סמטת השקדיות בעומריג'אן - מאת דורית רביניאן - 1995

סמטת השקדיות בעומריג'אן

דורית רביניאן

 

 

חלק ראשון

 

ליל האבטיח

 

פרק ראשון

בלילה ההוא פלורה רצתה לאכול אבטיח,  כבר בערב בכתה,  כשישבה עם נַזי במטבח,  שמנה כמו שאף פעם לא היתה,  וגם דמעותיה שמנות יותר מתמיד.  אבל בערב לא בגלל האבטיח בכתה,  אלא בגלל בעלה.  נזי כבר לא היתה מסוגלת לראות את פלורה בוכה ככה,  והביאה לה מחדר האורחים את הכר הגדול הרקום ברבורים לבנים.  פלורה נשמה עמוקות לפני שהציבה את כפות ידיה על הרצפה והרימה את התחת הגדול שלה באוויר,  רומזת בעיניה לנזי למהר ולדחוק תחתיו את הכר.  זוג הברבורים הלבנים נעלם תחת גופה הכבד ושמלתה נפרשה מעליהם.  היא השעינה את גבה אל קיר המטבח המצולק,  שוב אחזה בכרס התופחת בין ידיה ושוב בכתה דמעות שמנות.  גם נזי גלשה מכיסא הקש הבלוי והתיישבה על רצפת האבנים הקרה,  פישקה מעט את רגליה הקטנות,  וקרסוליה הזדקרו חדי עצם כמרפקים.

 

אל קערת הבד שיצרו קפלי החצאית בין רגליה שפכה נזי בבת-אחת מאות גרגרי אורז לבנים ומרים.  עיניה הצטמצמו למראה העובש הירוק שפשה בהם בגלל הלחות במחסן הקטניות,  והיא הרכינה את ראשה,  מפילה את צמותיה בעקבותיו אל בין ירכיה, כדי שתוכל לזהות ביתר קלות את הגרגרים הפגומים והנגועים,  ואת האבנים הקטנות והחרקים המכונפים שהתגנבו אל שק האורז,  מעמידים פני גרגרים תמימים.  באצבעות זריזות ומיומנות,  אצבעותיה של ילדה בת אחת-עשרה הכוססת את ציפורניה עד שמתגלה אודם הבשר מתחתן,  בררה נזי את הגרגרים הטובים המרשרשים והניחה אותם בסיר הבישול.  את הרעים החורקים ערמה בכף ידה הסגורה והמזיעה והשליכה מדי פעם אל פי התנור,  והם ריקדו מתפצפצים בלהט הגחלים הלוחשות-תמיד,  עד שקולם נדם.

 

פלורה היתה בת חמש-עשרה וגדולה מנזי בארבע שנים. זה היה ההריון הראשון שלה.  כל נשות הכפר היוצאות פרופות ורעולות ממטבחיהן המפויחים ניענעו את סנטריהן מעלה ומטה בהסכמה,  את שחור עיניהן עצמו בפסקנות ואת שפתותיהן עשו אחת.  כולן הודו שהריון ראשון קשה כמו של פלורה רַטוֹרְיָאן הן לא ראו כבר הרבה זמן,  אם לא מחשיבים את ההריון שמַמוּ הזונה הרתה למלך שֵדי הכפר וזרעו הנובט בתוכה חידד את בטנה כחטוטרת,  ומי יודע מה ייצא משם בקרוב,  נאנחו,  ושלא נדע מעוד הריונות כאלה של הקוצ'יק מַדַאר,  האמהות הקטנות.  נזי גם שמעה שכל הצרות האלה נפלו על הכפר כי הלילה שפלורה התעברה בו היה לילה מקולל של ליקוי ירח,  שאפילו התרנגולות מטילות בו רק ביצים סרוחות,  אדומות מדם.  האיסור החמור לעבֵר כלות בתולות וכה צעירות בלילה ארור כזה,  שהנשמות נרעדות בו באימה והתינוקות מצטווחים בו בשנתם,  היה ידוע לכל אדם,  רק לא לשאהין בוֹזידוֹזי,  סוחר הבדים נמוך הקומה ודליל השיער שנשא את פלורה לאשה.

 

 

עברו שישה חודשים שראשיתם אביב וסופם ראשית החורף מאז נכנס שאהין לעוֹמְריג'אן מבעד שער הנוודים, שבור זרוע,  בלוי מנדודים,  ומסריח משתן חמורים שתסס לפני ימים רבים.  תחילה עשה את הדרך מעיר הולדתו השוכנת על שפת הים הכספי,  בַאבול,  שאנשיה רמאים ונשותיה קלות-דעת,  אל מפרצי הנפט של העיר הדרומית אַבַדָן.  עני ושקרן כשם שיצא לדרכו שב רכוב על חמורו ארך האוזניים אל כפרי הצפון,  שהישרים והתמימים ביהודי המדינה,  כך סיפר לו אביו,  מתגוררים בהם.  בדרכו צפונה חנה בטהרן,  ונקלע לתהלוכת שגרירים מפוארת שנערכה לכבודו של המלך ריזה שַאה פַהְלַווי.  אלפי חיילים במדים מבהיקים ניצבו משני עבריו של הרחוב הראשי המוביל מכיכר מִידאן אַ-סָפָה אל ארמון גוֹלִיסְתָן - מושב "כס הזהב", כס המלכות שהביא עמו המלך ממסעותיו מהודו.  מעבר לטורי החיילים התגודדו נתיניו של המלך,  וביניהם גם יהודים וארמנים וזרתושטים עובדי-אש,  בראשם מנהיגי הקהילות,  נרות בוערים בידיהם והם שרים עם ההמון שירי תהילה למלך ולשריו.  שאהין ידע שהזדמנה לו שעת כושר, ציעף את עינו הפוזלת ופיתה תופרת מתלמדת בבית- המלאכה של חייט בית-המלוכה השוכן בארמון שַמְסוֹל עַמֶרָה בכיכר העיר.  הנערה,  שרווח בין שיניה וסיכות נעוצות בבגדיה,  הובילה אותו אחריה במבוכי המתפרות,  וכשנתפסה הובלה למוות בתלייה.

 

במנוסתו ממרתף הארמון הסיר שאהין מעל כתפיה של בובת מדידה חסרת ראש שכמיית קטיפה הדורה,  שהחייט המלכותי ועוזריו תפרו לבן המלך,  ולה שלוש שכבות בד ארגמניות,  ואריה בית-המלוכה,  זוג חרבות בפיו ושמש זורחת בגבו,  רקום בחוטי זהב על צווארונה וחפתיה.  בלהב מספרי הסוחרים שלו השחית שאהין את השכמייה, וביריעות הבד שמכר די היה לתפירת שמלות חג עבור ארבע נשים לא רזות בכלל ולילדה אחת ממשפחה טובה.  אך החרבות הזהובות שנצלבו ביד אמן וניתנו בפיו של האריה הסגירו את גזילת הארמון,  וגם חמש הגנדרניות נתלו לבסוף לצד התופרת הקטנה,  שמלותיהן הארגמניות לגופן.

 

בעוד אלה מובלות אל עמוד התלייה,  שובלי הארגמן נשרכים על עקביהן,  הגיע שאהין לעומריג'אן,  נישא רחוץ ומגולח וריחו ריח נפט לפלורה רַטוֹרְיָאן בת הקצב,  עיבר אותה ונעלם בלי געגוע.  בבטן השאיר לה תינוק ובשערות כינים.  הוא הרחיק אל הכפרים הסובבים את העיר איספהן, שתפוחיה אדומי לחיים וריחם המתוק משכר,  לספר לתושבים הידועים בכסילותם שאת המשי הפרסי הזול שבשקיו הבריח באוניות עבדים מהודו וכדי להוכיח את אמיתות דבריו היה מקפץ מצד לצד ומזמר שירים באינדית, עינו הפוזלת מתגלגלת לכאן ולכאן.  בשתי שורות שיניים מהודקות הבטיח שכעבור שני ירחי אביב עגולים יחזור עם פרנסה טובה אל אשתו החדשה והצחקנית שריחה כריח אבותיה הכוורנים,  ריח דבש,  ושומה בשקע צווארה כטיפת שוקולד שניגרה לשם בגרגרנותה.  חודשיים אמר,  לכל היותר שלושה,  וכשהבטיח להביא לה מתפוחי איספהן הארגמניים הבליט את לסתותיו הרבועות.  אבל מאז עבר גם קיץ פראי בחומו,  רובץ על הכפר כרעלה שחורה,  ושאהין לא שב עדיין אל הכפר שבתיו צמודים זה אל זה כקרונות רכבת חסרת קטר העומדת במקומה.

 

מהכפרים על הרי אַלְבוֹרְז ירדו גמלים זהובים וכתומים אל שפלת החוף הצפוני,  על גבם סוחרים ונוודים שדעתם משובשת,  טורבניהם בלויים כנעליהם ובפיהם שמועות נבובות כשיניהם.  בניב פרסי עתיק שמקורותיו בעיר שירז עתירת השמש ופירות ההדר סיפרו על מוכר בדים צעיר ורמאי מבַאבוֹל,  ששלוש כלות צעירות ואלמנה אחת מחכות הרות לשובו הביתה.  הם גם סיפרו על נערה בוכרית אחת שנטש בבתוליה,  והיא הטביעה עצמה בביצת דומן מרוב ייאוש,  לוחשת את פירוש שמו בשפת אמה.  מכיוון שלא הצליחו להחליט אם פזל בעין שמאל או בעין ימין,  העדיפה פלורה להאמין שאין זה בעלה שבו הם מדברים.  כאשר הבחינו שהיא מפקפקת בסיפוריהם הפריזו בשבחים על שפע חִנו ועל שכמו הרם,  ולשונם הפילה אותם בפח.  אמה של פלורה גירשה מביתה בקללות את נושאי השמועות הזדוניים השוברים לבבות כקליפות ביצים.  אבל כמו הנערה הבוכרית המתה,  ששערה צף על רפש הביצה השחורה,  לא הצליחה פלורה לגרש את דבריהם מלבה הרעב.

 

"למה בעלי לא בא,  נַזי? למה? למה?..." מילמלה פלורה על הרצפה במטבח והתנדנדה מצד לצד,  לרגע מציץ מתחת לישבנה צווארו הלבן של ברבור אחד,  ולרגע זנבו של האחר.  היא הרימה את שוליה הרחבים של השמלה,  לנגב בהם את דמעותיה ולהפיח רוח בין ירכיה.  את אפה הגדוש קינחה בכנף הצ'אדור,  רעלת הבד הגדולה הגזורה כחצי סהר וכרוכה סביב הכתפיים המצח והסנטר,  שחשפה רק את עיניה היפות ואת אפה ושפתיה,  שקימוריהן,  אמרו בכפר, מבקשים נשיקות.  כשבכתה התגלו גם שיניה,  לא מסודרות בשני טורים אלא מטפסות זו על זו בגוש מגובב,  כאילו גם הן רוצות לפרוץ מן הפה בעקבות המלים הנאנקות,  מעניקות להן את בוהק השנהב של צחוקה וחיוכיה.  היא סטרה על ירכיה הגדולות הזהובות-חומות בכף יד שאצבעותיה פשוקות ומתוחות,  וחותמות אדומות נטבעו בעור רגליה המשוכלות,  שואבות אליהן את הכאב מלבה.

 

נזי ראתה את פלורה שקועה בצערה ולבה יצא אל בת-דודתה.  לרגע חשבה לספר לפלורה את מה ששמעה מהנשים בבית-המרחץ על ליקוי הירח,  לנחמה בהאשמתם של גרמי השמים,  אך לפני שפתחה את פיה ויתרה.  יתמותה לימדה אותה שאין בכוחם של תירוצים,  גם כאלה הנושאים עמם את כל המאורות הזרועים מעל לגג הבית,  להפיג את כאב הבדידות.  ביד אחת הצמידה נזי את כנפותיו הגולשות של הצ'אדור אל מחבוא סנטרה,  ובאחרת שיחקה בגרגרי האורז בין פרקי אצבעותיה.  מגעם הקר של הגרגרים נעם לה.  יבשים,  נקיים מעובש ומחרקים,  היה רשרושם חד וצלול והיסה את יללותיה של פלורה.  אך כשהתאדו הגרגרים במים הרותחים על הכיריים,  הכפילו את נפחם,  המתיקו והלבינו - הם שקטו כפלורה בשנתה.

 

נזי היתה מוכנה להישבע באמה ובאביה המתים שאפילו בחודש ניסן בשנה שעברה,  כשאחיה הבכור של פלורה, מוסא,  סגר אותה בבית בגלל שכל הזמן היתה צוחקת ואוכלת ולא הרשה לה לצאת החוצה ולראות אנשים מערב פסח עד חג השבועות ופלורה נעשתה בגלל זה רזה וצהובה כמו שיבולת של חיטה,  היא לא נראתה מסכנה כל-כך כמו עכשיו.  בגעגועיה חרצה פלורה את בשר לחייה בציפורניה, ושריטות שנמתחו מרקותיה עד לסנטרה,  וכבר הגלידו בכחול ובסגול,  נפתחו מחדש והאדימו.  "כן,  כן," הנידו ראש הנשים בבית-המרחץ,  "הייאוש נדבק אל פלורה רטוריאן כמו עלי סרפד אל הידיים."

 

אפילו פַאתַנֶה דֶלְקַשְט השכנה,  שביתה צמוד לבית משפחת רטוריאן,  אוזנה סמוכה תאיד אל הקיר ופיה הולך רכיל בכל הכפר,  אמרה שפלורה עיוורה את עיניה השחורות בדמעות. מבטה העז,  שחמד את כל הממתקים בשוק וכל רוכליו חמדו אותו,  שקע כעת בין שומן עפעפיה הכבדים,  נעלב מאחורי כרס ובה תינוק שאביו אבד.

 

"אעקור את עיני,  אהובי,  עַזיזַם... את עיני אעקור ויגיה אורן בלבך..." התחילה פלורה לשיר את השיר שלמדה מדודותיה ודודות-דודותיה הזקנות מצד אביה שבאו להקות- להקות מכפרי הסביבה לעוץ לה עצה,  איך תחזיר את בעלה הקטן והבוגדני הביתה.  בידיהן הזקנות,  שבהרות חומות פרחו בהן כחברבורות של חתולים,  טרפו קלפים כקוסמות, הפכו כוסות קפה על פיהן,  מעיינות בארשת פנים מעמיקה בנפתולי גורלה.  הן הורו לפלורה להטיל את שתן הבוקר הראשון שלה,  הסמיך והחריף ביותר שצבעו כצבע התה, על ביצת תרנגולת שהוטלה עם שחר,  ואת הביצה המושתנת לשבור מתחת לעץ פורח.  בערב היה עליה להבעיר במחתה ניצני אֶסְפַנְד מתפצפצים ולמלא בעשן העולה מהם את קרביה,  ולבקש בלב תמים מן הלבנה להסיר את הקללה שהפילה עליה.

 

סַאבִיָה מַנצור,  הדודה הכי כבודה ומחמירה,  כי היתה הבכורה באחיות אביה וידעה לקרוא את כתב המזלות ולכן דעתה נחשבת פסיקה,  אמרה שעל מנת שזרעוני האספנד השרופים ישיגו את מטרתם,  על פלורה לפהק פיהוקים רבים וגדולים מלוא ריאותיה.

 

"ככל שתפהקי יותר,  ילדתי," אמרה סאביה והס נפל בין כל הדודות, "יחלום המנוול חלומות עוד יותר מחרידים בשנתו,  לא יעמוד לו כוחו,  ולא יוכל להיכנס לתוך החור של הזונות שיביא אל המיטה המסריחה שלו,  נפשו לא תמצא מנוח ומראה הפנים היפות שלך ירדוף אותו בכל מקום,  בכל מקום ילדתי המסכנה."

 

נוסף על השתן והאֶספַנד והפיהוקים,  היה על פלורה לשיר את השיר העצוב שנכתב במיוחד לבעיות לב כאלה. השיר הזה,  הסכימו כל הזקנות עם סאביה מנצור והבליעו שפתיים סדוקות בחשכת פיהן,  אפילו בעלים שהרחיקו אל מעבר לים הכספי הגדול עד קצה העולם שמעו אותו בבהירות,  ועצבות לחנו המר השיבה אותם אל נשותיהם.  זה השיר ששרה גוֹלִיסְתָן לאהובה חוֹרְשִיד,  סיפרו לה הנשים במקהלה צייצנית,  עיניהן לחות ונפשן כלה ובשרן רוגש.

 

 

גוליסתן היתה אהובתו של חורשיד,  פסל בית-המלוכה. במרכזה של מזרקת מים קולחת בחצר הארמון חצב חורשיד את דמותה של גוליסתן בשיש צח שנימיו סגולים,  כגון עורה.  כאשר נודע לחורשיד שגוליסתן התארסה לבנו של השאה,  הטיח האמן את המפסלת הכבדה במצחו,  ומת. למחרת מצאה גוליסתן את גופתו בבריכת הארמון ודגי זהב שטים במערות אוזניו,  אך כאשר שרה לו את השיר,  ואמרה לו שסיפור האירוסין אינו אלא שקר שהפיץ הנסיך כדי להרחיק ממנה את אהובה הפסל - קם חורשיד,  ובֶקע המפסלת בגולגולתו התאחה מיד בנים סגול,  דקיק.

 

מוקסמת מן האגדה העתיקה,  ובוטחת בכל לבה בכוחו של השיר להשיב לחיקה הדובשני את שאהין הנעלם,  העלתה פלורה את גופה הכבד אל גג בית הוריה,  פרשה מחצלת קש מתחת לחוט הכבסים המתוח כקו הרקיע,  מפריחה מעליו את הציפורים אל השמים,  ושרה את שירה של גוליסתן בקול רם ובכוונה גדולה מעלות השחר ועד לדמדומי החמה. בימים הראשונים היה קולה מלא להט מהדהד מבעד למרזב הגשמים החלוד,  וכל תושבי הכפר עצרו בלכתם או בשובם מתחת לגג של בית רטוריאן,  משתוממים על בכיה של פלורה הצחקנית ולועגים לגעגועיה.  היו שהגביהו אליה את ראשם מן הסמטה,  מצילים על עיניהם בכף יד מפני השמש הקופחת, וגוערים בה על שהיא ממיטה חרפה על הכפר ומביכה את הילדים הרכים בתשוקתה לבעלה.  פלורה לא היתה עונה להם,  רק מגביהה את קולה עד שהצטווח,  תוקעת את מבטה העצוב באופק הרחוק,  ובעוד הכבסים מלטפים את שערה, היתה מכוונת את שירתה היישר אל מחילות אוזניו השעירות של בעלה.

 

אך לבסוף חדלו אפילו המטיפים לבוא לסמטת השקדיות, לצעוק ולאיים ולצוות עליה באצבע שתרד מיד בהוראת הרב מוּלא נתנאל האלמן.  וגם הנשים הפסיקו לבוא עם זאטוטיהן התלויים על שדיהן כדי לרחם עליה יחד,  כי אהבתה קשה. רק הילדים הגויים באו בחבורות לזרוק על פלורה המיוחמת אבנים קטנות וחרצני שזיפים,  "הנה פלורה! הנה פלורה! פלורה שדחפו לה מאחורה! מא-חורה!" היו שרים,  אוחזים בבטנם שלא צימחה שיער וצוחקים כעכברים.  ופלורה היתה שרה ובוכה,  שרה ובוכה ומרזב הגשמים משיב לה הד נרעד.

 

רק לאחר שקולה נצרד עד שאבד כמעט לגמרי,  והשכנים התלוננו אצל הוריה המבוישים על הרעש שהיא מקימה ואיימו להפיל אותה מהגג אל הבוסתן,  הסכימה פלורה לרדת ולקונן במטבח המפויח. את סנטרה היתה מגביהה אל פתח ארובת התנור,  מניפת משמני צווארה נפרשת בעקבותיו, והשירה עלתה מגרונה מחוספסת ומעושנת אל העננים.פלורה לא פיקפקה לרגע בשובו הקרוב של שאהין,  שנִשבה בלחנו של השיר עד שמלותיו ניקבו את אוזניו,  "...על כנפי הרוח אשוט אליך אהובי,  אעקור את עיני,  אהובי,  עַזִיזַם,שיגיה אורן בלבך.  את שערי הארוך אגזור,  אמלא בו כר, אשים תחת ראשך.  בעפר שאגרד מכפות רגליך אצבע את עפעפי,  אהובי,  עַזִיזַם..."

 

 

פרק שני

 

פלורה היתה גבוהה מנזי בראש וצוואר, ובלילות הקרים לפני שפלורה התחתנה היו שתיהן נרדמות במיטה אחת כדי להתחמם.  בכפות רגליהן היו מדגדגות זו את זו,  ונזי היתה קובעת את ראשה בין שדיה של פלורה ומתפללת שגם לה יהיו כאלה גדולים ועגולים.  גופה האוהב של פלורה,  וחמדת אצבעותיה המשתעשעות בפלומה השחורה על גבה עד שהשערות הדקיקות הזדקרו מתענוג, גוננו על נזי היתומה ממורא פניה היפות של דודתה מרים חנום,  אמה של פלורה.

 

כשאר הנשים במשפחת אמה היתה פלורה בריאה כמו גבר ומפונקת כמו תינוק.  את המחזור החודשי קיבלה כשהיתה בת אחת-עשרה,  ומאז הופיע בהפרשי זמן מדויקים ובטיפות ספורות.  אך לא רק בבריאותן נודעו בנות המשפחה,  אלא גם בסיריהן המפוחמים ובתרנגולותיהן המצומקות,  וכמותן היתה גם פלורה עצלנית והתחתנה מאוחר.

 

הוֹמָה,  אחותה הגדולה והפיסחת,  נישאה במזל רע כשהיתה בת חמש-עשרה,  אחרי שכבר אמרו עליה שצריך לכבוש אותה במי חומץ עם כרובים וגזרים.  חתנה היה עלם כחוש ורפה-שכל,  הכרוך לעולם אחרי אמו,  מהטב חנום זמרת הכפר.  היא התלוותה אליו מקצה סמטת השקדיות לבקש את ידה של פלורה,  אך נאלצה להסתפק בידה הגסה של אחותה.

 

גם מרים חָנוּם,  אמן,  לא מיהרה לעזוב את בית הוריה הכוורנים,  שדבורים ריחפו וזימזמו מעליו במניפות זהב פרושות אל השמים.  את תפנוקי הדבש של אביה ואת מנעמי הבטלה שלמדה מאמה,  המירה במטבח חמותה השחור רק כשהיתה בת ארבע-עשרה, ורק אחרי שהוציאה את נשמת אביה הכוורן מגופו המתוק.  במשך חצי שנה שחט האב להקת תרנגולות בפתח בית-הכנסת,  ודמן הבהיר נקרש בשכבה עבה ושחורה על הסף.  למרות שהדם התערבב ברפש ודָבַק בסוליות נעליהם הבלות,  שמחו עניי הכפר ברווקותה המתמשכת של מרים חָנוּם,  אבל אפילו הם הסכימו לבסוף שהנערה צריכה להתחתן,  אולי משום שמאסו בתבשילי העופות וקיוו שתפריט החתונה יגוון בבשרן של בהמות.

 

בעקבות ביקוריו התכופים של אביה באטליז העופות, נישאה לבסוף מרים חנום לבנו של מוכר העופות,  ובחתונתם אכלו האורחים בשר אווזים בדבש ובשזיפים שחורים ואפרוחים של תרנגולי-הודו ממולאים עשבי תבלין.  מעל לשוקיים שקרעו בשיניהם,  ומעל לרוטב הסמיך שניגר על גלימותיהם,  הבחינו רק מעטים מבני הכפר במה שעשתה מרים חנום תחת החופה,  ופיהם המלא נפער בתדהמה.  הם זכרו את מבטו הנרגש והגאה של בן מוכר העופות לאחר שפיצח ברקיעת רגל את הכוס,  ובדיוק אז,  סיפרו,  דרכה מרים חָנוּם בעקבה על נעלו המצוחצחת,  שברי הזכוכיות השמיעו צליל גריסה נוסף,  ושלטונה בבית בעלה הוכרז.

 

יחד עם אחיו התאום ירש בעלה את אטליז העופות של אביו ואת צמד הבתים שבסמטת השקדיות.  מרים חנום ילדה לו שלושה ילדים שנחנקו ומתו באִבם,  שלושה ילדים שנשמו וגדלו,  והתעצלה להביא עוד.  את מַאנִיג'וּן,  חמותה האלמנה והמשוגעת שסירבה למות,  הניחה בסל נצרים קטן שהתאים למידותיה,  ודחקה אותה אל פינת חדר האורחים של הבית שהיה בעבר ממלכתה.  כשמאניג'וּן היתה חומקת ממנו היו רגליה הרועדות כה פשוקות,  וברכיה כה נמוכות,  עד שהליכתה דמתה לריקוד.  אך לבסוף נעם לה הסל,  היא ישבה בו וקלעה לצמות של ילדה את שערה הלבן-צהוב כשער קלחי תירס,  ולא ביקשה עוד לצאת ממנו עד יום מותה.

 

כישלונן הסופי של נשות המשפחה במלאכות הבית נקבע, כשמרים חנוּם זכתה מנשות הכפר לכינוי גוֹרְבֵה קֶסַאפַאת - החתולה המטונפת.  אמרו עליה שהיא עקרת-הבית המלוכלכת ביותר בכפר עומריג'אן.  שהיא מלוכלכת יותר מאמה המנוחה ילידת העיר תַבְרִיז,  הידועה בנשותיה המזוהמות.  שהיא מלוכלכת יותר מהנשים השיעיות,  שאינן מבחינות,  כך מספרים,  בין עדשים לחיפושיות זבל חומות, ומבשלות אותן בקדירה אחת עם אורז ושמיר קצוץ.  שורות- שורות צעדו החרקים אל תוך ביתה המוזנח של מרים חנום, מסתננים מתחת לדלת,  מעופפים מבעד לחלונות,  מזדחלים בעדרים בין הסדקים במשקופים ובקירות,  תרים אחרי מזון שנשכח,  החמיץ,  נרקב והסריח.

 

בשנה הראשונה לנישואיה של מרים חנום היתה עדיין מאניג'ון בדמדומי שפיותה,  ושלחה מן הסל מבטים אל בנה. היא הביטה בו בלעג כשבלע בשקט את הבשר התפל והחרוך שהטילה אשתו על הצלחת,  בצער כשנס מצחנת מטבחה אל ניחוח הדבש החמקמק של גופה,  ובזעם כשהתכווץ לשמע כלי חרסינה שנשמטו מתוך ידיה והתנפצו.  ולמרות שהעמיד פנים כאילו אינו יודע דבר על רשלנותה של אשתו ועל מחבואי השברים במחסן הקטניות,  ראתה אותו אמו שולף בסתר את הרסיסים ומוכר אותם לרוכל הזכוכית בעד פרוטות אחדות.  היא שלחה שליחים לקרוא לדודותיו,  והן באו בזו אחר זו מכפרי הסביבה,  ובראשן האחות הבכורה סאביה מנצור,  שגרה כמוה בעומריג'אן.  גם גיסותיה של מרים חנום,  שזוועות האורז המתולע והחַלְבָה העוטה קורים אפורים,  הגיעו אל אוזניהן,  מיהרו לבוא מרקדות בהילוכן. כולן ניסו ללמד את מרים חנום את מלאכת האשה בביתה, והתנדבו להכות בה במקום בעלה החלש ובשם חמותה הזקנה.  אבל מרים חנום נשארה על משכבה,  לא קיבלה את פניהן,  וכעצת אמה התלוננה על כאבי ראש.  אפילו בתֵה שחור לא כיבדה אותן.  לבסוף קצרה רוחן,  הן אספו את שערן במטפחות,  הסירו טבעות וצמידים והדגימו לפניה את המלאכה,  ממלמלות בזעם: "כמו אמא שלה,  בדיוק כמו אמא שלה,  קסאפאת,  מטונפת,  שייקח אותה האלוהים." חרוצות וכועסות מירקו את ביתה של מרים חנום,  מילאו אותו בניחוחות בישול מעוררי קנאה,  ועצלותה גברה.

 

"ראית את המותניים הדקים שלה,  ואת התחת היפה שלה, ואת העיניים השחורות והגדולות שלה,  וחשבת שמצאת נמלה בשביל הבן שלך? זַחְנָבוּת,  הלוואי שתיחנקי,  איזה צרה הבאת עליו.  הכלה שלך לא דבורה בת כוורנים,  זאת'י צרעה כמו אמא שלה התבריזית,  לא עלינו," הוכיחו את מאניג'ון בניב איספהני שמרים חנום המנומנמת לא הבינה ולא רצתה להבין,  עד שהזקנה פרצה בבכי של צער וחרטה,  מצטנפת בתוך סלה.

 

זיכרון ילדות ישן המאיס על מרים חנום את מאמצי האשה לשאת חן בעיני בעלה בקנאות לביתה המצוחצח ולמעדני מטבחה,  עד לאותו יום היתה שירין התבריזית,  אמה עבת הזרועות של מרים חנום,  עמלה בכל בוקר על סחבותיה, ממרקת בהן את החלונות והרצפות של ביתה לקראת בעלה השב ממסעות ציד-הדבורים שלו.  כשנכנס באותו ערב רחוק לביתו,  השירו נעליו ששקעו בעפר הדרכים גושים של בוץ לח שדבקו בהן,  מותירות שובל של טינופת על רצפת האבן, שממנה בהתה אליו דמותו כמתוך ראי של בדולח.

 

האיש נעמד,  הטיל לצד רגליו את צרור הבד שהכיל פטריות יער בשרניות שקודקודן נצבט ונמשך מן המגבעת כפטמה משדי אשה,  את זוג שפני הסלע המדממים שנשא על כתפו,  ואת תיבת הדבורים המזמזמות שצוף נדיר של פרחי פֵיגָם נאגר בגופן השעיר.  האור שזרח מהשמשות ומכלי הזכוכית הפעים אותו.  שירין וילדיה שמעו את קולות צעדיו הכבדים,  והתאספו סביבו בשמחה.

 

מרים חנום היתה בת חמש כאשר ראתה את אמה עומדת נרגשת על בהונותיה ועיניה השחורות זורחות אל בעלה כאילו גם עליהן טרחה שעות במברשת סיבי הברזל.  האב, שילדיו נתלו צוהלים על רגליו וכתפיו,  עמד ונעץ עיניים באשתו.  ואז העלה מתוך גרונו נחשול של ליחה סמיכה, מילא בה את פיו,  והתיז אותה בפני האם.  מה רב היה העלבון שניבט מן העיניים המושפלות אל החריצים שבין אבני הרצפה.  שירין מחתה בזנב שרוולה את הליחה הצהובה מעל פניה,  ושאלה את בעלה ברעד במה חטאה.

 

"הייתי חייב להוציא," אמר לה,  "והבית כל-כך נקי ויפה, חבל היה לי לטנף אותו.  אבל אז באת את,  וראיתי את הפנים המלוכלכים שלך,  ואת השיער הלבן והיבש שלך,  ואת הסמרטוטים שאת לובשת,  ונהייתי שמח שהשארת לי מקום להוציא עליו את הרוק."

 

מאז אותו יום התעגמה שירין,  ובצערה התרשלה במלאכות הבית,  שהלך והתכסה בשכבת שומן שחורה כשמלת אבלות של ארמנית.  השטיחים הסריחו משתן הילדים שזחלו עליהם והכניסו לפיהם חרקים שמצאו בסדקי הקירות. מבעלה ספגה מכות כל חייה ואת בנותיה חינכה לגנדרנות ולבטלה המחליקות את קמטי הפנים,  וכך דבק בבנות משפחתה החסונות אופיין העצל.

 

 

אבל הברק חזר לבסוף אל מחבתות הנחושת האדומות שהביאה מרים חנום כנדוניה מבית הוריה,  וגם הרמשים הפסיקו לפקוד את הבית שבסמטת השקדיות,  כי ריחו הוטב,  זה קרה מיד אחרי שאחיו התאום של בעלה ואשתו, מַהַסְטִי, מתו מהרעלת קיבה והקיאו דם שחור.  בימי השבעה ראתה מרים חנום כמה חרוצה נַזי בתם הקטנה,  ונעתרה בשמחה לבעלה שהפציר בה לגדל את היתומה בבֵיתָם,  אך העמידה תנאי: שתכנה אותה בתואר הכבוד עַמֵה בוֹזורְג - דודה גדולה.

 

 

פרק שלישי

 

העור נמתח על פניה של מרים חנום ועל פני בנותיה כעור הבהמה על יְצוּלֵי תוף הטמבורין.  שער גבותיהן השחור היה סמיך ופרוע כשערו של גבר צעיר, וכאשר נמרט נחשף תחתיו יער אפרפר של חתימות מחטים. בכפות רגליהן לא היו חריצים עמוקים כמעשי סכין כמו בכפות הרגליים הקשות כאבן של נשות הכפר,  המתהלכות יחפות ועפר הרחובות והבוסתנים משתכן בבשרן שנסדק. וּמִגְבעות שוקיהן לא גלשו דליות כערוצי נחלים מן ההרים.

 

מאמה,  שירין,  למדה מרים חנום להזניח את הבית ולטפח את הגוף.  כבר כשהיו עוברים בבטנה טרחה על עורם של ילדיה ועל ניחוחו,  אכלה אתרוגים,  משחה באבקת הדסים ובשמן יסמין את כרסה,  ובין שיניה כססה מקלות קינמון. כשנולדו תחבה בבתי-השחי ובקפלי השומן שלהם גרגרי ציפורן ריחניים,  ואחת לשבוע,  עד שבגרו,  היתה מושחת את כל גופם בדבש פרחי אביב,  הידוע בריחו הטוב.  הילדים היו מסתגרים בחדרם מפחד עוקצי הדבורים,  ומלקקים את בשרם הדביק בלשונותיהם הקטנות.  לפנות ערב היתה מרים חנום רוחצת אותם במים מורתחים,  משפשפת את איבריהם בסיבי תמרים עד שצרחו מכאב,  ומורחת על העור דונג מרגיע. לחייהם היו מאדימות,  משקלם עלה,  וריח זיעתם המתיק. כשעזב שאִהין בוֹזידוֹזי את עומריג'אן,  זה היה הריח שלקח מקפלי עורה של פלורה ונשא עמו בנדודיו.

 

על מרים חנום סיפרו שבחורים התעלפו בליל חתונתה. וסיפרו,  שגם לאחר שילדה את הוֹמָה ומוסא, וכבר נשאה את פלורה בבטנה, עוד הגיעו אליה מכתבי אהבה שהתמהמהו,ובהם עלמים מאיימים לאבד את עצמם לדעת אם תעז להינשא לאחר.

 

גם בנותיה נודעו ביופיין.  לפני שהוֹמָה נפלה מהגג והחטוטרת שצמחה על גבה עוררה לעג בסמטאות,  היו ילדי הגויים רודפים אחריה בבלורית מתנפנפת,  מדביקים ללחיה נשיקה קולנית ובורחים בצהלות.  ושעה שפלורה היתה חולפת על פני בית-הבד לשמן שומשום של האחים נאסר ומנסור,  היו השניים יוצאים אליה,  שערם השחור מבהיק, מכרכרים סביבה בצעדים קטנים ובעיניים רעבות והומים כיונים משוגעות: "בהה,  בהה,  מאשאללה,  איזה יופי,  בואי אלי,  עזיזם פלורה,  בואי אלי..."

 

ביתה של מרים חנום הפריד בין ביתה של פַאתַנֶה דֶלְקַשְט לבית אחותה של פַאתַנֶה,  סוּלְתַנָה זַפַארוֹלְלָה.  פאתנה וסולתנה היו מציצות כל אחת מגגה אל תוך בית משפחת רטוריאן,  ועיניהן נפגשות ומצטחקות.  כאשר שלחו את ילדיהן להיתלות על החלונות ולבלוש אל חצרה של שכנתן, או כשערמו תיבות וסירים אלה על אלה כדי להגביה את מבטן,  היתה מרים חנום משליכה לעברן חפצים ומקללת אותן שיתעוורו.  היא האמינה שרק בגלל עיניהן-הרעות נפלה הומה מהגג,  ורק בגללן נישאה פלורה במזל ביש. המכשפות חוקרות את פיתולי השדיים של הבנות שלי מאז שהיו בגודל של זיתים,  אמרה לנזי.  וסופן שמקורי עורבים ינקרו את עיניהן.

 

"יום אחד," הזהירה,  "יפוררו פאתנה וסולתנה סלע בעיניים המקנאות שלהן,  יסודות הבית שלנו יתמוטטו, והתקרות שלהן גם כן ייפלו,  שאלוהים ייקח אותן,  ואז נמות כולנו."

 

בעלה של סולתנה זַפַארולְלָה הפריח יוני דואר מעל ארובות גגו,  ואילו על אבני המרצפת בחצר הבוסתן של פאתנה דלקשט הידסו טווסים שעינַיים חודרות במניפותיהם. את בשרן מכר בעלה לגויים מהכפר,  ואת נוצותיהם לגויים מעבר לים.  כמותם היתה פאתנה מהלכת בכפר בשמלות בוכרה ססגוניות ומנענעת בעכוזה כמו במניפה פרושה.  מעל סמטת השקדיות ריחפו יחד נוצות הטווסים של משפחת דלקשט,  נוצות היונים של משפחת זַפַארולְלָה,  ונוצות האווזים והתרנגולות שבעלה של מרים חנום מכר באיטליז, והיא פיטמה בהם כרים וכסתות.

 

בצעירותן האירו לה האחיות פנים מעבר לחומת האבנים הנמוכה והניחו לילדיהן להתערבב עם ילדיה,  כמו הנוצות ברוח.  פאתנה האכילה את הטווסים בתערובת,  אחותה השקתה את היונים,  ומרים חנום רוקנה את שקיה המלאים נוצות אל סיר מהביל מתחת לעצי השקד.  הנוצות הכבדות שוקעות בתחתית ופתותי מוך האווזים צפים על פני המים. כשאחת הנשים היתה בנידתה,  היו שכנותיה מבשלות בשבילה,  ואף טורחות במיוחד על התבשילים,  שיגידו כמה מבורכות ידיה,  כמה גרגרִי הוא האורז שלה וכמה עסיסי הבשר.  וכשאחת מהן היתה סוחבת משא כבד,  היו השאר אומרות לה: "בואי,  מותק,  אני אעזור לך,  מאשאללה,  בלילה הוא עולה לך על הבטן ועכשיו את צריכה לסחוב את זה על הגב," וצוחקות יחד.

 

בשמש וברוח המתה סמטת השקדיות נשים הכובשות צחוקים פרועים בכפן,  שמלותיהן קמוטות ומפויחות, ופעוטות מייבבים נתלים עירומים על קימור אגנן,  המוטה לכבודם ככיסא.  במטפחות שעל ראשן קינחו את אפם הזב של הזאטוטים,  ובצ'אדורים הספיגו את שומן התבשילים שבאצבעותיהן.  מבעד לצווחות הילדים וקרקורי העופות פיטפטו השכנות גם עם מַהַסְטִי, גיסתה של מרים חנום ואמה של נזי,  שביתה ניצב מעברה השני של הסמטה,  ולאחר שהתרוקן השתכנו בו הומה ובעלה.  אך ככל שהילדים התרבו כאפרוחי הסמטה,  ובנותיה של מרים חנום הלכו ובגרו,  הרחיקו הצפיפות והקנאה את השכנות זו מזו, ומרירות השנאה דבקה בריח התבשילים.

 

בחברת שאר נשות הכפר שרו פַאתַנֶה וסולתנה שירי לעג מחורזים על מרים חנום,  מצחקקות אל תוך כף ידן,  אך בסתר לבן קינאו בה על יופיה של פלורה.  "זאת'י,  אם לא תעצום עין לילה אחד מדאגות,  תהפוך מתאנה שמתפוצצת מרוב דבש לדבלה קשה ומצומקת," היו אומרות.  בעיקר הכעיס אותן מופת נידתן של בנות משפחת רטוריאן,  שריחה הציף את הסמטה וסיחרר את הראש בחריפותו.  בהתפעלות ספרו את ימי הטפטוף,  ובסתר היו מבעירות ענפי ערבה,  עומדות על בהונותיהן מעל הלהבה,  ועירומות מן המותניים ומטה פישקו את רגליהן וביקשו שהעשן החודר אל רחמן יעשה את נידתן קלה וסדורה וחריפה כמו זו של מרים חנום ובנותיה.

 

על מרים חנום אמרו שהיא מתעצלת לאהוב את בעלה, ושהוא עיבר אותה בשנתה,  חולמת שהיא שטה בספינה על גלי הים הכספי.  ואמרו עליה שבעורמתה השקתה אותו במי רגליה,  ולכן הוא דבק בה.  ועל הומה אמרו שמזלה הטוב מאחר כי בצליעתה היא להוטה מדי לתענוגות,  לא משתינה ימים שלמים כדי שתוכל לדחוף לשם אצבעות ולאונן כל הלילה.  וגם על פלורה ריכלו נשות הכפר,  וגם בה קינאו,  אך כולן אהבו לשמוע את צחוקה המתגלגל ולהריח את דבש גופה.  אפילו פאתנה דלקשט אמרה לה שהשחלות שלה קטנות וחזקות כמו אגוזים,  טופחת על קימורי בטנה כעל אבטיח בשל ומחייכת.  חיוכה של פאתנה ריחף תמיד כחיוכו של אדם תמה,  אחוז ספקות,  כי נולדה ללא שפתיים סביב פיה,  ובלי קפלי הבשר האדומים נתחייכה פאתנה כמו בעל-כורחה.

 

קנאת הנשים הרחיקה את מרים חנום משכנותיה,  והיא הסתגרה גאה ומפוחדת בבית עם אוסף הקללות שלה.  את עיני התרנגולות שמכר בעלה היתה עוקרת,  משמרת אותן ומשבצת בריקועי כסף קטנים,  ותולה כקמיעות על צווארה ועל צוואר ילדיה.  כך התגוננה מפני העין-הרעה של שכנותיה: כלואה בטבעת ותלויה על החזה היא פחדה ממנה פחות.  אך ככל שהתרחקה כך ריכלו עליה יותר.  במקום שבו הגאווה היא החמור בחטאים,  התבצרה מרים חנום בצמותיה הקלועות סביב ראשה כנזר.  את עיניה שלחה הרחק מעבר לראשי הנשים,  מעל כתפיהן השמוטות וקודקודיהן הנמוכים, ובעין התרנגולת המתנדנדת בין שדיה חוררה מחילות בתוך לבן.  גם הומה,  שגרה לא רחוק בבית חומר בעבר השני של הסמטה,  סגרה אחריה את דלת הבית והקדישה את רוב לילותיה ובקריה לניסיונות נואשים להרות.  נשות הכפר לא רדפו אחריה,  רק כרו את אוזניהן והתענגו על אנקותיה.

 

אבל פלורה אהבה מאז ילדותה לצאת מן הבית אל הסמטאות,  והתחבבה לא רק על הנשים היהודיות אלא גם על נשות הגויים שמעבר לבית-הכנסת.  כשהיתה עוברת מול חלונה של אחת מידידותיה היתה פלורה מפילה איזה חפץ מידיה,  מניפה את ישבנה אל-על ומתכופפת להרימו.  אפה היה מציץ בין שדיה,  מריח את התבשילים שניחוחם פלש אל הרחוב,  והן היו יוצאות ומציעות לה להיכנס ולהתכבד. פלורה היתה שוכחת את טינת אמה וצוחקת בביישנות, עיניה מצטמצמות לשורת ריסים צפופה וארוכה,  והנשים היו אוחזות בידה ומושכות אותה אל המטבח,  קלה כפקעת מוך, מושיבות אותה ומגישות לה ממתקים ופירות מלוא הקערה. בעודה מלקקת קרום זִבדה היתה מספרת להן על חלומותיה מאמש וסיפורים מצחיקים ששמעה ברחוב.  הנשים היו עמלות סביבה,  מבשלות,  מנקות,  מכבסות,  פותרות את חלומותיה,  וצחוקה המתוק של פלורה,  שהגביה בכל גלגול ונחתם תמיד בנחרת חזיר חטופה,  הקל עליהן את המלאכה הקשה.  בצחוקה רטטה טיפת השוקולד שבצווארה,  ופניה זרחו כמטבע זהב.  הן התחרו זו בזו על ביקוריה,  והיו מפתות אותה במעדנים החביבים עליה ובמחמאות.  "בֶתֶרְכִי, שתתפוצצי הלוואי,  בהה,  בהה, מאשאללה, כמה את יפה היום, פלורה," אמרו בפליאה, עיניהן עגולות, חופנות מלוא הכף בוטנים מסוכרים וצוררות עבורה במטפחת שהסירו מראשן,  כדי שתיאלץ לשוב אליהן ולהחזירה.

 

ובימים הקרים,  כששלג ירד על הכפר,  היו מבעירות גחלים בתנור ההסקה החפור ברצפה,  פורשות עליו שמיכת צמר,  ופלורה היתה תוחבת לתוכה את כפות רגליה.  אט-אט היתה נרדמת.  וכשהתעוררה,  סמוקת לחי ופרועת שיער,  היו התינוקות של בעלת-הבית ישנים לצדה ובחדרים פיעפעו ריחות ארוחת הערב.  פלורה היתה משחקת עם הילדים, מאכילה אותם ואת עצמה באגוזי לוז ובשברי קוקוס,  ועד רדת החשיכה היתה מספרת לאמם מה שנותר בפיה מן הרכילות ששמעה אתמול אצל השכנים.

 

 

בלהט המטבחים המעשנים בבתי השכנים שמעה פלורה לראשונה על שלושת אחיה שנחנקו למוות בשנתם טרם הולדתה.  חיוכה של פלורה,  הנפתח כמו כפתורי שמלות הנשים שעה שהן חולצות שד לתינוק,  נסגר לאטו.  אז הביני למה נחרדת אמם בכל פעם שחתול אשפתות תמים ורעב מתגנב דרך החלון אל תוך הבית,  למה היא רצה אחוזת אימה אל ילדיה,  למה היא מסלקת אותו מיד אל הרחוב,  למרות שהוא צד את עכברי הבית ומיטיב עם יושביו.  בערב שבו העלתה פאתנה דלקשט ממעמקי העבר את חטאי ילדותה ונעוריה של מרים חנום,  הרעיד הזיכרון את תלמי מצחה שנקמט טרם זמנו ואת זקן הנשים שכבר חדלה למרוט.

 

איש לא ידע למה מרים חנום שונאת כל-כך את החתולים הניזונים מזבל הכפר.  אלה שראו אותה בילדותה מתנכלת באכזריות לפרוותם חשבו שזהו רק זדון של ילדים.  וכאשר גילו הוריה הכוורנים שהיא כולאת חתולים בחביות עץ מלאות מים רותחים ומעלה הד של יבבות מעונות מתוך חשכתן,  נזפו בה,  אך בניגוד למנהגם לא טרחו להענישה במכות מחנכות כדי שתחדל.

 

כשהיתה לנערה הפכה רדיפת החתולים לטבעה השני. כשביקשו לחמוק ממנה על רוך כפותיהם,  היתה רודפת אחריהם על הגגות עד קצה הכפר והעלי הכבד של מכתש הבשר כקורנס בידה. כשלכדה את קורבנותיה,  מעולם לא גילתה רחמים,  והיכתה בגולגלות הרכות עד שרוצצה אותו וסדקי האישונים המאונכים נעצמו בביישנות.  את הזנבות היתה תולשת ואת זיפי השפם הארוכים שורפת בגופרית עד שנסתלסלו.  "עאונדרה,  איזה מסכנים," איימו עליה בני הכפר,  ידם מתנופפת באוויר,  "אלוהי החתולים ינקום בך נקמות קשות,  עאונדרה,  ילדה רעה."

 

אבל מרים חנום לא שעתה להזהרות,  וכשנישאה לבסוף וילדה את תינוקה הראשון בליל חמסין,  היו זרועותיה חרוצות שריטות מציפורניהם של חתולים מתים.  מותשת ומאושרת נרדמה מרים חנום באותו לילה.  הירח התפוחי שהשקיף מבעד לחלון הפתוח עליה ועל התינוק הישן לצדה היה מלא,  צהוב ונמוך.  אכול שנאה מתח חתול אשפתות מריר את גופו הגמיש,  טיפס מבעד לחלון הפתוח,  פסע אל התינוק ועלה עליו,  רובץ על פיו ואפו.  כשפסקה נשימתו של התינוק ירד ממנו ברוך ושוב חמק במתינות דרך החלון.  כך עשו חתולי הכפר גם לשני התינוקות שנולדו אחריו, ובנקמתם אף לא טרחו לשלוף את צפורניהם החדות.

 

כשמצאה מרים חנום את התינוק השלישי נטול רוח-חיים, ושערות חתול באוזנו,  ייללה יללה ארוכה וכל חתולי הכפר חיככו בסיפוק את כפותיהם בסחוס אפם.  כששבו מרים חנום ובעלה מבית-הקברות הם היו נחושים בדעתם לעשות הכול כדי לפייס את אלוהי החתולים הזועם.

 

עד שסהר כיפת המסגד ננעץ בעיגול השמש השוקעת עמדו סאביה מנצור ואחיותיה במטבח,  עמלות על מיטב מטעמי החלב והדגים של טבחי פרס.  על השטיח הקַשַאני בחדר האורחים פרשו סוֹפְרֶה,  מפת בד לבנה,  ועליה ערכו את מנות הסעודה,  שהיו כה רבות עד שיכלו להשביע את כל עניי הכפר שהתקבצו על הפתחים וגורשו מן הסמטה.  את חלונות הבית פתחו,  את וילונות הקטיפה הסיטו,  את הדלתות פערו לרווחה,  לקחו איתם את מאניג'ון המקופלת בסל והלכו אבלים אל בית הוריהן של פאתנה דלקשט וסולתנה זפארוללה,  לצום ולהתפלל להסרת הקללה.

 

מרים חנום לא היתה בביתה כאשר כל חתולי הכפר נכנסו אליו כאורחים כבודים,  השתרעו בגבם על השטיחים, כירסמו את הדגים וליקקו את מאפי הגבינה.  כשסיימו את הארוחה נימנמו מפויסים על המזרנים המוצעים,  וכשקמו הזדווגו על ערימות השקים במטבח.  בבוקר שבה מרים חנום אל הבית שהתרוקן ואספה את שפעת שער הפרווה הלבנה, הצהובה,  האפורה,  השחורה,  שהשירו החתולים כסימן לסליחה.  את פקעת השערות צופפה לכדור סמיך,  נתנה אותו בתוך ריבוע בד,  ואת קצות הריבוע תפרה לשקיק.  את השקיק קשרה לשרשרת הזהב שעל צווארה,  וענדה אותו כשהלכה להתעבר אצל בעלה.

 

"שיסלח לי האלוהים שאני מספרת לך את זה,  אבל אחרי ששילמה האמא שלך על העוונות שלה והביעה חרטות וסליחות," נאנחה פאתנה והגישה לפלורה החיוורת צלחת מלאה דובדבנים אדומים ואוכמניות סגולות,  "לא חזרו החתולים לנקום בה,  ונולדה לה הומה המסכנה ומוסא ובסוף את שתהיי לי בריאה, מותק, ושרק תתחתני כבר,  פלורה, תתחתני..." פאתנה חייכה את חיוכה חסר השפתיים ופלורה הנסערת מילאה את פיה בדובדבנים ששכחה לגלען.

 

 

"תתחתני כבר פלורה,  תתחתני..." האיצה בה פאתנה דלקשט,  ואיימה עליה שבכל יום שעובר עליה בלי בעל, החור האדום שלה מתייבש ומלבין,  עד שיום אחד ידבקו דופנותיו זו בזו,  והוא יתאחה עד שייעלם לחלוטין.

 

פלורה קמה ממקומה,  הדובדבנים נופלים מחיקה ומתפזרים כחרוזים על השטיח,  ובצעדים רחבים של מי שהשתין במכנסיו, רגל רודפת רגל, דמעה רודפת דמעה,הלכה מביתה של פאתנה לביתה של הומה, ואמרה לה שהיא מוכנה לעשות בשבילה הכול,  רק שתציל אותה מהר כי זה כבר התחיל להידבק לה,  השפתיים הגדולות נצמדו לשפתיים הקטנות וזה שורף כי היא מרגישה שהיא לא יכולה לעשות יותר פיפי.  הומה צחקה צחוק של מבוגרים,  שדיה הפרועים מיטלטלים וצוחקים עמה.  היא פתחה את התריס בידיה העבות,  שירבבה ראש מן החלון,  וצעקה אל הסמטה: "אמא! הוי מאדר! תצאי רגע אחד,  את חייבת לשמוע משהו,  נו, תפתחי רגע,  אמא." ראשה של מרים חנום הופיע במסגרת החלון,  ועליו מקלעת הצמות ככתר.

 

"פלורה בוכה כמו תינוקת מטומטמת והולכת כאילו נוזל דבש תמרים בין הרגליים שלה," צעקה הומה וגם מי שלא רצה לשמוע ידע,  "כי פאתנה,  שייצאו לה העיניים בכפית של תה,  אמרה לה שעוד מעט ייעלם לה החור,  את שומעת, אמא? בואי תגידי לה,  שכמה שזה שורף שמה,  זה לא נסגר כל-כך מהר החור הזה,  אה,  אמא?"

 

מרים חנום לא צחקה,  רק קיללה את פאתנה שתכאב לה הבטן לעולמי-עולמים,  אינשאללה,  וסגרה את התריס בחבטה,  שייעצם כמו העין-הרעה של שכנתה. הומה שלחה את פלורה ואת כפכפיה הביתה,  ואמרה לה שתבקש מאמא לספר לה על כאבי הבטן של פאתנה דלקשט.

 

כי מיד אחרי ליל הכלולות שלה היתה פאתנה מסתובבת בכפר,  ומייללת שכואבת לה הבטן.  ייללה כמו שתינוק בוכה לחלב של אמא שלו.  לא הועילו משרות התה והלימון שנתנה לה סולתנה אחותה לשתות,  ולא הועילו הצומות שכפתה עליה.  כאביה ותלונותיה לא פסקו.  עד שבוקר אחד הניחה פאתנה את ראשה על צוואר אחותה,  בכתה ואמרה שלא תשוב יותר אל בית בעלה. סולתנה,  הבכורה,  שכל כמה שהיא מנוולת ומרשעת,  על אחותה היא מרחמת,  הלכה והביאה שמן גזרים לעסות את בטנה של פאתנה,  אולי בכל זאת ירווח לה. הרימה פאתנה את שמלתה מעל מותניה, ומגודל התדהמה נשמט הבקבוק מידי אחותה והשמן הענבָרי ניגר על השטיח.  כתמים כחולים וסגולים פשטו על בטנה של פאתנה כפליטות דיו,  ומפרצי הנימים השחורים של שטפי הדם הגיעו עד מתחת לצל שדיה המלאים.

 

מאז חשה בכאבי הבטן האיומים ההם והתחננה לעזרת אחותה,  נולדו לפאתנה שישה ילדים,  ושנאת שכנות נקשרה בין האחיות לבין מרים חנום,  אשר ביתה מפריד בין בתיהן המבקשים להשיק גג אל גג.  לכל אחד מילדיה העניקה פאתנה שם פרטי משלו,  אבל נשות הכפר מכנות את כולם בחשאי "ילדי הקורקבן",  ועל אשה המתלוננת על כאבי בטן מדומים הן נוהגות לומר ש"היא מתייסרת כמו פאתנה דלקשט בעקרותה".  שבוע תמים ניסה מגדל הטווסים הבתול לעבֵר את פאתנה דרך חור הטבור שקרץ לו כעינו של עיוור מתוך בטנה,  ולא הצליח.  פאתנה דלקשט היתה נושכת את שפתיה החסרות,  וחתנה מכה באיברו בכל כוחו,  הודף ודוחף אותו אל תוך הטבור,  ומשתומם על התענוג שמוצאים הגברים במאמץ המתיש והמתסכל להקים זרע.  רק אחרי שפאתנה שוחחה עם אחותה,  וגילתה לבעלה את הנקב השעיר בין רגליה,  נפתרה לו החידה,  הוא חדר לתוכו בשמחה ופאתנה הרתה.

 

 

לרוב היתה פלורה חוזרת מאוחר יותר מבתי השכנות, כשהכפר כבר נטה לישון.  אביה ואחיה קיבלו את פניה ישנים,  ובידיהם כפכפי העץ בהם אמרו להכותה.  אבל אמה לא עצמה עין,  ערה מדאגה לבתולי בתה.  פלורה המאחרת היתה מצמידה את ראשה אל דלת הכניסה כדי לשמוע את נחירות הבית,  חולצת את כפכפיה,  וחומקת בזהירות אל תוך חשכת החדרים שיתושים זימזמו בה רעבים.  בצחוק חרישי ונרגש של ילדה,  חוסמת את פיה בכף ידה,  היתה חולפת על פני סבתה הישנה בסל כתינוק בעריסתו,  מתגנבת אל חדר הבנות,  ומתקפלת על המזרן לצדה של נזי.

 

למרות עייפותה של נזי ממלאכות היום,  היה רחש הצחוק המתאפק של בת-דודתה הגדולה מטלטל את שנתה הקלה. היא היתה פוקחת את עיניה,  מתבוננת בצללית השחורה הממלאת את החדר,  ומשתעשעת עמה מתחת לכילה עד שפלורה היתה נרדמת.

 

אחרי כמה רגעים היתה מרים חנום נכנסת אל חדר הבנות. אבוקת הפשתן,  שנשאה בכפה האחת והאהילה עליה באחרת,  הטילה צללים מהבהבים על קירות החדר.  היא מיהרה לסגור אחריה את דלת החדר וכרעה בעייפות לצד בתה,  ממלמלת דברים על כבוד ובושה ומקללת את נשות הכפר ובראשן את פאתנה וסולתנה שיחלו במחלות שטרם נמצא להן מרפא.  פניה היפים היו מבהיקים בשומן עורה הטוב,  עיניה זורחות מתחת לגבות המרוטות,  ושיניה הקצובות חורקות בכעס.

 

תחילה היתה מוודאת שנזי הקטנה ישנה,  ואז מסירה את השמיכה מעל פלורה,  מפשילה את שמלתה מעל למותניה, משחררת את החוטים הקושרים את מכנסי הבד ומורידה בחטף גם אותם.  כאילו פלורה היא תינוקת שצואתה בין רגליה,  ואמה רוצה לנקות ולחתל אותה.  מתחת לחופת היתושים הדקיקה ראתה נזי איך אצבעותיה של דודתה חושפות בזריזות את לובן הרגליים הארוכות של פלורה, ואלה מבהיקות בחשיכה.  מרים חנום היתה מפשקת את הירכיים הכבדות,  וחושפת את הסבך השחור הצמרירי של הערווה.  פלורה,  ירכיה וערוותה פשוקות,  ציחקקה בחלומה.

 

מרים חנום לא הפסיקה לדבר בקול צרוד אל אביה המת, לקלל אותו על שחיתן אותה בניגוד לרצונה,  לספר לו על החרפה שפלורה מביאה עליהם,  על כל האוכל שהיא אוכלת אצל אנשים אחרים כאילו אין מספיק אוכל בבית,  ושוב מקללת את נשות הסמטה,  שייצאו להבות אש מהכבד שלהן. הצללים השחורים על קיר האבנים היו ארוכים וחסרי מנוחה.  בעודה מדברת עם רוח אביה דחפה אַמָה ואצבע אל תוך ערוות בתה,  וגילגלה את שתי עיניה לתקרה.

 

מבעד לשקיפותה הלבנה של הכילה הרפרפנית ראתה נזי את פניה של מרים חנום לובשים קשב וריכוז,  כמי שמאזין לנגינת חליל רחוקה,  וידיה נדחקות אל המערה שפערה בין רגלי בתה.  חלב הנר טיפטף מתוך גומחת החרס ונזל אל הרצפה,  הלהבה רעדה על התקרה,  ויתושים רקדו סביבה כמשוגעים.  פלורה צחקה צחוק קטן של הנאה ומבוכה מתוך שנתה שהעמיקה,  וחטפה סטירה רעה על הלחי וצביטה עזה בשומן ירכה הרך.  הצחוק התחלף ביבבה.

 

מרים חנום המשיכה לקדוח בתוך בתה הערה למחצה, לחפש זהב.  כשנתקלה בו קפאו לרגע איברי גופה,  ופניה התרככו.  רק אז היתה מחלצת את אצבעותיה הלחות מגוף הילדה הכבד.  שמחה על שנמצא לה כבוד המשפחה,  היתה שבה ובודקת בחשד את שדיה ומותניה הגדולים של פלורה, מחפשת נשיכות ומציצות.  לבסוף היתה עוטפת אותה מחדש בבגדים,  מכסה אותה בשמיכה,  והולכת לישון לצד בעלה.

 

 

לא רק מרים חנום חרדה מהרוח החורפית שריפרפה בשמלותיה של פלורה או מזיעת הדבש הקיצית שהצמידה את הרעלה אל שדיה והבליטה בכתמים גדולים את הפטמות. גם השכנות,  שעל הכרים בביתן היתה פלורה משתרעת ומפזרת את שערה הרך על עיטורי המלמלה,  פחדו מגופה הגדול של הילדה הקטנה.  כאשר בעליהן היו שבים הביתה לפנות ערב היה ניגון צחוקה של פלורה מאבד לפתע את חִנו, ומארחותיה היו מזרזות אותה שתשוב אל בית הוריה, נשבעות ששמעו את נביחות כלב הציידים הלבן של מוסא מתקרבות.  כולן למדו מניסיונה המר של נוסְראת המכוערת, שלא הסתירה מעיני בעלה את גופה של פלורה המבקש להיחלץ מתוך בגדיו,  ומאז אין שלום בביתה ואין אהבה בלבה.

 

בניגוד לנוסחת השדכנים נישאה נוסראת המכוערת לאיש נאה וגבוה,  שפמו עבה וגדול ומשקפיים רוכבים על אפו. ככל הנשים המכוערות שבחלו בבעל כעור כאביהן וזכו להינשא לאיש יפה ושעיר פנים,  נגזר גורלה של נוסראת לחיות בפחד. אבל אלוהים,  שחפר בעור פניה חטטים כה רבים,  נתן לה גם שכל של גבר.

 

מדי לילה היתה נוסראת מחכה לנחירותיו העמוקות של בעלה,  ואז יוצאת ממיטתו והולכת אל באר המים.  מתחת לתקרת הבאר שמרה צנצנת טרייה של חמאת עזים.  כדי לגונן על הלהבה של אהבת בעלה היתה נוסראת מורחת שכבה דקיקה של חמאה על זגוגיות משקפיו,  שבה לחדרם ומניחה אותם למראשותיו.  עם שחר היה חובש את משקפיו, ופניה של אשתו נעמו לו.  עורה זהר ונגה כבחלום,  חטטיה היו כלא היו ואפה התקצר.  בערב,  לאחר שהחמאה נמסה בשמש הצהריים,  היתה החשיכה עוטפת את כיעורה.

 

לילה אחד חטפה השינה את נוסראת לפני שמרחה חמאה על עיני בעלה.  בחלומה ירדה אל קרקעית הים השחורה וראתה שם נשים זרות וכחולות פנים מחככות את שדיהן החשופים בשוניות אלמוגים מחוספסות,  וזנב הדג שלהן רוטט.  היא התעוררה מחלומה כמו מסיוט,  רצה אל הבאר, ובחפזונה נשמטו המשקפיים מידיה ונשברו על מרצפת האבנים.  בבוקר,  כשחזרה מן הזגג אל בעלה המתמהמה בביתו ומחכה למשקפיו,  נזכרה שהבטיחה לפלורה שאם תבוא לבקרה באותו יום,  תכין לה מאפה שמן שומשום ואגוזים.

 

כשפלורה נכנסה לביתה של נוסראת היא היתה כבר בת שלוש-עשרה,  חמוקיה עמוקים,  שערה אסוף כזנבו של אחד מסוסיו האבירים של המלך פהלווי,  שמלתה אדומה ורקומה חלבלובים.  בעלה של נוסראת קיבל אותה בפתח,  המשקפיים המתוקנים והנקיים לעיניו.  היא נראתה לו כמו מחרוזת של פלפלים אדומים,  חריפים כאש.  לשונו בערה והוא שלח יד לשבור לו אחד ולטעום.  מאז לא הוסיפה פלורה לבוא אל ביתה של נוסראת,  ונוסראת חדלה להטמין קוביות סוכר בסבך שער בית-השחי שלה ולהניח אותן בפי בעלה, שמלח הזיעה ומתק הסוכר יגלשו יחד על לשונו.

סוף עמוד 35