מחזיר אהבות קודמות - מאת יהושע קנז - 1997

מחזיר אהבות קודמות

יהושע קנז

 

 

1

 

יבוא רגע ואחד מהשניים ישאל: מתי ניפגש שוב? וזה יהיה הסימן שמשהו נגמר ומתחיל משהו אחר, וחסד הימים הראשונים,  אם אמנם היה שרוי על השניים, יתפוגג והיה כלא היה.  כך בערך הסביר לה בשעתו המרצה שחיתה עמו זמן-מה,  כשהיתה סטודנטית.  הסופר,  שמדבריו ציטט (את שמו שכחה),  טען כי הראשון מבין השניים שישאל: מתי נתראה שוב? "הפסיד את האהבה," כלשון המרצה.  אז מה,  תהתה אז גבי,  כל העסק הזה הוא משחק של כוח? זה לא נראה לה.  כעבור זמן-מה נפרדה מן המרצה, ובהזדמנות זו אף הפסיקה את לימודיה באוניברסיטה,  שלא העניקו לה את אשר ציפתה מהם.

 

בשנים שעברו מאז,  היתה גם תקופה קצרה,  ולא מזקת, לפחות לדעתה,  של נישואים לא מוצלחים.  היא נראית צעירה מכפי גילה,  גזרתה עדיין דקה,  פניה כמעט ללא קמט,  גון עורה בהיר-עמום ושערה הכהה חלק ויורד לה עד כתפיה (במשרד הוא אסוף ומהודק,  גלול על עורפה בנוסח הרקדנית),  עיניה הכהות מוארכות ועירניות ואפה הסולד משווה לפניה ארשת פיקחית ומתוחכמת יותר מכפי שהיא באמת.

 

כשהיא קרבה אל פתח הבית,  היא מעיפה מבט לאחוריה, נועצת במהירות את המפתח בדלת,  נכנסת לחדר המדרגות ועולה לדירה.  למרות שקיות הפלסטיק שהיא נושאת ובהן מצרכים שקנתה בדרכה,  למרות העקבים הגבוהים למדי של נעליה,  ואף-על-פי שלא העלתה אור בחדר המדרגות,  היא עולה במהירות מקומה לקומה,  נכנסת לדירה ונועלת מיד את הדלת.

 

לעבודתה כפקידה בחברה התקבלה בעקבות פגישה מקרית עם מכרה שעמדה לעקור מתל אביב ליישוב בגליל והתפטרה ממשרתה.  שבועות אחדים עבדו השתיים בחפיפה וגבי למדה את העבודה,  ובין שאר העצות הטובות שהשיאה לה אותה מכרה,  נחרתה בלבה במיוחד האזהרה להתרחק ויהי מה מטיפוס אחד נאלח ושמו חזי,  שעשה אותם ימים בשירות מילואים.  לא עברו ימים אחדים וקודם שראתה אותו בעיניה כבר היתה מאוהבת בו.  בקוצר-רוח ציפתה לשובו לעבודה,  וכשחזר ועבר על פניה במסדרון המשרד, לא היה לה ספק שהוא האיש,  אם כי עדיין לא שמעה מישהו קורא לו בשמו.  והיא ידעה שעליה להשיגו ויהי מה.

 

אלא שבו לא ניכר כלל כי היא מעוררת את התעניינותו. הם אמנם עבדו בשתי קומות שונות באותו בית משרדים, אך הוא הזדמן פעמים אחדות ביום לחדר המזכירות שעבדה בו,  התלוצץ עם הפקידות האחרות,  ואפילו לא טרח לשאול מי זו החדשה,  לא הציג את עצמו,  לא אמר מלה של עידוד או חביבות,  לא הראה שום סימן של תשומת-לב.  והיא כבר לא היתה מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר.  מקטעי שיחות של חברותיה לחדר,  שאף הן,  כאותה מכרה שלה,  לא דיברו עליו באהדה,  הבינה שהוא בעל משפחה,  וחמיו,  איש בעל השפעה בחוגים כלכליים,  הוא שסייע לו להתקבל לעבודה באחת המחלקות בחברה.  גבי אינה עוד נערה פתיה,  ניסיון חייה ולקחיו מחייבים אותה ליתר זהירות ואחריות,  אבל השם שיצא לחזי כטיפוס נאלח ומראהו המיוחד,  פני ילד יהיר שעל ראשו רעמת שיער לבן כשלג,  הילכו עליה קסם שלא יכלה לעמוד בפניו.

 

התעלסותם הראשונה היתה בבית-מלון קטן באחד הרחובות היורדים אל הים,  ימים אחדים לאחר שהואיל לחייך אליה בפעם הראשונה כשעבר במסדרון ליד פתח חדרה.  גבי ירדה אל המזנון הקטן,  הסמוך לבית המשרדים, שנהגה לאכול בו בצהריים.  הוא ישב שם,  הביט בה והיא השיבה לו בחיוך.  הוא ניגש אל שולחנה ואמר חרש: "אני רוצה להכיר אותך." כשנענה ב"או-קיי",  הוציא פנקס מכיס מקטורנו,  תלש ממנו דף,  כתב עליו משהו,  קיפלו, הניחו על שולחנה ויצא מן המזנון.  על הפתק היו רשומים שם המלון וכתובתו ומועד פגישתם.  כשהתייחדו שם,  שמע בראשונה את צעקות העונג ההיסטריות שלה.  גופו קפא והוא הרים את ראשו ובחן את פניה בחשד ובדאגה.

 

הוא קבע להם כללים איך ינהגו בבואם,  בשהייתם ובצאתם,  כדי שתהיה הדירה ששכר לפגישותיהם מוגנת, בטוחה,  אטומה ככל האפשר לעולם שבחוץ - כמו מקלט אטומי,  כך אמר.  איש,  חוץ משניהם,  אסור שיידע עליה. לעולם לא יבואו יחד אל הבית והדירה ולא ייצאו מהם יחד. הוא בא בדרך-כלל במונית,  ולא במכוניתו.  על קו הטלפון הישן של הדירה,  שלא חיברו אליו שום מכשיר,  הוסיף חזי קו טלפון חסוי,  שישמש רק אותם בשעות המעטות שהם מבלים בדירה.  וגם על צלצולו אין לענות מיד,  אלא יש לחכות לסימן המוסכם ביניהם: שלושה צלצולים,  הפסקה ושוב צלצול.  יש להתעלם מקריאות האינטרקום ובדלת הדירה עצמה.  וכמובן,  שום קשר עם השכנים,  אף לא מלה. שם הדיירים הקודמים של הדירה,  נוימן,  הושאר על לוח הלחצנים שבכניסה ועל תיבת הדואר.  ובעבודה התעלמו זה מזה,  כאילו לא הכירו מעולם.

 

היא קיבלה את תנאיו,  לא שאלה לסיבותיהם.  המשחק הזה - ושמא אינו אלא מין ניסוי שהיא אמורה להשתתף בו בלי דעת - לא הרתיע אותה.  אדרבה.  והרי מדובר בשעות ספורות בשבוע,  בדרך-כלל בשעות היום,  והיא את חייה ממשיכה כמקודם.  ואם ניבא לה לבה איזו סכנה הנשקפת מן הקשר המוזר הזה,  הרי דווקא לזה נמשכה.

 

במטבח פורקת גבי את המצרכים שקנתה ועומדת להכין ארוחה קלה לשניהם.  בדירה שמעבר לקיר הכלב מיילל יללות ארוכות,  זאביות,  פראיות וכאובות מאוד,  כמו אנקות געגועים או קובלנה על עוול נורא.  כך הוא מיילל כשבעליו איננו בבית,  זאת למדה בביקוריה בדירה; כי הכירה גם את נביחותיו האחרות,  את קריאות השמחה והתודה כשבעליו חוזר הביתה,  את ההכרזות הגאות על צאתו החוצה לטיול, את ההתרעות הזועפות על נוכחות לא רצויה לפני דלתו, וגם את גערותיו הצדקניות,  הטורדניות מעבר לקיר של חדר השינה,  בשעה שהיא מתעלסת עם מאהבה.  ואף-על-פי שלא היה לה מעודה שום יחס מיוחד לבעלי-חיים בכלל או לכלבים בפרט (אילו ביקשה לה חיית מחמד,  אין ספק שהיתה מעדיפה חתול),  חשה שנקשר קשר מוזר בינה ובין הכלב הזה שמאחורי הקיר.  עד כדי כך שכשראתה אותו בפעם הראשונה יוצא עם בעליו מהדירה ועובר על פניה, גדול,  שעיר ואטי,  לא פחדה ממנו כשנבח עליה וכשפרוות צווארו נגעה בברכה,  כל-כך היתה בטוחה באיזו קרבה סודית הנרקמת והולכת ביניהם.  בעליו הוא איש דוחה למדי,  כבן חמישים,  נמוך קומה ורזה מאוד,  פניו מוסתרות בזקן אפור,  דליל,  ועדשות משקפיו מטילות צל אפור-חום על עיניו החמקניות,  ועל תיבת הדואר שלו בכניסה לבית רשום אבירם,  ואין לדעת אם זה שמו הפרטי או שם משפחתו.

 

אחרי שסיימה את מלאכתה במטבח,  היא נכנסת לסלון, מדליקה את הרדיו המכוון תמיד ל"קול המוסיקה" ויושבת לקרוא בעיתון,  כעבור שעה קלה פותח חזי את הדלת,  היא אינה הופכת את פניה אליו אלא מוסיפה להתעמק בעיתון, והוא בא מאחוריה,  מחבק את כתפיה וחזה וטומן את פניו בעורפה.  ברדיו הפוגה במוסיקה,  וקריינית מדקלמת שיר, לאט ובקול עצור.  גבי חשה איך חום נשימתו ממיס את צווארה.  שוב מציפה אותה שמחת המפגש,  חדשה ומפתיעה תמיד,  כשהיא חוזרת ומתוודעת אל קרבת גופו הרעב לה, העומד לעוט על טרפו,  ולא בעדינות יתרה.

 

ביום שחנכו את הדירה,  שוב צעקה בקולי קולות בעת השיא של תענוגה,  ולא זו בלבד שהכלב מהדירה הסמוכה פרץ ברעמי נביחות מאיימות,  אלא שאחד השכנים צלצל ודפק על דלתם,  קרא: "הלו! מה קרה?" עד שגבי נאלצה לקרוא: "הכול בסדר,  הכול בסדר!"

 

"בחוץ זה נשמע כאילו רוצחים כאן מישהו בעינויים," אמר אז חזי,  קם מהמיטה,  הלך לחדר הרחצה,  חזר משם מיד והתלבש במהירות,  ולא רצה לאכול. וגבי לא נראתה נבוכה כלל. ספק ברצינות,  ספק בהומור,  הבטיחה אז כי מעתה תצעק בשקט.  אבל היא לא עמדה בהבטחתה והוא לא שב עוד לדבר בזה.  אולי השלים עם הפרצה הזאת במקלט האטומי שהקים,  קיבל עליו סיכון מחושב,  והחשש מתשומת-לבם של השכנים לצעקות העולות מן הדירה לא הפריע לו עוד בהתעלסותו.

 

עכשיו הם יושבים במטבח,  אוכלים את הארוחה הקלה שהכינה גבי,  סלט נוסח ניס.  כדרכו,  הוא אוכל בשתיקה. בדרך-כלל הוא ממעט בדיבור.  והיא אינה מפרה את השתיקה,  אך אינה יכולה שלא לצדד אליו מבט מפעם לפעם,  לבחון את פניו,  שככל שהיכרותם מתארכת,  חידתם נעשית קשה לה יותר לפענוח.  וכשמבטה מעורר אותו משתיקתו,  הוא מחייך אליה חיוך של שאלה וממלמל מחמאה על האוכל שהכינה.  והיא אינה רוצה לספר לו על הצטיינותה בהכנת תבשילים של ממש,  בארוחות שלמות, עשירות ומורכבות הרבה יותר,  שמא יסיק מכך שהיא מציעה להרחיב את מפגשיהם,  לבלות גם בשעות אחרות, למשל בערבים. היא יודעת שהרגשה כזאת תעורר בו התנגדות,  תתפרש כהתנכלות לחירותו,  כי היוזמה להרחבה כזאת של הקשר ביניהם צריכה לבוא מצדו בלבד ולא מצדה.  על כן היא מסתפקת בחיוך של תודה ומוסיפה להביט בפנים הילדותיות,  שלעיניים לא מאוהבות אין ספק שהן פנים סתמיות למדי ורק רעמת השיער הלבן נוסכת עליהן מין הילה של רוחניות.  אבל אף שהוא ממעט כל-כך לדבר על עצמו,  כבר הספיקה לעמוד על טיבו ולדעת שאין בו שום רוחניות.  הוא עצמו אמר לה,  ברגע נדיר של גילוי-לב, כי הוא מתעניין בכסף ובמין בלבד,  ואם יצטרך לבחור באחד מהשניים,  אין ספק שיבחר בכסף,  שאפשר להשיג בו את המין - אך לא להיפך.

 

 

לכבוד אדון ברזילי נחמן

אמנם שהרבה שנים אנחנו לא מדברים אחד עם השני בגלל נושא מסוים שמאז אני ברוגז בצדק אבל עכשיו אין ברירה.  הייתי יכול לשלוח את המכתב הזה גם כן לגברת שלך כמו שעשיתי בפעמים אחרות בנושא של כסף להוצאות מיוחדות של הבית אבל עכשיו הנושא לא מתאים בשביל אשה.  כדלקמן אני כותב אליך את המכתב הזה לא בצורה אישית רק בתור ראש ועד.  מאז שהלכו נוימן והשכירו את הדירה שלך שכנים אחרים יש פה מצב שלא יכולים יותר לסבול.  אף אחד לא גר שם לא ביום ולא בלילה ורק בצהריים יש שמה אשה שמקבלת גברים ליחסים ומתחילה לצעוק אוי אוי אוי שכל הבית שומעים את זה.  בהתחלה לא ידענו מה זה חשבנו שקרה אסון והלכנו לדפוק על הדלת לתת עזרה אבל ראינו שזה משהו אחר וככה זה ממשיך עד היום כמה פעמים בשבוע.  מילא בלילה שכולם יושנים אבל באמצע היום זה לא דבר נורמלי.  מזל שאין יותר ילדים בבית שלנו שישמעו דברים כאלה וישאלו מה זה אבל גם בושה מהנשים שגרות בבית. אתה בטח זוכר מה היה בדירה שלוש אחרי שמת מויאל 18/7/1981 ואשתו הלכה למושב זקנים השכיר את הדירה בן-אדם שהביא בחורות ועשה מזה מקום אתה יודע מה. אנשים חיכו שמה בתור בחדר מדרגות.  אתה בעצמך היית אז בוועד.  הלכנו למשטרה ונהיה סוף לזה.  מה לעשות עכשיו עם הבחורה הזאת,  היינו הולכים מזמן למשטרה אבל אתה בן-אדם עצבני וחשבתי שקודם צריך לתת לך דין וחשבון מה קורה בדירה שלך.

 

ועכשיו בשם הוועד אני דורש בכל הכבוד להפסיק את הדבר הזה.  לא רק שנהיה אי-נעימות ובושה לכולם אבל גם יורד המחיר של הרכוש שאף אחד לא ירצה לקנות דירה במקום כזה ובחינם הוצאנו כל-כך הרבה כסף בשביל דלת בכניסה עם אונטרקום שיהיה מכובד.  אם לא ייצא מזה שום דבר נצטרך להביא משטרה.  בבקשה למסור לנו את השם של מי שהשכיר אצלך את הדירה זה נחוץ לתת לוועד כמו שאתה יודע בעצמך.  וחוץ מזה גם לא משלמים מס בית חייבים חודשיים לא עוזר שום הודעות בתיבת דואר או בדלת לא פותחים את הדלת ולא מרימים אף פעם את הטלפון גם לא בצהריים ששומעים אותה שמה.

 

בכבוד רב שוורץ אריה בשם ועד הבית.

 

 

"תגיד,  מה אוכל אותך?" שואל פתאום אילן,  שקם משולחנו,  נעמד לידו ובחן אותו בדאגה.

 

אחרי שיצאו זוג הלקוחות,  היתה איזו הפוגה לא-צפויה במשרד.  רונית ירדה למזנון שברחוב,  הטלפונים שותקים, אפילו שאון האוטובוסים באבן גבירול שכך לרגע כמדומה, רק האקורדיון של הרוסי,  ליד פתח הבנק,  ממשיך לנסר את הרפרטואר הקבוע של מוסיקה קלאסית קלה.  מן החלון הגדול נשקף חלק מכיכר מלכי ישראל המוצפת שמש אביבית.

 

אבירם מרים את ראשו מן המחשב,  מביט בו מופתע.

 

"שום דבר לא אוכל אותי,  מה העניין?"

 

"בזמן האחרון יש לי הרגשה כאילו אתה כועס עלי,"אומר אילן.  "אתה לא מדבר כמעט.  אתה בדיכאון,  או מה?"

 

אבירם אינו יודע מה להשיב לו.  הוא מחכך את זקנו בגב ידו ומייחל שרונית תמהר לשוב והשיחה הזאת תיפסק.

 

"תסלח לי שאני אומר לך," מוסיף אילן,  "אבל גם לקליינטים זה לא עושה בדיוק טוב בלב לשבת מול פרצוף חמוץ כל-כך.  יחשבו שאנחנו הולכים לפשוט את הרגל."

 

"זה כבר שייך לאיך שאני נראה," אמר אבירם.

 

"לא,  לא,  זה רק בזמן האחרון,  משהו כזה,  שאני מרגיש שאתה כועס עלי,  כאילו עשיתי לך משהו רע."

 

"לא,  מה פתאום.  לפעמים יש לבן-אדם בעיות אישיות. לא שמעת על זה? הצרה שלי שרואים את זה תיכף על הפרצוף שלי."

 

"משהו בקשר להורים?"

 

"לא,  לא."

 

רונית חוזרת סוף-סוף,  מביאה שלושה טוסטים של כעכים בגבינה צהובה,  ופונה אל המטבח להכין קפה לשלושתם.

 

זה שנים אחרות שניהם עובדים יחד באותו חדר,  שותפים ב"כוכב הצפון",  סוכנות תיווך להשכרה ומכירה של דירות,  ולא נקשרו ביניהם שום יחסים אישיים.  הפעם היחידה שנפרצה מסגרת היחסים הקורקטיים של שותפים בעבודה היתה כשעשה אילן חגיגת בר-מצוה לבנו באולם שמחות בחולון והזמין אותו.  אבירם התבצר אז באחת הפינות באולם,  שלא הכיר בו איש,  ונמלט על נפשו כשהסתדר הקהל בתור לחלוקת האוכל.

 

רונית מביאה את ספלי הקפה על מגש קטן.  את הספל שנתנה בו חצי טבלית של סכרין היא מעמידה על שולחנו של אילן,  את הקפה,  שהמתיקה בשתי כפיות סוכר,  על שולחנה שלה,  ואת הקפה בלי סוכר ובלי סכרין,  על שולחנו של אבירם.  בזה הסדר.  וכשהם מיטיבים את לבם בכעך הקלוי ובקפה,  הוא תוהה ולא בפעם הראשונה: אפילו בעניין טיפשי כל-כך כמו סדר ההגשה,  אילן תמיד ראשון. אמנם זה נראה מובן מאליו,  אבל מדוע בעצם? הרי שניהם שותפים שווים,  בדיוק באותו מעמד,  ואבירם מבוגר מאילן. ומדוע קודם לה לעצמה,  והוא אחרון? מדוע זה כל-כך מובן מאליו? הרי הוא הבוס שלה בדיוק כמו אילן.  אבל למה ניתמם,  הרי אילן שוכב עם רונית,  וגם זה מסימניו המובהקים של מעמד הבוס.  השניים אף אינם טורחים להסתיר מפני אבירם את הקשר האינטימי שביניהם,  בכל מיני התלחשויות ולטיפות גנובות ופרצי צחוק חסרי פשר. אין שום מבוכה מנוכחותו של הלבלר העלוב.

 

לא סדר הגשתו של הקפה ואפילו לא שעשועיהם האירוטיים של אילן ורונית הם המעסיקים את דעתו של אבירם,  אלא סדר דברים עמוק יותר,  עקרוני יותר, המשתקף לדעתו גם בזוטות האלו.  בעיניו הוא אדם דחוי, שהחיים דרסו אותו והשליכו אותו מוכה וחסר-אונים לצד הדרך.

 

האם היה הוא מעז לפנות אל אילן,  הצעיר ממנו בכמה שנים,  בלשון שהלה דיבר אליו זה עתה? אבל מי שיעיף מבט בשניהם,  לא יהיה ספק בלבו מי כאן הבוס ומי הלבלר. אילן מרגיש כמו בוס.  ראה את גינוני המנכ"ל שלו ואת הבעת החשיבות שעל פניו כשהוא מדבר עם לקוחות או משיב בטלפון,  ותבין שהוא מתייחס לסוכנות התיווך שלהם כאל קונצרן בין-לאומי,  ובייחוד מאז הוחלט להרחיב את עסקי המשרד,  אכן ביוזמת אילן,  ולהוסיף עליו את התחום של "ניהול נדל"ן",  שבעיני השותף השאפתן הוא מבטיח, רווחי,  מכובד ואצילי יותר מסתם תיווך דירות.

 

דבר ראשון בבוקר,  עם בואו למשרד,  מתיישב אילן להתעמק בעיתון הכלכלי,  להתעדכן בנעשה בעולם העסקים,  שהוא רואה בו את זירת פעילותו הטבעית.  ראה את לבושו: תמיד בעניבה,  בכותונת לבנה ובמכנסיים כהים. בחורף,  מקטורן כחול כהה עם כפתורי מתכת; בקיץ, הכותונת הלבנה קצרת שרוולים,  מגוהצת יפה וכמובן, מעונבת.  וריח של בושם גילוח,  שהטפיח בו את פניו המבהיקות תמיד,  אופף אותו כענן הקטורת.  ואבירם תמיד באותם מכנסיים אפורים,  מהוהים ובאיזו כותונת משובצת או מפוספסת ובחורף - אפודה כחולה כהה הנרכסת ברוכסן או בכפתורים קטנים של עור.  וגם על זה,  אבירם יודע,  הוא צפוי לשמוע משהו מפיו של אילן.

 

כל כלב יודע מי אדון הבית ומציית לו,  ולא רק רונית שרואה עצמה כמזכירתו של אילן,  על כל המשתמע מהמעמד הזה ומצפה להוראותיו,  אלא גם הלקוחות, שבהיכנסם למשרד הם יודעים מיד מי כאן בעל-הבית ופונים ישר אליו.  ואילן אוהב את הקשר עם הלקוחות, המזמן לו את האפשרות להפגין גינוני חשיבות ולדבר בקול מלא סמכות,  קול חרישי,  כמעט חנוק מחמת כובד האחריות המוטלת עליו.  וכך,  מאליהם,  הסתדרו הדברים,  לשביעות- רצונם של שניהם.  בדרך-כלל אילן הוא היוצא במכוניתו עם הלקוחות,  להציג לפניהם את הדירות העומדות להשכרה או למכירה,  ולפגישות עם בעלי-בתים המבקשים למצוא שוכר או קונה לדירתם.  ואבירם,  שממילא אין לו מכונית וגם לנהוג אינו יודע,  ואין לו סבלנות לשיח ושיג עם הבריות,  נשאר בדרך-כלל במשרד לעסוק בניהול החשבונות ובשאר עבודות שאינן לפי יכולתה של רונית, המועסקת בחצי משרה. הוא גר באחד הרחובות הסמוכים לכיכר,  וכך הוא יכול לצאת יום-יום להפסקת צהריים, להוליך את הכלב לטיול,  לקנות עיתון,  לאכול משהו,  לנוח קצת ולחזור למשרד כעבור שעה,  שעה וחצי.  פעמים רבות הוא יושב בשעות אחר-הצהריים לבדו,  כשאילן יוצא לפגישות ולכל מיני עניינים שמחוץ למשרד.

 

היה רגע בעברו שבו הרים ידיים ונכנע לכוחם הדורסני של החיים,  ואחר-כך שוב לא היתה לו שליטה על מה שקורה לו.  מתי היה הרגע הזה אין הוא מצליח לזכור.  אבל הוא יודע בוודאות שהיה.  הדימוי של היותו מוטל חבול ואין-אונים לצד הדרך מלווה אותו תמיד,  בשתי גרסאות: באחת הוא הולך-רגל בכביש רב-מסלולים הומה ממכוניות הנוסעות במהירות מסחררת; ובאחרת הוא עצמו נוהג באחת המכוניות,  אם כי לא למד נהיגה מעודו,  ובשתיהן כלול אותו רגע שבו הוא מחליט ללכת בנתיבו ולא לתת את הדעת על הנעשה סביבו,  או לחלופין,  מסיר את ידיו מן ההגה ומליט את פניו כדי שלא לראות כלום.  אבל מתי אירעה לו התאונה הזאת בחיי המציאות? מתי החליט להיכנע? זאת אינו יודע.  לא פעם הוא מנסה לגלות את הרגע הזה,  כאילו היה בכך לפתור לו איזו תעלומה,  ועם זאת הוא יודע שלא יכול להיות לזה שום ערך מעשי.  ואולי לא היה שום רגע ולא היתה שום החלטה ושום תאונה,  אלא תהליך הדרגתי של שחיקה עד שנקרע הסיב האחרון.

 

הפעם בשובו לעבודה אחר-הצהריים,  הוא מוצא את אילן במשרד.  לבו מנבא לו את המשכה של אותה שיחה מהבוקר.  הוא משתדל להאיר לו פנים ולהיראות נינוח, אולי יעביר את רוע הגזירה.

 

אך לא.  "אני לא חושב שיש עוד הרבה שותפים שעובדים כמונו כבר שנים ביחד,  בלי מתח ובלי סכסוכים וחשדנות וכל זה," אומר אילן ומתיישב על שולחנו של אבירם.  "אני על-כל-פנים אוהב לעבוד איתך.  למרות שאנחנו טיפוסים כל-כך שונים,  אנחנו בראש אחד בכל מה שנוגע לעבודה. לכן אנחנו יכולים להיות כנים ואפילו למתוח ביקורת אחד על השני.  כי לי יש לי הרבה כבוד אליך וכל מה שאני אומר זה תמיד ברוח טובה.  רציתי שתדע את זה ושלא תיקח את הדברים באופן אישי."

 

"זה בסדר," אומר אבירם.  "אין לי טענות."

 

"אני רוצה להגיד לך משהו על ההופעה שלך.  אמרת בבוקר 'איך שאני נראה.' זה לא נכון.  אתה יכול להיראות טוב,  אתה לא בן-אדם מכוער,  אבל אתה עושה הכול בשביל להיראות לא טוב.  מה עם הזקן הזה,  למשל? יש לך פנים יפות אבל לא רואים אותן.  מה זה צריך לומר,  הזקן?והבגדים שלך."

 

"ידעתי שנגיע לזה."

 

"אבי,  תאמין לי שאני אומר לך את זה מתוך ידידות. אתה יכול להרשות לעצמך לקנות בגדים נורמליים, ולהחליף מפעם לפעם,  וגם נעליים ממש ולא נעלי אדידס או סנדלים עם גרביים,  כמו שאתה אוהב ללכת."

 

"אתה יודע יפה שגם אם אני אוריד את הזקן ואלבש בגדים אחרים,  אני לא אשתנה ושום דבר לא ישתנה," אומר אבירם.  "אין ברירה,  תקבל אותי כמו שאני."

 

"אבל בטח! איזה שאלה! אני מקבל אותך איך שלא יהיה, אני מחבב אותך כמו שאתה.  אבל לך תהיה הרגשה אחרת, תאמין לי."

 

אילן מביט בשעונו: "הה! אני מאחר לפגישה." הוא קם משולחנו של אבירם,  "תחשוב באופן חיובי על מה שדיברנו,  בסדר?" מחייך אליו חיוך אבהי,  לוחץ את כתפו, לוקח את תיק העור הגדול וקורץ אליו לפני שהוא סוגר את הדלת.

 

 

מר שוורץ הנכבד

בתשובה על מכתבך המבולבל,  אני דורש ממך לא להטריד אותי עוד בשטויות שלך.  שוכר הדירה שלי הוא אדם מכובד מעיר גדולה בצפון הארץ,  פקיד בכיר בחברה כלכלית חשובה בתל אביב,  הזקוק לפינה שקטה לשם מנוחה במשך היום.  השוכר אולי הביא כמה פעמים את אשתו לתל אביב,  וכשהיתה בדירה אמרה; "אוי אוי אוי."בושה וחרפה ליהודי בגילך לחשוב על דברים כאלה.  זה מה שמעסיק אותך- כשגרתי בבית לא ידעתי שיש לך הזיות כאלה של אשמאי זקן.  זה לא מכובד,  מר שוורץ,  אני מתבייש בשביל אשתך.

 

וחוץ מזה,  בדרך-כלל מוטב שאנשים יבדקו קודם כול את עצמם,  שיראו אם הכול כשר אצלם בבית פנימה,  לפני שיילכו להקשיב בדלת של דירות אחרות.  שקודם ישאלו את עצמם למשל מדוע הבת שלהם התגרשה פעמיים, ואחר-כך יילכו להתלונן על מישהי שטוענים ששמעו אותה אומרת: "אוי אוי אוי."

 

מובן שלא אוכל למסור לך את שם השוכר,  ולא שום פרטים עליו חוץ ממה שמובא בתחילת מכתבי.  כל הכבוד לחוקים של ועד הבית,  אבל יש חוקים חשובים יותר,  והם כיבוד הזולת וכיבוד רצונו בפרטיות.  מותר לו בהחלט להתגונן מפני טרדנים כמוך.  אדם במעמדו רשאי להישאר אלמוני בשעות המנוחה המעטות שמותיר לו תפקידו,  בלי שיציקו לו אנשי תקשורת ומראיינים וכל מיני ארחי פרחי מבקשי טובות-הנאה.  אם רצונך לפנות למשטרה,  לא אוכל למנוע ממך לעשות צחוק מעצמך ומכל הוועד שלך.

 

ואם בצחוק עסקינן,  קראתי את מכתבך פעמיים ושלוש ולא הפסקתי לצחוק.  אחרי חמישים שנה בארץ אתה כותב עברית משובשת ורצוצה יותר מלשונו של עולה חדש.  כמי שהיה מורה במשך עשרות שנים הזדמן לי לקרוא כל מיני כתיבות שונות ומשונות,  אבל גיבוב מגוחך כל-כך של שטויות עוד לא ראיתי.  צחקנו,  אשתי ואני,  עד בלי די, כאילו קראנו הומורסקה,  ואשתי אף קראה את המכתב בקול רם וזה נשמע מצחיק עוד יותר.  החלטנו לא לזרוק אותו לפח האשפה עד שנראה אותו לילדים כשיבואו לבקרנו בשבת.  שתהיה גם להם קורת-רוח.

 

ואף-על-פי-כן,  מר שוורץ הנכבד,  די לנו בצחוק הזה, ואם בכוונתך לשעשע אותנו במערכה נוספת של הקומדיה הזאת,  נודה לך מאוד אם תחסוך זאת מאיתנו.

 

בכבוד רב,

נחמן ברזילי

 

 

בשבת בבוקר מתעוררת גבי מאוחר מן הרגיל,  אבל נשארת שוכבת במיטתה בעיניים עצומות.  הטלפון מצלצל. אמש,  כששכבה לישון,  שכחה לקרבו אל מיטתה. עד שהיא קמה וניגשת אליו נשמעים שלושה צלצולים,  ואחריהם ניתוק.  היא מחכה ליד הטלפון,  מצפה שיצלצל שוב,  על-פי סימן המוסכם,  כאילו היא בדירה האחרת.  ואז היא מתנערת,  חוזרת ומתיישבת על שפת המיטה,  תמהה איך זה פלשו כה מהר כללי המחתרת של המקלט האטומי אל העולם הישן והמוכר של ביתה.  בפעם הראשונה,  מאז החל הקשר שלה עם חזי,  היא חשה עתה איזו רתיעה מפני הלא נודע שהיא הולכת אליו.

 

היא הולכת להתרחץ ומקווה שתתרענן ודעתה תצטלל. היא יוצקת באמבט מן הנוזל המקציף עם הריח האהוב עליה,  ובעוד הוא מתמלא מים,  שוב מצלצל הטלפון.  היא רצה אל החדר עירומה.  קולה של עדה באפרכסת.  "את צלצלת מקודם?" שואלת גבי.  "כן," עונה עדה,  "אבל פתאום התחרטתי,  חשבתי אולי את עוד ישנה וסגרתי,  אבל כשראיתי מה השעה..." - "האמבטיה מתמלאת עכשיו, כשאני יוצאת,  אני מתקשרת אלייך."

 

שקועה עד צוואר בחום המים,  נושמת את האד הריחני, הטרנזיסטור על השרפרף לידה,  משמיע מוסיקה,  מתלבטת גבי אם לספר לעדה.  זו תהיה בגידה באמונו.  אבל אפשר לסמוך על עדה,  היא נאמנה והיא יודעת לשמור סוד.  ובכל זאת,  זו הפרה של הברית שכרתו ביניהם.  והוא,  מה הוא עושה בימים ובשעות שהם לא יחד? האם הוא מספר למישהו או לא מספר? ומה הוא מספר? אבל כל הסודיות הזאת חשובה לו,  חשובה מאוד,  כדי להגן עליו.  להגן ממה, ממי?

 

כשהיא יוצאת מן האמבט,  עדיין אין היא יודעת מי משני הקולות הדוברים בתוכה ידו על העליונה.  היא מייבשת את שערה,  לובשת את חלוק-הרחצה הלבן,  מכינה לה ספל קפה ויושבת לטלפן.

 

"למה הסתלקת אתמול כל-כך מוקדם?" שואלת עדה. "היה דווקא נחמד.  והבחור הזה,  עודד,  התעניין בך,  ואת בקושי ענית לו."

 

"הוא נראה כל-כך לא מעניין," אומרת גבי,  "כל-כך בסדר,  שבא להירדם."

 

"מה קורה לך,  גבי?"

 

"למה את שואלת?"

 

"כי בזמן האחרון אין לך סבלנות לשום דבר ולאף אחד, את יושבת במקום אחד ונמצאת במקום אחר."

 

הרגישות של עדה,  חוכמת הלב שלה,  שלא תמיד ידעה לעשות בהן שימוש מועיל בחייה שלה,  עוררו תמיד בגבי השתאות וחיבה.

 

"אני מוכרחה לדבר איתך," אומרת גבי,  "עוד היום."

 

"או שלא שומעים ממך שבועות וחודשים,  או שזה דחוף נורא."

 

"מתי יש לך זמן היום?"

 

"אחרי-הצהריים,  בחמש,  שש?"

 

לא קל להחליט על בית-קפה שפתוח בשבת ויש בו קירור - זה אחד מימי השרב של האביב והחום קשה - ואין סיכוי לפגוש בו מכרים.  לבסוף הן מחליטות להיפגש בבית- קפה שאולם המרתף האפלולי שלו משמש,  לפחות לפי האגדה,  אוהבים בסתר ועסקני מפלגה תככנים.

 

עדה,  יוצאת קיבוץ,  רחבת גוף ושערה בהיר וסורר, וגבי,  גבוהה,  דקה ושחורת שיער,  התוודעו זו לזו בימי לימודיהן באוניברסיטה ומאז עברה ידידותן בשלום את נישואי שתיהן ואת גירושיה המהירים של גבי.  הקשר ביניהן נמשך כל השנים.  היו תקופות שהרבו להיפגש ודיברו כמעט יום-יום בטלפון,  ויש שעברו שבועות ואף חודשים בלי ששמעו זו מזו.

 

האולם האפלולי של בית-הקפה כמעט ריק בשעה זו.  חוץ משתיהן,  יושבים אל אחד השולחנות זקנה וזקן שאינם נראים כעסקני מפלגה ולא כאוהבים בסתר.  גבי מספרת לעדה על מה שהתחדש בחייה.

 

"למה זה אמור להוביל?" שואלת עדה.

 

"לשום דבר," אומרת גבי.  "כל זמן שטוב לנו ככה,  מה זה משנה?"

 

"ואת מאמינה שזה יכול להימשך ככה?"

 

"למה לא?"

 

"את יודעת שלאחד מכם יימאס קודם."

 

"ואת בטוחה שזה יהיה הוא."

 

"נכון."

 

"ואני לא כל-כך בטוחה.  אבל נניח.  אז זה ייגמר.  היה טוב וטוב שהיה.  מה הפסדתי? גם ככה החיים שלי נמשכים כרגיל.  כל העסק הזה לא לוקח יותר מכמה שעות בשבוע."

 

"את לא מאוהבת בגבר הזה?"

 

"אני בקושי מכירה אותו.  כל מה שקורה בינינו קורה רק במיטה."

 

"והוא כל-כך טוב במיטה?"

 

"הוא בסדר."

 

"רק בסדר,  לא יותר מזה?"

 

"לא יותר מזה."

 

"אז מה המציאה הגדולה? אם את לא מאוהבת בו ובמיטה הוא לא מי-יודע-מה,  אז מה את צריכה את זה? את כל הסודיות המחתרתית הזאת,  ולהיות תלויה בו,  לחכות שהוא יבוא רק מתי שהוא יכול או מתי שמתחשק לו,  הכול לפי הכללים שלו.  ומאיפה יש לו כסף להחזיק דירה כזאת,  רק בשביל הפגישות שלכם?"

 

"אני לא יודעת.  עד היום בכלל לא שאלתי את עצמי שאלה כזאת."

 

"מה,  את נהנית להיות כמו פילגש או זונה?"

 

"יכול להיות.  מה שמושך אותי בכל זה," אומרת גבי, "זה דווקא שזה לא נוח ולא פשוט,  שאנחנו נפגשים כמו שני מרגלים בארץ אויב,  בדירה הזאת,  עם כל הסודיות המופרזת הזאת וכללי הזהירות המטורפים. כל זה מבוסס על איזה פחד שלו,  שאני לא יודעת מה הוא,  אבל הפחד הזה עובר אלי,  ואני מרגישה כמו במלחמה.  אני נלחמת."

 

"נגד מי?"

 

"נגדו."

 

"על מה?"

 

"שהוא יהיה מוכן לסכן בשבילי את כל מה שיש לו, שעכשיו הוא פוחד לאבד."

 

"ואם תצליחי,  את רוצה לחיות איתו?"

 

"לא."

 

"מה את רוצה להוכיח לעצמך?"

 

"שאני מסוגלת לזה."

 

"אם את שואלת אותי,  את פשוט משלה את עצמך.  את כבר מאוהבת עמוק-עמוק."

 

גבי מביטה בזוג הזקנים היושבים בפינת האולם,  שותים בלגימות קטנות מן הכוסות הגבוהות של הקפה בגלידה ושותקים.  הקירור חזק מדי לאולם הריק והיא משפשפת את כתפיה החשופות בכפות ידיה.

 

עדה אומרת: "ואני במקומך הייתי בורחת מזה כל זמן שעוד אפשר."

 

"כבר אי-אפשר," אומרת גבי.

 

"זה נשמע ממש פרוורטי," משתוממת עדה.  "את לא יכולה למצוא מישהו נורמלי שאפשר להיפגש איתו גם מחוץ למיטה, לחיות יחד, להתעניין בנושאים משותפים,לפתח יחסים יותר עשירים ויותר עמוקים? למה את כל-כך בזה לדברים האלה?"

 

גבי אינה משיבה.

 

עדה היתה מהמבריקים שבחוג.  את התואר הראשון סיימה בהצטיינות וניבאו לה גדולות.  היא היתה סקרנית ומלאת חיים,  משכילה,  אוהבת ספר ובעלת חשיבה מקורית. היא היתה היא,  תמיד אמרה את אשר בלבה,  לא ידעה לשקר,  להעמיד פנים.  בעיני גבי היתה דוגמה נדירה של אדם אותנטי. נימים אפורות כבר זרועות בשערה הבהיר, עור פניה,  שהיה תמיד יבש ורגיש,  בלה בטרם עת,  וגופה, הרחב מטבעו,  שמן בירכיה ובמותניה.  היא נשואה לבעל שאינה אוהבת,  וכל עתותיה ותשומת-לבה מוקדשות לילדיה חסרי החן.  הברק הועם,  נשחקו החשיבה המקורית, הסקרנות האינטלקטואלית,  התום,  האותנטיות.  והנה גם עדה הסתגלה לחיים של העמדת-פנים והונאה עצמית,  גם אם אינה מודעת לזה.  ועכשיו היא מטיפה את הקלישאות של שבועוני הנשים על פיתוח נושאים משותפים,  על יחסים עשירים ועמוקים,  ולמסיבת ליל שבת בביתה היא מזמינה איזה גרוש מוכה טראומה כדי לשדכו ל"גבי המסכנה שלנו".  הרגישות והאמפתיה של עדה נהפכו אפוא לצרות- עין ולקנאה.  האם לא ברור שמתוך הווייתה העלובה,  שלא לומר הטרגית,  עדה פשוט מקנאה בה על ההרפתקה הגדולה שהזדמנה לה?

 

אבל הרגישות והאמפתיה של עדה מן הסתם עוד לא נשחקו כליל,  כי היא מחייכת אליה בעצב שאין לעמוד בפניו,  עצב של השלמה וצידוק הדין,  ואומרת בלחש, כחוששת מפני המלים שהיא עומדת לבטאן: "אני יודעת שאת שונאת אותי עכשיו."

 

רעד עובר בכתפיה של גבי,  אם בשל הקירור המופרז ואם מחמת הבושה.  היא קמה,  רוכנה על עדה ונושקת לה על לחיה: "איך אני יכולה,  עדה,  איך אני יכולה?"

 

 

איל של עזרא ורותי הסתבך בצבא.  זה היה הדבר האחרון שיכלו בני המשפחה,  השכנים והידידים וכל מי שהכירו מבית-הספר ומהשכונה,  לשער כי יקרה לו.  הוא היה נער שקט ומסודר,  את לימודיו בתיכון השלים בלי בעיות מיוחדות,  בלי להתבלט לא לטוב ולא לרע,  מתעניין בשידורי הספורט בטלוויזיה ובפזמונים הפופולריים שבני גילו אוהבים להקשיב להם,  נוח להוריו וחביב אל אחותו ואחיו,  הקטנים ממנו בשמונה ובעשר שנים.  לקראת הגיוס אף עבר קורס לשיפור כושרו הגופני,  כדי להתקבל ליחידה קרבית מובחרת ולעמוד בתביעותיה המחמירות.  מסתבר שבאיזה מקום היה איזה סדק לא נראה,  שבנסיבות מסוימות,  לא ברורות,  התרחב לכדי שבר,  שלא לומר מפולת.  כי הנה מדובר בכלא צבאי,  וגרוע מזה: בבריחה ממנו,  שהיא כבר בגדר עריקה.

 

אכן,  מראשית הטירונות כבר ניכר בו שמשהו אינו כשורה.  התקשרויותיו המעטות הביתה היו קצרות-רוח ומקמצות במלים.  עזרא תוהה היום: האם לא היו קריאות מצוקה שלא ידענו לפענח? ורותי משיבה: לא,  עזרא,  אלו היו התקשרויות לצאת ידי חובה,  כדי שלא נדאג לו וניתן לו להתמודד בעצמו עם האתגרים.  רותי גננת במקצועה, ובזכות השכלתה הפסיכולוגית היא בעלת הבחנה מיומנת יותר מזו של עזרא - קבלן שיפוצים,  החרד תמיד מפני אסון.

 

כשבא הנער לחופשת שישי ושבת,  חופשתו הראשונה מאז הגיוס,  השיב בהברות סתומות על השאלות שהמטירו עליו הוריו,  ובייחוד אביו הנרגש.  בפינת חדרו השליך את שק חפציו ואת נשקו,  פשט את מדיו,  התרחץ,  הסתגר בחדרו,  עלה על מיטתו וישן כמעט יומיים. הוא לא קם אלא כשנצרך לשירותים או כשנקרא לבוא ולאכול,  ואף אז לא שטף את פניו,  ישב כזר עם הוריו ואחיו אל שולחן השבת, ורותי נתנה לפניו את המאכלים אשר אהב,  שטרחה במיוחד להכינם לקראת בואו לחופשה,  והוא טעם קצת מכל מנה וכמעט לא אכל,  וכשישב איתם,  לא יצא מגדר שתיקתו הקודרת,  לא הישיר את מבטו אליהם,  וכתום הארוחה קם מיד,  הסתגר שוב בחדרו וחזר למיטתו.  לבו של עזרא נשבר בקרבו.

 

 

רותי הרגיעה אותו שאין זה אלא משבר הסתגלות חולף וצריך להניח לנער להתגבר על הקשיים.  אבל עזרא לא ידע מנוח.  ביום ראשון בבוקר,  לאחר שהנער שב לבסיסו,  טלפן אל כמה הורים של חברים לכיתה של איל,  שידע כי התגייסו ביום שהתגייס בו בנו.  כמה מהבנים אכן באו אף הם לחופשת שבת,  אבל ההורים לא ידעו אם הם עושים את הטירונות יחד עם איל,  לא שמעו מהם דבר בקשר אליו, ולא היה בהתנהגות בניהם שום דבר מעורר דאגה,  אדרבה, הנערים שמחים ומלאי חוויות והעיקר,  במורל גבוה.  אחר- כך ניסה עזרא למצוא הורים שבניהם עברו עם איל את הקורס לשיפור הכושר.  זה היה קשה הרבה יותר,  כי המשתתפים באותו קורס לא היו מבני השכונה דווקא.  ובכל זאת,  בעמל רב,  הצליח להשיג את מספר הטלפון של אחד המדריכים בקורס וממנו קיבל את מספר הטלפון של שתי משפחות של חניכים בקורס.  אבל בני-שיחו אלה לא ידעו מי הוא איל ולא יכלו להועיל כלום.

 

רותי אמרה לו: "תעזוב את זה,  עזרא,  תפסיק לחשוב על זה כל הזמן.  אתה הורג את עצמך,  אתה לא מצליח לעבוד ולא לחשוב על שום דבר חוץ מזה.  זה יסתדר,  הוא יתגבר, כמו כולם,  והכול יהיה בסדר." ועזרא השיב לה: "זה הורס אותי,  רותי,  לחשוב שרע לילד שלי,  שאולי מישהו עושה לו רע,  שהוא סובל ואני לא יכול לעשות בשבילו שום דבר."

 

הוא עישן סיגריה אחר סיגריה,  גרונו נחרך והוא לא חדל להשתעל ולייגע את מוחו בשאלה: איך להגיע אל איש רם-דרג בצבא,  בביטחון או בפוליטיקה,  שיוכל לברר בשבילו מה קרה לילד,  לחלצו מהצרה שבאה עליו? מי יוכל לסייע לו להגיע אל איש כזה? הוא חשב על חבריו לגדוד המילואים ועל מפקדיהם,  על אנשים שבבתיהם עשה עבודות שיפוץ,  על מכרים נשכחים שאולי עלו לגדולה - ולא העלה כלום.  מבני משפחתו הקרובים הסתיר את מצוקתו, מחמת הבושה. כששאל אותו אחיו הבכור, מנשה,הקרוב אליו מכל אחיו ואחיותיו, לשלומו של איל, אמר לו עזרא דברים כלליים על תקופת הסתגלות למסגרת החדשה והביע ביטחון בעתיד המוצלח הצפוי לנער בצבא.

 

עזרא היה בטוח תמיד שהוא מלח הארץ,  שאף-על-פי שהוא אזרח אלמוני לכאורה,  איש מן השורה,  הכול יודעים שהוא ושכמותו הם סוד כוחה של המדינה,  עמוד-השדרה שלה.  והנה הוא איש בלי עַם,  לא שייך לשום דבר,  והמדינה עוסקת בענייניה שאין להם שום קשר לבעייתו של איל.

 

כשבוע ארכו ייסוריו אלה של עזרא,  עד שצלצל הטלפון בביתו ודיברו מהצבא,  סמל ושמו חגי הודיעם כי איל נשפט למאסר ובדרכו מהמשפט אל הכלא הצבאי,  לריצוי עונשו, התחמק משומריו ונמלט.  עכשיו הוא "מבצע עריקה",  אין יודעים היכן הוא,  בקרוב ייתפס מן הסתם.  מכל מקום, בינתיים,  אם יודעים ההורים היכן הוא,  אם יתקשר אליהם ואם ייוודע להם דבר-מה בקשר אליו,  עליהם להודיע על כך מיד למספר הטלפון הניתן להם,  כדי שיוסגר למשטרה הצבאית,  שאם לא כן יימצאו אף הם עוברים על החוק וצפויים לעונש.  לאחר שסיים חגי את הודעתו ונפרד מהם לשלום באדיבות,  נוכחו ההורים הנרעשים כי שכחו לשאול אותו על מה נשפט בנם,  איזו עבירה עבר.  הם אף לא ידעו איך אפשר לחזור ולדבר עם חגי זה,  מנין הוא - מבסיס הטירונות,  מקצין העיר,  אולי מהמשטרה הצבאית? אבל עזרא הדליק עוד סיגריה ואמר: "רותי,  תאמיני לי,  עכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב.  לפחות אני יודע מה קורה,  ויש לי מספר טלפון של הצבא.  השאלה היא מה קורה לו עכשיו, איפה הוא מתחבא ואיך אנחנו מגיעים אליו."

 

 

במבט לאחור,  נראה שהסימן הראשון לתוכניתו של אילן היתה הצעתו לשכור את רונית.  לא היה שום צורך בכך, שני השותפים עמדו היטב בעומס העבודה.  אילן תירץ את הדבר בתוכניות ההתרחבות שלהם,  והראה לאבירם את חישוביו המוכיחים כי לאורך ימים,  העסקתה של רונית בחצי משרה לא תפגע בהכנסתם.  להיטותו של אילן להעסיק אותה,  עוררה כבר אז באבירם את ההשערה שיש קשר אהבים בין שותפו לנערה,  והוא אף לא היסס להעיר על כך בחיוך וברוח טובה.  אבל אילן הכחיש זאת מכול וכול.  "להיפך," אמר,  "אולי היא תמצא חן דווקא בעיניך ויהיה ביניכם רומן.  תראה אותה,  היא בחורה נחמדה." אבירם אמר: "בטח,  היא רק תראה אותי וישר תתאהב בי."ואילן אמר: "אני לא מבין אותך," והעמיד פנים כנעלב עד עומק נפשו מן החשד שהוטל בו,  מן הפקפוק בטוהר כוונותיו.  אבל כשהחלה לעבוד אצלם,  הוא לא התבייש לעגוב עליה ולצחקק איתה לעיני אבירם.  עכשיו הוא מציע להגדיל את משרתה של רונית למשרה שלמה.  ואבירם החליט להתנגד.

 

זה פשוט מאוד,  הוא אומר בלבו - אילן מנסה להיפטר ממנו.  אחרי בחינה הגיונית של האפשרויות השונות,  אין מנוס מן המסקנה הזאת.  היא היחידה שיש בה להסביר את התנהגותו של אילן באחרונה.  המדיניות החדשה היא להעתיר על אבירם חיבה וידידות,  להיוועץ עמו בכל עניין, ויהי שולי וטפל ככל שיהיה,  בעיקר בשאלות שעל-פי חלוקת התפקידים שנוצרה ביניהם מכבר הן נתונות לשיקול-דעתו של אילן.  ובתוך מעטפת הנועם המטעה, אמור אבירם לחוש יותר ויותר כבתוך עניבת חנק המתהדקת על צווארו: מיותר,  ואף גרוע מזה,  מכשיל את התפתחותו והתרחבותו הרצויה של העסק,  כמו גרגר שנתקע בתוך מנגנונה העדין של מכונה ומשבש את פעולתה.

 

לבו של אילן נעשה גס בעיסוק הקמעוני של תיווך הדירות והוא נושא את עיניו ל"עסקי הנדל"ן" הרחבים, המבטיחים יותר.  הדבר כרוך גם בנסיעות ובפגישות מחוץ למשרד.  וכך קיבלה עליה רונית לסייע ביציאה עם הלקוחות אל הדירות המוצעות להשכרה.  לבסוף אף הופקדו בידיה מפתחות הדירות הריקות,  שנשמרו בתיבת ברזל נעולה תמיד.  כשהוא נשאר לבדו במשרד,  מוצא את עצמו אבירם משיב לפונים אליהם בטלפון,  עוסק בעבודות מזכירות שונות,  ממלא יותר ויותר את מקומה של רונית. עכשיו מציע אילן להעסיק את רונית יום שלם.  המטרה ברורה: להביא את אבירם לידי ההרגשה שהוא נעשה מיותר במשרד,  שאין לו מקום בעידן החדש ש"כוכב הצפון" צועד אליו,  עד שיבקש לפרק את השותפות.  ועל-פי תנאיו של הסכם השותפות ביניהם,  כדאי לאילן שאבירם יפרוש מרצונו,  בהודעה חד-צדדית.

 

ואולי אין כל זה אלא פרשנות מעוותת של אדם המאבד את קשריו עם המציאות? שעות הוא לבדו במשרד,  משתדל להתרכז בעבודה ולהסיח את דעתו מהשאלה הזאת,  ונוח לו בכך.  יש שרונית חוזרת למשרד,  יושבת אל הטלפון ומפליגה בשיחות קולניות עם אמה או עם איזו ידידה, כאילו היא לבדה בחדר,  כאילו אין שם מישהו שקוע בעבודתו.  היא בשנות העשרים הראשונות לחייה,  הווי השירות בצבא עדיין חי בלבה,  אם לשפוט על-פי שיחותיה עם ידידותיה ואולי גם על-פי התייחסותה אל אילן כאל מפקדה,  על כל הכרוך בזה.  שערה הקצר מדגיש גסות כלשהי בתווי פניה,  אבל גופה השזוף מחוטב היטב ושופע נעורים.  בחום הקיץ היא באה לעבודה בדרך-כלל במכנסי ג'ינס הדוקים,  המבליטים את גזרתה,  ובגופייה קצרצרה, חסרת שרוולים,  ששדיה רוטטים בה זקופים וחופשיים, ובין הגופייה למכנסיים מרווח רחב,  שנחשפים בו מותניים צרים,  חלקת בטן בגוון של שיזפון רך מאוד,  עם הטבור כגולת-הכותרת.  ופעמים היא באה בחצאית קטנטנה המסתיימת ברום ירכיה ומגלה את תפארת רגליה לכל אורכן.

 

בשעת צהריים זו כבר סיימה את חצי יום העבודה והיא יכולה ללכת הביתה.  אבל לאחר שהתפנתה משיחות הטלפון, היא קרבה אל שולחנו של אבירם.  גוחנת לעברו עד שהוא חש את חום גופה.  במסגרת המדיניות החדשה מפגינה כלפיו גם היא ידידות והתעניינות.  מסתבר שהיא יודעת על התנגדותו להעסיק אותה במשרה שלמה,  הלוא אילן משתפה בכל עניין.  היא רואה בו אפוא אויב.  מוטב היה לולא נתנה עליו את דעתה כלל.  פתאום צר לו על זה. צר לו על הנערה.  צר לו עליו.

 

"מה אתה עושה?" היא שואלת,  עוברת אל צדו האחר של השולחן,  לראות מה על צג המחשב שלו,  מנסה להוכיח את התמצאותה,  "הה! אתה מעדכן," היא אומרת,  עומדת לידו ומותנה החשוף נוגע-לא-נוגע בזרועו,  מעל למרפק,  מקרין אליו חום חלומי. ועד שהוא מתאושש מן ההפתעה,  היא כבר שבה אל שולחנה,  אל הטלפון,  וממשיכה בשיחותיה. יש לו הרושם שהיא מאריכה במתכוון את שיחות הטלפון, עד שיילך ותישאר לבדה במשרד.  אולי היא מחכה לאילן.

 

בדרכו הביתה להפסקת הצהריים,  הוא מוסיף להרהר במגע גופה החשוף בזרועו,  ותחושת החלום שהשרה עליו עדיין מלווה אותו.  ואף-על-פי שלא איש כמוהו יילך שולל אחר אשליות והבטחות כוזבות וייפרד מזהותו כדחוי מאהבה,  דחוי מידידות,  דחוי מכל קשר אנושי,  מיותר בעולם - אף-על-פי-כן משהו מעורר אותו להאמין בכוחו להשיג את מבוקשו.

 

בחצר ביתו נקהלו אנשים ונשמעים קולות מריבה.  הוא חומק מיד אל הכניסה ועולה מהר במדרגות.  תרועות הגיל של הכלב מקדמות את פניו מתוך דירתו ולבו מוצף אהבה. עם פתיחת הדלת,  קופץ עליו הכלב ואינו חדל לנבוח.  בתוך הדירה הוא כורע לידו ומחבקו ומצמיד את פניו אל פניו. הכלב מלקק את לחיו המזוקנת,  ואבירם עוצם את עיניו, מלטף את צווארו ואומר: "נחמד שלי,  טוב שלי,  מתוק שלי, נשמה שלי." אחר-כך הוא קם ומוחה במגבת נייר את זקנו שלחלח הכלב בלשונו.  בחדר השינה הוא מצמיד את אוזנו אל הקיר...

סוף עמוד 28