פרסטימיון השליט - מאת רוברט סילברברג - 2003

פרסטימיון השליט

רוברט סילברברג, גיא בן משה (תרגום)

Robert Silverberg, Lord Prestimion

 

 

 

למעשהו הקטן ביותר של מלך,  לכל כעכוע שהוא מכעכע בגרונו,

יש תוצאות באיזשהו מקום בעולם.  אשר למעשיו הגדולים יותר,

הם מהדהדים ברחבי הקוסמוס כולו לנצח.

איית'ין פרוואיין,  ספר השינויים

 

 

חלק ראושון

ספר ההתהוות

 

1

 

טקס ההכתרה על השבעותיו הפולחניות הקדומות,  והנוהל

המסורתי שבמהלכו מוקנות סמכויותיו של השליט תוך כדי

תרועות רמות של שופרות,  הנזר שמונח על ראשו וגלימות

המלכות העוטות אותו הסתיימו כבר לפני חמישים דקות.

וכעת חלה הפסקה בת שעות אחדות בחגיגות,  עד סעודת

ההכתרה החגיגית.  היתה המולה רמה,  רעשנית,  והמהומה

לא חדלה במרחביו העצומים של הבניין שמאותו יום ואילך

ייקרא בעולם כארמונו ומצודתו של פרסטימיון השליט,

בעת שאלפי האורחים ואלפי המשרתים התכוננו לקראת

המשתה המפואר שנכון להם בערב.  רק הקורונאל החדש

עמד בצד,  לבדו,  בתוך עיגול של שתיקה מהדהדת.

 

אחרי כל המאבקים והסכסוכים של מלחמת האזרחים,

מעשה חמיסת השלטון,  הקרבות והתבוסות ושברון הלב,

הגיעה שעת הניצחון.  פרסטימיון נמשח סוף סוף כקורונאל

של מאג'יפור,  והיה נלהב להתחיל במטלותיו החדשות.

 

אבל - להפתעתו הכבירה - משהו טורדני,  משהו

מדאיג עד מאוד,  צץ ועלה בתוכו דווקא בשעתו המזהירה.

על תחושת ההקלה וההישגיות שחש משידע כי שלטונו

נכון בידו ועומד להתחיל סוף סוף,  העיב מקור הדאגה הזה.

אבל מדוע? מה בדיוק גרם לו לאי-שקט? הרי זהו רגע

הניצחון שלו,  והוא צריך לשמוח.  ובכל זאת - ולמרות

הכל -

 

בתוך כל הטירוף של היום צלחה עליו התאוות גדולה

לפרטיות לקראת סיומו של טקס ההכתרה,  וכאשר הוא

הסתיים,  הוא פרש מהמקום במהירות כדי להסתגר במרחביו

הכבירים של האולם הגדול של השר הנדיגהייל,  שם יכול

להיות לבדו.  החדר העצום היה המקום שבו נערמו המתנות,

נחיל עצום של חפצים מופלאים שזרם אל הארמון בלא

הפסקה מכל נפה ונפה במאג'יפור,  והבהיק בתוכו.

 

פרסטימיון ידע באורח כוללני בלבד על התקופה שבה

חי השר הנדיגהייל - כשבע מאות,  שמונה מאות או תשע

מאות שנים לפני כן,  לערך - ולא ידע דבר וחצי דבר על

חייו ומעשיו של האיש.  אבל היה ברור שהנדיגהייל האמין

כי יש לעשות דברים בקנה-מידה נרחב.  אולם הנדיגהייל

היה אחד החדרים הגדולים ביותר בכל אותה מצודה כבירה,

אורכו עלה פי עשרה על רוחבו,  וממדיו היו כבירים,  תקרתו

היתה ספונה מקורות עץ גאקה אדום שנתמכו על-ידי

מפשקי קמרונות עשויים מאבן שחורה שקישוטי הפיתוחים

המורכבים שלהם אבדו באפלה השורה הרחק למעלה.

 

אבל הארמון היה עיר בפני עצמה,  ובו אזורים מרכזיים

והומי אדם ומעש,  וכן גם מתחמים שוליים,  ישנים

ונשכחים,  והשר הנדיגהייל בחר לבנות את האולם הכביר

שלו בצד הצפוני של הר המצודה,  שהיה הצד הלא נכון,

הצד החשוך.  פרסטימיון,  אף שחי בהר מרבית חייו,  לא

הצליח להעלות בזיכרונו אף לא פעם אחת שבה הציג את

רגלו באולם הנדיגהייל לפני היום הזה.  בתקופה המודרנית

השתמשו בו בעיקר כאזור לאחסנה,  שבו נשמרו חפצים

שטרם נמצא להם מקומם היאות.  וכך השתמשו בו היום

הזה - מחסן לכל הדורונות שהגיעו מכל רחבי העולם

לקורונאל החדש.

 

האולם היה מלא וגדוש באוסף רב-גוני של חפצים

מדהימים,  מיצג פנטסטי לצבעיה ופלאיה של מאג'יפור.

על-פי הנוהג,  בכל עת שעלה שליט חדש לכס המלוכה,

היה על ריבוא כרכיה ועריה של מאג'יפור להתחרות אלה

באלה בהעתרת מתנות מדהימות בפארן על הקורונאל

החדש.  אבל זו הפעם - כך אמרו הזקנים,  אלה שזיכרונם

השתרע על פני יותר מארבעים שנים,  ועד להכתרה

הקודמת - הן התעלו על עצמן בנדיבותן.  מה שהגיע עד

כה היה פי שלושה,  חמישה,  פי עשרה יותר מאשר ניתן היה

לצפות.  פרסטימיון חש המום ומבולבל לנוכח השפע הזה.

 

הוא קיווה שכאשר יתבונן במבול אדיר זה של מתנות

מכל כנפות העולם,  תסור מעליו הרוח הרעה שדכדכה אותו

באורח כה בלתי צפוי אותו זמן.  הרי מתנות הכתרה,  אחרי

הכל,  אמורות לומר לקורונאל החדש כי העולם מקדם

בברכה את עלייתו לכס השלטון.

 

אבל הוא נוכח מיד כי הן משפיעות עליו בצורה

ההפוכה,  ומצוקתו גברה.  היה משהו מטריד ולא בריא

בהפרזה שכזאת.  מה שרצה כי העולם יאמר לו הוא שהוא

שמח על כך שקורונאל צעיר ונמרץ בא במקומו של השר

קונפאלום הזקן והתשוש בראש הר המצודה.  אבל שיטפון

יוצא-דופן זה של מתנות יקרות היה מצג גדול מדי של

הכרת-תודה.  זה היה קיצוני; זה היה בלתי פרופורציוני; זה

רימז על כך שהעולם נתקף איזשהו טירוף פראי של שמחה

בשל עלייתו לכס,  והרי זה כלל לא תואם את העובדות

לאשורן.

 

תגובת-היתר הכלל-עולמית התמיהה אותו.  הרי הם לא

היו כה מעוניינים בפרישתו של השר קונפאלום.  הם אהבו

את השר קונפאלום,  והוא אכן היה קורונאל אדיר בשעתו,

אף כי הכל ידעו כי שעתו חלפה זה כבר והגיעה שעתו של

מישהו חדש ודינמי יותר לשבת על כס המלכות,  וכי

פרסטימיון הוא האיש הנכון.  ובכל זאת,  שטף המתנות הזה

עם חילופי השלטון נראה לו כהבעה של הקלה,  אולי,  יותר

מאשר הבעת שמחה.

 

הקלה לגבי מה? - השתומם פרסטימיון.  מה עורר גודש

כזה של שמחה וחגיגות,  שגבל בהיסטריה כלל-עולמית?

 

מלחמת אזרחים מרה הסתיימה זה לא כבר באורח

משביע רצון.  האם ייתכן שהאנשים שמחים על כך?

 

לא.  לא.

 

אזרחי מאג'יפור לא יכלו לדעת דבר וחצי דבר על

השתלשלות האירועים המוזרים - הקשר והאופן שבו

נחמס השלטון והמלחמה הנוראה שהתחוללה לאחר מכן -

כל הדברים הללו שהביאו את השר פרסטימיון בנתיב איגוף

שכזה לכיסאו.  כל הדברים האלה נמחקו מזיכרונו של

העולם בפקודתו של פרסטימיון עצמו.  ככל הידוע

למיליארדי יושביה של מאג'יפור,  מלחמת האזרחים לא

התרחשה מעולם.  שלטונו קצר הימים והבלתי חוקי של

הקורונאל מטעם עצמו השר קורסיבאר נעלם מן הזיכרון

כאילו לא היה מעולם.  כפי שהעולם הבין את פני הדברים,

הרי שעם מותו של הפונטיפקס הזקן פרנקיפין ירש אותו

השר קונפאלום שקיבל את תאריו,  אשר על כן,  קוּדם

פרסטימיון בשלווה ובלא אירועים מיוחדים לכיסאו של

הקורונאל,  עליו ישב קונפאלום במשך זמן כה רב.  אם כך,

ממה נובעת סערת הרגשות הזאת? ועל שום מה?

 

לאורך ארבעת צדיו של החדר הכביר התנשאה שפעת

המתנות לגובה רב,  ומרביתן היו עדיין נתונות בתוך

המארזים שלהן,  הררי אוצרות שהיתמרו להם לעבר קורות

הגג המרוחקות.  חדרים על גבי חדרים באגף הצפוני הזה,

שנעשה בו שימוש רק לעתים רחוקות,  התמלאו ממסד עד

טפחות בארגזים ממחוזות רחוקים שפרסטימיון זכר את

שמותיהם במעומעם,  או לא שמע עליהם כלל מעולם.

מטענים ומכולות נוספים נפרקו והועברו לאחסון אפילו

באותם רגעים.  שרי המשק של הארמון לא ידעו כיצד

להתמודד בכל זה.

 

ומה שהשתרע לפניו היה רק חלק קטן מזעיר מכל מה

שהגיע.  בנוסף על שכיות החמדה וחפצי החן,  נשלחו מתנות

אחרות.  תושביהן של ערי השדה שלחו לו מבחר יוצא מגדר

הרגיל של בעלי-חיים - למעשה התקבל גן חיות שלם,

ויותר מגן אחד - בעלי-החיים המשונים והפנטסטיים

ביותר שניתן למצוא ברחבי מאג'יפור.  אך ישתבח שמה של

ההשגחה העליונה,  בעלי-החיים האלה הועברו למקום אחר.

התקבלו גם צמחים מוזרים,  לגנו של הקורונאל.  פרסטימיון

ראה אחדים מהם ביום שקדם להכתרתו: כמה עצים אדירים

בעלי עלווה שנראתה כחרבות מכסף מבהיק,  וכן גם צמחים

בשרניים בעלי עלים משוננים,  מעוותים,  ושני צמחי-פה

טורפי בשר אימתניים למראה מזימרואל,  שצקצקו

בלסתותיהם המרכזיות כדי להמחיש,  למרבה הזוועה, כמה

הם משתוקקים למזון, וכן גם גיגית של בהט שחור ובה

גאמבלייאבות שקופות מהחוף הצפוני של סטוינזאר, שנראו

כאילו הן עשויות מזכוכית מעוצבת, והשמיעו אנחות רכות

ומצטלצלות כשהעברת את ידך מעליהן - ועוד פלאים

בוטניים שלא יימנו ולא יתוארו מרוב.  כל אלה נמצאו

במקומות אחרים.

 

אבל היקפן של המתנות הללו,  הגודל והשיעור של

הדורונות הללו היו מדהימים.  מוחו התקשה לתפוש זאת.

 

נדמה היה לפרסטימיון כאילו המסה האדירה הזאת של

החפצים שהצטברו במקום היא מאג'יפור במלוא גודלה

ומורכבותה,  כאילו כל העולם העצום הזה,  הפלנטה הגדולה

ביותר בגלקסיה,  הבקיע היום הזה לחדר זה.  בעומדו בין

תלי המתנות,  הוא חש כי הוא מתגמד ליד התצוגה העשירה

והמפוארת הזאת,  הייחוד המוגזם והמנקר-עיניים הזה.  הוא

ידע שעליו להיות שבע רצון; אבל הרגש היחיד שהצליח

לחוש בו,  בהיותו מוקף בהוכחות כה רבות לחשיבות מעלתו

ומעמדו החדש,  היה איזשהו מפח-נפש קהוי.  אותה תחושה

בלתי צפויה ומתמיהה של ריקנות שגאתה בו במהלך

הנהלים הרשמיים של הטקסים שעשוהו לקורונאל,  השר

והשליט של מאג'יפור,  גרמה לו עצבות בלתי מוסברת

וקדרות דווקא בשעה שהיתה לכאורה שעתו היפה ביותר,

שעת ניצחונו,  וכעת איימה להשתלט על כל נשמתו כולה.

 

כמי שנתון בחלום שוטט פרסטימיון ברחבי האולם,  בחן

באקראי אחדות מהחבילות שאנשי הצוות שלו כבר הספיקו

לפתוח.

 

הנה כרית קריסטל נוצצת,  שבתוכה ניתן לראות נוף

כפרי בפרטי פרטיו,  שטיחים ירוקים של אזוב,  עצים

ועליהם עלווה צהובה מבהיקה,  רעפי גג סגולים באיזושהי

עיר יפה שלא היתה מוכרת לו,  והכל חי ומציאותי כאילו

המקום המוצג נמצא ממש בתוך האבן.  מגילה שהוצמדה

אל הכרית הבהירה כי זו מתנתו של הכפר גלאו,  בנפת

ת'לק סאמינון,  בזימרואל המערבית.  יחד איתה הגיע כיסוי

ארגמן שנארג מברוקד משי מפואר,  שהופק,  כך גרסה

המגילה,  מעידית צמרן של תולעי המים המקומיות.

 

והרי לך תיבה מלאה וגדושה באבנים יקרות המציאות

בצבעים רבים,  שהפיצו זוהר פועם בזהב וארד וסגול

וארגמן,  כמו היפה בכל השקיעות. והרי גלימה מבהיקה

מנוצות בצבע כחול-קובלט - נוצותיהן של חיפושיות-

האש המפורסמות של גאמארקאיים,  כך נכתב בפתק

המצורף,  אותם חרקי ענק שנראו כמו ציפורים ואשר אש לא

יכלה להם.  וכן גם יהיה זה שילבש את הגלימה.  והרי

חמישים מוטות של הפחם האדום,  יקר הערך,  של הייאנג,

הפחם שכאשר הוצת יכול לסלק כל מחלה מגופו של

הקורונאל.

 

והנה מערכת יפהפייה של דמויות זעירות,  שגולפו

באהבה מאיזושהי אבן ירוקה שקופה ונוצצת.  אלה הציגו,

כך יידעה הכתובית המצורפת,  את הטבע באזור קרפאש:

כתריסר דמויות - אם לא יותר - של בעלי-חיים לא

מוכרים,  בעלי-חיים מופלאים ומדהימים,  שהוצגו כאן

לפרטי הפרטים הזעירים ביותר של פרוותם,  קרניהם

וציפורניהם.  הם החלו לנוע,  לנחור ולהתרוצץ ולרדוף זה

את זה בתוך התיבה שהכילה אותם,  ברגע שנשמת אפיו של

פרסטימיון נפחה בהם רוח חיים.  והנה -

 

פרסטימיון שמע כיצד הדלת הכבירה של האולם חורקת

ונפתחת מאחוריו.  מישהו נכנס.  לא יניחו לו עוד להתבודד

אפילו במקום הזה.

 

שיעול מנומס; קול צעדים קרבים.  הוא תר בעיניו אל בין

הצללים שבקצה החדר.

 

דמות דקה,  ארוכה,  התקרבה אליו.

 

"אה,  הנה אתה,  פרסטימיון.  אקבאליק אמר לי שאתה

נמצא כאן.  נמלטת מן המהומה,  הלא כן?"

 

היה זה ספטאך מלאיין ההדור וארך הרגליים,  דודנו

השני של הדוכס של טידיאס: סייף שאיש לא עלה עליו וכן

גם גנדרן המקפיד על לבושו,  וידידו הקרוב של פרסטימיון

במשך כל ימי חייו.  הוא עדיין לבש את המחלצות של טקס

ההכתרה - טוניקה בצבע כתום,  מקושטת ברקמת זהב של

פרחים ועלים,  וכן סנדלים יווניים מהודקים היטב בשרוכי

זהב.  שערו של ספטאך מלאיין,  שהיה זהוב גם כן,  נפל על

כתפיו בתלתלים שהותקנו היטב,  ועוטר בשלוש פריפות

ברקת נוצצות.  זקנקנו הצהוב-אדום הקצר והמחודד הותקן

זה לא כבר.

 

הוא נעצר במרחק כשלושה מטרים מפרסטימיון ועמד

כשזרועותיו שלובות על חזהו,  והתבונן מסביב בהשתאות

בגודש המתנות.

 

"ובכן," אמר לבסוף ביראה גלויה.  "אם כך אתה

הקורונאל סוף סוף,  פרסטימיון,  אחרי כל המהומה

וההמולה.  ולפניך ערימה כבירה של אוצרות המוכיחה זאת,

הלא כן?"

 

"קורונאל סוף סוף,  כן," אמר פרסטימיון בנימה קודרת,

שכולה תוגה.

 

מצחו של ספטאך מלאיין נחרש קמטים בתמיהה.  "כמה

עגום אתה נשמע! אתה הוא מלך העולם,  ובכל זאת אינך

נשמע מרוצה מכך במיוחד,  אדוני השליט? אחרי כל

התלאות והמאמצים שעברנו כדי להביא אותך לכאן?"

 

"מרוצה? מרוצה?" פרסטימיון הצליח לגחך בלב ולב.

"וממה ניתן להפיק שביעות רצון,  ספטאך מלאיין? אמור

לי,  בטובך?" הוא חש איזושהי פעימה פתאומית,  מוזרה,

מאחורי מצחו.  הוא ידע כי משהו התעורר בו,  משהו אפל

וזועם וכה עוין ואשר מעולם לא ידע כי הוא שוכן בתוכו.

ואז הגיח מתוכו בשטף שלא ניתן לשלוט בו,  אשד מפתיע

של מרירות עזה להדהים.  "מלך העולם,  אתה אומר? מהו

פירוש הדבר הזה? אני אומר לך,  ספטאך מלאיין.  כעת נכונו

לי שנים על גבי שנים של עבודה קשה,  עד שאיעשה מיובש

כאותה פיסת עור ישנה,  ואז,  כאשר קונפאלום הישיש

ייאסף אל אבותיו לבסוף,  אלך לי לחיות במבוך האפל

והמדכא,  ולעולם לא אראה עוד את אור היום.  אני שואל

אותך: איזו שביעות רצון? ממה?" ספטאך מלאיין פער את

פיו בתדהמה למשמע הדברים.  לרגע קל נעתקו המילים

מפיו.  לפניו עמד פרסטימיון שמעולם לא ראה.

 

לבסוף הצליח לומר,  "אה,  איזו רוח רעה נחה עליך ביום

הכתרתך,  אדוני הרם?"

 

פרסטימיון עצמו היה המום מהתפרצות החימה והכאב

שלו.  הרי זה דבר לא נכון,  מאוד מאוד לא נכון,  חשב

במבוכה.  אני מדבר בשיגעון.  אני חייב לעשות משהו כדי

לשנות את נימתה של השיחה הזאת למשהו קל יותר.  הוא

עקר את עצמו לאיזשהו חיקוי של האני הרגיל שלו ואמר

באורח שונה לחלוטין,  ובנימה קלילה במכוון,  "אל תקרא לי

'אדוני הרם',  ספטאך מלאיין.  לא בשיחותינו הפרטיות,  מכל

מקום.  הדבר נשמע כה נוקשה ורשמי.  וגם מתרפס."

 

"אבל אתה הוא שליטי ואדוני.  נאבקתי ולחמתי קשה

כדי שתיעשה לאדוני ושליטי,  ואני נושא את הצלקות

המוכיחות זאת."

 

"ובכל זאת,  מבחינתך אני עדיין פרסטימיון."

 

"כן.  פרסטימיון.  טוב ויפה.  פרסטימיון.  פרסטימיון.

כרצונך,  אדוני הרם."

 

"בשם שמים,  ספטאך מלאיין - !" צעק פרסטימיון וחייך

למשמע ההיתול בדברי ידידו.  אך הרי מה אפשר לצפות

מספטאך מלאיין אם לא שעשועים והיתולים?

 

ספטאך מלאיין הצטחק גם הוא.  שניהם התאמצו עתה

מאוד כדי להעמיד פנים כי התפרצותו המדהימה של

פרסטימיון לא אירעה כלל.  בתנועה אגבית שלח בעצלתיים

ידו לעבר הקורונאל ואמר,  "מהו הדבר שאתה מחזיק,

פרסטימיון?"

 

"זה? מה,  הרי זה - זה - " פרסטימיון בחן את מגילת

הקלף הצהובה שהגיעה עם החפץ.  "זהו מטה עשוי מקרן

רמליפארן,  כך כתוב.  הוא ישנה צבעו מגוון זהוב לשחור-

סגלגל בכל פעם שיועבר מעל מזון המכיל רעל."

 

"אתה מאמין בכך,  הלא כן?"

 

"אזרחי באיילמונה מאמינים בכך,  לפחות.  והנה - הנה,

ספטאך מלאיין,  זו גלימה שנארגה מפלומת הבטן של

קופרל-קרח,  זר שחי בפסגות המושלגות של גונגהאר."

 

"קופרל-קרח נכחד,  כמדומני,  אדוני ושליטי."

 

"חבל מאוד,  אם כך הדבר," אמר פרסטימיון,  וליטף

בעצלתיים את האריג העבה והחלק.  "הפרווה נעימה מאוד

למגע.  - לכאן," המשיך,  ונקש באצבעו על צרור עבה

ורבוע שקשר בחותמות מקושטים,  "וכאן יש לנו מתת

מאיזשהו מקום בדרום,  רצועות מקליפתו הניחוחית במיוחד

של עץ הקינונצ'ה הנדיר עד מאוד. והספל היפה הזה גולף

מאבן ירקן מווירונגימונד,  אבן כה קשה שנדרשים כמחצית

החיים כדי ללטש פיסה בגודל אגרופך.  וזהו "

פרסטימיון נאבק כדי לחלץ מארגז פתוח למחצה שמתוכו

בלט איזשהו פלא נוצץ של כסף וקמליאן.  נראה כי הוא

חושב שעל-ידי כך שיחטט בקדחתנות בין הארגזים הללו

יצליח באיזשהו אופן לחלץ את עצמו ממצב-הרוח הנזעף,

המדוכדך,  שלמעשה היה זה שהרחיקו לחדר הזה.

 

אבל הוא לא יכול להוליך שולל את ספטאך מלאיין.  וגם

ספטאך מלאיין לא יכול עוד להמשיך ולהפגין אותו שוויון-

נפש מכוון כלפי אותו פרץ התייסרות וכאב.

 

"פרסטימיון?"

 

"כן?"

 

הסייף התקרב עוד צעד אחד או שניים.  הוא התנשא מעל

פרסטימיון,  משום שהקורונאל היה איש ממוצע קומה -

כתפיו היו חסונות,  אך רגליו לא היו ארוכות,  וספטאך

מלאיין היה כה דק גזרה וארך גפיים,  עד כי נדמה שהוא

שברירי,  אף כי למעשה לא היה כזה.

 

הוא אמר בשקט: "אינך צריך להראות לי כל פריט

ופריט,  אדוני ושליטי."

 

"חשבתי שאתה מתעניין בהם."

 

"אכן,  אני מתעניין בהם.  עד לנקודה מסוימת.  רק עד

לנקודה מסוימת." ספטאך מלאיין המשיך בנימה שקטה עוד

יותר, "פרסטימיון,  מדוע הלכת לך בחשאי לחדר הזה?

בוודאי לא כדי לעלוץ על כל המתנות שקיבלת.  הרי מעולם

לא היה זה ממנהגך,  לחמוד וללטף חפצים,  חפצים סתם."

 

"אלה חפצים משובחים ומעניינים מאוד," אמר

פרסטימיון בתוקף.

 

"ללא ספק הם כאלה.  אבל אתה צריך להתלבש כעת

לכבוד הכרה החגיגית שתיערך הלילה,  ולא לשוטט כאן

לבדך במחסן המוזרויות הזה.  והדברים המשונים שאמרת

לפני רגעים לא רבים - אותה זעקת כאב,  אותו נהי מר.

ניסיתי להתעלם ממנו כאילו היתה זו איזושהי סטייה

משונה ורגעית,  אך הדברים חוזרים ומהדהדים במוחי.  מה

היה פירוש הדברים ההם? האם זעקת בכנות כנגד הנטל

שמעמיס עליך הנזר? מעולם לא העליתי בדעתי שאשמע

דברים שכאלה מפיך.  אתה הוא הקורונאל כעת,  פרסטימיון!

זו פסגת השאיפות של כל אדם שהוא.  אתה תמשול בעולם

הזה נאפד תהילה.  היום הזה צריך להיות היום המזהיר

ביותר בחייך."

 

"כך הוא צריך להיות,  אכן."

 

"אבל אתה פורש לך לאולם הקודר הזה,  ואתה מתבודד

ושוקע במחשבות עגומות,  אתה מסיח את דעתך בעזרת

הצעצועים הטיפשיים,  הנאים,  הללו ברגע שבו אתה מגיע

להישג הכביר ביותר שלך,  אתה זועק זעקה מרה כנגד

מלכותך-שלך כאילו היתה זו מארה שמישהו הטיל

בך - "

 

"מצב-רוח חולף."

 

"אם כך הנח לו לחלוף,  פרסטימיון.  הנח לו לחלוף! זהו

יום שבו נגיל ונחוג! טרם עברו שעתיים מאז ניצבת בפני

כס קונפאלום והנחת את נזר השמש העולה על מצחך,

וכעת - כעת - לו יכולת לראות את פניך כעת,  אדוני

ושליטי - אותה הבעה של קדרות,  אותו מבט נוגה

וטרגי - "

 

פרסטימיון שלח לעבר ספטאך מלאיין חיוך משועשע,

משועשע יתר על המידה,  חשף את שיניו ופקח את עיניו.

 

"ובכן? כך טוב יותר?"

 

"בקושי.  העמדת-הפנים שלך אינה משכנעת אותי כלל,

פרסטימיון.  מה יכול להציק לך עד כדי כך ביום הזה מכל

הימים?" וכאשר פרסטימיון לא השיב לו דבר המשיך:

"אולי אני יודע."

 

"ואיך לא תדע?" - ואז,  בלא שנתן לספטאך מלאיין

הזדמנות להשיב,  המשיך פרסטימיון: "חשבתי על המלחמה,

ספטאך מלאיין.  על המלחמה."

 

ספטאך מלאיין נראה מופתע עד מאוד לרגע.  אבל הוא

התאושש במהירות.

 

"אה.  המלחמה,  כן.  המלחמה,  כמובן,  פרסטימיון.  היא

נותנת אותותיה בכולנו.  אבל המלחמה נסתיימה.  ונשכחה.

בכל העולם כולו לא זוכר איש את המלחמה חוץ ממך

מגיאלאוריס וממני.  כל המכונסים כאן בארמון המצודה

היום הזה לכבוד טקסי ההכתרה שלך,  אין הם זוכרים דבר

על אותה ההכתרה שהתקיימה באולמות הללו לפני זמן לא

רב."

 

"אבל אנחנו זוכרים.  המלחמה תישאר טבועה בנו לנצח.

הבזבוז,  ההשחתה.  ההרס.  אובדן החיים.  כל-כך הרבה

מתים.  סבור.  קאנטוורל.  אחי טאראדאת'.  הרוזן קאמבה

איש מאזאדון,  מורי ורבי באמנות הקשת.  איראם.

מאנדריאקרן.  סיבלור.  ועוד מאות אנשים,  אפילו אלפים."

הוא עצם עיניו לרגע והסב את ראשו הצדה.  "אני כואב על

כולם,  על כל ההרוגים האלה.  אפילו על מותו של

קורסיבאר,  אותו שוטה שהוליכוהו שולל."

 

"לא הגית שם אחד,  שם אחד ומיוחד," אמר ספטאך

מלאיין,  ובעדינותו,  השמיע הוא את השם כמי שעומד לנקר

פצע נפוח ומדולק.  "כוונתי לשמה של אחותו,  הגבירה

ת'יסמט."

 

"ת'יסמט,  כן."

 

השם שלא ניתן לחמוק ממנו,  חרף כל ניסיונותיו של

פרסטימיון לעשות זאת.  הוא לא היה מסוגל לדבר עליה;

אבל היא מעולם לא רחקה מאוד ממחשבתו.


"יודע אני את כאבך," אמר ספטאך מלאיין ברוך.  "אני

מבין.  הזמן יביא לך מרפא,  פרסטימיון."

 

"האם יביא מרפא? האם יוכל להביא מרפא?"

 

שניהם שתקו במשך זמן-מה.  פרסטימיון הבהיר במבט

שבעיניו כי אין הוא מעוניין להמשיך ולדבר על ת'יסמט

בשעה זו,  לכן במשך זמן-מה לא דיברו כלל.

 

"אתה יודע כי אני שש על היותי הקורונאל," אמר

פרסטימיון לבסוף,  כשהמאמץ להימנע מדיבור נעשה קשה

מדי.  "כמובן שכך.  גורלי יעד לי את כס המלוכה.  זה הדבר

לשמו עוצבתי על-ידי ההשגחה האלוהית.  אבל האם חייבה

העלייה לשלטון הקזת דם שכזאת? האם כל זה היה נחוץ?

כל שפיכות הדם הזאת מזהמת את הכתרתי."

 

"מי ידע מה נחוץ ומה לא נחוץ,  פרסטימיון? זה קרה,  זה

הכל.  ההשגחה האלוהית התכוונה שזה יקרה,  והדבר קרה,

ואנחנו התמודדנו בו,  אתה ואני וגיאלאוריס וסבור,  וכעת

העולם חזר ונעשה שלם.  המלחמה היא דבר שנקבר עמוק.

אנחנו דאגנו לכך בעצמנו.  לאיש מבין החיים עמנו אין שום

מושג שהמלחמה התחוללה בכלל,  חוץ מאשר לנו.  לשם מה

תתייסר ותתעמק בזה דווקא היום?"

 

"אולי מתוך אשמה על כך שהגעתי לכס המלכות על

גופותיהם של אנשים מצוינים רבים כל-כך."

 

"אשמה? אשמה,  פרסטימיון? לאיזו אשמה אתה יכול

לכוון? המלחמה ההיא התחוללה אך ורק באשמתו של אותו

שוטה,  קורסיבאר! הוא התקומם כנגד החוק והנוהג! הוא

חמס את השלטון! כיצד תוכל לדבר על אשמה כשרק הוא

לבדו - "

 

"לא.  גם אנחנו אשמנו באיזשהו אופן כשהורדנו קללה

שכזאת על העולם."

 

עיניו הכחולות בהירות של ספטאך מלאיין נפערו שוב

מרוב הפתעה.  "אילו שטויות מיסטיות אתה משמיע,

פרסטימיון! אתה מדבר ברצינות על קללות ומניח לעצמך

לקבל ולו שמץ של אשמה בגין המלחמה ההיא? אותו

פרסטימיון שהכרתי בימים עברו היה אדם שכלתני.  לעולם

לא היה אומר דברי הבל שכאלה,  אפילו כהלצה.  זה כלל לא

היה עולה בדעתו.  הקשב לי.  המלחמה היתה מעשה ידיו של

קורסיבאר,  אדוני ומלכי.  אשמתו של קורסיבאר.  קורסיבאר.

היא חטאו של קורסיבאר ואיש בלתו.  ואת הנעשה אין

להשיב,  וכעת אתה מלכה החדש של מאג'יפור,  והכל בא

על מקומו בשלום במאג'יפור סוף סוף."

 

"כן,  אכן כן." פרסטימיון חייך.  "סלח לי על התקף זה

של מלנכוליה פתאומית,  ידידי הוותיק.  תראה אותי במצב-

רוח טוב יותר בסעודת ההכתרה הערב,  אני מבטיח לך

זאת." הוא התהלך אנה ואנה בחדר,  כשהוא חובט קלות על

התיבות והמכולות החתומות.  "אבל ברגע זה,  ספטאך

מלאיין - המתנות האלה,  המחסן הזה המלא כל טוב -

עד כמה הם מוגיעים ומדכאים אותי! המתנות האלה

מכבידות עלי כאילו משקלן כמשקלו של העולם." הוא

יאמר בחיוך עקום,  "צריך הייתי להורות להוציא הכל החוצה

ולשרוף את הכל!"

 

"פרסטימיון " אמר ספטאך מלאיין כמתרה.

 

"כן.  סלח לי שוב.  היום הזה נוטה אני יתר על המידה

לקינות הללו."

 

"אכן,  נוטה אתה,  מלכי ושליטי."

 

"עלי להיות אסיר-תודה על המתנות,  כמדומני,  במקום

להיות מודאג בגינן.  ובכן,  הבה נראה אם אני יכול להפיק

מהן איזשהו שעשוע.  אני זקוק מאוד לשעשוע ברגע זה,

ספטאך מלאיין." פרסטימיון זז ממקומו וחזר לשוטט בין

המעברים שבין שורות התיבות והארגזים,  ונעצר כדי להציץ

לתוך אלה שנפתחו.  כדור מצוין כאן.  אבנט בעל צבעים

רבים,  המשנה כל העת את גווניו.  פרח שעוצב מארד יקר,

ומתוככי עלי הכותרת שלו עלה זמזום נמוך של שיר יפה

להפליא.  ציפור מגולפת מאבן שני,  המניעה את ראשה מצד

אל צד וצורחת לעברו בזעף.  קדרה עשויה מירקן אדום

ששוליה מסולסלים,  חלקה כמשי וחמה למגע.  "הבט," קרא

פרסטימיון כשהוציא מעטיפתו שרביט עשוי מעצם של

דרקון-ים,  ואשר גולף באמנות מופתית.  "זה הגיע

מפיליפלוק.  ראה,  כאן,  כיצד השכילו לעטוף אותו ב - "

 

"עליך לצאת מכאן ברגע זה," אמר לו ספטאך מלאיין

כבנזיפה.  "הדברים הללו יחכו,  פרסטימיון.  עליך להתלבש

לקראת המשתה."

 

כן.  הצדק איתו.  פרסטימיון ידע כי לא נהג בחוכמה

כאשר התבודד כאן בצורה שכזאת.  פרסטימיון ידע שעליו

להשיל מעליו אותם עצבות ועגמומיות שהיו כה זרים לו,

ואשר ירדו עליו בשעות האחרונות,  להתנער מהם כדרך

שאתה מסיר מעליך גלימה שלא תצלח.  עליו להציג בפני

החוגגים עמו במשתה הערב חזות קורנת של סיפוק ושמחת

הגשמה ההולמים וראויים לקורונאל שזה עתה הוכתר.

 

כן.  כן.  וזאת אכן יעשה.

 

 

2

 

פרסטימיון וספטאך מלאיין יצאו מאולם הנדיגהייל ביחד.

שני השומרים הסקאנדארים הגברתנים שעמדו מחוץ לחדר

האחסון חלקו לפרסטימיון הצדעות נרגשות כשהחוו לעברו

את אות הקרניים הזורחות,  והוא החזיר להם הנהון ונפנף

בידו.  הוא לחש משהו על אוזנו של ספטאך מלאיין וזה

השליך מטבע כסף לכל אחד מהם.

 

אבל כשהם התנהלו בחזרה דרך המסדרונות המתפתלים

הרבים מספור,  שרוח שרקה בהם,  נוכח פרסטימיון כי הוא

מחליק שוב לאותה תוגה.  התברר לו כי המאמץ להחזיר

לעצמו את שיווי-המשקל והביטחון קשה מכפי ששיער.

אותו מעטה כהה נצמד אליו בעוצמה,  ללא רחם.

 

הוא היה צריך להגיע לכס המלכות של הקורונאל בלא

קשיים.  הרי קודמו,  השר קונפאלום בחר בו ללא היסוס.

הכל ידעו כי הכתר יועבר אליו כאשר הפונטיפקס הזקן,

פרנקיפין,  ימות,  והשר קונפאלום יעבור אל המבוך כדי

לקבל עליו את תפקידו של המונרך הבכיר,  שפרנקיפין

מילא לפניו. אבל כאשר פרנקיפין מת בסופו של דבר, היה

זה קורסיבאר,  בנו של השר קונפאלום,  שניחן בחזות

מרשימה אך בתבונה מצומצמת,  שתפס את השלטון,  לאחר

שחבורת מרעיו המרושעים האיצו בו לעשות כן,  ובעזרתו

של מכשף מרושע לא פחות.  החוק קבע שלעולם לא יירש

בן את אביו הקורונאל ולא יעלה לכס המלכות,  לכן

התחוללה מלחמת אזרחים,  ובסופה השיג פרסטימיון את

כתרו,  הכתר שבדין היה שלו.

 

אבל איזה חורבן מיותר - וחייהם של אנשים כה רבים

קופחו - איזו צלקת נחרצה על פני ההיסטוריה הארוכה

והשלווה של מאג'יפור -

 

פרסטימיון ריפא את הצלקת,  כך הוא קיווה.  על-ידי כך

שציווה לנקוט פעולה קיצונית.  צוות של מגים מחק על-פי

פקודתו כל זיכרון של המלחמה ממוחותיהם של כל

האנשים בעולם.  כלומר,  כל האנשים,  זולתו וזולת שני רעיו

לנשק שנשארו בחיים,  גיאלאוריס וספטאך מלאיין.

 

אבל צלקת אחת מיאנה להגליד,  והוא לא יכול למחוק

אותה לעולם. זו היתה הצלקת של הפצע שספג ברגע

המכריע של הקרב האחרון.  הוא ספג פצע בלבו: רציחתה

של הגבירה ת'יסמט,  אחותו התאומה של קורסיבאר המורד,

ואהבת חייו הגדולה של פרסטימיון,  בידיו של המכשף

סאניבק-ת'סטימון.  שום כשף לא יכול להחזיר את ת'יסמט,

ואף אחת לא יכלה לתפוס את מקומה בלבו של פרסטימיון.

במקום שבו שכנה אהבתם,  נותר חלל גדל.  מה חפץ לו

להיות קורונאל אם בהשגת הכתר איבד את האדם החשוב

לו ביותר?

 

פרסטימיון וספטאך מלאיין נמצאו עתה בכניסה לחצר

שהובילה אל מגדלו של השר ת'ראיין,  שבו קבעו מרבית

הקורונאלים בתקופה המודרנית את מעונם הפרטי.  ספטאך

מלאיין נעצר לרגע ואמר,  "האם אניח לך כאן,  פרסטימיון?

או שמא תרצה שאשאר איתך בזמן שתתכונן לקראת

המשתה?"

 

"גם אתה צריך להחליף את תלבושתך,  ספטאך מלאיין.

לך לדרכך.  אינך צריך לדאוג."

 

"אינני צריך עוד לדאוג?"

 

"על דִברתי,  ספטאך מלאיין."

 

 

פרסטימיון נכנס פנימה.  הדירות המפוארות ששימשו

עתה כמעונו הרשמי היו עדיין ריקות ברובן.  השר

קונפלאום,  זה שעתה היה לפונטיפקס קונפאלום,  העביר את

האוסף היחיד והמיוחד של חפצים נדירים ומופלאים אל

משכנו החדש במעמקי המבוך.  בעת שחמס את השלטון,

ריהט קורסיבאר את החדרים הללו על-פי טעמו שלו -

מספר רב של פריטים שגרתיים,  מקצתם נוצצים וולגריים,

מהם אפרוריים ויומיומיים,  וכולם לא מעניינים כלל -

אבל אותו מעשה כשפים שמחה את שלטונו הבלתי חוקי

של קורסיבאר מזיכרונו של העולם,  סילק גם את כל חפציו

של קורסיבאר.  כעת נראה כאילו קורסיבאר לא התקיים

מעולם.  הוא הושמט באופן רטרואקטיבי מהקיום.  בבוא

העת יעביר פרסטימיון חלק מחפציו שלו מאחוזת משפחתו

במאלדמאר אל ארמון המצודה,  אבל עדיין לא היתה לו

הזדמנות לחשוב על כך,  ומסביבו היה כעת מעט מאוד חוץ

מאשר פריטי ריהוט אחדים שהובאו מהדירות הפחות

מהודרות שבהן התגורר בשנים עברו באגף המזרחי של

המצודה,  בו נקבעו מעונות לנסיכיה הבכירים של הממלכה.

 

נילגיר סומאנאנד,  גבר אפור זקן שכיהן במשך זמן רב

כעוזרו ושלישו של פרסטימיון,  המתין לו במקום,  בקוצר-

רוח ניכר.  "משתה ההכתרה,  הוד מעלתך - "

 

"כן.  כן.  אני יודע.  אתרחץ בזריזות.  ואשר לבגדים

שאלבש הלילה,  אתה כבר הכנת אותם,  הלא כן? גלימת

הקטיפה הירוקה שנועדה לנשפים,  הרדיד הזהוב,  נזר

השמש העולה שענדתי בשעות אחר-הצהריים,  והכתר

הפחות כבד,  לא הכתר הגדול והרשמי."

 

"הכל הוכן למענך,  אדוני השר."

 

משמר טקסי של המיוחסים באצילי הממלכה ליווה אותו

אל אולם הנשפים.  שני האצילים הבכירים שביניהם צעדו

בראש - הדוכס אולג'בין איש סטוינזאר,  אותו אדם תוסס

ומוחצן שהיה ראש וראשון ליועציו,  ועמו הנסיך סרית'ורן

איש סאמיבולה העשיר כקורח ואילו הנסיך גוניבול איש

בומביפאלה הנפוח והטרחן,  הרב-אדמירל של מאג'יפור,

צעד מיד מאחוריהם.  שלושת אלה העניקו את השפעתם

הניכרת לקורסיבאר בימי מלחמת האזרחים,  אך הם לא היו

מודעים עוד לכך,  ופרסטימיון סבר כי יהיה זה מועיל אם

יסלח להם על חוסר הנאמנות שלהם,  כיוון שכל זה כבר

עבר ובטל,  ויתייחס אליהם בכבוד הראוי לאנשים כמותם,

בעלי מעמד ועוצמה.

 

ספטאך מלאיין התייצב מימינו של פרסטימיון ואילו

גיאלאוריס,  הלוחם הענק,  היה משמאלו.  מאחורי הקורונאל

החדש צעדו שניים מאחיו הצעירים,  אלה שנותרו בחיים,

טאוטאס הצעיר וחמום המוח,  ואבריגאנט הגבוה והנמרץ.

אחיהם השלישי,  טאראדאת',  איש הגות רב-מזימות,  נספה

במלחמה במהלך הקרב הנורא בעמק איאן,  כאשר אנשי

קורסיבאר פרצו את סכר מאווסטוי,  וקברו אלפים מחייליו

של פרסטימיון מתחת לאשד המים שפרץ.

 

משתה ההכתרה התקיים כתמיד באולם החגיגות הגדול

באגף ת'אראמונד בארמון.  זה היה חדר גדול יותר מאשר

אולם הנדיגהייל,  ונמצא בחלק מרכזי יותר,  אבל אפילו

מרחב גדול כל-כך לא הספיק להכיל את כל האורחים

המוזמנים,  הנסיכים והדוכסים,  הרוזנים והשועים של מאות

ערים,  וראשי העיריות של אותן ערים גם כן,  ועמם

האצילים השונים של הר המצודה,  צאצאיהם של עשרות

קורונאלים ופונטיפקסים של שנים עברו. אבל השר

ת'אראמונד,  שנמנה עם הבנאים רבי-ההשראה מבין

הקורונאלים הרבים שהותירו את חותמם על הר המצודה,

תכנן את הדברים כך שהאולם הגדול שלו הוביל לשרשרת

אולמות אחרים - חמישה,  שמונה,  עשרה אולמות שמחות

שנפתחו זה לזה,  ושניתן לפתוח את הדלתות המחברות

ביניהם וליצור אולם שלם אחד שממדיו מאג'יפוריים

באמת; ובאולמות הללו התפזרו קרואי משתה ההכתרה

על-פי סדר החשיבות והמעמד שלהם שנשקל שקול היטב.

 

פרסטימיון לא אהב במיוחד אירועים ראוותניים שכאלה.

הוא היה אדם ישיר ונטול יומרות,  איש מעשי ויעיל שלא

היתה בו שום תשוקה מיוחדת להאדרה עצמית.  אבל הוא

הבין גם הבין את חשיבותם של המנהגים.  העולם ציפה

שיערוך פסטיבל הכתרה ענק,  ועל כן הפסטיבל הזה יתקיים

- טקס ההכתרה הרשמי שנערך בשעות אחר-הצהריים,

וכעת המשתה הגדול,  ומחר הנאום בפני מושלי

הפרובינציות הנאספים,  ולמחרת היום - משחקי ההכתרה

המסורתיים,  התחרות בדו-קרב בין פרשים על סוסיהם,

ותחרויות בהיאבקות ובירייה בקשת,  ועוד כהנה וכהנה.  ואז

יגיע פסטיבל ההכתרה של פרסטימיון לסופו,  ותחל

המשימה הקשה של ממשל בעולם הענק של מאג'יפור.

 

נדמה כי המשתה נמשך עשרת אלפים שנים.

 

פרסטימיון קידם בברכה וחיבק את קונפאלום הזקן

והוביל אותו למושב הכבוד השמור לו על הבימה.

קונפאלום היה עדיין איש חסון אף שהגיע לעשור השמיני

של חייו,  אבל ניכר שמרצו ועירנותו פחותים בהרבה מאשר

אלה של קונפאלום הגיבור משנים עברו.  הוא איבד את בנו

ואת בתו גם יחד במלחמת האזרחים.  כמובן שלא ידע כלל

על כך,  או אפילו על כך שקורסיבאר ות'יסמט היו קיימים

אי פעם,  אבל איזושהי תחושה של ריקנות בנפשו,  איזשהו

חסר של דבר-מה שצריך היה להימצא,  הופיע בעליל במבע

עיניו,  שנראו עתה מבולבלות ותועות לעתים קרובות.

 

האם יש לו ניחוש כלשהו לגבי האמת? - תהה

פרסטימיון.  האם מי מביניהם חש בכך? האם היה איזשהו

רגע שבו מישהו,  אחד משועיה הנכבדים והרמים של

הממלכה,  או אחד האיכרים מן השורה,  נתקל במקרה באיזו

פינה של האמת המוסתרת שהוצפנה מתחת לשכבה של

זיכרונות כוזבים שהושתלו במוחו,  והחל לתמוה

ולהשתומם? אם היה כדבר הזה,  הרי שאיש לא גילה זאת

בהתנהגותו.  וקרוב לוודאי שלא יגלה זאת לעולם.  אבל

אפילו אם הכישוף ששינה את ההיסטוריה של מאג'יפור לא

יכול להחזיק מעמד בכל מקרה ומקרה,  היה זה אחד

הדברים שאדם יעדיף להצניע בינו לבינו,  כך העריך

פרסטימיון,  לבל ייחשב כמשוגע.  הוא קיווה כי אלה פני

הדברים,  מכל מקום.

 

עוד מקום חשוב על הבימה הארוכה נשמר לאמו של

פרסטימיון,  הנסיכה ת'ריסה העליזה והמבריקה,  שבזכות

עלייתו של בנה לכס המלוכה,  תקבל בקרוב את התואר

הגבירה של אי השינה ותקבל לידיה את הפעלת המכונות

שבעזרתן העניקו הנחיה ונחמה לאזרחיה של מאג'יפור

במהלך שנתם.  לצדה ישבה על הבימה הגבירה קוניגארדה,

אחותו של קונפאלום,  שמילאה את התפקיד הזה בימי

שלטונו של קונפאלום כקורונאל,  וכעת עמדה לפרוש

מפעילותה.  ואחריהן,  האצילים הבכירים של מועצה,

כשספטאך מלאיין וגיאלאוריס ביניהם.  ובסוף השורה היו

הרב-מג הגדול גומיניק האלבור איש טריגוין,  ועמו בנו

המכשף,  השמון גורס,  שחייך לעברו במהורהר.  הוא ידע כי

החיוכים הללו הביעו עתה את החזקה שהיתה להם עליו:

שכן,  אף-על-פי שלא החשיב את הכשף והתופעות

האזוטריות האחרות,  לא יכול להכחיש כי למיומנות שלהם

בקסם ובכשף היה חלק לא קטן בהצלחתו להשיג את

השלטון.

 

פרסטימיון ניגש אל כל אחד מהאישים הללו,  וקידם

אותם בברכה באופן רשמי למשתה הזה שנערך לכבודו.

 

ואז,  לאחר שהוא התיישב בכיסאו,  אך בטרם הוגש

המזון,  הגיע תורם של השליטים המשניים בחשיבותם -

שהיו בכל זאת שליטים חשובים - לקוד בפניו ולקבל

עליהם את מרותו,  וכל שר ושוע ניגשו בהכנעה אל

פרסטימיון והשמיעו באוזניו את ברכותיהם,  ואת תקוותיהם

לקראת העידן החדש שזה עתה הפציע -

 

והנה הגיעה שעתו של הטקס עצמו.  צלצול פעמונים.

תפילות ומזמורים.  הברכות האינסופיות על כוסיות

שהורמו,  כשפרסטימיון לוגם לגימות זעירות בלבד מהיין,

ומקפיד שלא לעלוב באורחיו,  ועם זאת נזהר לבל ישתה

יותר מדי במהלך האירוע המייגע הזה.

 

ואז,  לבסוף,  החלה הסעודה עצמה.  תהלוכה של מטעמים

מכל אזור בעולם,  שהוכנו על-ידי האשפים המוכשרים

ביותר,  ופרסטימיון כמעט שלא נגע בתקרובת.  לאחר מכן,

סיבוב של דקלומי שירים: השורות המרשימות של האפוס

הגדול מפרי עטו של פרוואיין,  ספר השינויים,  ולאחר מכן

סיפור על הכיבוש של השר סטיאמוט האגדי למחצה

שהכניע את ממירי הצורה,  אותו מין קדמאי,  ואחר-כך עברו

לדקלום האמנותי מתוך ספר האיתנים ובמרומי הר

המצודה ועוד ועוד סאגות היסטוריות אחרות שעסקו

בפונטיפקסים וקורונאלים ממאות שנים קודמות.

 

ואחר-כך השירה שלאחר הסעודה.  אלפי קולות

שהשמיעו מזמורים עתיקים.  פרסטימיון הצטחק למשמע

קולו העמוק,  המסוקס,  של גיאלאוריס שגנח מתחת לקולות

רבים אחרים.

 

היו עוד טקסים עתיקים שנקבעו על-ידי נהלים שהעלו

עובש,  ההצגה הטקסית של מגן הקורונאל,  ועליו סמל

השמש העולה המרוקע בכסף נוצץ ומקושט בקרני זהב,

ועל-פי הנוהג הניח עליו פרסטימיון את ידיו.  קונפאלום קם

להשמיע ברכה ארוכה ומייגעת לקורונאל החדש וחיבק

אותו בחגיגיות בפני כל הנוכחים.  הגבירה קוניגארדה

עשתה כמותו.  הנסיכה ת'ריסה קיבלה את נזר גבירת האי

מידיה של קוניגארדה.  וכן הלאה וכן הלאה,  אירועים רבים

עד אינסוף.  פרסטימיון נשא הכל בסבלנות,  אף כי לא היה

זה קל.

 

אבל להפתעתו הגדולה הוא נוכח - בשלב כלשהו

במהלך האירוע הארוך והמפרך הזה - כי השיל מעליו את

הכבדות הנוגה המוזרה בלבו שירדה עליו קודם לכן.  כל

הדכדוך והעצבות המרירה נשרו ונעלמו באיזשהו אופן.  על

אף העייפות שחש בסופו של המשתה,  מצא סוף סוף את

הדרך לעליצות.  ויותר מאשר עליצות,  מפני שבאיזשהו

אופן במהלך הערב ההוא,  עלתה וצלחה עליו לראשונה

התחושה כי כעת הוא מלכותי באמת.

 

עובדה כבירה אחת נתבססה היום.  שמו נוסף סוף סוף

לרשימה הארוכה של הקורונאלים של מאג'יפור,  לאחר

תלאות רבות בנתיבו אל כס המלכות.

 

קורונאל של מאג'יפור.  מלכו של העולם המופלא ביותר

ביקום כולו!

 

והוא ידע כי הוא יהיה קורונאל טוב,  קורונאל נאור,

שאנשים יאהבוהו ויהללוהו.  הוא יעשה דברים גדולים,  והוא

יניח את מאג'יפור מקום טוב יותר הודות לכך שחי ושלט

במקום הזה.  והרי הוא נולד כדי להגשים זאת.

 

כן.  כן.  אם כך הכל הסתיים על הצד הטוב ביותר ביום

הנפלא הזה,  למרות אותה עננה זמנית של קדרות שעיממה

זאת התהילה בעיניו שעות אחדות קודם לכן.

 

ספטאך מלאיין ראה כיצד השינוי מתחולל בו.  במהלך

הפוגה קלה בחגיגות ובטקסים הוא ניגש לצדו של

פרסטימיון ואמר,  כשהוא מביט בו בחמימות,  "הייאוש עליו

דיברת לפני זמן-מה באולם הנדיגהייל כבר סר מעליך,  הלא

כן,  פרסטימיון?" ופרסטימיון השיב ללא היסוס,  "לא היתה

בינינו שום שיחה באולם הנדיגהייל היום,  ספטאך מלאיין."

 

משהו חדש נוסף לנימת הדיבור שלו,  איזשהו כוח,  אולי

אפילו קשיחות,  שמעולם לא היתה בו לפנים.  פרסטימיון

עצמו השתאה כששמע את קולו מצטלצל באוזניו.  גם

ספטאך מלאיין שמע זאת; לפי שעיניו התרחבו לרגע,

וזוויות פיו התעקלו בהפתעה,  והוא עצר את נשימתו באורח

מפתיע.  ואז הוא הרכין את ראשו באופן פורמלי ואמר,

"אכן,  אדוני הרם.  לא דיברנו באולם הנדיגהייל." ואז הוא

החווה בסימן השמש העולה וחזר למקום הישיבה שלו.

 

פרסטימיון סימן למלא את צפחת היין שלו.

 

הנה משמעותה של מלכות,  הרהר.  לדבר בצינה אפילו

לאהובים שבין חבריך,  כאשר הזמן והמקום דורשים זאת.

האם למלך יש בכלל ידידים? - תהה.  ובכן,  הרי הדבר הזה

יתגלה לו בשבועות הבאים.

 

המשתה הגיע לרגע השיא שלו.  הכל עמדו עתה על

רגליהם,  והניפו את ידיהם במחוות הקרניים הזורחות.

"פרסטימיון! השר פרסטימיון!" - קראו בקול.  "תבורך,

השר פרסטימיון! יחי השר פרסטימיון!"

 

ואז הכל הסתיים.  הגיעה השעה שבה המשתה התפרק

להתכנסויות קטנות יותר,  וחבורות החלו להתפזר על-פי

המעמד וקרבת הידידות.  לבסוף,  כשהשחר עמד לעלות,

הגיעה השעה שבה הותר לשליט מאג'יפור,  הקורונאל,

לפרוש למנוחה,  וכך יכול להכריז בנימוס על סיומן של

החגיגות וללכת משם לפרטיות ולשלווה של מעונו,  של

חדר השינה שלו.

 

למעונו הריק.  למיטתו הבודדה.

 

ת'יסמט,  חשב,  כשצנח בתשישות מוחלטת על הכר.

בעיצומה של שמחתו העצומה לא יכול למצוא דרך

להסתתר מהכאב האינסופי הכרוך באובדנה.  הלילה אני

מלך העולם,  ואת,  ת'יסמט,  אייך? היכן את?

סוף עמוד 31