הזה פה, אתה רואה? נדמה לי שבעברית קוראים  לזה לוכסן. אחר-כך, כשנרגעת, המחשב ימצא לך את כל  הסלשים ואת כל הכוכביות, ואז, בנחת, תשב, תבחר, תחשוב על כל הכמה והלמה, ותחליט מה כן מה לא.  איפה קוף ארוך ואיפה קוף קצר." * צריך להחליט איפה  וכיצד מסבירים את הביטויים המשפחתיים, אם בכלל.

 

          "ואם לא אספיק?"

 

          "למה שלא תספיק, אבא? אתה ממהר לאיזה מקום?"

 

          "ובשביל מה לי סיסמה?" שאלתי, "מספיק סיסמאות  כבר יש במשפחה הזאת."

 

          "יותר טוב ככה, אבא," אמר אורי וקם, "יותר טוב ככה, תאמין לי."

 

 

סוף עמוד 30