חצוצרה בואדי - מאת סמי מיכאל - 1987

חצוצרה בואדי

סמי מיכאל

 

1

סבא אִלְיַאס העיר בחיוכו המצרי שצרות קטנות מתת שמַיִם הן לאומללים.  אמא צנחה על כסא והורתה בסנטר עקש על הדלת.  "אללה בדחן כמוך אם הוא מעניק מתנות כאלה," אמרה והיתה כמצפה שתיקרע הדלת ורגלים גסות יפלשו ויחללו את בוהק רצפת הטרקלין.  אמא זו,  שנישאה וילדה אותי ואת מרי והתאלמנה - ועדיין היא עומדת בנקיינות הבתולין שלה.  אולי מפני שנישאה מבוגרת ואולי מפני שאבא נחפז להוליד אותנו ונפרד מן העולם בלי שהיות.  מן הדברים המעטים ששמעתי עליו נמצאתי למדה שלא היתה לו הרוח הבדוחה של סבא אִלְיַאס,  אביו.  ייתכן שאני דומה לו.  זה שנים רבות אנו גרים בואדי,  אבל אין לי ידידות וידידים ערבים.  אני משתדלת להיות ישראלית יותר מן היהודים עצמם.  כדייג הזה המעלה חרס ברשתו נדדתי משדה-דיִג לשדה-דיִג,  ועכשיו יהודה עמיחי קרוב ללבי יותר מכל משורר ערבי.  מרי אינה משתדלת.  היא הנצר הישראלי המובהק שבמשפחה.  צעירה ממני שנתים ימים וכולה תעוזה והימור.  על עצם חייה היא מהמרת בחיוך שובה לב.  אינני מטיפה לה מוסר.  זה עיקר ההבדל שביני לבינה,  שאני הוזה והיא מתנסה,  אני חולמת והיא טועמת.  הפסיעות הגסות הרעשניות על המדרגות המוליכות אל החדר שעל הגג מטריפות את דעתה של השכנה גַ'מִילַה,  המזדקנת עם החתול שלה בקומה שמתחתנו, ומטרידות את מנוחתה של אמא. ואילו אני רק בחלומות אני שומעת את הצעדים בעָצמה כפולה ומכופלת.  הרגלים השעירות השריריות טורפות את שנתי בסיוטים מהבילים.  אני מתעוררת ומתביישת בחלומותי,  מתעבת את השרירים שבחלום,  את הצריחות שבחלום ואת הריחות שבחלום.  מרי כורה את אזניה וחשה בקיומם של הבחורים במציאות.  אולי אין הם מרובים כל-כך.  אפשר שלא יותר מחמישה או ששה בחורים כפריים הם מן הגדה.  אלא שהמדרגות רעועות ולשמע צעקותיה של גַ'מִילַה למטה נדמֶה שהבית עומד לקרוס.  והם רצים שם כרודפים זה אחרי זה,  בבטישות נעלים גדולות,  ודירתנו רועדת כמלכודת נעולה.  הרגשת השטפון שאוחזת את אמא אינה פוגעת בי,  כי אני נסוגה מיד אל תוך גופי,  אל כאב קודח בכתפי הימנית שלשונותיו מעוְתות את גבי.  הכאב הוא המרעיד את כסאי ולא הלמות הרגלים הגסות על המדרגות.  מרי,  לעומת זה,  מתמסרת לרטט האוחז בדירה כילדה המתמסרת לצניחותיה ולזינוקיה של רכבת-שדים.  עתה הסתכלה בראי עגול קטן ומרטה את גבותיה וזימררה: "אולי נפתח להם פעם את הדלת ונכבד אותם במשהו." ובעברית הוסיפה ואמרה: "מה יש?"

 

אמא השתנקה אף-על-פי שידעה כי מרי חומדת לצון.  "אני עולה בלהבות ואת שופכת עלי שמן," נזפה במרי,  כי השגיחה שסבא מחייך ואהדתו לא לה היא נתונה.

 

"עבודה היא עבודה ושלא יספרו לך דברים אחרים," אמר סבא.  "כשהייתי צעיר התחשק לי לשיר ולרוץ בסוף היום."

 

"ככה,  כמו הפראים האלה?"

 

"לא.  עבדנו מעלות השחר ועד השקיעה.  והייתי צריך לבשל בעצמי.  כשהיה בעלך ילד היה רץ וצועק קצת."

 

"אחר-כך שתק ושתק עד שהלך."

 

הימהם סבא ורכן על הנרגילה ובחש באצבעותיו השחומות בגחלים ולא הגן על בנו אפילו במלה אחת.  מבעבוע המים בנרגילה כמו נשתמע שלא יאה לדבר ככה צל בעל שמת. תמיד תהיתי על טיבם של היחסים שבין אמי ובין חמיה. הפרש הגילים אינו מרתיע בנסיבות מסוימות.  עמיחי כתב שירים קודם שנולדתי אני,  אבל אילו גרנו בכפיפה אחת,  אילו ידענו יחד את קור החורף ואת בדידות האביב,  אילו היה הוא המפרנס ואני שומרת הקן,  אילו הקיפני חום גברי מאופק והערכה כבושה כפי שסבא אִלְיַאס מקיף את אמא, אילו... לא הייתי מזדעזעת אילו גיליתי שיש דברים בין השנַיִם.  היום הוא קשיש שאין איש יודע את מנין שנותיו,  אבל עודנו חסון וגמיש ומחייך.  לפנים ודאי היה צעיר רב רושם.  מה הפריד ביניהם בשנים הארוכות שלאחר מות בנו? ושמא לא הפריד? קודם שהכרתי את בַהִיג',  ובימים שבא בַהִיג' והדליק את נפשי בנגוהות מעולם אחר, וגם באפרוריות הימים שלאחר בַהִיג',  הייתי נעולה בתוך ביישנותי.  התביישתי לשאול וסברתי שרק המלוכלך חוקר בענינים מסוימים.  ידעתי שצביעות היא,  אבל הלא הצביעות היא המגן של מוגי הלב. בכל זאת היתה הסקרנות גדולה.  פעם אחת דובבתי בזהירות מופלגת את מרי הצעירה ממני.  אחותי,  שתיעבה קדושה,  צרחה עלי:"ואת עוד מאשימה אותי שאני כזאת!" היה לי הרושם שהיא צועקת מפני שהמחשבה עלתה בלבי ולא בלבה.  מיד חייכה ואמרה:"אמא וסבא? שמעת פעם על ציפור מתעלסת עם אבן? אלא שאני לא יודעת מי מהם הציפור ומי האבן?"

 

סבא כרך את הצינור האדום סביב הנרגילה ונשען לאחור על דרגש השינה שלו בטרקלין,  ואמר: "הבחורים למעלה נרגעו. אפשר לראות טלויזיה."

 

קמה אמא להגיש לו קפה.  באמצע הטרקלין קפאה על מקומה וכינסה את ראשה בין כתפיה כחוששת שמא תתמוטט עליה התקרה.  על הגג בעט מישהו בחמת זעם בדלי ריק.  שלושה בקבוקים התנפצו זה אחר זה.  קול אדירים הרטיט את האויר:"שיישרף האלוהים שהכריח אותי לראות את הפרצוף שלך, בהמה!"

 

מרי הקישה במצבט על שיניה בהתרגשות,  כיושבת בשורה הראשונה באצטדיון.

 

"תקשיב,  תקשיב," אמרה אמא לסבא כתוכחה.

 

"הם יתעייפו."

 

התקרה זעה.  רגלים מגושמות התרוצצו ובעטו.  קול נבעת צרח: "תוריד אותי,  תוריד."

 

"זרוק אותו לרחוב," הסית קול אחר.

 

"שלשום בלילה," לאטה אמא ופניה חיוְרות כאילו עתה זה קרה הדבר,  "פתחתי את החלון וכמעט נגע השתן המסריח שלהם בפני.  ככה,  להשתין מעל למעקה?" שאלה את סבא כתלמידה מתחסדת.

 

מיאן סבא להיות מורה וצחק ואמר: "מי זה פותח חלון בצינת הסתיו?"

 

הסתכלה אמא כידיה שכמעט טומאו ואמרה; "אני מוַתרת על מתנות כאלה מאלוהים."

 

סבא לא נמנה עם המאמינים.  אלוהיו שלו,  אם הוא מאמין באלוהים משלו,  ודאי גבר רוָק הוא,  המשוחרר מטרדות החיים וכל הנאתו בהמצאת בדיחות של טעם "בתבונה אַת עושה," אמר לאמא.  "לא תמיד כדאי לרוץ אחרי המתנות שלו." והוא פנה ודיבר אל צדודיתה של מרי: "לפעמים הוא קושר את המתנות בחוט סמוי ומושך את החוט ומתגלגל מצחוק למראה הפתאים שרצים ורצים אחרי המתנות."

 

"אתה מדבר עלי," התחייכה מרי.

 

"אני?"

 

אמא לא ויתרה.  "הם טורפים את שנתי.  עולים ויורדים באמצע הלילה.  הצעקות שלהם במשחקי הקלפים.  אני לא מדברת על הסמים ועל הנשים המלוכלכות שהם סוחבים אתם למעלה."

 

"באמת לא כדאי לדבר על זה," אמר סבא.

 

"צְחק, צְחק לך, אבל תדע לך שאַבו-נַחְלַה עושה את זה בכוָנה. הוא משכיר את החדר לטיפוסים כאלה רק כדי להמאיס עלינו את החיים כאן."

 

אהבתי את הויכוחים האלה.  מעוגנים היו בקרקעית הזמן, כמין ברית שעומדת בפני סערות.  לא פעם שאלתי את עצמי אם אין זו תמציתה של אהבה עמוקה הצומחת בין שני בני-אדם שחדלו לרוץ אחרי מתנות קשורות בחוטים סמויים.

 

"והבנות כאן?" שאלה אמא.

 

"מה על הבנות?" שאל.  בפעם הראשונה השגחתי בדאגה בקולו.  הוא אפילו זע על דרגשו כאומר לקום.

 

"שכחת איך התנפלו על הדלת כשהיו שיכורים.  מי ישמור עלינו?"

 

העמיד סבא פני נעלב והתייצב על רגליו והודיע: "אני כאן."

 

מרי לא התרשמה מצלו הארוך שנגע במשקוף המטבח."ינשפו עליך ותעוף,  סבא."

 

הוא פנה אליה כמבקש לברר סוגיה.  "את חושבת?"

 

"אתה זקן יותר ממה שאתה חושב," השיבה בחיבה.

 

שלושתם התעלמו ממני.  אפשר שניחשו כי הפחד האמיתי, הקשה,  המופקר,  מקנן בלבי דוקא.  הנערים הללו העובדים לכאורה במסעדות ובאתרי הבניה,  אינם אלא מלאכי החבלה במאורותיו האפלות של אַבו-נַחְלַה. לילה-לילה הם כובשים את החושך היורד עלי.  בבגדיהם הקרושים מזיעה,  בשערם המדובלל הנוקשה,  בפניהם המצמיחות זקנים שחורים כיער חרוך, בשיניהם הצהובות,  בחיוכיהם המתמסמסים על שפתים ריריות, בכל אלה היו מתמזגים ליצור אחד. הידים היו מזדחלות על קירות הבית,  משתלשלות לאורך הסדקים ונאחזות במרזבים ובסורגי החלונות.  הייתי טובעת בתוך היצור הנוהם וכוחי תש לפני המאבק.  הייתי נכנעת לפני המגע.

 

"שוב הכתף שלך?" שאלה אמא.

 

התביישתי בכאבים.  "לא,  לא," אמרתי.

 

"היא החוירה," אמרה מרי.

 

"עָרָק," פסק סבא.  "איפה הערק? אתם והרופאים שלכם. אשה," ציוָה על אמא,  "משחי ושפשפי בערק."

 

מתוך התחשבות בתקציב היה פותח בקבוק חדש לעצמו בלבד,  והיה ממתין לתירוץ נאות,  כגון אורחים או מיחושים, ואחר-כך היה מרוקן את השארית.  סולדת אני מריח הערק  המלַוֶה אותי מילדותי.  הריח והכאב משולבים בתודעתי. אצבעותיה של אמא פלשו אל חולצתי והתירו בתנועה זריזה את חזייתי והיו מעסות במרץ כאילו הכירו את שלוחות הכאב המפלח את גבי ואת חזי.  סבא רקע ברגלו קלות על הרצפה וקולו נשזר בתנועות אצבעותיה של אמא: "עוד, עוד, עוד, אשה.עוד, עוד, עוד." עצמתי את עיני והתנדנדתי על כסאי עם תנועת ידה המעסה של אמא,  והכאב כמו נכנע למגע,  או לאדי הערק או לקולו המונוטוני של סבא. "עוד, עוד, עוד," שינן בנעימה משרה תנומה של רופא אליל אפריקאי.  כשפקחתי את עיני ראיתי את פניו סמוכות לפניהן של אמא ומרי.  הכרתי את המתיחות המסתתרת מאחורי הארשת החייכנית.  בילדותי היה עומד על-יד מיטתי כשחליתי ושפתיו היו לוחשות לחשים מראשית ימיו, כמדומה,  שהרי מאמין לא היה.  אהבתי את רחש הלחשים,אבל מעולם לא נעתר להפצרותי ולא אמר אותם בקול רם.

 

גם עכשיו רחשו שפתיו.  בבלי דעת נדחק גופו בין אמא ובין מרי עד שהרחיקן מעלי,  ושתי כפותיו השחוטות חפנו את פני, ואני עצמתי את עיני.  כשפקחתי אותן ראיתי את פניו מזיעות ולאות.

 

תפסתי את פרקי ידיו בידי ונשקתי להן.  "די,  סבא."

 

גופו גחן עלי כאומר לנשק לשערי כמו בילדותי.  מיד הזדקף ונטל את הבקבוק הפתוח שעל השולחן והלך לו אל הדרגש. כשנשמעה דפיקה על הדלת מיהר ולגם לגימה הגונה והסתיר את הבקבוק מתחת לדרגש.

 

נכנסה גַ'מִילַה,  השכנה מלמטה,  "שוב חולה?" נזפה בי כדרך שנוזפים בילדים הגורמים טרחה להוריהם.  זקנה ערירית חביבה היתה,  מכורה לקפה.  חושניותה היתירה הרתיעה את סבא,  אבל הוא מחל לה מפני שאהבה את מרי ואותי אהבת-נפש.  היתה נכנסת בשעות משונות ובלי התראה.  אם נקלעה לדירתנו בשעת ארוחה לא היתה נסוגה,  אלא היתה יושבת לה על דרגשו של סבא וממאנת לטעום,  ואנו התרגלנו לאכול במחיצתה ולשוחח עמה בשעת הסעודה.

 

עתה ניגשה היישר אלי ונגעה במצחי באצבע שלופה קודם שהספקתי להתחמק ממנה.  ראיתי שהיהודים אינם מרבים לגעת זה בזה.  אמרתי פעם אחת לסבא שזה עדיף מן המישוש המזרחי שלנו,  והוא לא הסכים.  "הם כמו האירופים," אמר.  "אוהבים מרחוק והורגים מרחוק."

 

"עודך צעירה," אמרה לי גַ'מִילַה כמאבחנת סיבוך של מחלה, "אַת צריכה להתחתן.  מי הרגיז אותה?" ביקשה לדעת.

 

פניו של סבא היו חתומות.  המלה "עודך" צרמה את אזנו.

 

"דיברנו על אַבו-נַחְלַה ועל הדיירים שלו," הסבירה אמא.

 

הניחה גַ'מילה על השולחן את קערית העוגיות הסריות שאפתה לנו ולא הניחה מקום לספק שהיא ממתינה לקפה.  "בני שטן!" אמרה.  "כל הזמן אני צריכה להציל את החתול מידיהם. לפני שבוע קשרו פח של בירה לזנבו.  השתגע המסכן.  שלשום חזר אלי חצי מת.  הקיא בכל מקום.  נתנו לו דג עם חשיש."

 

סבא משך בחשאי את הבקבוק מתחת הדרגש.  דברנותה של ג'מילה לא היתה לרוחו. פניה של אמא אורו. סוף-סוף יש להבעלת ברית. "בכַוָנה אַבו-נַחְלַה מביא את החיות האלה.  זומם לנשל אותנו מהדירה ולזכות בדמי מפתח."

 

"אותי לא יזיז מכאן."

 

"לא," הסכימה עמה אמא.  "חַלים בן אחותך הוא עורך-דין. אבל אנחנו? כמו יתומים.  היה גנב עלוב והתנפח עם המדינה. מיום שהתחיל להלשין מרשים לו הכל.  אדם שכזה אין אלוהים בלבו.  למה זה לא יחמוד דירה של אלמנה? אתם יודעים כמה מוכנים לשלם לו בעבור הקירות האלה?"

 

"הוא מיליונר," אמרה מרי.  "מעות קטנות הן בעיניו."

 

"שודד," התעקשה אמא,  "לעולם נשאר שודד.  בשביל ההנאה שבדבר יגזול.  עד מתי ישמרו עליו? הנערים שלו כבר מוכרים סמים לבנות היהודים על הכרמל.  כבר הוא נוגע בבשר שלהם עצמם.  הם לא ישתקו לו,  לא!"

 

"לא," שיננה גַ'מילה ופניה נהרו כשהדלקתי את הגז במטבח. "סוכר במידה,  בתי," קראה אלי בצואר נטוי.

 

אצבעותיו של סבא טבעו בשערו המקורזל הכסוף.  "ישמור אלוהים ממלחמות הנשים.  אשה,  כבר איימת עליו?" חקר את אמא.

 

"אני לא טיפשה.  מילדותי אני מודדת את כנפי,  והן לא צמחו. אני יודעת שאשבור את הראש עם אחד כמו אַבו-נַחְלַה."

 

מפתח המטבח ראיתי את החיוך שחייך אליה סבא,  זה החיוך שבילבל אותי תמיד,  חיוך של גבר של ממש אל אשה של ממש. מרי הפיקחית,  המומחית למדור הגברים! אולי היא מבינה גדולה בכל ההתרחשויות הסוערות,  אבל אני,  אחרי הפרק המאכזב עם בַהִיג',  הייתי אנוסה לסגת אל מאחורי הצעיפים של המזרח. שבתי אל הרמזים הדקים,  אל הצלילים הרפים,  אל המבט המבזיק כנצנוצו של כוכב זעיר בין ריבוא כוכבים.

 

"את בטוחה," שאל בעדינות,  "שלא נשפת ככה,  אולי בטעות, על פניו?"

 

חרה לה שהוא בוחן אותה ואינו נותן אמון בדבריה.  "אמרתי שלא הוצאתי מלה. "

 

"אז אני לא יודע," אמר במבוכה.  הוא החריש כשהגשתי את הקפה.  מרי סיימה את מלאכת מריטת הגבות והיתה אוספת את כליה.

 

"הוא ייכנס אלינו הערב," אמר.

 

"אַבו-נַחְלַה?" השתוממה אמא.

 

"ישבתי בבית-הקפה עם החבריה וניגש אלינו בנו זוהיר ופיזרחיוכים כמו נדבות לעניים.  מעולם לא החליף עמי מלה.  חשבתי שרצה שירות כלשהו מעִיסַא מַטַר שעבד לפנים עבודת רצף אצל אביו.  לא,  אלי הוא ניגש ואומר לי שאביו ייכנס אצלנו הערב.

 

"רק בשורות שחורות מביאים האב והבן," פסקה גַ'מילה ותלתה בי את עיניה,  עד שקמתי ומזגתי לה שנית.  "לא אמר מתי יבוא,  הנבל?" שאלה את סבא.

 

"אמר הערב.  יכול לבוא בכל רגע."

 

חיבבנו את גַ'מילה.  בעלת טַקט היתה וכבר עמדה על רגליה אף-על-פי שהתאוְתה ברוב סקרנותה לדעת מה מביא את אַבו-נַחְלַה אלינו ועוד לאחר הודעה דרמתית כל-כך.  "אני הולכת. לילה-טוב," אמרה ועיניה נחות על מרי ושיניה העליונות צובטותאת שפתה התחתונה כחוסמות את המלים שביקשה לומר. והיא יצאה.

 

לא הייתי זקוקה למלים שלה,  כי ידעתי.  עיניה של מרי השתמטו מעינַי,  סבא ואמא,  ישרים ותמימים שכמותם,  לא העלו על דעתם את הדבר העתיד לזעזעם.  כמו בחשאי נסוגה מרי אל החדר שלה ושלי.

 

"הודַא," פנתה אמא אלי,  "איך הכאב? לא טעמת כלום מזמן שחזרת מן העבודה.  צריך להגיש ארוחת-ערב.  ואם יבואבאמצע?" שאלה את סבא.

 

"הוא לא יגזול את המזון מעל לשולחן."

 

"רעל הייתי מגישה לו," אמרה בשנאה.  "הוא הלשין על האחים שלי אחרי 1948.  בגללו גורשו לירדן.  בגללו נשארתי לבד וחסרת כל כמו זרה בעיר שנולדתי בה.  הכל היה רשום על שמם והכל הוחרם,  יחרים אללה את השנים שנותרו לו לפושע הזה.  לא אגיש שום אוכל עד שילך מכאן,  והודַא תסלח לי."

 

"אז נצום," השלים סבא בחיוך.

 

דפיקה על הדלת שמה קץ להתלבטויותיה של אמא."אַבו-נַחְלַה," לחשה ביראה ובתיעוב.

 

סבא התייצב על רגליו כיוצא לעימות,  אבל משפתח את הדלת היה מארח ערבי מסורתי.  בחיוך נלבב צהל אל האורח כאילו אל האיש הזה יצאה נפשו כל היום.  "אהלאן! אהלאן וסהלאן!" המה לקראתו. "מה שלומך? אינשאללה טוב." אף-על-פי שהיו שם שני כסאות פנויים רמז לי לפנות את כסאי ולעבור לכסא אחר כדי להאדיר את כבודו של האורח.  והאורח ידע שהעמדת פנים ריקה ומזויפת היא,  אבל היה נעלב אילו התנהג עמו סבא באיפוק.

 

גם אמא העלתה על שפתיה חיוך שלא נעדר ממנו קורטוב של התרפסות,  ולמראהו התקומם בי לבי יותר מלמראה המחוָה המזויפת של סבא.  הוא גדל בתרבות שמעלה על נס את האדם הפשוט היודע לחמוק בדרכי ערמה ונועם מפגיעתם של בעלי שררה.  ומלבד זה אבו נחלה לא פגע בסבא עצמו,  ולא עוד אלא שנהג בו כבוד.  השמועה יצאה בואדי שעיניו הירוקות הגדולות של סבא אִלְיַאס אינן עיני מצרי מובהק.  לא שכחו שנמלט ממצרים ארצו ועבר את המדבר בגפו ברגל ואבי בזרועותיו.  אם פסחו עליו כנופיות השודדים של הימים ההם,  אין זאת אלא שניחן בכוחות שאינם מן העולם הזה.  הבדידות שגזר על עצמו שנים רבות עד שנשא לו אבי את אמי חיזקה את הסברה הזאת.  סבא שמע ולא הכחיש.  אדם בודד נוח לו שנזהרים ממנו,  ואַבו-נַחְלַה הלא אמן הזהירות הוא.  אבל התנהגותה של אמא היתה מוזרה בעיני.  אמת דיברה כשאמרה שאַבו-נַחְלַה התעלל באחֶיה.  בימי המאורעות שהיו לפני הקמתה של מדינת ישראל נמלטו אחיה לירדן,  ואמי,  שהיתה בביקור בירושלים,  ניתקה מעליהם.  לאחר המלחמה ביקשו לגנוב את הגבול ולשוב לבתיהם.  אַבו-נַחְלַה עסק אז בהברחות ובהעברת פליטים בין מוקשים ומוצבי צבא. הוא היה מביא אותם עד חיפה,  אבל בדרך היה שודד את כספם. רבים ידעו על בואם,  והוא הקדים מלשינים אחרים והסגירם לשלטונות.  כולם סולקו אל מעבר לגבול.  הסיפור היה חרות בזכרוני.  געגועיה של אמא על אחיה,  מרירותה על שהיתה בִן לילה לחסרת כל,  כאבה על הבדידות וההשפלה כשנאלצה לשרת אחרים למחייתה,  כל אלה הזינו את שנאתה העזה לאַבו-נַחְלַה. והנה היא מחייכת אליו חיוך של התרפסות! ישבתי והסתכלתי באורח.  על כרחי אנוסה הייתי להודות שהוא רב רושם יותר מסבא,  ולא רק מפני שהוא צעיר ממנו.  לראשו חבש תרבוש אדום עם ציצית שחורה מרטטת.  חליפתו המשובחת הלמה יפה את גופו הגמיש והחסון.  נעליו הבהיקו כשתי טבעות הזהב העבקיות שעל אצבעותיו.  סיכת יהלום קישטה את עניבתו המושלמת.  בשום פנים לא היה זול,  לא בהופעתו ולא בקולו ולא בתנועות גופו.  כנסיך היה,  שרק לשם ההנאה שבדבר הוא עוסק בגיחות של שוד וביזה.  מיד ראה את השנאה המפעפעת כארס בנפשי וחייך כקוטף מבטי הערצה.  דומה היה שמדבר אחד בלבד אולי היה חושש -מבוז של התנשאות.  נבצר ממני לבוז לו.

 

על קצה הכסא ישב,  ושמאלו וימינו משכו את קפלי המכנסים כלפי מעלה בתנועה מעודנת,  שלא יושחתו חלילה.  אחר-כך הביט על סביביו בחיוך מרוצה ומעודד,  כאדון הרומז לעבדיו שכבר נוח לו שישרתוהו.  הוא ראה את אמא נכנסת למטבח להכין את הקפה ואמר לסבא: "איפה מרי? הדלקת את החשמל, אבל אין אור שידמה ויִשוֶה ליפיה של נכדתך."

 

ראיתי שסבא נדרך והבנתי כמה התרחקתי משורשי.  לא נהוג שגבר זר יחלוק שבח לנערה בלי סיבה.  אַבו-נַחְלַה אינו קל דעת, ומן הסתם ידע את גודל משקלם של דבריו,  והוא חדל לחייך ופגש את עיניו הירוקות הרושפות של סבא.  מבטו של אבו-נחלה הביע רצינות מעוררת כבוד,  כאילו ביקש להכניס בלבו שלא סתם מחמאה היא שיש עמה פגיעה בכבוד.  מפניו של סבא ניכר עכשיו שהוא חושש מן הסיבה המוצדקת יותר משהוא חושש מן המחמאה עצמה.  איש עשיר הוא אַבו-נַחְלַה ועסקיו מסועפים ומתפשטים מחיפה ועד נצרת ועכו,  ויש לו חנויות ובניני מגורים ומשרדים,  אבל כולו שקוע בסחי של סמים וזנות והברחות.  אכן הוא שוקד לטפח חזית מהוגנת לעסקיו האפלים,  ואפשר שבאמת ובתמים הוא משתדל לעבור אל הצד הבטוח של החוק,  אבל בנו יורשו זוהיר נתפס דוקא למבוכים של עסקי הפשע.  רוָק נוצץ הוא,  פיקח ושופע מרץ פרוע של נעורים מופקרים אף-על-פי שהוא בן ארבעים.  סוד גלוי הוא בואדי,  אף כי לא לסבא ולאמא, שהוא כרוך אחר מרי.  אני יודעת שניסה דבר אליה בכל דרכי החיזור.

 

סבא בא לארץ יחף ורעב ונרדף על נפשו,  ומצא בה מזון וקורת גג,  וטיפח משפחה,  והיה לו נוח באלמוניותו הצנועה,  בסתר לבו לא התאבל על אבדן רכושה של אמא,  והקפיד בקנאות לחיות חיים שקטים, ולא מתוך ענוָה נוצרית דוקא אלא בגלל פחד עמוק שנבע מעבָרו האפוף מסתורין.  משחר ילדותנו רמז כי סוד קשה נושף בערפו,  והיה כשוקד לטשטש עקבות,  עד שגדלנו דינו לשמוע את המעשה מפיו.  אדם שכמוהו אינו שש להשתדך לטיפוס כאַבו-נַחְלַה,  על אף העוני שידע בחייו.  אמנם הוא נוצרי ואַבו-נַחְלַה מוסלמי,  אבל מן הסתם לא זה הדבר שהיה מונע שידוך שכזה.  מעולם לא השתדל לטעת בנו יִחוד של אמונה דתית.

 

עתה ביקשו להם שני הגברים דרך לסגת.  אַבו-נַחְלַה הבין שדיבר יותר מדי במהלך הפתיחה,  וסבא התחרט שגילה את דריכותו ונוח היה לו להעמיד פנים כאילו לא נאמרו דברים מעולם. סמכתי עליהם.  מומחים גדולים הם שניהם להעמיד פנים,  אַבו- נַחְלַה בדרכו הנוקשה והבוטה וסבא בקלילותו המצרית המעודנת.ועד שאמא טורחת במטבח התיישב לו סבא על דרגשו וטפח על ירכו וזיכה את אַבו-נַחְלַה בקריצה שובבה.  "לפני הקפה כדאי לנסות מציצונת של זַחְלַאוִי משובח," אמר ומשך את בקבוק הערק מתחת לדרגש.

 

"האולקוס מציק," אינפף אַבו-נַחְלַה בנעימה של תפנוקים. "אבל מי יעמוד בפני הפיתוי של זַחְלַאוִי?

 

ה"מציצונת" היתה לחמש כוסיות לאיש עד שלא יצאה אמא מן המטבח עם הקפה והעוגיות של גַ'מילה.

 

"זרוק," קרא סבא,  "זרוק את הסיגריה האמריקאית הזרה. אגלגל לך סיגריה מהטבק שלי."

 

הזיח אַבו-נַחְלַה את תרבושו לפנים עד שנגעו שוליו בגבותיו ונשתוְתה לו שובבות כובשת לב.  אפילו אמא,  שתיעבה אותו, כבשה את עיניה כמבקשת להתעלם מפיתוי שטני,  אבל הוא נטל ספלון קפה מן המגש והעניק לה חיוך מלכותי.  "אום-הודַא, באתי לבשר לכם בשורה אני מסלק את החֶלאה מעל הגג,  זורק את הטינופת אל הבור שיצאה משם.  מה תאמרי על זה, אום-הודַא?"

 

"מה יש לומר.  תודה ושוב תודה,  תזכה לבריאות טובה."

 

"ומה אַת אומרת, הודַא?" פנה אלי.  "טוב שבחורה שותקת, אבל לא עד כדי שתהיה אילמת."

 

"אנחנו מודים לך באמת," אמרתי בקול קפוא.

 

"לעולם לא נשכח לך,  אבו-זוהיר," זימרר סבא,  שעמד על כוָנותיו החדשות של האורח.

 

נתקשו עיניו של אַבו-נַחְלַה ונעלם חיוכו של הטוב והמיטיב. "אני מפסיד הון כדי שיהיה לכם נוח."

 

"יגמול לך אללה," אמר סבא.

 

"הנח לאללה," קרא אַבו-נַחְלַה כפוסל שופט חשוד במשוא פנים. "אם יחכו הבריות לגמול מאללה בלבד,  ילכו יחפים."

 

כמה רחוק עולם מושגיו מן העולם שהסתפחתי אליו.  לא ידעתי אלא שיריות ראשונות הן במיקוח קשה - האם תרגיל חדש הוא לסלק אותנו מדירתנו,  או שמא הוא מבקש להשכיר לנו את החדר במחיר מפולפל? דמיוני נשבה.  אשכור לי עצמי את החדר הזה,  והכל יהיה שלי - הגג רחב-ידים והחדר האחד,  הרחוק משאון הרחוב.  אוכל לשבת על-יד החלון ולהביט אל הים.

 

"כמה אתה מבקש בעד החדר?"

 

אצבעותיו של אַבו-נַחְלַה עמדו מלטרוף את חרוזיו.  "מה אמרתְ?"

 

"החדר למעלה,  כמה יעלה לי?"

 

הסב אַבו-נַחְלַה את ראשו אל סבא והורה עלי באגודל לאחורי כתפו.  "מה קרה לה? מחפשת חדר? שתמצא לה בעל."

 

קלפי המיקוח התבלבלו בידיו של סבא.  "סתם חולמת,  הנח לה."

 

"ואולי אתם משקרים לי כל השנים.  יושבים כמעט בחינם ובתי-המשפט היהודיים מגינים עליכם.  אולי אתם עשירים אבל באזני שלי אתם בוכים שאין לכם פרוטה."

 

"לא בכינו אף פעם," התרעמה אמא.  "אנו משלמים לך מה שהחוק קובע."

 

"החוק! קומם שברי אדם ורמס אריות - זה החוק שלך.  ואללה, החוקים האלה דומים לעין הרע.  תְפו! תְפו!" ירק בחלחלה ועמד על רגליו בחמתו ועיני הנסיכים שלו משוטטות להן בסלידה ואינן מביטות אל איש.  מיד משל ברוחו וצנח על כסאו ומחה את מצחו בממחטה צחורה מדיפה ניחוח נעים. "ישמור אללה מפני השטן הארור," מילמל ופנה אל סבא.  "אני יוצא מכלי בגלל זוהיר.  שוב תאונה.  הרס את המכונית וניצל בנס.  אני שואל את עצמי מתי יירגע,  מתי יקים לו בית,  מתי יתן לי נכד. אתם חושבים שהכסף יענה את הכל.  היו ימים שגם אני חשבתי ככה,  אום-הודַא.  הנה,  האחים שלך שכל השנים את מאשימהאותי שהלשנתי עליהם..."

 

אמא התפתלה על כסאה.  "מי שאמר לך..."

 

"אין צורך שיאמרו,  אום-הודַא.  הלשנתי,  כן,  הלשנתי.  אני מודה.  הימים ההם לא ידעו לא אמא ולא אבא.  המרגלים של היהודים לא מטומטמים,  הייתי מוכרח לזרוק להם עצם מפעם לפעם."

 

משום מה בחר לזרוק את העצמות שתלש מעליהן את הבשר ואת השומן דוקא,  חשבתי לי בלבי.  אמא התייפחה כדרכה כל אימת שזכרה את אחֶיה.

 

אמר לה אַבו-נַחְלַה: "מופלאות דרכיו של אללה - אולי לא הייתי אני אלא מלאכו ושליחו."

 

"של אללה?" הצטחקו עיניו של סבא,  כי גבר עליו טבעו המצרי המלא הומור.

 

"כן,  של אללה. תִראו לאן הגיעו אחֶיה בירדן - אחד קריין בטלויזיה,  אחד פקיד גדול במשרד החוץ,  והשלישי - במה עוסק השלישי,  אום-הודַא?"

 

"מרצה באוניברסיטה," אינפפה בגאוָה.

 

"אוניברסיטה! ולאן היו מגיעים אצל היהודים בישראל? לאן הגעתי אני? בן יחיד משוגע שקופץ מזונה לזונה והורס מכוניות בדרך."

 

"דעתו תתיישב עליו," אמר סבא,  שראה חובה לעצמו להרגיע ולנחם את האיש.  "אולי נדבר לענין," רמז כאדם עייף שהגיעה שעתו לעלות על משכבו.

 

"אתם חייבים לי כסף," אמר אַבו-נַחְלַה.

 

"על מה?"

 

"על שאני מסלק מעליכם את החיות ומביא אל הגג בחור שכל אדם ישלם הון כדי שיהיה השכן שלו."

 

נדהמתי.  "כבר השכרת את החדר?"

 

"ומה חשבת? שאעשה אותו לשובך יונים? כסף זה כסף, בתי." והוא שב ופנה לסבא.  "מסרתי את החדר במחצית השכר שגביתי מן החיות שהפריעו לכם; אתם צריכים לפצות אותי."

 

טיפוס כפרי היה סבא מיסודו,  ואַבו-נַחְלַה,  הממולח והמהוקצע היה למעלה מכוחו על אף חכמתו.  עתה הסתכל באורח כרוכב על חמור ועיניו אל מטוס.  "לא בשביל זה באת,  אבו-זוהיר.  יש דברים חשובים מכסף אפילו אצל עניים.  השתיקה שוָה זהב, אַבו-נַחְלַה,  ואני מודה לך עליה."

 

לאחר שיצא שאלה אמא את סבא בקורטוב של תוכחה: "מה זה היית צריך להודות לו?"

 

"אשה,  הוא בא לבקש את ידה של מֶרי ואללה תפר לו את השפתים."

 

"מֶרי - לפושע בן הפושע הזה?"

 

"הוא שתק,  אשה,  שתק ומוטב לנו שגם אנחנו נלמד ממנו. בינתים נלך לאכול,  אנחנו מתים מרעב."

 

בלילה,  בקונכיה האפלה של החדר,  שמעתי את נשימתה הכבדה של מרי.  הייתי עייפה וידעתי שהשינה הגואלת רחוקה ממני ושמחר אלך לעבודה כסהרורית.  מרי התהפכה על משכבה וטפחה ברעש גדול על כריתה ושבה לתנוחתה הקודמת.

 

"מרי," אמרתי,  "אַבו-נַחְלַה לא היה מעז הרבה כל-כך ברמזים שלו סתם ככה."

 

"הודַא,  אל תתמרחי בסרחון של אחרים.  דאגי לעצמך."

 

עשיתי כעצתה.  אבר אחר אבר הרדמתי את גופי.  שכבתי כבול-עץ ומוחי היה ער ומחשבותי חדות כסכינים.

 

 

2

ירדתי לעיר התחתית כמתגוננת מפני רוח תוקפנית שמנשבת בגבי. בסימטה התלולה הגולשת פסעתי בזהירות אל השאון והצפיפות של רחוב העצמאות.  מאחורי היה הואדי שרובו ערבי ולפנַי הרחוב שרובו יהודי.  רוכלי שוק התורכים לפירות ולירקות שיבחו את סחורתם בעברית,  גידפו בערבית, ושקלו בעינים עירניות תפוחים עסיסיים ועכוזי נשים.  רוב הלקוחות היו פקידים ופקידות שחמקו ממשרדיהם.  הרוכלים לא שכחו את צור מחצבתם,  את המשפחות העניות,  את נשירתם מבתי-הספר,  את עמידתם בימי ילדותם עד היום הזה,  ועטו על הכסף באצבעות חמדניות.  מאוחר מדי נוכחו לדעת ברוח נמוכה שאין בכסף בלבד כדי להגשים מה שחלמו להיות.  בלשון גסה הצליפו בנערות שהופעתן זולה,  שהיו מסוגלות להשיב להם מנה אחת אפיִם,  אבל לשונם לעה וחיפשה לה מלים מעולם אחר בהתקרב לקוחה בעלת חזות מכובדת.

 

בימים שהיה בי כוח לכך הייתי מקצרת את דרכי לעבודה והולכת דרך השוק.  אהבתי את השפע ואת הצבעים המרהיבים של הררי הפרי ואת ההמולה השוקקת חיים אחרי הלילות המשמימים.  בין הדוכנים הססגונים היה רובץ לו דרך קבע מוכר נענע אחד,  שגם בימות הקיץ היה לובש מעיל של חורף.  זקן היה מסבא אִלְיַאס ודיבר ערבית מרוקאית ועברית תנכית.  את הנענע שמר בשק לח,  אבל נדמה היה לי תמיד שריח הנענע נודף ממנו עצמו ולא מן השק.  פעמים בשבוע הייתי קונה אצלו אגד אחד לתבל את התה בבית.  בחיוך עצור היה נענה על ברכתי ומפשפש עמוק בתוך השק ושולה בשבילי כביכול את הטרי שבאגדים. כשהייתי עייפה הייתי הולכת בדרך הארוכה ועוקפת את השוק. פעולתם של נדודי שינה ניכרת בפַני ורוכלים לא מנוסים היו טועיםוסבורים עלי שאני מסוממת.  בליל העברית והערבית ששימשלהם שפה היה כמדביק אותי ועובר על פנַי,  עד שנדמה היה לי שרוכלים בסוף השוק ערוכים לקראתי קודם שהם רואים אותי.פעם אחת ניסיתי לחייך אליהם בסלחנות אבל חיוכי היה רפה והם פירשוהו פירוש אחר.  דיבוריהם וצהלתם היו כתרועות ציידים.  איש מהם,  אף לא מן הערבים שבהם,  לא העלה על דעתו שאני ערביה.

 

בבוקר ההוא היו חושי מעורפלים,  שאם לא כן הייתי הולכת בדרך הארוכה.  כיוָן שנכנסתי לשוק מיד עמדתי על שגיאתי. ההערות והצחוק והמבטים היו כברד של אבנים.  דימיתי בנפשי שאני מגמאת את הדרך החלקה ונעריו של אַבו-נַחְלַה דולקים אחרי ונשיפותיהם באזני,  והם צוחקים למראה חולצתי הדבוקה לעורי. במרוצתי ראיתי את מוכר הנענע המרוקאי נושא אלי אגד כמגיש זר פרחים,  וביקשתי לצעוק לו שלא לנענע אני זקוקה,  מתאוָה אני להצטנף במעיל החורף ולהרטיב את שפתי בשק הלח המוטל לפניו. והוא מחייך אלי בארבע שינַיִם ואפלה ביניהן,  ואני נדהמת - גם הזקן הבלה הזה? ואני נעלבת ואומרת לגעור בו אבל הוא מוסיף לחייך בפיו האפל. אני מסתכלת בו והנה אין כל דבר אפל בחיוכו. אין הוא מחייך בעצם. פיו פעור כפיו של משתנק הנאבק לנשום.  ואיש מן הרוכלים אינו משגיח בי כלל.  לחינם אני רצה או מדמה בנפשי שאני רצה.  המרוקאי ניפנף בידו כמבקש למקד את מבטי התועה.  לא היה בי הכוח להתכופף וליטול את האגד.  גם חששתי לפתוח את ארנקי כי אצבעותי רעדו.  חתרתי לצאת משם קודם שאמצא את עצמי שרועה בין בדלי סיגריות ועלי כרוב רקובים.  עצמתי את עיני ופקחתי אותן.  הסחרחורת לא פגה.  ציפורני היד האוחזת ברצועת הארנק ננעצו בבשרי,  ובעזרת הכאב הגעתי לרחוב העצמאות.

 

נכנסתי למשרד וראיתי חיוך של ציפיה גווע על שפתיהן של עדינה ושירלי.  הוריתי בראשי כלפי דלת לשכתו של בועז,המנהל,  ועדינה אמרה: "נסע לתל-אביב ולא ישוב היום."

 

פניתי אל שולחני וראיתי את ההפתעה שהכינו לי,  חבילה בעטיפה,  מקושרת בסרט צבעוני.  זה היה קובץ שירים של יהודה עמיחי עם הקדשה מאת עדינה ושירלי וברכות ליום ההולדת.  צנחתי על כסאי עם משא שנותי.  על פתק העתיקה שירלי שלוש שורות:

 

לִשְכחַ אָדָם הוא כמו

לִשְכח לְכַבות את האור בֶחָצר

וְנִשְאַר דולק גַם בַיום.

 

הצצתי בשירלי.  האם היא יודעת הכל על בַהִיג'? מיד סילקתי את המחשבה.  כמה עלובה נורה דולקת בחצר מוצפת שמש.  כך היה בַהִיג' בזכרוני.  ושמא אני היא שכך אני?

 

"לכי למשרד של בועז," יעצה עדינה.  "את יכולה לשכב קצת על הספה.  אם יהיה לחץ של לקוחות אקרא לך."

 

דחיתי באדיבות את ההצעה אף-על-פי שרעדתי בצינת המזגן. פעם אחת עצר בַהִיג' את המכונית ואמר: "אַת רוצה לראות שטפון?"

 

"בקור הזה?" תהיתי.

 

לא שהיה ספונטָני דוקא,  אבל לפעמים העמיד פנים שהוא שוחר הרפתקאות.  עצם התרגשותי ממחשבותיו סיפקה את יצר ההרפתקנות המתון שלו.  הצטנפתי לי במעילי וחייכתי ואמרתי בלבי משוגע, משוגע מי שיוצא בגשם הנורא הזה.

 

פתאום אחז אותי רצון לנסותו.  בַהִיג' שנא את הקור.  בימי הצינה הראשונים היה מרפד את עצמו בתחתוני חורף ארוכים ובשתי גופיות חמות.  כבר עמדתי על-יד המעקה הרטוב של הגשר ושאגתו של הקישון החום הנזעם כבשה אותי.  הגשם הספיג את המטפחת שעל ראשי וזלג מתלתלי על לחיי ועל שפתי כלשון זרה.  מזוית עיני ראיתי את בַהִיג' טורח לפתוח את המטריהמחוץ למכונית בזמן שהוא יושב בתוכה.  לבסוף יצא וטרק את הדלת ברגלו ומהבעת פניו הבנתי שהוא מקלל.  המטריה הפתוחה בידו התהפכה ברוח וחישוריה התעקמו עד שדמתה לציפור קטולה,  והוא היה אנוס לגרור אותה על המדרכה ומשבי הסערה תולשים מלים מפיו: "משוגעת! - מה את עומדת שם? -תראי את עצמך..." את עצמו לא ראה.  זה הדבר.  כל הדרך לא ראה איש מאתנו אלא את רעהו בלבד.  מטפחת ראשי היתה כסחבה, אפי כמרזב, אזני כשתי ארובות רוח, אצבעות רגלי מבוססות במים שבתוך נעלי ולא את עצמי ראיתי אלא את בַהִיג' הגורר את מטרייתו. באפיק הנחל הגואה היה תקוע מוט-ברזל של גדר נשכחת,  והמים זרמו מכאן ומכאן וגרפו ענפי עצים,  ירקות שנסחפו משדות רחוקים,  פגרי חיות.  ענף אחד נאחז במוט ורטט בזרם כחושש להיגרף אל הים.  גזע של עץ קָרַב ובא בזרם והוטח במוט והענף שמט את אחיזתו.  עוד רגע והוא ויתר על המאבק והתמסר לגורלו.

 

הסתכלתי בעדינה ובסיגריה המתלהטת בין אצבעותיה.  הבוקר הזה אני כענף ההוא שנאחז במוט,  אבל אני,  שלא כמוהו, מייחלת להתמסר למערבולת ולהגיע אל הים הטוב והמיטיב. באחיזה מטופשת זו בדבר שאינו נהיר לי איני רואה את המתרחש סביבי.  אפילו את המתנה קיבלתי בשוְיון נפש.  היום מצאה עדינה רגע לחשוב עלי,  ואפילו הציעה לי לשכב בלשכתו של בועז.  בת ארבעים ואחת היא,  יפה מאוד,  אבל כשהיא צובטת את הסיגריה בין שפתיה נחרשים בפניה קמטים של לאות מבשרת זִקנה.  הטלפון צילצל על שולחנה והיא דיברה בקולה הערב שלא ניכר בו עשן הסיגריות ומה שמסתתר מאחוריו.  "כן,  בודאי. אפשר לסדר את זה,  אדוני... לא נעים להגיע לפריס בשעת לילה מאוחרת כל-כך.  אפשר לעבור לאל-על.  זו החלטה נבונה, אדוני."

 

החלטה נבונה.  האם כבר החליטה בעצמה? בנה לא ראה כלל את אביו,  שנפל כשהיתה הרה.  והבן רוצה להיות צנחן כמוהו, באותו הגדוד.  לשם כך הוא צריך להסכמתה ולחתימתה.  הוא צריך לחיות את חייו שלו,  הסבירה לי אתמול,  אסור שיחיה את החרדות שלי.  אפשר להשתגע ממנה.  עדיין משקה את העציצים על קברו של בעלה,  שנשאר צעיר ורענן ואוהב.  בימים הקשים היא שמה מחיצה של משקפים שחורים והדמעות נבלעות בקולה. חרדה אוחזת אותה ועצביה נמרטים כאשר בועז,  המנהל,  יוצא לסתם מילואים.  וזה בנה היחיד.

 

פעמַיִם הציעה לה שירלי לעשות קפה והיא הגיבה בחיוך גווע.  הבנתי שההחלטה כבר נפלה.  אבל מה יכולה ערביה לומר לאם יהודיה? שתקתי.  בעשר המתה סוכנות-הנסיעות מרוב אדם.  הישראלים רעבים לחוץ-לארץ אפילו בסתיו,  היו שנכנסו למשרד מתוך התיאבון בלבד ולא ידעו אל-נכון לאן הם רוצים לנסוע,  ופנו אלינו כאורחים במסעדה שאינם יודעים לקרוא את התפריט.  אחרים,  רובם צעירים שגמרו שירות חובה בצבא,  רצו לחרוש את העולם במחיר נסיעה לאילת.  בחֳדשים הראשונים הפנו אלי רק את הלקוחות הערבים,  הללו הם הלקוחות הנוחים ביותר.  ערבי ישראלי כשהוא נכנס למשרד הוא רואה את עצמו כפולש להיכלה של השררה ומתנהג ביִראה ובִרְתת,  והוא מתבייש לשאול אפילו שאלות חשובות,  ומבקש להוכיח שידו משגת ופתוחה.  לאחר זמן החלה עדינה להפנות אלי גם לקוחות יהודים. בעלת טביעת עין היא בלקוחות מתישים. בימים שהייתי שרויה בעגמה היתה מושכת אליה את הטרחנים ומטפלת בהם בחיוכה הסבלני.  כיבדתי אותה מאוד וקינאתי בה,  אבל לא השתדלתי לנהוג כמוה.  התרוקן מאגר חיוכי לבני-אדם שכאלה. כדי למתן את הערצתי לה הייתי מכניסה לי בלבי שאין היא אומללה.  בכל זאת ידעה גבר,  עולל מצץ את שדיה,  צחוקו התרונן בחיקה.  יהודיה היא ובעלת הילה של אלמנת מלחמה.המנהל בועז מתנהג במחיצתה כנער מתבגר.  בלבי פנימה, באפלולית התודעה,  הודיתי שאיני הוגנת.  לעולם לא אהיה מסוגלת לגמול לה על האהדה החמה שהיא מרעיפה עלי. אפילו היום, כשהמשקפים הכהים חוצצים ביני לבינה,  הקפידה להרחיק מעלי את הלקוחות הקשים.

 

בשלוש צלצל בועז מתל-אביב ועדינה אמרה שהכל מתנהל כשורה.  בחמש נעלה את המשרד ואמרה לי: "בואי,  אסיע אותך הביתה."

 

דחיתי את הצעתה בשפה רפה,  אבל הלכתי עמה אל מגרש החניה.  צלו של בנין גבוה היה מוטל על המכוניות.  היא התניעה וקולה נמהל בנהימת המנוע.  "הוא מתגייס בשבוע הבא."

 

החרשתי.  ברחוב יפו נקלענו לפקק תנועה והיא הדליקה סיגריה במהופך והמכונית נמלאה ריח של מסננת חרוכה.  מיד מעכה אותה והדליקה אחרת.  היא הורידה אותי בפתח הבית.  על המדרגות חשבתי על החדר שעל הגג ועל כוָנותיו הנסתרות של אבו-נחלה.

 

מתוך צְפִיה בטלויזיה קמה אמא ופסעה אחורנית אל פתח המטבח,  "אתן לך משהו לשתות," אמרה וגבותיה מתקמרות למראה לביאה משסעת איילה, מן הסתם בשמורת-טבע באפריקה.

 

"אחר כך," אמרתי.

 

"אכין לך," התעקשה ומבטה על להקת עופות פורחת כעננת עשן.  שלא מדעת נרתעה מן התנין הזוחל ומבטה נח עלי."עדיין את מרגישה ככה?"

 

"אל תעשי ממנה חולָה," נזפה בה מרי.

 

רוחה היתה שפופה עליה.  עוד יום של חיפושי סרק אחר עבודה,  חשבתי בלבי.  בשוק העבודה היה המצב יגע.  גדודי נערות היו סורקות את המודעות בעתונים.  גם מנגנון השינה והיקיצה של מרי לא היה מותאם למצב.  היא היתה מאחרת לישון ומתעוררת בעשר בבוקר ומתחילה לתפקד כראוי בצהרים.  רגישה היא ואינטליגנטית ומשכילה בלי השכלה פורמלית, אבל לא מן התכונות האלה התרשמו המראיינים.  את שפתיה הצבועות בגון הדם ראו,  ואת עגיליה הארוכים המתענבלים על לחייה המגולפות,  ואת כובעיה המביעים תעוזה וחוצפה נערית, והיו מחייכים הרבה וחוככים בדעתם אם הגיעה העת להגשים חלום נסתר.  היו שהביעו נכונות להיפגש עמה "על כוס קפה" מחוץ למשרד,  ומהם אף הסיעו אותה במכוניותיהם לשוב אל הואדי,  אבל התחמקו מלגעת בענין המשרה.

 

על אף ההצלחה למראיה מצאה את המסעות האלה מעליבים. אבל חיש-מהר היתה מתאוששת,  ובשעות הערב כבר היתה מייחלת ליום מחר שצופן הבטחה וסבר וסיכוי.  היום היתה שונה במקצת.  צוארה הדק והגאה כמו התקצר, וגוָה קיפח משהו מזקיפותו.  הכרתי את השמלה שלבשה.  שני פרחים זעירים של בד היו תפורים מעל לשדיה.  פרח אחד נעלם,  ניכר שנתלש,  שני חוטים לבנים רטטו על חזה כשרשים עקורים.  מתחת לשמלה ראיתי על כתפה השמאלית חבורה כחולה.  שמו של זוהיר עלה על דעתי,  אבל לא העזתי לחשוב יותר מזה.  ישבתי על כסא והנחתי את ארנקי על השולחן.  מיד עצמה מרי את עיניה השחורות הענקיות ותחבה את ידה לארנקי ושבה והיתה אותה נערה קונדסית שהפיחה רוח של משובה בביתנו. משפתיה המלאות נשמעו מלמולים של תינוקת; "דודה,  איזו מתנה הבאת לנו היום?" מה זה? שוקולד?" צהלה לעומתי.

 

"ספר," אמרתי.

 

משכה מרי את יהודה עמיחי וקראה: "אמא,  היום יום הולדת של הודַא - החברות שלה בעבודה נתנו לה מתנה."

 

"היא כבר לא בגן ילדים," אמרה אמא ועיניה כשני אגמים של צער.  צוארה נטה הצדה כשהראתה לה מרי את ההקדשה.  עברית לא ידעה לקרוא.  רק ערבית.  סיימה שתי כיתות תיכון וני- שאה לגבר כמעט אנאלפבית.  היתה מעלה זכרונות כמתנחמת - אחרי 1948 לא נשארו גברים ואני לקחתי מה שהיה.  כבת ארבע הייתי אני כשנפטר,  ואת פניו אני מכירה מתצלומים דהויים. בכל זאת חורה לי כשאני שומעת אותה מדברת עליו ככה.  כמין איסטניסות מונעת אותי מלהזכיר לה שאמו,  סבתי מונירה,  נולדה בארמון - אולי מפני שהאציל האחד שהכרתי בין אבותי הוא סבא,  שנולד פַלָח עני במצרים.

 

"נחמדות,  נחמדות החברות שלך," אמרה לי ונעימה של תרעומת בקולה,  כאילו מתוך רשעות זממו עדינה ושירלי להציג בפרהסיה את מערומי שנותי המצטברות כמו חוב וריבית שאין דרך לפרוע אותם.

 

"אולי נעשה לה חגיגה?" הציעה מרי ספק ברצינות ספק בהלצה.

 

פניה של אמא נעוו.  "אַת והבדיחות המשוגעות שלך."

 

גַ'מילה נכנסה נרעשת כולה.  "אַבו-נַחְלַה כבר השכיר את חדר הגג," הכריזה וניכר בה שרק קפה יש בכוחו להרגיע אותה.

 

ניעורה סקרנותי.  "מנין לך?"

 

"ראיתי אותו - אחד כזה," אמרה וידה כשיעור של מטר אחד מעל לרצפה.

 

"גמד?" שאלתי.

 

"אחד כזה," אמרה. ניכר בה שלא תוסיף דבר עוד עד שתתאושש בספלון של קפה.  אבל מרי הקשיבה בענין ולא מיהרה לגשת אל המטבח להכין את הקפה.  וגַ'מילה מנענעת בראשה כאילו ניטל הדיבר מפיה.  בבת אחת תפסנו אמא ואני את פשר שתיקתה וקראנו יחד...

סוף עמוד 25