מסע להררי מאג'יפור - מאת רוברט סילברברג - 1997

מסע להררי מאג'יפור

רוברט סילברברג, יובל בן ענת (תרגום מאנגלית)

THE MOUNTAINS OF MAJIPOOR, Robert Silverberg

 

 

 

 

"ארהיב ואומר שמעולם לא הרחיק אדם

יותר ממני... ערפל סמיך, סופות שלג,

קור עז וכל מה שמסוגל לסבך את הניווט,

וקשיים אלה הוחרפו עוד יותר בגין

מראיה האיום של הארץ, ארץ שהטבע

גזר עליה שלא תחוש לעולם את חומן של

קרני השמש, וכי תיקבר לנצח מתחת

לשלג וקרח תמידיים..."

[קפטן ג'יימס קוק, "יומנים"]

 

 

 

1

 

השמים,  שצבעם היה תכול צלול ועז במשך אותם שבועות

על גבי שבועות שבהם עשה הַארפיריָאס את דרכו צפונה,

לתוך האזור הקודר והסוער הזה,  הפכו ביום ההוא בבת-אחת

לאפורים-כהים.  האוויר הלך והתקרר עד כדי כך שנדמה כי

צינה עזה כזאת גורמת לכוויות בעור.  בנוסף על כך החלה

לסעור רוח עזה וצולפת בתוך המעבר הצר שבתוך רכס

ההרים הכביר שממול ונשאה עמה עננים של חלקיקים זעירים

וקשים,  ריבוא עצמים שהיכו בלחייו החשופות של הארפי-

ריאס,  כמו חרקים עוקצים קטנים.

 

"אדוני הנסיך,  אתמול שאלת אותי מהי סופת שלג," אמר

קורינאאם,  הממיר-צורה,  ששימש כמורה-דרך של המשלחת.

"היום זה ייוודע לך."

 

"חשבתי שכעת אמור להיות כאן קיץ," אמר הארפיריאס.

"האם יורד שלג בשממות חינטור אפילו בקיץ?"

 

"אפילו בקיץ,  בפירוש,  ואפילו לעתים תכופות מאוד," ענה

קורינאאם בשלווה.  "לעתים השלג יורד ללא הפוגה במשך

ימים רבים.  קיץ של זאבים,  כך אנו מכנים זאת.  כאשר השלג

נערם בערימות שגובהן עולה על קומתו של סקאנדר,  סטיטמו-

אים מוכי רעב מגיחים בעשרותיהם מהצפון הרחוק כדי להתנפל

על עדריהם של החקלאים,  הרועים למרגלות ההרים."

 

"חי הגבירה,  אם זה ייחשב לקיץ,  כיצד ייראו החורפים

במקום הזה?"

 

"אם אתה אדם ירא-אלוהים,  מוטב לך להתפלל כדי שההשג-

חה העליונה לעולם לא תזמן לך אפשרות לגלות זאת,"

אמר קורינאאם.  "הבה נמשיך בדרכנו,  אדוני הנסיך.  המעבר

ממתין לנו."

 

הארפיריאס צימצם את עיניו בדאגה לעבר הרכסים המשונ-

נים שממולם.  השמים הכהים נראו חבולים ונפוחים.  הרוח

שצלפה בעוצמה גוברת והולכת הטיחה-השליכה חופנים של

אותם חלקיקים קטנים וחדים לתוך פניו - הם הטריפו את

דעתו.

 

הארפיריאס חשב כי הכניסה ללועה של הסופה כמוה

כהתאבדות.  הוא הציץ לעבר קורינאאם.  הממיר-צורה

לא היה מוטרד כמדומה מהסופה המתעצמת מעליהם. גופו

העדין והכחוש היה עטוף רק בפיסת אריג צהובה קטנה

שהקיפה את מותניו; בפלג גופו העליון, הירקרק, שנראה

כמו גומי, לא ניכרה שום תגובה לקור המקפיא והפתאומי.

פניו, שלמעשה לא נראו בהם שום תווים - אפו היה זעיר,

פיו לא היה יותר מסדק, ואילו עיניו הצרות התלכסנו בזווית

חדה מתחת לגבותיו הכבדות - לא גילו שום הבעה.

 

"אתה באמת חושב כי יהיה זה מן החוכמה לחצות את

ההר בעיצומה של סופת שלגים?" שאל הארפיריאס.

 

"זה יהיה נבון יותר מאשר לחכות כאן למפולת השלגים

ולשטפונות שיבואו בעקבותיהם," אמר הממיר-צורה. עפעפיו

הכבדים עלו לרגע.  בעיניים הכהות והבלתי-מתרצות שנתגלו

תחתיהם נראה מבט בלתי-מתפשר.  "כאשר נוסעים בדרכים

הללו בתקופה של קיץ-זאבים, הכלל אומר שככל שתעפיל

לגובה רב יותר כן ייטב, אדוני הנסיך.  הבה נמשיך בדרכנו.

השלג הכבד עדיין לא החל לרדת עלינו.  זה רק הקרח המבשר

את בואו.  זהו חיל-החלוץ שרוכב על כנפיה של הרוח הרא-

שונה.  עלינו להתקדם הלאה לפני שהמצב יחריף."

 

קורינאאם קפץ לתוך הרחפת שחלק עם הארפיריאס.  שמונה

כלי רכב דומים לה התנהלו מאחוריה לאורך הנתיב ההררי

הצר.  נסעו בהם שני תריסרי החיילים שהשתתפו במשלחת

ששוגרה אל ארצות הצפון המסוגרות והמתנכרות,  והארפי-

ריאס שתומרן לעמוד בראש המשלחת למרות רצונו,  ועמם

הציוד שהיה אמור לאפשר להם לבצע את המסע הקשה

והמסוכן שלהם לאזור שומם ואימתני זה.  אבל הארפיריאס

היסס עוד לרגע, בעומדו לצד הדלת הפתוחה של הרחפת,

ונשא את עיניו ביראה והתפעלות לעבר הסופה הקרבה.

 

"שלג! שלג של ממש!"

 

הוא שמע על שלג.  הוא קרא עליו בספרי האגדות כשהיה

ילד: מים קפואים - זה שלג, מים שקור עז וקיצוני הפך

לאיזשהו חומר מוחשי.  זה נשמע לו קסום: אבק לבן נפלא,

נקי וטהור, קר יותר ממה שהמחשבה מסוגלת לתפוש, שעתיד

להתמוסס למגעה של אצבעך.

 

קסום, כן.  לא מציאותי.  עניין שאגדות עוסקות בו.  בכל

רחבי העולם העצום של מאג'יפור לא ניתן כמדומה למצוא

טמפרטורות נמוכות די הצורך להקפיא מים.  מעולם לא נראה

שלג על מדרונותיו האווריריים של הר הארמון, המקום שבו

התגורר הארפיריאס בנערותו ובעלומיו בין האבירים והנסי-

כים של חצר הקורונאל, במקום שבו מכונות אדירות לקביעת

מזגי-אוויר, מכונות שיוצרו בתקופה קדומה, דאגו לעטוף את

חמישים הערים באביב נצחי ונעים.

 

ובכל זאת,  היו מי שאמרו כי לעתים ירד שלג בחורפים

קשים ביותר לאורך הרכסים הגבוהים ביותר של פסגות

ההרים האחרים: על פני הר זיגנור בצפונה של אלהאנרואל

וכן גם בשרשרת הרי גונגהאר שהשתרעה על פני מרכזה של

יבשת זימרואל.  אבל הארפיריאס מעולם לא פקד את זיגנור,

ומעולם לא הציב את כף רגלו במרחק אלף מילים מסביבתה

וחמשת אלפים מילין מסביב לגונגהארס.  מעולם לא היה בשום

מקום שבו היתה איזושהי סבירות לשלג,  עד שהוטל עליו

באופן פתאומי לפקד על המשלחת הבלתי-הגיונית הזאת

לאזורי הצפון הרחוקים של זימרואל - לתוך הרמה ההררית

הנישאה והנוראה שכונתה שממות חינטור או הספר של

חינטור.  שם היתה מולדתו האמיתית של השלג,  מקום ששמו

נודע לשמצה בגין סערות הקרח המיללות והמקפיאות,  והפס-

גות האימתניות המוקפות קרחונים.  רק במקום הזה בכל

מאג'יפור כולה שרר חורף במלוא מובן המלה: מאחורי

ההרים הנישאים והמפחידים שנודעו בשם תשע אחיות,  שניתקו

כעת חצי-אי שלם מכל העולם וגזרו עליו מזג-אוויר קר

וחמור שהיה רק שלו.

 

אבל הארפיריאס ובני-לווייתו עשו את מסעם לחינטור בימי

הקיץ.  ולכן הוא לא ציפה להיתקל בשלג אפילו במקום הזה,

אלא לראות אולי רק מעט מהשלג שנותר מהחורף הקודם,

שעודנו נערם ומכסה את הפסגות הגבוהות ביותר.  ואמנם הוא

ראה את שרידי השלג הללו.  כשהנוסעים נמצאו במרחק שלא

עלה על כמה מאות מילים מצפון לגבעות עגולות-החזה

שהתנשאו מעל לעיר ני-מויה,  החל הנוף להשתנות,  והצמחייה

והשיחים העבותים פינו את מקומם לקבוצות דלילות של

עצים מעובי-גזע,  ואחר-כך הם מצאו את עצמם למרג-

לות המישורים,  וטיפסו בקצב אחיד על פני המתלול

העולה של סלעי גרניט אפורים דמויי מגן שפולחו על-ידי

נחלים מהירים וסוף-סוף נתגלתה לעיניהן הראשונה מבין

תשע האחיות של חינטור.  היתה זו תרייליקור,  האחות הבו-

כייה.  ואולם על תרייליקור לא נתגלה כל שלג בעונה זו אלא

רק המוני הנחלים והפלגים והמפלים שהעניקו לה את שמה.

 

אבל ההר הבא אליו הגיעו היה ג'אוואניקור,  האחות השחו-

רה,  והדרך שבה נעו צלחה את צלעה וגילתה להארפיריאס

את פניה הצפוניים,  שם שובץ הסלע הכהה בכעין רטיות

לבנות מבהיקות,  שנראו כמו פצעים הצרים עליה.  צפונית

משם,  לאורך צדיו של ההר שנודע בשם קוקולימאייב - האחות

המקסימה - רכס סימטרי שכולו אבן ורודה,  שעוטרה בצריחים

ובמעקות וזיזים רבים לאין-ספור בכל צורה אפשרית - הבחין

הארפיריאס במשהו מוזר עוד יותר: לשונות קרח ארוכות,

לבנות-אפרפרות המשתלשלות כלפי מטה,  שלדבריו של קורי-

נאאם היו אלה הקרחונים,  "נהרות קרח קפואים,  אלה הם,

נהרות קרח הזורמים להם בדרכם אל המישורים,  לאט,  לאט

מאוד,  ומתקדמים בכל שנה רק מטרים ספורים."

 

נהרות קרח! כיצד זה ייתכן?

 

וכעת הזדקרו לפניהם האחיות התאומות שֶלְבוֹקוֹר ומַאלבוֹקוֹר.

אותן לא ניתן להקיף, ועל כן נדרשו הנוסעים להעפיל עליהן

כדי להגיע למחוז חפצם.  היו אלה שני גושי אבן עצומים

ורחבים, שניצבו זה לצד זה, גושים רחבים ונישאים כל-כך,

שהארפיריאס לא היה מסוגל אפילו לנחש את גובהם,  וחלקם

העליון היה מצועף בחשרה לבנה סמיכה,  אפילו מצדיהם

הדרומיים,  כך שכאשר היכתה השמש על פניהם,  הם התנוצצו

וסינוורו לחלוטין את עין הצופים לעברם.  רק מעבר אחד

ויחיד הוביל למעלה,  ונמצא ביניהם,  וקורינאאם אמר כי יש

לחצות אותו עתה.  ובמורד המעבר הזה נשבה רוח סוערת

כל-כך שהעיפה כל מה שעמד בדרכה,  רוח עזה שכמותה לא

חש הארפיריאס מעולם,  רוח שהגיחה מן התופת,  רוח-זאבים,

רוח-שטנית,  קרה ומנקרת וזועפת,  ונושאת עמה את מבשריה

של סופת שלגים קיצית.

 

"ובכן?" אמר קורינאאם.

 

"אתה באמת חושב שאנחנו צריכים לעלות לתוך הדבר

ההוא?"

 

"אין לבו ברירה."

 

הארפיריאס משך בכתפיו ועלה בכבדות לתוך הרחפת והת-

יישב לצדו של הממיר-צורה.  קורינאאם נגע בהגאים,  והרכב

החליק קדימה.  הרחפות האחרות נעו בעקבותיו.

 

במשך זמן-מה נראה הטיפוס רק מוזר ויפהפה.  השלג ירד

עליהם כסרטים מבהיקים סחופי-רוח שהתערבלו והתעופפו

בריקוד בהול ופרוע.  האוויר שלפניהם החל לנצוץ בבוהק

מופלא הודות לפתותים המבהיקים שהתרוצצו סחור-סחור

בתוכו.  הקירות השחורים של המעבר החלו להתכסות בגלימה

לבבה רכה.

 

אך לאחר זמן-מה גברה הסערה, והגלימה נתהדקה והחיבוק

הצמוד שלה היה למחניק יותר.  הארפיריאס לא הצליח לראות

לפניו דבר זולת לובן.  מאחוריו, מימין ומשמאל מכל עבר

השתרע רק שלג, שלג שהלך ונערם יותר ויותר.

 

היכן הדרך? היה זה פלא שקורינאאם הצליח בכלל

לראותה,  כל שכן כיצד הבחין והצליח לאתר כל פיתול ועיקול.

 

אף כי בתוך הרחפת היה די חמים,  נוכח הארפיריאס כי

רעד אוחז בגופו,  ואין הוא מסוגל למשול בו.  על-פי אותן

הצצות ספורות לעבר המעבר שנתאפשרו לו בשלבים המוקד-

מים של הטיפוס,  הוא ידע כי זו דרך עקלקלות מסוכנת,  הנעה

מצד אל צד מעל תהומות נוראות בעת שהיא מסתחררת

אל-על בין שני הרים גדולים.  גם אם קורינאאם לא יכוון

בשוגג את הרחפת אל שוליו של השביל באחד הפיתולים

החדים,  וזו תיפול למטה,  הרי שסביר מאוד כי הרוח תישא

את הרכב למעלה,  תעיף ותרסק אותו במורד המדרון.

 

הארפיריאס ישב ללא נוע בלא לומר דבר,  התאמן כדי

לבלום את שיניו הנוקשות.  אין זה יאה שנסיך יגלה פחד.

הוא היה אביר מחצר הקורונאל,  הוא זכה וקיבל הכשרה קפד-

נית ונוקשה הנדרשת מעצם הביטוי- אביר מחצר הקורונאל.

בעץ היוחסין שלו לא הופיעו מוגי-לב.  אלף שנים לפני-כן

שלט אבי-אבותיו המהולל פרסטימיון על העולם הזה בתפארה,

עשה מעשי גבורה שהנציחו את שמו,  תחילה כקורונאל

ואחר-כך כפּונטיפֶקס.  האם צאצאו של פרסטימיון המפואר

יכול להרשות לעצמו להפגין מורך-לב אל מול ממיר-צורה?

 

לא.  לא.

 

ובכל זאת-הרוח הצולפת הזאת - העיקולים הנוראים -

הנחשולים המסנוורים הללו של השלג שהלך ונהיה סמיך

יותר -

 

קורינאאם אמר בקור-רוח,  ופנה בדרך אגב לעבר הארפי-

ריאס,  "מספרים את סיפורה של חיית הבר הכבירה נאאמאא-

לילאא,  ששוטטה ברחבי ההרים הללו לבדה בימים שבהם

היתה הברייה היחידה שחיתה בעולם הזה.  ובסערה דומה

לסערה הזאת נשפה על פני צוק של קרח וליקקה בלשונה

את המקום שנשפה עליו,  ובעת שלשונה התנועעה,  היא חקקה

דמות,  והדמות הזאת היתה סאאבאאטאאן,  הענק העיוור,  האדם

הראשון מסוגנו.  ואז היא נשפה שוב וליקקה שוב ומתוך

הקרח היא שלפה את סופינאאטור,  האשה האדומה,  שהיא אם

כולנו.  וסאאבאאטאאן וסופינאאטור ירדו מתוך ארץ הקרח הזאת

אל יערות זימרואל,  והם פרו ורבו ופשטו ברחבי העולם כולו,

וכך נתהווה גזע הפּריוריבארים.  ולכן ארץ זו מקודשת לנו,

הנסיך.  במקום הזה שכולו כפור וסערה,  אירעה הורתם של

הורי אבותינו הראשונים."

 

הארפיריאס רק נהם כתשובה,  לא היה לו עניין מיוחד

במיתוסי הבריאה של ממירי-צורה אפילו בימים כתיקונם,

והרגעים ההם לא עלו בקנה אחד עם זמנים כתיקונם.

 

הרוח היכתה ברחפת בעוצמה של אגרוף ענקים.  הרכב

קירטע בפראות, עלה וירד כמו קש הנישא ברוח והתגלגל

לעבר שולי התהום.  קורינאאם החזיר אותו בקור-רוח אל

הנתיב בנגיעה קלה שבקלות באצבעו האחת, המרובת-פרקים.

 

הארפיריאס אמר מבעד לשיניו החשוקות, "באיזה מרחק

מכאן נמצא, להערכתך, העמק של האותינור?"

 

"במרחק שני מעברים ושלושה עמקים מעבר לזה שאנו

עוברים,  זה הכול."

 

"אה. וכמה זמן יידרש לכך,  לדעתך!"

 

קורינאאם חייך בשוויון-נפש.  "אולי שבוע.  או שבועיים.

או שלושה.  ואולי עד נצח-נצחים."

 

 

2

 

הארפיריאס לא התכוון מעולם לצאת למסעות בשממות השלג

הקודרות של מרחבי חינטור.  כבן לאחת ממשפחות הכהונה

המיוחסות ביותר,  אחד מבני פרסטימיון ממולדמר,  הוא

ציפה- באורח הגיוני ביותר - לנהל את חייו בנוחות ובנועם

בהר המצודה,  בשירותו של הקורונאל השר אמבינולה,  ושיער

כי במשך הזמן יתקדם ויגיע למעלת היועץ של הקורונאל,

וייתכן שיקבל איזשהו תפקיד בכיר אחר,  אולי אפילו דוכסות

של אחת מחמישים הערים.

 

אך דרכו כלפי מעלה נבלמה באורח פתאומי,  מסיבה

אכזרית ושולית מאין-כמותה.

 

ביום הולדתו העשרים וחמישה - יום הרה-גורל מבחינתו -

הוא יצא ברכיבה מבין כותלי המצודה,  יחד עם חבורת פרשים

- שישה מידידיו,  לעבר אזור האחוזות המיוערות,  הסמוך

לעיר האלאנקס.  משפחת ידידו טמבידאַט קיימה שם מזה

דורי-דורות שמורת ציד פרטית.  טמבידאט יזם את הבילוי הזה,

וזו היתה מתנת יום ההולדת שהגיש לחברו.

 

ציד היה אחד התענוגות הגדולים בחייו של הארפיריאס.

הוא היה גבר נמוך קומה,  בדומה למרבית הגברים במשפחת

פרסטימיון,  אך הוא היה חזק,  גמיש ורחב-כתפיים,  נעים

הליכות לבבי ואתלטי.  הוא אהב את כל שלבי המרדף אחר

הטרף: החל מהמעקב,  הבחנה בטרף,  הרגע שבו האוויר המתוק

עובר בשריקה על פני לחייו כשהוא דולק אחר טרפו,  הרגע

שבו היא נעצר כדי לכוון את כלי הנשק.  ואז,  כמובן,  את

רגע ההריגה עצמה.  האם יש לך דרך משובחת יותר לחגוג

את יום הולדתך מאשר בשחיטה אלגנטית ומיומנת של כמה

בּילאנסוּלים או טואַמירוקים בעלי חטים מפחידים,  ואחר-

כך להביא הביתה את כל הבשר שניצוד כדי להתקין ממנו

סעודה עליזה,  ועוד להפיק ממנו איזה מזכרת או שתיים שניתן

לתלות על הקיר?

 

במשך כל היום ההוא עסקו הארפיריאס וידידיו בציד,

ובהצלחה רבה במיוחד,  והם הצליחו להכניס לכליהם לא רק

כעשרים בילאנטולים וכמה וכמה טואמירוקים אלא גם ואנדאר

שמן ועסיסי,  וכן גם אונטהיל ענוג שנודע בדילוגיו הגבוהים,

וכשהחל הערב לרדת,  נתגלגל לידיהם הציד המופלא מכול -

סיניליס מלכותי שהיה לו עור לבן מבהיק ונפלא וקרניים

סגולות עבותות ומסועפות ביותר. הארפיריאס עצמו היה זה

שהפיל אותו - בירייה אחת ויחידה,  מכוונת היטב,  מטווח

מדהים,  ירייה נקייה ומדויקת שנסכה בו גאווה על כשרונו

כצלף.

 

"לא היה לי שום מושג שמשפחתך מחזיקה יצורים נדירים

שכאלה בפארק שלכם," אמר הארפיריאס לטמבידאט,  לאחר

שהם מצאו את גופתו של הסיניליס,  והכינו אותו להעברה

בחזרה לארמון.

 

"בעצם גם לי לא היה שום מושג על כך," אמר אמבידאט

באיזושהי נימה מוזרה,  קודרת ומודאגת,  שיכלה בהחלט לרמז

להארפיריאס על הבאות. ואולם הארפיריאס היה שקוע רובו

ככולו בשמחה ועונג על ההישג,  והוא לא הבחין בדבר,  "אני

מודה שהייתי די מופתע כשראיתי אותו עומד שם," המשיך

טמבידאט ואמר. "זה נדיר ממש,  סיניליס לבן - לא ראיתי

סיניליס לבן עד עצם היום הזה,  ואתה?"

 

"אולי צריך הייתי להניח לו," אמר הארפיריאס,  "ייתכן

שהוא אחד מנכסיו המיוחדים של אביך - אחת הבהמות

החביבות  עליו במיוחד -"

 

"והוא מעולם לא דיבר על כך? לא,  הארפיריאס!" טמבי-

דאט הניד בראשו בצורה קצת יותר מדי נמרצת,  אולי,  כאילו

ביקש להשתכנע בעצמו באיזשהו דבר. "ייתכן שלא ידע על

כך,  ואולי לא היה אכפת לו,  שאם לא כן,  החיה לא היתה

מתרוצצת בחופשיות,  זוהי אחוזתנו המשפחתית,  וכל בעלי-

החיים שכאן מיועדים לציד.  לפיכך הסיניליס הוא מתנת יום

ההולדת שלי לך.  אין ספק שאבי ישמח כשייוודע לו כי אתה

הוא זה שהרג אותו וכי זהו מסע הציד לכבוד יום הולדתך."

 

"מי הם האנשים האלה.  טמבידאט?" שאל לפתע אחד מבני

החבורה שיצא עמם לציד.  "אלה בוודאי פקחי הציד של אביך,

נכון?"

 

הארפיריאס נשא את עיניו. שלושה זרים גברתנים שארשת

פניהם זעומה.  במדים בצבעי ארגמן וסגול, יצאו מתוך היער

אל קרחת היער שבה עסקו הציידים במלאכתם.

 

"לא." אמר טאבידאט.  ולקולו חזרה אותה מתיחות מוזרה.

"הם אינם פקחי הציד של אבי אלא פקחיו של שכננו.  הנסיך

לובובין."

 

"הוא - שכנכם -" אמר הארפיריאס ונתמלא דאגה בעוד

הוא מעריך טוב את המרחק העצום שממנו הרג את

הסיניליס.

 

וכעת הוא החל לתהות מי בדיוק היה בעליו של הסיניליס.

 

הגברתן שבשלושה, שפניו היו הזועפים ביותר הצדיע לעברם

כדי לצאת ידי חובה ואמר: "האם אחד מכם, רבותי, ראה

אולי במקרה מה קרה ל אה, כן, ככל הנראה אתם -"

 

קולו הפך לנהימה.

 

"סיניליס לבן שקרניו בצבע ארגמן." השלים במקומו אחד

האורחים בחבורה.

 

נשתרר רגע ארוך של דממה עוינת.  השלושה הסתכלו

במבט מזרה-אימה בבעל-החיים שמעליו כרע עתה הארפי-

ריאס.  הארפיריאס הניח את הסכין שבו השתמש כדי לפשוט

את עורו של הסיניליס, והסתכל בידיו המגואלות בדם.

הוא הרגיש כיצד אוזניו נמלאות בשאגה מתעצמת, כאילו

איזשהו מבול רוחש צולח את גולגולתו.

 

טמבידאט אמר לבסוף,  כשבקולו משום התרסה מהססת,

"אתם בוודאי יודעים כי זוהי שמורת הציד של משפחת

הדוכס קסטיר מהאלאנקס,  ואני הוא בנו.  אם בעל-החיים

שלכם תעה,  יצא מתחומכם והגיע לשטח שלנו,  אנחנו מצטע-

רים מאוד על מותו,  אך היתה לנו זכות מלאה להתייחס אליו

כאל ציד לגיטימי, כפי שכולכם יודעים היטב."

 

"אם הוא תעה ועבר." אמר הראשון בפקחי הציד של הנסיך

לובובוין.  "אם.  אבל הסיניליס, שאנחנו רדפנו במשך כל

אחר-הצהריים מאז שפרץ ונמלט מכלובו, היה בתחומו של

נסיכיו כשאתם יריתם בו."

 

"התחום - של - הנסיך - שלכם -" אמר טמבידאט

בגמגום.

 

"אכן.  אתם יכולים לראות את הגבול המסומן בבירור שם,

מסומן על גבי עץ הפינגלה ההוא? דמו של הסיניליס מכתים

את הקרקע שמאחוריו.  אנחנו הלכנו אחרי העקבות שלו,

הנוטפות דם,  עד לכאן.  אתם יכולים לשאת ולהעביר את

החיה לצדו השני של הגבול,  לאדמותיו של הדוכס קסטיר,

אם תרצו,  אבל זה לא ישנה את העובדה שהוא עמד בתחומו

של הנסיך לובובין כשיריתם בו."

 

"האם זה נכון?" שאל הארפיריאס את טמבידאט,  כשזוועה

גדולה מחדדת את המלים.  "האם זהו גבול אדמותיו של

אביך?"

 

"ככל הנראה," הפטיר טמבידאט בקול נמוך.

 

"ובעל-החיים היה היחיד מסוגו, האוצר החשוב והמובהק

ביותר באוסף של הנסיך לובובין." אמר פקח הציד.  "אנו

תובעים כי תחזירו את בשרו ואת עורו, אך על הסגת-הגבול

המטופשת שלכם תידרשו לשלם הרבה יותר, זכרו את דברי,

נסיכי הצעירים."

 

השלושה הניפו את הסיניליס על כתפיהם ופנו לעבר היער

כשהם נושאים אותו.

 

הארפיריאס עמד המום.  פארק בעלי-החיים הנדירים של

הנסיך לובובין נחשב כאחד מפלאי העולם בזכות היצורים

הייחודים שהיו בו.  בנוסף על כך, הנסיך לובובין, לא זו בלבד

שהיה אדם בעל כוח והשפעה שלא ניתן לאמוד את עושרו,

שנתברך גם באילן יוחסין נכבד - אחד מאבות-אבותיו היה

שר הקורונאל ווֹריאָקס, אחיו הבוגר של ולנטיין המפורסם,

זה שהיה קורונאל ואחר כך פונטיפקס בתקופת הפרעות

שנתרחשו חמש מאות שנים לפני-כן - אלא גם נודע כאדם

קטנוני ונקמני שאינו מוכן לספוג שום פגיעה.

 

איך נהג טמבידאט בטיפשות כזאת והניח לחבורת הציידים

לעבור מבלי משים את הגבול ולהיכנס לתחומי אחוזתו של

לובובין? מדוע לא אמר להם טמבידאט כי הגבול אינו מסומן

בגדרות, ומדוע לא הזהיר אותו לגבי הסיכון הכרוך בירי,

כשכיוון את כלי הנשק שלו לעבר הסיניליס המרוחק ההוא?

 

טמבידאט- שהיה מודע בעליל למפח-הנפש של הארפיריאס

אמר בשקט, "אנחנו נשלם פיצוי מלא על כך, ידידי, אל

תפקפק בכך. אבי ידבר עם לובובין - אנחנו נבהיר כי זו

היתה סתם שגיאה,  וכי לא היתה לך שום כוונה קלה שבקלות

להסיג גבול ולצוד את החיות שלו - אנחנו נקנה לו שלושה

סיניליסים חדשים,  או חמישה סיניליסים -"

 

אבל כמובן שלא ניתן לפטור את הענין בקלות שכזאת.

 

הושמעו התנצלויות מעומק הלב.  סכום הפיצויים שולם.

נעשה מאמץ - שלא עלה יפה - למצוא עוד סיניליס לבן

לנסיך לובובין שיצא מגדרו מרוב כעס.  קרוביו רמי המעלה

של הארפיריאס,  פרסטימיוס,  דקרטס,  וקיניקנס דיברו בשמו

ולמענו,  וטענו כי אין למצות את חומר הדין עם שגיאת-

עלומים תמימה.

 

ואז,  בדיוק כשהארפיריאס סבר שהפרשה כבר מאחוריו,

נודע לו כי הוא מועבר למשרה דיפלומטית חסרת חשיבות

בעיר הענק ני-מויה,  על היבשת השניונית של מאג'יפור, זימ-

רואל,  הרחק מעבר לים,  במרחק אלפי על אלפי מילין מהר

המצודה.

 

צו ההעברה ירד עליו ממש כמו אבחת גרזן.  הקריירה שלו

נסתיימה למעשה.  לאחר שייסע לזימרואל,  לא יזכרו אותו

עוד במצודה.  הוא עתיד להעדר ממנה במשך שנים,  אולי

עשרות שנים,  וייתכן שלעולם לא ישיג עוד הצבה במרכז

השלטון. בנוסף על כך,  חובותיו בני-מויה בלתי-משמעותיות;

הוא יכלה את ימיו בהעברת ניירות ובכתיבתם של דיווחים

שוליים,  בהטבעת החותם שלו על מסמכים חסרי טעם,  וכך

תנקוף שנה אחר שנה; ובאותו זמן כל האצילים הצעירים

בני דורו ידלגו ויקדימו אותו,  יגיעו לכל המשרות הבכירות

בחצר הקורונאל,  שבדין היה הוא צריך לקבלן בזכות

היוחסין שלו וכשרונו.

 

"זה מעשה ידיו של לובובין,  לא?" שאל הארפיריאס את

טמבידאט כשנתברר כי לא ניתן לבטל את ההצבה.  "זה האופן

שבו הוא נוקם בי על הסיניליס הארור שלו.  אך זה לא הוגן -

להרוס את כל חייו של אדם פשוט מכיוון שאיזשהו בעל-

חיים מטופש נהרג בשוגג-"

 

"חייך לא ייהרסו,  הארפיריאס."

 

"לא ייהרסו?"

 

"אתה תשהה בני-מויה שישה חודשים,  לכל היותר שנה.

אבי בטוח בכך.  לובובין בעל השפעה רבה והוא נחוש למצות

ממך עוד טיפה אחת ואחרונה של נקמה על מה שעשית ולכן

אתה נדרש לכפר על מעשיך בכעין גירוש במשך זמן-מה,

ואחר-כך אתה תחזור.  הקורונאל הבטיח לו זאת באורח

חד-משמעי."

 

"ואתה מאמין שזה באמת יקרה כך?"

 

"בהחלט," אמר טמבידאט.

 

אבל הסתבר שלא כך התגלגלו הדברים.

 

ארפיריאס יצא לני-מויה כשהוא שרוי בחששות כבדים

ביותר.  מכל מקום העיר,  הגדולה בערי זימרואל,  היתה עצומה

ויפה,  מקום שבו חיו יותר משלושים מיליון תושבים,  מאות

מייל של מגדלים לבנים נפלאים שהתנשאו מעל למימיו

המהירים של נהר זימר הכביר.  אך בסופו של דבר זו היתה

אחת מערי זימרואל: איש מבין אלה שגדלו בפארו והדרו

של הר המצודה לא יסתגל על-נקלה למופתיה הפחותים של

יבשת אחרת.

 

הארפיריאס נשאר בני-מויה,  והחודשים נזדחלו בזה אחר

זה,  תקופה נוראה וקודרת,  והוא עסק בפעולות ביורוקרטיות

שוליות ומעליבות באיזשהו משרד שנקרא הלשכה לקשרי

פרובינציה,  שככל הנראה לא היה בתחום סמכותו של הקו-

רונאל,  גם לא בתחום סמכותו של הפּונטיפקס,  אלא משהו

לא מוגדר שנמצא כאילו ביניהם - בשטח ההפקר הממשלי.

 

הוא המתין בלהיטות להודעה שתקרא לו לשוב להר

הארמון.  הוא חיכה.  וחיכה.

 

וחיכה.

 

פעמים אחדות הוא העביר פנייה רשמית להעברה וביקש

הצבה בהר.  אך מעולם לא זכה לקבל שום תשובה.  הוא כתב

לטמבידאט, הזכיר לו את הבטחת הקורונאל עליה סיפר לו,

ההבטחה כי יוחזר הביתה לאחר זמן-מה.  טמבידאט השיב

כי הוא סמוך ובטוח כי הקורונאל יעמוד בדיבורו.

 

נקפה שנה לשהותו של הארפיריאס בני-מויה, והוא החל

לרצות את שנתו השנייה בגלות.

 

הארפיריאס החל להיות מנותק מהמתרחש במצודה: ידידיו

וקרוביו מיעטו לספר לו על המתרחש שם.  מזמן לזמן קיבל

איזה מכתב קצר, ובו קטעי רכילות שלא נתקשרו לשום דבר,

ובין מכתב למכתב נתארכו ההפסקות.  כאילו שבעצם הכתי-

בה אליו נגרמה להם מבוכה.  אשר יגור אכן בא לו.  הוא נשכח

מלב.  הקריירה שלו הגיעה לסיומה, הוא יכלה את ימיו

כביורוקרט שולי במחלקה המנהלית השכוחת-אל בעיר העצו-

מה הזאת שהיא בכל זאת פרובייציאלית לגמרי, על היבשת

השניונית של מאג'יפור, מנותק לנצח ממקורות השלטון

והכוח אליהם היתה לו גישה ישירה במשך כל שנות חייו.

 

נפשו החלה להשתנות גם כן. האיש שהיה עליז וידידותי

כל-כך הפך להיות נרגן וזעום ומופנם, אדם כועס, ואולי

מעל לכול ממורמר על העוול שנעשה לו, עד כדי כך שכלל

לא היה מוכן עוד להתנחם.

 

ואז, יום אחד, כשהארפיריאס עבר על תיק הדואר הדיפ-

לומטי שזה עתה הגיע מאלהאנרואל ושלה בדכדוך אסופה

אחרונה של מסמכים נטולי כל תוכן שהיה אמור לעסוק

בהם, הופתע כאשר נתקל באיגרת שהופנתה אליו אישית -

ועל מעטפה שנשאה עליה את חותמו של הנסיך סאלטייר,

היועץ הראשי של הקורונאל, השליט אמבינולה.

 

הארפיריאס לא ציפה שעוד יזכה לקבל הודעה מאישיות

רבת-חשיבות כמו הווזיר סאלטייר.  באצבעות רוטטות שבר

את החותם.  הוא החל לקרוא את האיגרת בהשתאות ובעונג.

 

העברה! לובובין נתרצה! סוף-סוף יוציאו אותו שוב

מני-מויה!

 

אך כשהמשיך לקרוא הפך עד מהרה אותו פרט קצר של

התעלות ליגון קודר.  במקום להיקרא לעזוב אל מרכז הממשל,

הרחיקו אותו עוד יותר.  האם נקמנותו של לובובין לא יודעת

שובעה? לא די לו בכך שקבר אותו בחיים בני-מויה?

מסתבר שלא; הארפיריאס גילה לצערו העמוק ומפח-נפשו

המוחלט כי ההצבה החדשה שלו משלחת אותו אל מעבר

לגבולותיה של הציוויליזציה עצמה,  אל הטריטוריות העגו-

מות הנידחות,  ההרריות והמוקפות קרח של האזור הצפוני

ביותר בזימרואל,  אל שממות חינטור.

 

 

3

 

לאחר-מכן נודע להארפיריאס כי מה שאירע היה שמשלחת

מדעית כלשהי חדרה לתוך שטחה של אותה ממלכה קודרת

ובלתי-מיושבת בשממות הצפון,  בתקווה לגלות את שרידיהם

המאובנים של דרקונים מסוימים שנכחדו; המלומדים הניחו

כי אותם דרקונים,  יצורי יבשה,  שחיו שם בעידן קודם,

יותירו את שרידיהם בסביבה; הם היו מקורבים באיזושהי

צורה לדרקוני הים הכבירים והנבונים שהמשיכו לצלוח את

האוקיינוסים הרחבים לאין-חקר של מאג'יפור בלהקות

עצומות גם באותו הזמן.

 

סיפורים מבולבלים וסותרים על כך שדרקוני יבשה כאלה

התקיימו פעם במאג'יפור היו מוטיב שהופיע שוב ושוב

במיתולוגיות של גזעים רבים מבין אלה שחיו על הפלנטה

הענקית.  לבני לימן,  אותו גזע אומלל של מוכרי-נקניק ודיי-

גים נודדים ועניים,  היה עיקר דתי מקודש שקבע כי בתקופה

קודמת חיו הדרקונים על היבשה ואחר-כך בחרו לסגת אל

הים וכי הם עתידים באיזשהו זמן אפוקליפטי לחזור ולהת-

גורר על החוף וכך יחוללו את ישועתו של העולם.  היורטים

והסקאנדרים השעירים,  ושהיו להם ארבע זרועות,  האמינו

בעיקרים דומים,  ואילו ממירי-הצורה או המטמורפים,  שהיו

הילידים האמיתיים של היבשת הזאת החזיקו בכמה אמונות

דומות משל עצמם שהיו קשורות באיזשהו תור זהב שנעלם

זה כבר, ובמהלכן לא היו עוד תושבים במאג'יפור מלבדם -

ומלבד הדרקונים,  ואז חיו להם שני הגזעים בהרמוניה

טלפתית על היבשה וגם בים. אך כל מי שלא היה מטמורף

בעצמו התקשה לדעת במה האמינו באמת אותם מטמורפים.

 

המסמכים שהארפיריאס קיבל מסרו לו כי חבורה של

ציידי סטיטמוי,  שהרחיקו והצפינו הרבה יותר מן המקובל

בקיץ חמים אחד,  חדרו עמוק לתוך קצותיהם של מישורי

חינטור המכוסים בדרך-כלל בשלג והבחינו לפתע בעצמות

מאובנות שניכר על-פי גודלן כי השתייכו לחיות ענק,  ובלטו

מתוך מצוק חשוף ונישא ליד שוליו של קניון מרוחק.

 

בהנחה כי אלה עצמותיהם של אותם דרקוני-יבשה אגדיים,

יצאה חבורה שמנתה שמונה או עשרה פליאונטולוגים לאחר

שקיבלה היתר מהרשויות המנהליות בזימרואל,  למסע לאי-

תורם של מרבצי המאובנים.  מטמורף אחד ששמו קורי-

נאאם - יליד ני-מויה,  שבדומה לאחדים מבני סוגו התפרנס

מהדרכתן של חבורות של ציידים לאזורים הקרובים יותר של

חוג הקוטב - נשכר כדי להוביל אותם לתוך אזור הספר

השומם.

 

"הם עלו לשם עוד בתחילת הקיץ שעבר," אמר הפּטיל

מאגלויר,  הוורון הקטן מהמשרד לענייני עתיקות שחתם על

היתר החפירות המקורי.  "לא שמענו מהם דבר מזה חודשים.

ואז,  בשלהי הסתיו,  זמן קצר לפני תחילתה של עונת השלג

בשממות הצפון,  חזר קורינאאם לני-מויה.  לבדו.  הוא סיפר

כי כל חברי המשלחת המדעית כולם,  נפלו בשבי ונאסרו,

וכי הוא נישלח בחזרה כדי לשאת ולתת על התנאים

לשחרורם.

 

הארפיריאס זקף את גבותיו. "עצירים? שבויים? של

מי? ודאי לא של אנשי הספר." היו אלה שבטי נודדים

קשוחים ומתורבתים-למחצה שנהגו לנוע ולשוטט במרחבי

השממה והיו יורדים מזמן לזמן לתוך אזוריה המיושבים

של זימרואל כדי להציע למכירה פרוות ועור,  ואת בשרן

של חיות הבר הצפוניות שהם צדו. אבל השבטים ההרריים

הללו,  אף-על-כי שנראו פראיים לעתים,  מעולם לא ניסו

להתקומם או לקרוא תיגר על תושבי הערים של מאג'יפור

שהיו רבים מהם לאין-שיעור - וגם הרבה יותר חזקים

מהם.

 

"לא אנשי הספר, לא," אמר הוורון שהיה יצור מרובה מחו-

שים שהגיע בקושי לברכו של הארפיריאס.  "לכל הפחות לא

מבין אלה שהיה לנו איזשהו שיג ושיח איתם בעבר.  נראה

כי החוקרים נחטפו על-ידי ברברים אימתניים - עם שלא

היה מוכר לנו עד אז.  שמולדתו ברמות הצפון."

 

"גזע אבוד?" אמר הארפיריאס ולפתע היה מוקסם.  "אתה

מתכוון לאיזושהי חבורה מבודדת של ממירי-צורה?"

 

"בני-אדם.  צאצאיהם הנחשלים - כך טוען קורינאאם -

של חבורה קטנה של סוחרי פרוות שיצאו לעבר הרמות

העליונות לפני אלפי שנים ונלכדו שם - ואולי הם בחרו

ללכוד את עצמם - בתוך עמק קטן וחסום בקרח.  שעד למזג-

האוויר החמים יחסית ששרר בשנים האחרונות היה מנותק

לגמרי משאר חלקיה של מאג'יפור.  הם הידרדרו למדרגה

הנחותה ביותר של הפראות ואינם מכירים בכלל את העולם

החיצון.  כך למשל אין להם כל מושג על כך שמאג'יפור

היא פלנטה שגודלה בלתי-נתפש, ומכילה מיליארדי בני-

אדם.  הם סבורים כי העולם כולו דומה מאוד לאזור שהם

יושבים בו,  המאוכלס על-ידי כמה שבטים פרימיטיביים פזו-

רים שעדיין מוציאים את מחייתם מציד וליקוט.  וכשסיפרו

להם על הקורונאל ועל הפונטיפקס,  הסתבר כי על-פי תפישתם

אלה אינם יותר מאשר ראשי שבטים עלובים."

 

"אבל לשם מה הם לקחו את המדענים בשבי?"

 

"שאיפתם העיקרית של האנשים הללו,  אם אני רשאי

לכבותם בשם המכובד הזה," השיב הוורון,  "הוא שיניחו

להם לנפשם.  הם רוצים שיניחו להם להמשיך לחיות כדרך

שהם חיו מאז ומתמיד,  הם רוצים להיות חופשיים מכל

חדירה באותה בדידות שהם מקיימים מזה דורות בעמק

הקטן שלהם, מאחורי חומות השלג והקרח שלהם.  הם תבעו

ערבות לכך מאת הקורונאל.  והם מתכוונים להחזיק בפלי-

אונטולוגים כבני-ערובה עד שאנחנו נחתום עמם על חוזה

המתחייב לכך."

 

הארפיריאס הינהן בראשו בעצבות.  "אם כך אני נבחרתי

לשרת כשגרירנו אצל חבורת פראי ההר הללו, נכון?"

 

"בדיוק כך."

 

 

"נהדר.  ואני משער שעלי ללכת אליהם ולספר להם במתי-

קות ובנועם - בהנחה שאני אצליח לתקשר איתם בכלל -

כי הקורונאל מגנה את ההפרה המבישה של פרטיותם ומכבד

את זכויותיהם הטריטוריאליות המקודשות.  וכי הוא מבטיח

על דברתו שלא יעשה שום ניסיון לשלוח מתיישבים לתוך

שממת הקרח הדוחה שבה הם מעדיפים לחיות.  ועלי להב-

היר להם כי כנציגו המוסמך של הוד מלכותו, השר אמבי-

נולה, אני מוסמך לחתום בשמו על האמנה המבטיחה להם

כל מה שהם דורשים.  בתמורה על כל זה, הם ישחררו את

בני-הערובה ללא דיחוי.  אני מציג את הדברים כהלכה?"

 

"יש סיבוך קטן אחד." אמר הפטיל מאגלויר.

 

"רק אחד?"

 

"הם לא מצפים לשגריר.  הם מצפים שהקורונאל בכבודו

ובעצמו יבוא."

 

הארפיריאס כלא את נשימתו.  "אבל לא ייתכן שהם חושבים

באמת שהוא יבוא!"

 

"לרוע המזל,  הם חושבים כך.  כפי שכבר אמרתי לך הם

לא משיגים בכלל את גודלה של מאג'יפור,  גם לא את

תפארת מלכותו של הקורונאל,  ואינם מבינים את התפקידים

הנשגבים המופקדים בידו.  ותושבי ההר הללו הם אנשים

גאים ורגישים.  מבחינתם,  זרים חדרו לתחומם ומסתבך שזהו

דבר שהם לא מוכנים לסבול; נראה להם כי זה צודק

והולם לגמרי שראש השבט של אותם הזרים יטריח את

עצמו לכפרם ויבקש בהכנעה את מחילתם."

 

"אני מבין," אמר הארפיריאס,  "ולפיכך אתם רוצים שאני

אסע אליהם ואשתחווה לרגליהם בשפל-רוח ואעמיד פנים

במשך כל הזמן כי אני הוא השליט אמבינולה? זה הוא

העניין?"

 

ריבוא מחושיו המשורגים של הוורון התנועעו באורח

שהביע את מורת-רוחו.  הוא אמר בשקט: "שום אמירה

כזאת לא יצאה מפי."

 

"ובכן,  מי אני אמור להיות,  אם כך?"

 

"הייה מי שתהיה ובלבד שתשמח אותם.  אמור להם כל

דבר שהוא - בתנאי שתשיג את שחרורם של המדענים

ההם."

 

"כל דבר שהוא.  ובכלל זה גם להתחפש ולהעמיד פנים

כי אני הוא הקורונאל?"

 

"אתה תבחר בטקטיקה שתפעיל," אמר הפטיל מאגלויר

בנקדנות.  "הדברים הללו נתונים לשיקול-דעתך.  יש לך יד

חופשית לגמרי.  אתה רשאי לפעול כראות עיניך.  אדם בעל

מיומנות וטקט כשלך יצליח ללא ספק להתמודד במשימה."

 

"כן.  ללא ספק."

 

הארפיריאס נשם כמה נשימות עמוקות.  הם רוצים שהוא

ישקר.  הם לא מוכנים לצוות עליו לשקר,  אך הם לא מתנג-

דים לכך,  אם השקר שישקר את הפראים נדרש כדי לשחרר

את בני-הערובה. הדבר העציב אותו והכעיס אותו.  אף כי

הארפיריאס בכלל לא היה אדם המדקדק בקלה כבחמורה,

עצם הרעיון שיתחזה בדמותו של הקורונאל בין הברברים

נראה לו כמעשה שלא ייעשה וגרם לו לזעזוע.  הוא נפגע

מעצם זה שבכלל מדברים על כך.  איזה מין אדם הם חושבים

שהוא?

 

לאחר זמן-מה הוא אמר בהיגוי ברור,  "ומתי,  אם יורשה

לי לשאול,  אני אמור לצאת לשליחות הזאת?"

 

"בתחילתו של הקיץ החינטורי.  זו העונה היחידה בכל

השנה שבמהלכה ניתן להגיע אל אזור מגוריהם של -אנשים

הללו."

 

"אם כך עדיין יש לי שהות של כמה חודשים."

 

"אמנם כן."

 

הכול נראה כמו הלצה גרועה.  המחשבה על המרדף המטורף

הזה לעבר שממות הקוטב הקפואות ייאש את הארפיריאס.

 

"ונניח שאסרב לקבל עלי את המישימה הזאת?" שאל,

לאחר הפסקה קלה נוספת.

 

"לסרב? לסרב?" הוורון חזר על המלה כמי שמתקשה

להבין אפילו את משמעותה.

 

"אין לי שום ניסיון, אחרי הכול, במסעות בתנאים כה

קשים."

 

"המטמורף קורינאאם יהיה מורה-הדרך שלך."

 

"כמובן," אמר הארפיריאס כמי שמסרב להשתכנע.  "וזה

כבר יקל מאוד על כל העניין."

 

נדמה כי סירובו לקבל עליו את השליחות הוסט הצדה.

הארפיריאס העריך שאין טעם לחזור על כך.

 

ואולם הוא ידע כי גורלו נחרץ,  אם יתיר להם לשלוח אותו

הרחק לתוך שממות השלג של הספר הצפוני.  המסע לא

עתיד להיות מהיר או קל והמשא ומתן עם אותם ברברים

גאים בוודאי יהיה ארכני ומתסכל ביותר.  עד שהוא יחזור

ממחוזות הצפון - אם בכלל יחזור משם - יתברר כי הוא

ביזבז יותר מדי זמן בחלקיו הנידחים של העולם,  ואז לא

יהיה לו עוד שום סיכוי לשוב למעמדו הקודם בחצרו של

השליט אמבינולה.  הגברים הצעירים בקבוצתו כבר ישתלטו

על כל המשרות החשובות.

 

במקרה הטוב ביותר,  ניתן לקוות שימשיך להיות ביו-

רוקרט נמוך-דרג עד סוף חייו; אך סביר יותר להניח

שהוא ימצא את מותו במהלך המסע האבסורדי הזה, הרצוף

בסכנות,  אולי יאבד במהלכה של איזושהי סופת שלגים

איומה או ייהרג בלי גינונים ודיונים בידיהם של אנשי

ההרים האכזריים כאשר ייווכחו כי אין הוא הקורונאל אלא

סתם פקיד זוטר בשירות הדיפלומטי.

 

כל זה בגלל סיניליס לבן אחד! או,  לובובין, מה

עוללת לי?

 

אולי יש איזושהי דרך שבה ניתן להיחלץ מהעניין.  החורף

הארוך של הצפון עדיין לא נסתיים,  וכך נותרה עדיין

להארפיריאס שהות-מה לתמרן עד המועד שבו היה אמור

לצאת לדרך.  הוא נועץ בזהירות עם אחדים מעמיתיו הבכי-

רים במשרד הקשרים הפרובינציאליים לגבי הכורח להשלים

עם ההצבה החדשה הזאת.

 

האם קיים איזשהו מנגנון עתירה במחלקה,  שבאמצעותו

יוכל לטעון כי עבודתו דחופה וחיונית כסיבה לסרב לקבל

את השליחות אל שממות הצפון? הם הסתכלו בו כאילו

הוא דובר איזושהי שפה זרה.  האם יוכל לסרב בגלל הסכנה

הצפויה לבריאותו? הם משכו בכתפיהם,  איזו השפעה תהא

על הקריירה שלו אם הוא יסרב לקבל את ההצבה? - והם

השיבו לו,  שהסירוב יהיה קטסטרופלי,  לא פחות ולא יותר.

 

הוא התלבט אם יוכל לבקש את רחמיו של הנסיך לובובין.

אבל לבסוף החליט שזה אידיוטי.

 

הוא שקל לפנות אל הקורונאל בעצמו.  לא,  קרוב לוודאי

שהניסיון לעשות זאת יהיה מאוד לא חכם; אחרי הכל,  אין

לך אדם שירצה להצטייר בעיניו של השליט אמבינולה כמי

שמשתמט מחובות לא נעימות. ואשר לפנייה אל הקורונאל

מעל לראשו של המונרך הבכיר בממלכה הזאת, הפּונטיפקס

טאגין גאוואד המסתגר לו במעמקי המבוך הקיסרי שלו - זה

יהיה מעשה טירוף אמיתי,  דבר שלא תצמח ממנו שום

תועלת בכלל.

 

אך בכל זאת הוא החליט לעשות משהו - לחבר מכתבים

נוגים ומדוכאים ביותר אל שארי-בשרו שתפסו משרות בכי-

רות בחצר המלוכה; ואולם הוא השאיר אותם בתיקיו ולא

שלח אותם.

 

השבועות נקפו וחלפו.  בעיר ני-מויה, שבה מזג-האוויר

היה תמיד חמים ונעים, נתארכו שעות האור ונמשכו גם

בערב.  הקיץ, או מה שנחשב כקיץ במקום ההוא חייב

להיות סוף-סוף בדרכו אל שממות חינטור.  הארפיריאס נוכח

בדבר בתוגה.  המסע צפונה הלך וקרב אליו כמו מפולת

שלגים וניכר כי אין עוד כל אפשרות להסיטו.

 

"יש לך אורח." הודיע לו העוזר שלו בבוקר אחד.

 

אורח? אורח? הרי מעולם לא ביקר אותו איש במקום

ההוא! מי זה יכול -

 

"טמבידאט!" קרא הארפיריאס בקול גדול כשגבר צעיר

וארוך רגליים בתלבושת המרהיבה והצבעונית של אחד הזו-

טרים שבשרי המצודה נכנס בצעדים גדולים לתוך לשכתו.

"מה אתה עושה בני-מויה?"

סוף עמוד 28