אהבת שאול - אלי עמיר - 1998

אהבת שאול

אלי עמיר

 

חלק ראשון

 

1

 

שנתיים ימים לאחר מלחמת השחרור,  כשהייתי ילד בן עשר, לקח אותי אבא אל הוילה של בן סינוֹר, ברחוב רחל אמנו בירושלים,  לאחת ההתוועדויות של ותיקים בני המשפחה הלוחמת,  יוצאי הארגון הצבאי עם מנחם בגין. היה ליל חורף ירושלמי מקפיא, ואני שלא ששתי לעזוב את הבית המוסק בתנור נפט,  מן העגולים הגבוהים ההם,  אם יש מי שזוכר אותם,  שקומקום או סיר היו עומדים עליהם תמיד בבתיהם של פשוטי עם כמונו, לא להניח לנפט לכלות על דבר מופשט ולא ממשי כחימום בית לבדו.  גם אמא ביקשה מאבא שיחוס עלי ולא יוציא אותי במזג אוויר כזה.  אבל אבא אמר שזכות גדולה תהיה לי, כלשונו,  "לראות פנים אל פנים את מפקדנו ומנהיגנו הגדול מנחם בגין,  יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעמים." בחוץ הצליפה בנו הרוח ונהמה כחיה,  ופה ושם קירקש לוח פח רופף שמכסה קיר של בית בחַארְת אל-תַנַג, שכונת הפחים הסמוכה.  לבסוף עצרנו מונית,  כלומר טַקְסִי - המילה מונית עדיין לא באה לעולם בימים ההם - ונסענו בה, מה שהיה נדיר בחיינו אז; בני אדם כמונו,  שגרו ברחוב ניסים בַכַר ובשכונות דומות, היו הולכים ברגל, או נוסעים באוטובוס. אם בשל רגשי האשמה של אבא, שעל אף בקשתה של אמא הוא גורר אותי ככה במזג אוויר כזה, ואם מפני שפגישה עם בגין בוִילה בן סינוֹר נמצאה ראויה לזה בעיניו, אם כך ואם כך נסענו לשם במונית כמו גבירים ונכנסנו ככה בשער הוילה ויצאנו אל רחבת השיִש,  ושם פסקה הרוח,  כאילו התנפצה אל חגורת הברושים העבותים המקיפה את הבית ואת הגן סביב,  עלינו במדרגות מתעגלות, ושער העץ המגולף של הבית כמו נפתח מאליו לפנינו. משרתת תמירה לקחה את המעילים והוליכה אותנו אל טרקלין ענקי,  גדול כפליים,  כך נראָה לי,  משטח דירתנו שלנו כולה.  בעיני שלי זה היה אז דבר מן הסרטים.  אדון בן סינור, זקן חמור סבר,  קיבל את אבא בלחיצת יד,  הסתכל בי, ושביב חיוך זע בקצה שפמו.  "זה הקטן?" אמר וצבט את לחיי. החום המענג והריח הטוב שהיה בבית השכיח מיד את הקור שבחוץ.  עד מהרה ראיתי,  כמו בתוך סרט,  את האח הגדולה, העשויה חרסינה אדומה,  שגזרי עץ בוערים בה באש צהובה,  המשרתת הגישה תה ועוגיות ריחניות בכלים מרהיבי עין. שמעתי את אדון בן סינור משיב ומסביר למישהו בהסתודדות ש"זאת מערכת של חרסינה אוסטרית, עבודת יד, כל צלחת חתומה." כשנעו קצת הלאה, שמעתי אותו אומר לאיש: "זה פסנתר נדיר של עץ אלון בצבע שיריון הצב, משנת 1926, שלושת רבעי עגול בסגנוןאַרְדֵקוֹ" רק כעבור שנים הבנתי שאמר arts deco.  בראש ארון הזכוכית שעל יד הפסנתר היה אורלוגין גדול בנוסח ישן. פה ושם נימרה שמלת ערב צבעונית את השחורוהאפור של חליפות הגברים.

 

פתאום עבר רחש בטרקלין, וכולם קמו על רגליהם ורכסו מקטורנים כמו לכבוד מלך. מנחם בגין נכנס ועבר מאדם לאדם ולחץ ידיים וקרא לכולם בשמם,  ופה ושם הקדים "מר" או "הגבֶרת" או "כבודו",  והחליף דברים באותה מזיגה של רצינות גמורה והומור,  שעוד עתיד אני להיטיב להתוודע אליה לימים.  כשהגיע אלי ליטף את שתי לחיי שתי ידיו ואחז את פני ככה ואמר: "של מי עלם החמודות הזה?" ואבא הסמיק וגימגם מרוב ההתרגשות ואמר עלי שאני שלו.  את חֶטאי אני מזכיר היום,  השבחים שהרעיף הגביר האדיר בן סינור על בגין, בפנים של כבוד גדול ומתוך קידות והשתחוויות, אמנם היתה בהם מידה של עניין, וכשקם בגין עצמו לדבר אכן הקשיבו כולם כמהופנטים, אבל דעתו של עלם החמודות הקטן היתה כמעט כולה על הבית שבא בשעריו, ועל הטרקלין המפואר הזה בשלל נברשות הבדולח שלו, ומנורות הקיר המוזהבות בעלות הגבעולים המעודנים והתאורה הצבעונית, ועל הרהיטים המגולפים והספות הצבעוניות, ועל התמונות והפסלים ושאר קישוטים, ושוב על האח האדומה המבוערת, שדומה שהיא מהלכת חמימות נעימה כל כך בעצם מראיהָ.  לא לחינם לקחתי לשם את חיה כעבור אחת עשרה שנים,  להראות לה את הבית הזה,  אמנם מבחוץ בלבד,  וחיה אמרה אז: "יא! לא הייתי מתנגדת לגור בבית כזה!" בימים ההם היתה בזה משום מחשבה בטֵלה,  אפילו בתור חלום.

 

היום,  ארבעים ושתיים שנה לאחר ביקורו של הילד ההוא בבית הזה,  שבועיים ימים לאחר כשלוננו בבחירות של שנת 1992,  שהייתי מעורב בהן,  בייחוד בעזרה כספית לליכוד,  היום וילה בן סינור שייכת לי.  זה חודשיים ימים היא שייכת לי.  עדיין אני קורא לה בלבי וילה בן סינוֹר,  אף על פי שראוי לקרוא לה מעתה וילה בר אדון.  אולי נדמה לי שייגרע ממנה משהו אם ישוּנה שמה,  לאחר כל השנים שהיה לה שֵם אחר בחלום ובמשאת הנפש.

 

מחר בערב תבוא הנה מָזי.  בנובמבר שעבר נפגשנו במסעדת דגים בנמל סן פרנציסקו,  לשעתיים בלבד, לצערנו,  עוד היה לה לטוס לכֶנס מלומדים באַסְפֶּן,  ונשאר לנו טעם של עוד,  כמו שאמרנו,  אחרי שש עשרה שנים שלא התראינו.  רק בטלפון שוחחנו מעט מפעם לפעם. הסכמנו להיפגש בישראל אחרי הבחירות.  בשבוע שעבר טילפנתי אליה לברך אותה על נצחון המחנה שלה בבחירות,  ועל ההישג של "מרץ" בפרט,  שהיא היתה פעילה כל כך במערכת הבחירות שלה.  מָזי הודתה לי על ברכתי,  והזמינה אותי להצטרף למפלגתה.  צחקנו,  ואני הצעתי לה להיפגש בביתי החדש.  מאחר שנדברנו להיפגש ממילא,  אני רוצה להראות לה את הבית,  ובמקום ללכת למסעדה,  נאכל ארוחת ערב אצלי.  אוכל גם,  אמרתי לה, להלין אותה אצלי,  אם תרצה,  במין סְוִיטָה נפרדת קטנה בתוך ביתי.

 

לא היה נעים לי לומר לה שיש לי בביתי החדש אחד עשר חדרים,  בשלוש קומות,  עם קומת המרתף,  לבד מחדרי האמבטיה והשירותים,  ושני המטבחים.  זה לא נשמע יפה, משום מה.  במושגים של בַּבֶרְלִי הִילְס אולי זה נשמע צנוע, אבל בארצנו הקטנטונת,  ועל כל פנים בירושלים עיר ילדותי,  זה עדיין נשמע לי קצת שחצני.  ממילא הלוא תרצה לראות את הבית כשתבוא,  ואני אקח אותה לסיור בו.

 

"רעיון נהדר," אמרה מזי,  "לא יזיק לי לנוח מעט אחרי בית המשוגעים של השבועות האחרונים.  אני צריכה להיות באוניברסיטה העברית ביום רביעי.  אוכל להיות אצלך בשש בערב,  אם זה נוח לך."

 

אני יושב עכשיו על כורסה מגולפת עתיקה באותו טרקלין רחב ידיים מפואר שלא השתנה הרבה מזמן שראיתי אותו בילדותי,  ומהרהר מה נאכל מחרתיים בערב. נראה לי שאזמין אצל אַלְמוּזְלינוֹ במחנה יהודה אוכל ביתי אמיתי של סָמֶ"ך-טֵי"תים,  בנוסח בית הורי שלי בירושלים ובית הוריה שלה בטבריה.  רק לא לשכוח לקנות בחנות שבמושבה הגרמנית לחם טעים של מאפייה משובחת.  לא שכחתי איך בשנת 1973,  חודשים אחדים לפני מלחמת יום הכיפורים,  ראה אותי אַבְשִי קונה לי כיכר לחם בחנות אחת בציריך,  בדרך לשוב אל המלון,  ואמר לי: "נשארת בן עניים שאוהב לחם יַא גַ'חַש.  חסר לך אוכל במלון של חמישה כוכבים?" ומָזי פרצה בצחוק ואמרה: "אוי כמה שאני מבינה אותו.  לוּלא הגִזרה הייתי זוללת לחם כל היום." ואַבְשִי,  שהוא עצמו,  אתלט מוזנח שכמותו,  כבר העלה כרס בימים ההם,  חיבק את מותניה ולחץ אותה אליו ואמר לה: "גם בשביל הטעם של הלחם הכי טוב בעולם לא כדאי לך לקלקל פיגוּרה כזאת.  היית צריכה לראות את הגַ'חַש הזה טורף את הפיתות של אמי בביקור הראשון שלו אצלנו."

 

 

2

 

התפלאתי שאַבְשִי שם לב לזה,  ושהוא זוכר את זה בכלל מאז,  משנת 1960,  מימי שירותנו בצבא.  זכרתי את אמו עומדת בפתח בית הדירות הישן שבסוף רחוב הרצל,  על יד שוק תלפיות ההומה,  וקוראת בקול גדול: "אבשווולום!" וראיתי אותו מרחיב צעדים אל מטרונה גדולה רחבת פנים בסינר צבעוני.  "אבשולום, כַפּוֹרוֹ עליך," אמרה.  לאט וברוֹך הגתה את שמו,  כמוֹצה ממתק, ואַבְשִי חייך וקומתו הענקית השתוחחה מעט וידיו הארוכות נשמטו לו לצדי גופו.  "אבשולום,  בוֹרוּך הבא מחמוֹלי,"מילמלה ולא נרגעה כאילו שב אליה מנדודים בארצות רחוקות.

 

"יַמַא,  עליתי בדרגה," אמר ונגע בכותפת שלו.

 

"מזל טוב - שתהיה ראש הצבא," אמרה ועטה עליו בחיבוקים ובנשיקות.

 

"יַמַא,  זה שאוּל," אמר והורה עלי בלי שמץ של מבוכה. בביתי שלי לא היו מראים אהבה רגשנית כל כך בפגישה שכזאת.

 

"בוֹרוּך הבא,  קוראים לי רוּמיה," אמרה והזמינה אותי בתנועת יד להיכנס.  היתה שעת לא בוקר ולא צהריים, והדירה הקטנה הצפופה היתה נקייה מאוד.  חדר הכניסה היה גם טרקלין קטן,  חדר אורחים צנוע,  ועל קירותיו היו תלויות תמונות של רבנים,  ובפינה אחת היו מסודרים יפה על אצטבה ספרי קודש.  סֶגן אַבְשִי,  המפקד האימתני שלי, נינוח כל כולו פה,  וכל הליכותיו ונעימת דיבורו היו במין ענווה.  בגאווה שקטה הביט באמו והאזין לה כשסיפרה לו על שלומם של אביו ושבעת אחיו ואחיותיו.  לא תמהתי איך זה הסתדרו כולם בדירה הזאת.  גם בשכונתי שלי בירושלים ראיתי משפחות גדולות גרות בדירה קטנה.  בידיים מגוידות מעבודה הניחה רוּמיה בקבוק של מיץ תפוזים וכוסות זכוכית על השולחן הגדול.  "את השולחוֹן הזה קנה לי במשכורת הראשונה שלו," אמרה לי וליטפה אותו על לחיו בגאווה.  "בַקוֹשוֹ,  תתכבדו עד שאכין אוכל." בקולה ובמבטאה הגרוני העמוק לא היה ספק בדבר מוצאה התימני.  אַבְשִי עצמו לא נראָה לי משום מה תימני טהור דווקא,  אולי היה בו גם משהו מוּגֳרַבּי או בגדדי,  ואולי זה רק נדמָה לי.  גם כשראיתי את אביו לימים לא החכמתי. "העיקר אחד משלוֹנוּ," חיקיתי בלבי את אמו באותה שעה. את אַבְשִי עצמו לא שאלתי.

 

בינתיים פלשו לטרקלין הקטן ניחוחות מטריפים של מאכלים,  ואני ידעתי שנזדמנה לי ארוחה לצדיקים בזכות הגחמה המוזרה שקפצה עליו הבוקר: "שאוּל,  בוא ניסע אל אמי".  עוד אני משתדל להבין פקודה לא רגילה כל כך, וכבר היינו בג'יפ של רב-סרן מוֹדי אֵדֶלְמַן.  אַבְשִי,  שהיה מסוגל לנהוג בשגעון בדרכי עפר צדדיות בזמן אימונים - לפעמים הייתי מת מפחד כשישבתי על ידו בג'יפ - הקפיד על נהיגה נכונה בכביש.  בתוך כך סיפר לי בפעם הראשונה משהו על לימודיו בפנימייה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה.  ואחר כך,  כשישבנו בביתו,  בזמן שהיו המטעמים מתבשלים בנחת,  הראה לי אלבום של תמונות מימי לימודיו בפנימייה,  ודיבר והסביר.  היום,  לאחר שהצטרפו לי דיבורים ושמועות במשך השנים,  נשלמה לי התמונה עוד.

 

נבוך וחסר בטחון נכנס בשערי הפנימייה הנער מסוף רחוב הרצל,  שגדל בתוך ההמולה והעזובה והלכלוך של אזור עוני,  בעיבורה של שכונה ערבית שחלקה נטושה וחלקה מוזנחת,  והתחנך בבית ספר דתי וידע להתפלל ולזמר פיוטים מזרחיים בקול עָרב,  והיה קם ועומד ביראה לכבוד אביו כשעלה לתורה בשבּת,  ומנשק את ידו בהכנעה לעיני המתפללים.  ברייה משונה מעט ויוצאת דופן ראה את עצמו בכיפה שלראשו בחברה החדשה הזאת,  וגם נדמה היה לו שכך רואים אותו האחרים,  ושכל העיניים תלויות בכיפה הזאת. אבל המדים והכומתה שלבשו ביום הראשון הלמו אותו יפה,  וכשראה את עצמו בראי נדמה היה לו שגופו המגודל עצמו נמלא שמחה - הצבע הזה,  שיש בו ייחוד ועממיות כאחד,  והאחידוּת הזאת,  הקווים הישרים, הכוֹתָפות,  כל הפשטות ההדורה הזאת שכולם שווים בה, הוא עצמו דומה לכל היחסנים האלה,  האשכנזים,  מהם תושבי הדר והדר עליון על הכרמל,  בניהם של מַפּאיניקים מבוססים,  נסיכי חיפה הפועלית של אבא חוּשי,  מהם בנים לאנשי צבא ואישים ידועים מכל רחבי הארץ,  ומהם בנים להורים משכילים,  דוקטורים ופרופסורים ושאר מיני שועים ורוזני ארץ - כולם מראה אחד להם במדים האלה. הנה הוא, בנו של פקיד קטן במוסד צדקה,  שלא השתכר די לפרנסת המשפחה,  וילדיו ראו חובה לעצמם לעבוד ולעזור,  הנה הוא בא בהיכלי ההצלחה והיוקרה והמעמד.  אבל הוא ידע שעליו להצדיק את המדים האלה,  להוכיח את עצמו,  להצטיין, להשתנות,  להסתגל לדברים חדשים.  עבר זמן עד שהכיר את נוסח דיבורם של חבריו החדשים ואת הבדיחות שלהם, ולאחר שכבר ידע לצחוק במקומות הנכונים,  התחיל גם להצחיק אותם בהומור שלהם עצמם כשהוא מתובל בהומור המזרחי של שכונתו.

 

ארבעה חודשים השכים לקום שעה לפני כולם והניח תפילין והתפלל לפני ריצת הבוקר,  ודווקא כשראה לבסוף שחבריו וגם המדריכים והמורים לא זו בלבד שאין הם לועגים לו,  כמו שחשש,  אלא אף ניכר שהם מכבדים אותו על יכולת זו להוסיף קושי של השכמה ולשמור ייחוד בסביבה אחידה כל כך,  דווקא אז הסיר את הכיפה מראשו יום אחד,  וכעבור עוד חודש ימים חדל להתפלל. ולא מחסרון אמונה בתחילה - עדיין בטח בצור ישראל עם כל נבחרי האומה מנוסח מגילת העצמאות שלימדו אותו בפנימייה,  ואהב מסורת אבות,  ובשבתות שקיבלו חופשה חבש כיפה והיה הולך להתפלל עם אביו - מתוך גאווה אין קץ במדי הפנימייה שעליו - ומתענג על טעם התפילה והפיוטים וקריאת התורה ושאר ניגוני השבת. אבל מעתה הוא מיטיב להכיר את חבריו החילונים,  שותפיו לחיים לא קלים,  על פי סדר יום נוקשה ומשמעת מחמירה,  השכמה מוקדמת וריצות ארוכות ותרגילי סדר ומסדרים ומירוצי מכשולים וסדרות שדה ומסעות ניווט,  והכל לבד מן הלימודים הקשים ושיעורי הבית הרבים,  עד שנהיה סדר היום עמוס ודחוס מנשוא,  והוא יודע ממה שהתברר לו בפנימייה,  שהחילונים האלה נשאו ונושאים את משא האומה על כתפיהם יותר מכל קבוצה אחרת ביישוב העברי ובמדינה שקמה על גביו,  ובין חבריו אלה בפנימייה יש בנים ואחים לחללים ונכים של מלחמות ישראל.  לכן אין הוא מאמין עוד שחבריו החילונים האלה טובים ורצויים לקדוש ברוך הוא וחביבים עליו פחות משומרי מצוות כמוהו.  באווירה זו של רעוּת מתהדקת,  ועזרה וערבות הדדית,  מתוך אמונה זו שכוחם של השניים חזק הרבה יותר מפי שניים מכוחו של היחיד,  והכל יודעים שאין נוטשים חבר במצוקה,  והחברה מעניקה הרגשת עצמה כה גדולה ליחיד שבתוכה,  בתוך כל אלה הוטעמו לו הדברים שבינו לחבריו,  ונדחקו הדברים שבינו למקום.

 

ומחבריו אלה ועם חבריו אלה למד עד מהרה דברים שלא היה קרוב אליהם כל כך בתחילה.  אבל עד מהרה דבק בהם בכל לבו: אהבת הארץ.  הכרת הנוף והטבע, שירים אחרים, זמרה אחרת, מוסיקה חדשה, זמרים מן העולם הגדול, תחביבים כגון צילום, איסוף בולים, ריקודים, ופרק בחיזור אחר בנות.  בפנימייה דיברו על ציונות,  על מולדת עם ישראל,  על ייעוד והקרבה ואחריות לכלל ישראל,  והדברים הגדולים והנשגבים האלה עוררו בו התרגשות ונטעו בו הרגשת שייכות לישות שהיא גם מקיפה את כולם וגם גדולה מכולם.  בחופשות,  כשחזר לביתו,  לשכונה שלו ולחבריו מאתמול,  נזהר מלהשמיע את דברי ה"ציונות" הללו המפעימים אותו.  לשונות רעות התגלגלו בשכונה, שהנה התקבל לפנימייה בהשתדלות עסקני ועד עדת הספרדים,  הלוא אין הוא אלא נער משוק תלפיות,  לא ייתכן שהתקבל בזכות עצמו.  הוא הרגיש שבוחנים אותו לראות אם לא עלו לו המדים האלה לראש,  אם לא נהיה כאחד המַפּאיניקים האלה,  בעלי הבית של המדינה,  שמאחורי הפּתוֹס ודברי הגבוהה שלהם,  הנאמרים לעייפה ברדיו ובעיתונות,  מסתתרת כוונת הניצול וההפליה של האחרים, כמו שהוא שומע לא אחת בשיחות המבוגרים בבית הכנסת. הסָפק שהתחיל מטיל בדברי המבוגרים האלה עתה החיש את התבגרותו הרוחנית ואת עמידתו על דעתו.  כל אותו הזמן זכר שנפלה לידיו הזדמנות שאין להחמיצה - מן הרגע שנודע לו שהתקבל לפנימייה הצבאית ידע זאת.  לכן לא ביזבז זמן,  לא התפרע ולא הפר משמעת כמו שהיה עושה בבית הספר היסודי,  וזמן רב לאחר שכבר ידע שאין הוא נופל מאחרים,  ובכמה תחומים הוא אף עולה עליהם,  וראה שעל ספסל הלימודים ועל מסלול האימונים נשכחים הייחוס והמעמד,  ותכונות אחרות הן העומדות למבחן,  הוסיף הוא עצמו לראות את עצמו חניך על תנאי,  גם כשהיה ברור שהוא הולך וכובש לו מקום של חניך מצטיין.

 

לדבר אחד התקשה להתרגל,  וחייך בהנאה משום מה כשכינו אותו חבריו "מפונק" בגללו: לאוכל,  לתפריט קבוע זה של מרגרינה וזיתים וביצים קשות וריבה ולחם אחיד ותבשילים תפלים.  הוא התגעגע על האוכל של אמא מפנקת,  על התבלינים הריחניים.  יום אחד החליט לשמוע בקולו של אביו והביא לו מן הבית צנצנת סְחוּג:  ונדהם איך ערפו אותה חבריו האשכנזים כשהציע להם ממנה - התברר לו אז שרובם ידענים ומבינים באוכל מזרחי,  פוקדים מושבעים של מסעדות מזרחיות משובחות בשעות חופשה. אבל היה להם גם "חֵיך שיכְּנוֹזי" כדברי אחד מהם, והתפריט המשעמם של הפנימייה לא היה להם סוף העולם.

 

בינתיים ערכה אמו את השולחן וסידרה צלחות וצלוחיות של סלט וסְחוּג וחילבּה וג'חנוּן,  ופיתות ריחניות,  וכיכר של לחם אחיד,  בְצוּעה בידיים,  ומזלגות וכפות לא מתאימים, אבל לא סכינים - אולי לא רגילים להשתמש בסכין פה. בקערות גדולות הגישה רוּמיה נתחי עוף בכּוּרכּוּם ופפריקה,  אורז בעגבניות ואפונה,  וירקות ממולאים. "תשתו כוסית ערק לכבוד השמחה?" שאלה רוּמיה,  ואַבְשִי לבש שמץ מפני המפקד שלו ואמר בנחת אבל בתוקף: "לא, ימא, צריך עוד לנסוע ולעבוד היום." בידיים אחזנו את העוף המהביל וטרפנו בכל התיאבון של בחורים צעירים שעובדים קשה בצבא.  באותה שעה לא העליתי על דעתי שאַבְשִי הנינוח והעסוק בשלו שם לב שאני אוכל הכל עם הרבה פיתות ולחם על אף שפע המאכלים האחרים. לא לעתים קרובות ראיתי את אמי הדכאונית בביתי שלי רווה נחת ממני כמו רוּמיה זו,  שבפניה המאירות נטעה בי הרגשה שאין לה שמחה גדולה יותר מלראות אותי אוכל ונהנה ממטעמיה. אולי אצל אמא שכזאת גדלים בחורים חזקים ובוטחים בעצמם כמו אַבְשִי?

 

את הפנימייה סיים אַבְשִי חניך מצטיין,  ולא היה גבול לגאוותו,  הוא ידע שנפתחה לפניו הדרך לדבר האחד שהוא נושא את נפשו אליו: לעשות קריירה בצבא,  לעלות בסולם הפיקוד,  להיות חייל מקצועי בצבא ההגנה לישראל – זה הדבר שיכול לפתוח לנער כמוהו את השער לחברה ולעולם.  נציגי החילות הלוחמים באו אל הפנימייה וחיזרו אחריו וביקשו לשדל אותו להצטרף אל חילם שלהם.  הוא החליט להתגייס לצנחנים.  מכבר ראה את עצמו ברוחו מסתובב בשוק תלפיות לעיני בני שכונתו בכומתה אדומה ובכנפי צניחה.  לחיי הצבא הסתגל בקלות,  התוודע לאנשים חדשים,  רבים מהם בני קיבוצים,  הללו שנחשבו לחומר שקרוצים ממנו בחירי הלוחמים והמפקדים.  חיי הפנימייה הכשירו אותו להתהלך ולהתרועע אתם ועם שאר בני טובים,  אבל רשויות הצבא ידעו שהוא שייך גם לעולם אחר,  והוא יודע להידבר גם עם בני שכונות ועולים מארצות אסיה ואפריקה,  והוא יודע לטפל בנפקדים ובמתפרעים ובסרבני פקודות.  באישיותו ובנוכחותו, בקומתו הענקית ובכושרו הגופני עשה רושם על אלה ועל אלה.  ורשויות הצבא ביקשו לנצל זאת.  הוא התגעגע על חבריו מן הפנימייה,  שנקשר אליהם והם נקשרו אליו, ובקורס הצניחה ובקורס הקצינים פגש בשמחה רבים מהם שבאו מכל החילות הלוחמים.

 

זמן קצר לאחר שסיים בהטציינות את קורס הקצינים פגש את רב-סרן מרדכי אֵדֶלְמַן, המכונה מוֹדי, יוצא פלמ"ח שלחם בחטיבת הראל, בפיקודו של יצחק רבין, והפגישה הזאת היא שהביאה אותו ליחידה הנבחרת שבה הועלה הבוקר הזה בטקס חגיגי לדרגת סֶגן,  ואץ הביתה להתגאות בפני אמו,  וכך זכיתי גם אני מן הכבוד הזה.  לימים נודע לי שרב-סרן מוֹדי אֵדֶלְמַן עצמו כבר היה כמעט בן בית אצל רוּמיה,  ופעם אחת אף העזה לגלות לו שהיא חרדה לאבשי שלה,  אין היא יודעת בעצם כלום על מעשיו בצבא,  ומודי מיהר להרגיע אותה ולהבטיח לה שיש לה בן נהדר,  אבל לא הצליח לסלק את הפחד שבלבה.  הלוא בצבא הזה ככל שאתה נפלא ונהדר יותר,  כך נראה שנישקפת לך סכנה גדולה יותר.  גאוותה בכומתה האדומה הרכוסה לו על כתפו היתה מהולה בשמץ של איבה מסותרת לצבע היוקרתי הזה.

 

עכשיו,  אחרי אתנחתה שתכליתה להבדיל בין הטעמים, הגישה רוּמיה בקערת חרסינה כחולה מיני מתיקה מעשה ידיה,  והשלימה את החגיגה בתה מתוק בנענע.

 

"אתם עוברים את הגבול,  נכון?..." שאלה אותי.

 

"יַמא!" נכנס אַבְשִי לתוך דבריה.

 

"הוא חושב שאני לא יודעת! הכל בא לי בחלום."

 

אַבְשִי הודה לאמו על הארוחה בניע ראש ובמלמול של הנאה וחיבה,  והיה נלבב כולו למראה כשהסתכל בה בעיניים טובות.  התקנאתי בו.  שלא כמוני הוא מקבל את משפחתו כמות שהיא,  בלי אבק של מבוכה וביקורת. כשנפרדה ממנו בנשיקות וחיבוקים,  נתנה גם בידי שלי, כמו בידו שלו,  צרוך של מטעמים.  "שמתי לך סחוּג וחִלבּה, ראיתי שאתה אוהב את זה." ניענעתי בראשי ולחצתי את ידה בשתי ידי.  "מתי שאתה בחיפה," אמרה לי, "בוֹרוּך הבא.  החברים של אבשוֹלוֹם כמו בנים שלי."

 

בדרך לשוב אל היחידה בג'יפ התכנס אַבְשִי והתבצר בעצמו,  כאילו לאחר הקִרבה שנהג בי הוא מודיע לי עכשיו את גבולותיה.  אמנם לקח אותי לביתו עמו עוד שתי פעמים, ובפעם האחרונה אף נכנס חשד בלבי שהוא מביא אותי כדי לשדך אותי למרגלית, אחת מאחיותיו, שחרחורת יפה ונמרצת. מרגלית ואני החלפנו מבטים וכמה דברים קצרים, ומתוך מחשבה ערטילאית בטֵלה של צעיר ששוקל אפשרויות שיערתי שאולי היה יכול להתפתח כאן קשר. אבל כששמעתי את אַבְשִי ואת אחיו מתפקעים מצחוק ומספרים איך עשו כמין בית דין שדה למחזר אחד של שושנה אחותם,  וחקרו אותו שתי וערב וקצצו את זנבו והבריחו אותו,  החלטתי שגם אילו היה לי עניין לא היה לי מה לחפש כאן,  בוודאי לא כל זמן שאני חניכו ופְקוּדו של אַבְשִי.  אף על פי כן נדמה לי עד היום הזה,  שוב במחשבה ערטילאית בטֵלה,  שאילו היה הדבר תלוי באֵם,  אולי הייתי מצליח.  הרגשתי שהיא מחבבת אותי.  ואולי אני טועה,  ואין לתלות זאת אלא בעצם הדבר שהייתי נוח לנהות אחר אשה מסבירה פנים,  אמא גדולה כזאת,  שאמי שלי שונה כל כך ממנה.

 

 

אני עצמי הייתי מיועד מלכתחילה לחיל המודיעין, לתפקיד שייחדו לי אנשי הקשר של המורה אַבְנוֹן בצבא, בשל ידיעותי בשפה הערבית,  שהצטיינתי בה.  הכל התחיל מן המורה אַבְנוֹן הזה בתיכון,  האיש ששידל אותי לוותר על המתמטיקה ושאר לימודים ריאליים שהצטיינתי בהם, וללכת למגמה המזרחנית.  הוא שחיבב עלי עוד את שפתם ואת תרבותם של הערבים,  שהיו חביבות עלי ממילא. מבֶטן ומלידה קלטתי מן האוויר את השפה הערבית המדוברת - אבי,  שהיה דור שישי בארץ,  דיבר ערבית פלשתינאית כערבי לכל דבר,  ובתיכון התחלתי ללמוד את השפה הספרותית אצל אדון שַהרָבָּאנִי,  עולה מעיראק שדיבר עברית במבטא כבד והתהלך בחליפת פסים ובעניבה שהביא משם וכל הופעתו עוררה קצת גיחוך.  שיעוריו לא העירו בנו התלהבות יתרה.  עד שהועבר לעיירת פיתוח ובמקומו בא המורה אַבְנוֹן,  צבר שחרחר ודק גזרה כבן שלושים,  ממשפחה יקית מכובדת בירושלים,  אחד מהחֶברֶה,  שלבש חולצה בעלת שרוולים קצרים בקיץ וסוּרגות שנרכסות ברוכסן בחורף.  לא אחת אירח אותנו, תלמידי המגמה המזרחנית,  בביתו שבשכונת רחביה.  אשתו מיכל,  יפהפייה שחורת שער בעלת עיניים ירוקות,  שהיתה בת בית בהזיות של כל בחור וטוב בינינו,  היתה מורה לפיסיקה בתיכון אחר ועשתה דוקטורט באוניברסיטה. בחיוך לגלגני סלחני ראתה את הבנות שבמגמה המזרחנית תולות באַבְנוֹן עיניים של התפעלות והערצה.  פעם אחת פגשתי אותה קונה כנפיים של עוף באטליז אחד בשוק מחנה יהודה דווקא,  לא רחוק מביתי.  "אַבְנוֹן אוהב את זה מאוד," אמרה בחיוך,  ואני נאלמה לשוני ועמדתי כמו גולם לנוכח יופיה ומעצם הדבר שהכירה אותי.  בביתו היה המורה אַבְנוֹן מכבד אותנו בקפה ערבי או בתה אנגלי ובעוגות משובחות מעשה ידיה של מיכל.  פעם אחת שאלה אחת הבנות במבינוּת איך עושים עוגה כזאת,  ואַבְנוֹן אמר:"זה לא כל כך פשוט,  צריך לדעת פיסיקה בשביל זה," ואשתו מיכל זרקה עליו כר לעינינו,  וכולנו התגלגלנו מצחוק,  ושוב אמרתי בלבי שבבוא העת תשרור גם בביתי שלי שאקים לי אווירה של משובה לבבית שכזאת - בשום פנים לא יהיה קודר כבית הורי.  בפגישות האלה היינו קוראים קטעים נבחרים מיצירות של סופרים ערבים,  טאה חסין,  תאופיק אל-חכים,  אחמד שאוקי,  ואחרים.  היינו יושבים אצלו בטרקלין מרוהט בשולחנות ובשרפרפים דמשקאים,  ומי שלא מצא לו מקום ישב על השטיח.

 

בצבא היה המורה אַבְנוֹן צנחן,  ובגלל פציעה הועבר לתפקיד אחר שלא היה מדבר עליו.  התהלכו מיני שמועות ואגדות על עלילותיו בפעולות חשאיות מעבר לגבול. עניין החובה לשרת את המולדת כמיטב היכולת וההכשרה היה כאש בעצמותיו, והוא הבטיח שבוגרי המגמה ישובצו ביחידות המודיעין של צה"ל. ידענו שהוא מבקר אצל תלמידיו המשרתים בצבא כמו ידיד ורע. עוד איחל לתלמידיו שבשובם בשלום מן השירות בצבא יהיו תלמידי החוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. אני עצמי לא השתוקקתי דווקא להיות חייל קרבי,  אף על פי שאבי,  איש הארגון הצבאי הלאומי בימי שלטון הבריטים,  ראה בחיילים הקרביים את ממשיכי דרכם של המכּבים.  בסתר לבי פחדתי מן השירות בצבא,  אף על פי שלא גיליתי זאת לאיש מעולם. את הטירונות במחנה שמונים סיימתי בהצטיינות,  ילד טוב ירושלים שכמוני, מרוּבע וממושמע,  שממלא כל מטלה כמיטב יכולתו.

 

להפתעתי נשלחתי לקורס מפרך של מפקדי כיתות חיל רגלים,  וגם אותו סיימתי בהצטיינות.  נחשבתי משום מה לחייל מעולה.  לציון מיוחד זכה שיקול הדעת שלי בהתקפות ההיתקלות,  שכיוונתי תמיד לפתרון בית הספר,  ופעם אחת, כשלא כיוונתי,  הוחלט לאמץ את הפתרון שלי.  אני משער שהכושר הזה לקרוא מהר מצב ומַפה קשור באותו כשרון מיוחד למדעי המחשב שעתיד הייתי להצטיין בו לאחר זמן, ובכוחו עשיתי את הוני לימים.  כשביקשו לשלוח אותי לקורס קצינים אמרתי בלבי מתוך לגלוג על עצמי שעוד אגיע לדרגת אלוף רק בגלל החשש הזה מפני כשלון ואימת העונש והעלבון והפגיעה. על כל פנים בינתיים הושארתי שם להדריך במחזור חדש של קורס מ"כּים חי"ר,  ועדיין חיכיתי לאותה הצבה ביחידת המודיעין.

 

כשבא אחד רב-סרן מוֹדי אֵדֶלְמַן יום אחד וביקש להיפגש אתי,  קיוויתי שאני נגאל סוף סוף מן הריצה על הגַ'בְּלָאוֹת והולך להיות חייל חכם ולא חייל קרבי דווקא בחיל המודיעין. שעה ארוכה ריאיין אותי אֵדֶלְמַן זה על חיי ועל משפחתי ועל עבָרי,  וזאת היתה הפעם הראשונה שהעלמתי בתשובה רשמית שאבי היה לפנים איש האצ"ל,  והיום הוא איש תנועת החירות,  ושאני עצמי חניך תנועת הנוער בית"ר, מחשש שמא יקלקלו המפאיניקים את סיכויי להתקבל לחיל הנכסף. ובתום הראיון, כשכבר עמדתי על יד הדלת,  זרק אל גבי: "אתה מוכן להרוג?" צמרמורת עברה בעורפי ובמורד גבי. אמרתי לו שהייתי מוותר על התענוג והכבוד, אבל בשיעור הראשון ברוֹבה בצבא אמרו לי שזה נועד להרוג,  ולא שאלו אותי אם אני מוכן לזה או לא. זאת היתה הפעם הראשונה שילד טוב ירושלים כמוני העז לנקוט נעימה צינית בתשובה למפקד.  בימים הבאים לחש לי לבי דבר,  ולא הייתי בטוח כל כך שאני רוצה להיות בחיל המודיעין.  משעברו עוד שלושה חודשים ולא שמעתי ממנו כלום,  פגו חששותי,  אבל גם כמעט נואשתי מהבטחותיו של המורה אַבְנוֹן,  וכבר כמעט הסכמתי לצאת לקורס קצינים - ממילא אני נקרע בהדרכה בקורס מ"כים,  מוטב אפוא שיצא לי משהו מקריעה שכזאת.

 

עשיתי נסיון אחרון וכתבתי למורה אַבְנוֹן ושאלתי אותו "בשביל מה למדנו ערבית ומזרחנות ובשביל מה טרחת בנו,  ולמה הבטיחו לנו מה שהבטיחו".  יומיים לאחר שהתקבלה תשובתו המרגיעה של המורה,  נקראתי אל שליש היחידה,  והוא שלח אותי עם מכתב סגור למטכ"ל. בשאגות ובקפיצות קרב,  כמו שהחברה אומרים,  עשיתי את הדרך אל צריף המגורים שלי וצרחתי "הוצבתי במטכ"ל" באוזני כל מי שרצה ולא רצה לשמוע.  כבר ראיתי את עצמי משתלם באנגלית ובצרפתית ובספרדית - הלוא במודיעין זקוקים ליודעי שפות ואני אוהב ללמוד שפות זרות.  בדרך אל המטכ"ל היה עלי לעבור,  על פי ההוראות,  דרך משרד שלישות אחד,  ושם אמרו לי, לחכות בחוץ,  יבואו לקחת אותי. ואכן בא ג'יפ עם נהג במדי צנחן,  ואני אמרתי לו: "זאת כנראה טעות,  אני הולך למודיעין." "תעלה בלי חכמות," אמר לי,  והסיע אותי לבסיס אחד במרכז הארץ. שם חיכה לי סֶגן משנה שחום עור, מתולתל ומזוקן, ענק גברתן גבוה בראש מכל הסובבים אותו, בעל צוואר אדיר וידיים שריריות משורגות גידים. מלבד כנפי הצניחה היו לו על חזהו כל מיני אותות של קורסים, עד שהעלה על דעתי אחד מחבורת "הקצינים החופשים" של גמאל עבד אל-נאצר,  כשדיבר לא היו חי"ת ועי"ן מזרחיות במבטא שלו,  ולרגע חשבתי שהוא סתם אשכנזי שחור,  כמו שקורה לפעמים.  "אתה החדש?" שאל אותי כאילו אני יודע שאני החדש,  ולא המתין לתשובה.  "מה שמך?"

 

"שאוּל בר אדון."

 

"שמי אבשלום וקוראים לי אַבְשִי.  תקבל נשק וציוד ותלבש בגדי עבודה ותתאים חגור ותיגש אלי."

 

 

3

 

בפיקוד פלוגת השחורים הוחלט שבחופשה הראשונה ניסע אַבְשִי ואני לטבריה,  לראות איך אפשר לעזור שם לזַכּי,  שחברתו מֶרי הרתה לו,  והיא לא רוצה להתחתן,  והיא לא רוצה לעשות הפלה,  וזַכּי אובד עצות. ימים התהלך כצל וניכר בו שהוא שרוי במועקה קשה. בתחילה הייתי סבור שהוא מדוכא בגלל הפשלה במסגד. זַכּי היה טברייני אַסְלי,  בדרן עליז ומשובב נפש,  שבגללו השתלבו בדיבורנו מיני ביטויים בעגה הטבריאנית,  כמו "בלוּט",  כלומר לא דובים ולא יער,  "חליק",  כלומר עזוב את זה,  ו"שוּף לַכּ" - תראו אותו.  כשנחה עליו הרוח היה משכיב אותנו מצחוק בבדיחות וליצנויות וחידודי לשון. לפעמים פרץ הוא עצמו בצחוק סוחף כל כך מרעיון מבדח שעלה על דעתו,  עד שלא היה מסוגל לדבר ולספר לנו אותו,  אבל לא היה צורך בזה,  כי צחוקו עצמו היה מצחיק ומידבק כל כך,  שהיינו צוחקים עד דמעות וכאב בטן בלי לדעת על מה.  במסעות המפרכים ביותר של פלוגת השחורים - שבימים ההם,  בשנות 1961-1959,  לא היתה אלא מחלקה מוגברת - היה שובר את הנכאים בבדיחה או בחיקוי מוצלח מאין כמוהו,  ומזריק ככה עידוד לכל נפש שפופה.  לפעמים הייתי תמה,  ספק בצחוק ספק בחרדה קלה, מה יהיה אם בעיצומו של סיור אמת מעבר לגבול בלילה יפרוץ זַכּי פתאום בצחוק קולני שאין עליו שליטה.  אבל זה לא קרה כמובן.  בפעולות שכאלה היו לנו דברים אחרים לחשוב עליהם.  עוד קודם שיצאנו לפעולות ממש ביקר אצלנו הרמטכ"ל רב-אלוף חיים לסקוב,  וכשנועדנו אתו כולנו במועדון הפלוגה,  שאל אותו אַבְשִי מתי נצא לפעולות.  רב-אלוף לסקוב תלה בו את עיניו בשתיקה ארוכה ומצץ את המקטרת שבידו,  עד שאמר: "אתם תצאו לפעולות כאשר צה"ל יזדקק לכם.  בינתיים תתאמנו ותתאמנו עוד ועוד עד שתהיו מחושלים כפלדה מגוּלוונת, ושום מכשול ושום קושי לא יעמדו בדרככם." אַבְשִי, שהעריץ את לסקוב,  החל לבצע עוד סדרת אימונים שתוכננה לפלוגה,  ובכלל זה גם פעולות מיוחדות במגזר הערבי שנועדו להכשיר אותנו במנהגים ובאורחות החיים של בני דודנו,  שנוכל להתערב בתוכם ולהיות כאחד מהם. זַכּי היה חיוני מאוד באימונים האלה.  הוא היה מוכשר מאוד לשפות,  ובכוח החקיין שבו ידע לא רק לחקות להפליא מרוקאים ותימנים ועִראקים משלנו,  אלא גם היה מומחה טבעי להדרכה בדיאלקטים ובמבטאים של הערבית המדוברת,  ודיבר במבטא מושלם סורית ומצרית,  והיטיב לדבר פלשתינאית יותר מכולנו.

 

ביום שישי אחד יצאנו לרענן אחד מאימוני ההתחפשות שלנו.  כיתה נבחרת אחת מן המחלקה,  בלי שום "בלונדינים",  כמו שקראנו לקיבוצניקים שהערבית לא היתה שפת אמם,  שתיגבר בהם רב-סרן מודי אֵדֶלְמַן את היחידה,  נכנסה הפעם למסגד אחד ביישוב ערבי ישראלי, והשתלבה בתפילה. קשה לדעת אל נכון איך ואיפה השתבש משהו,  ומה עורר את חשדו של מוסלמי זקן אחד, ומפני מה נטפל אל זַכּי דווקא בעקשנות לתהות מה טיבו. בימים כתקנם אולי היה זַכּי נחלץ בשלום, אולי היה פוטר את הערבי הזקן בכמה חידודים ומניח את דעתו,  ושמא אף לא היה מעורר חשד מלכתחילה.  רק לאחר זמן הבַנוּ שזַכּי כבר היה מודאג כנראה בגלל חבֶרתו מֶרי,  ועל כל פנים איבד את עשתונותיו והרים קול על המוסלמי,  וקמה מהומה,  זַכּי מצא את עצמו מוקף וניסה להיחלץ מן המעגל בדברי התנצלות. למזלו ולרוע מזלו גם יחד היה גם אַבְשִי בין המקיפים אותו, ונזעק מיד ואחז בזַכּי והחטיף לו כמה סטירות וסילק אותו החוצה חיש מהר,  וקודם שהתאושש מישהו דיוֹ כבר היה כל העניין מטושטש ואנחנו התרחקנו משם במהירות.  לאחר נסיעה של רבע שעה הוריד אותנו אַבְשִי מן הטנדר בשדה אחד וסטר לזַכּי על פניו וצרח עליו: "נמושה,  אפס,  חתיכת חרא - אתה חושב שלא ראיתי אותך מושיט יד לכיס האחורי? החרא הזה," פנה אלינו הצופים במחזה בהתרעשות שתוקה,  "שכח שאין עלינו תעודות והיה מוכן להזדהות כחייל כדי להיחלץ - הוא היה מסגיר ככה את היחידה," צעק אַבְשִי,  וזַכּי הרועד מבכי וממין צחוק היסטרי נדהם מן ההאשמה הזאת.  אפשר שבאמת רק אינסטינקטיבית ושלא מדעת נשלחה ידו אל הכיס האחורי, ועדיין אין פירוש הדבר שהיה שולה את התעודה אילו מצא אותה בכיסו,  אבל אַבְשִי לא היה מוכן להסתכן בכגון זה. את זה כבר ידענו,  הלוא גם משום כך,  כמו שהבנתי אז, בחר בו רב-סרן מודי אֵדֶלְמַן לאמן ולגבש יחידה פרועה של חיילים שרובם יודעי ערבית מבטן,  וביניהם לא מעטים שהרצל וז'בוטינסקי היו להם שמות רחובות בגוש דן, ואחדים מהם פראי אדם שלולא גויסו ליחידה בוודאי היו מוצאים את מקומם בעולם הפשע.  רב-סרן מוֹדי ידע שרק מפקד עקבי עקשן כמו אַבְשִי,  שאינו מוכן לסור ימין ושמאל מן הביצוע המושלם,  יוכל להפיק מן הערב רב הזה את המיטב בלי שתימצא באישיותו פִרצה של חולשה שיוכלו לנצלה. רב-סרן מודי עצמו הוא שבחר את רובם לאחר שריאיין אותם, על פי כל מיני המלצות של "המרגלים השתולים" שלו, כדבריו, בבתי ספר ובחבורות הרחוב ובמחנות צה"ל, והוא ששיכנע את המטה הכללי ואת מפקדיו שאפשר להוציא גם מבני שכונות העוני ומן העולים מן המזרח חומר אידיאלי ליחידת מודיעין שכזאת. ואכן ידע אַבְשִי להוציא אל הפועל את תורתו של רב-סרן מודי.בתצפיות ובמסעות ובתרגילי הניווט ובמארבים ובשאר אימונים מפרכים,  ולא פחות מזה בשיעורים ובהרצאות ובתרגולים בשפה ובתרבות הערבית,  הקפיד ודיקדק בלי רפיון,  ובשעת רתחה לא היסס מלהרים יד ולהכות את הפראים שבחבורה - התכתשות שבין גבר לגבר,  כביכול - ולטעת בהם ככה דרך ארץ בפני בריון כמוהו.  עתידה התעלמות זו מפקודות מטכ"ל להיזקף לחובתו בבוא יום קידום לכל שִקלוּליו.

 

יום אחד,  בעיצומה של עלייה תלולה קשה במשעול הררי במסע,  נעמד גמליאל,  תימני שחור משעריים,  ושאף רוח ונאנח ואמר במין השלָמה ליצנית: "אוֹ אוֹח,  דופקים את השחורים..." וזה העיר צחוק גדול - זה היה ביטוי שהתחיל להיות רווח אז,  וגם שמה של סדרת כתבות ב"העולם הזה". מאז קראנו לעצמנו "השחורים" או "פלוגת השחורים". מכל הדברים שקרו לנו ביחידה ההיא,  מהם הסתבכויות של היתקלויות באש וקרבות מעבר לגבול בלילה,  צרובה בנפשי עד עצם היום הזה פעולה לא קרבית דווקא.  לילה אחד יצאנו לנגב לתרגיל ניווּט קשה.  אַבְשִי בחר מסלול של שלושים קילומטרים,  עד הר ירך,  סמוך מאוד לגבול המצרי.  את הניווט בקטע האחרון של המסע, מַהלך שנים עשר קילומטרים, הטיל עלי, ואני, שלמדתי והכנתי את הנתיב יפה-יפה על המפה והכנתי תשקיף מדוקדק מבעוד יום,  הולכתי את הכוח ברגל בטוחה. לפנות שחר, כשהתחיל הר ירך להסתמן על קו הרקיע ונשאר עוד פחות מקילומטר אחד עד היעד, חלה התרופפות במשמעת ובשקט המופתי ששררו במסע כל הלילה, ואני לא הקפדתי ונתתי לחֶברֶה להתפרק ולפטפט מעט מתוך התרגשות ושמחה שהנה נגמר המסע,  והניווּט היה מדויק,  והגופים עמדו יפה במבחן.  פתאום הדביק אותי אַבְשִי ונעמד לפָני ועוזי דרוך בידו.  כל הלילה הלך באמצע הטור בעמדת משקיף ומפקח, ולא התערב בפיקוד ובניווּט.  עכשיו הגיח פתאום מגבּי ועצר את הטור.

 

"שאוּל,  מה הברדק הזה?" אמר.  "אתם כמה מאות מטרים מן הגבול - ככה מדברים ומפטפטים כמו בדיזנגוף? שאוּל, אכזבת אותי!"

 

עד היום הזה נשמתי פצועה מן המילים האלה,  ועל אף ההצלחה הגדולה שעתיד אני להצליח בחיי,  ובכלל זה גם בהנהגה של בני אדם בעולם העסקים הנוקשה של תעשיית המחשבים,  נשארה צלקת חיוורת בבטחוני בעצמי.  "שאוּל, אכזבת אותי." ראוי היה לי לדעת שלא איש כאַבְשִי יקבל התרופפות שכזאת אפילו מטר אחד לפני סוף המשימה.  אלף פעמים שאלתי את עצמי אם אמנם ממדיניות ולא מחולשה לא מנעתי את ההתפרקות ההיא.  בימים הבאים התהלכתי שפוף כולי.  לכן הבנתי יפה לנפשו של זַכּי,  עכשיו ששטף אותו אַבְשִי ככה לאחר הפאשלה במסגד,  ויצא מכליו עד כדי הנחתת סטירה על פניו,  אף על פי שזַכּי לא היה מן הפראים שהיו צריכים בתחילה קצת אילוף בשפת המכות.  אבל החשד אכן היה קשה מאוד.  האומנם היה זַכּי מסגיר את היחידה ברגע של חסרון שיקול דעת?

 

"איך שאנחנו מגיעים לבסיס אני זורק אותך מהיחידה," אמר אַבְשִי פתאום בשקט מאיים.  "כדאי לך שאני אחסל אותך ולא הסורים."

 

"אתה לא מתכוון ברצינות," אמר זַכּי בבעתה ובתחינה. בתוך חודש ימים עמד להשתחרר משירות החובה,  והחשש לגמור ככה העיר בו חלחלה.

 

אולי מן הפצע שהיה בנשמתי שלי מאז המסע להר ירך, שאבתי אומץ ואמרתי לאבשי; "אנחנו מבינים את הכעס שלך,  אבל אולי זה לא היה רעיון גדול כל כך - להביא אותנו למסגד שכולם מכירים את כולם שם. אולי בסופו של דבר הלקח ממקרה כזה יכול להציל חיים דווקא - לא יזיק לרס"ן מודי לדעת את זה."

 

אַבְשִי הסתכל בי,  היה נדמה לי שאני רואה את הגלגלים מסתובבים במוחו על פי עיניו,  זעם ההתקוממות האינסטינקטיבית הראשונה נגד דברי,  התחלף בהן להרהור. היה ברור לי שהוא רואה את דברי בכובד ראש רב. לא איש כמוהו יודה בקול רם לעיני כולם שאולי הגזים,  אבל היתה לו דרך משלו לומר זאת.

 

"בואו לדיזנגוף," אמר כזורק פקודה.

 

כולם התחייכו. אפילו זַכּי. בימים הבאים דבק בי זַכּי, שראה בי את מושיעו. ראיתי שהוא מתהלך מדוכדך,  והייתי סבור שכמוני בשעתי גם הוא אוכל את עצמו בגלל הפאשְלה שלו.  ידעתי שזה עניין שבין אדם לעצמו,  וקשה לעזור לו.  בכל זאת ניסיתי לעודד אותו יום אחד,  ואמרתי לו שזה לא סוף העולם.  באותה שעה שפך זַכּי את לבו לפני וסיפר לי על צרתו עם חבֶרתו מֶרי.  "אני לא יודע מה לעשות," אמר במצוקה.

 

אמרתי לו: "תספר לאַבְשִי."

 

"לאַבְשִי!"

 

על כן הוחלט בפיקוד פלוגת השחורים שבחופשה הראשונה אַבְשִי ואני נוסעים לטבריה אל זַכּי,  לנסות לדבר על לבה של מֶרי.

אמצע עמוד 28