מלך החלומות - מאת רוברט סילברברג - 2004

מלך החלומות

רוברט סילברברג, גיא בן משה (תרגום מאנגלית)

THE KING OF DREAMS, Robert Silverberg

 

 

"רוברט סילברברג לוקח אותנו שוב ב'מלך החלומות' אל פלאי

מאג'יפור וחוזר ומוכיח כי הוא אמן גדול." רוברט ג'ורדן

 

"רוברט סילברברג הוא מרקו פולו של מאג'יפור.  אילו פלאים

והרפתקאות הוא מראה לנו,  אילו אוצרות הוא מביא עמו מכל

מסע לעולם המופלא ההוא." אורסולה ק.  לה גווין

 

רוברט סילברברג זכה בחמישה פרסי נביולה,  ארבעה פרסי הוגו

וכן בפרס אפולו הצרפתי. הוא כתב יותר ממאה ספרי מד"ב

ופנטזיה,  ויותר משישים ספרי עיון. עוד מספריו שהופיעו ב"עם

עובד"; "מסע להררי מאג'יפור",  "כנפי לילה",  "גילגמש המלך",

"האביב החדש",  "טום המשוגע",  "כוכב הצוענים",  "כתום החורף".

 

 

 

וישמע אותם השר סטיאמוט שרים את

הבלדה על ניצחונו הגדול בכף ווייגאן,

וייבך, יען כי סטיאמוט ההוא, ששוררו

עליו,  לא היה סטיאמוט שהכיר.  הוא לא

היה עוד הוא עצמו.  רוקנו אותו לתוך

האגדה.  בעבר,  היה אדם,  והנה עשוהו

למיתוס.

אייתין פרוואיין,  ספר השינויים

 

 

I

ספר ההמתנה

 

 

1

 

"זה בוודאי מה שאנחנו מחפשים," אמר הסקאנדר סודביק

גורן שעמד בשולי המצוק והצביע לעבר צלע ההר התלול

בתנועות הצבעה חדות בזרועו השמאלית התחתונה.  הם

הגיעו לראש הצוק.  הסלע שמתחתיהם התפורר כאן במידה

רבה,  כך שהשביל שבו הם צעדו הסתיים בכתם מחוספס,

מכוסה בחצץ ירקרק ומחודד,  וממש מאחוריו הסתמן מדרון

פתאומי שירד לעמק בעל צמחייה עבותה.  "מעוז ורת'ינאר,

הנה הוא בדיוק שם,  מתחתינו! וכי לאיזו תכלית יכול

הבניין ההוא לשמש,  אם לא כמעוזו של מורד? וכך,  קל

מאוד יהיה לנו להעלותו באש,  דווקא בעונה הזאת."

 

"תן לי לראות," אמר ת'אסטיין הצעיר.  "עיני חדות

משלך." הוא שלח את ידו בלהיטות אל משקפת המרגלים

שסודביק גורן החזיק בזרועו התחתונה השנייה.

 

זו היתה שגיאה.  סודביק גורן נהנה להתל בנער,  והנה

העניק לו ת'אסטיין הזדמנות נוספת לכך.  הסקאנדר הענק,

גבוה ממנו ביותר משתי רגליים,  הרחיק במהירות את

המשקפת,  העביר אותה לאחת מזרועותיו העליונות ונופף

בה בשובבות מגושמת גבוה מעל לראשו של ת'אסטיין.  הוא

הצטחק; היה זה חיוך מרושע,  שחשף שיניים עקומות.  "למה

לא תקפוץ גבוה כדי לקחת אותה?" ת'אסטיין חש כיצד

פניו לוהטים מרוב חמה.  "יימח שמך! תן לי את המשקפת

לרגע,  אתה שומע,  ממזר ארבע-זרועי מטומטם אחד!"

 

"מה בדיוק אמרת? ממזר,  זה מה שאני? ממזר? תגיד את

זה שוב?" פניו המדובללים של הסקאנדר האפילו.  הוא נופף

עתה במשקפת המרגלים כאילו היתה השפופרת כלי נשק,

טלטל אותה כמאיים מצד אל צד.  "כן,  תגיד את זה שוב ואז

אני אעיף אותך מכאן ועד ני-מויה."

 

ת'אסטיין נעץ בו מבט נזעם.  "ממזר! ממזר! קדימה,  צא

והעף אותי,  אם תוכל." הוא היה בן שש-עשרה,  נער דק

גזרה ובהיר עור שרגליו הקלות אפשרו לו להקדים את

הבילנאטון.  זו היתה משימתו החשובה הראשונה בשירותם

של חמשת שליטי זימרואל,  והסקאנדר בחר בו,  משום מה,

כאויבו המיוחד.  הלעג המתמיד,  מטריף הדעת,  שהפנה

לעברו סודביק גורן עורר בו חמת זעם. במשך שלושת

הימים שחלפו,  כמעט מתחילת מסעם מתחום ממשלתם של

חמשת השליטים,  מילין רבים דרומית-מזרחית משם,  אל

השטח הגבוה הזה שהיה בידיהם של מורדים,  ת'אסטיין

כלא את תחושותיו עד כה,  אך לא היה מסוגל עוד להכילן

בקרבו.  "אבל קודם תצטרך לתפוס אותי,  ואני יכול

להתחמק ממך ככל שרק ארצה,  ואתה יודע את זה.  אה,

סודביק גורן,  אינך אלא גוש פרווה שורץ פרעושים!"

 

הסקאנדר נהם ונע בשאגה קדימה.  אבל במקום לברוח,

קפץ ת'אסטיין בקלילות למרחק מטרים אחדים לאחור

והסתחרר במהירות,  הרים חופן גדול של חלוקים משוננים.

הוא החזיר לאחור את זרועו כאילו התכוון להשליכם בפניו

של סודביק גורן. ת'אסטיין החזיק את החלוקים בלפיתה כה

עזה שחודיהם ננעצו לתוך כף ידו.  באבנים כאלה אפשר

לגרום לאדם לקפח את מאור עיניו,  הרהר.

 

גם סודביק גורן חשב כך,  ככל הנראה.  הוא נעצר באמצע

הפסיעה,  נראה משתומם וכועס,  והשניים ניצבו זה מול זה.

שרר תיקו.

 

"קדימה," אמר ת'אסטיין וסימן אל הסקאנדר באצבעו

שולח אליו מבט לעגני.  "עוד צעד אחד.  רק צעד אחד

בלבד." הוא טלטל את זרועו בעיגולים נמוכים,  כמי שעורך

ניסוי,  ואסף תנופה לקראת הזריקה.

 

עיניו האדומות של הסקאנדר בערו מרוב כעס.  מחזהו

הכביר עלה קול נמוך ורוטט,  הדומה לנהמתו של הר געש

המתכונן לקראת התפרצות.  ארבע זרועותיו האדירות רעדו

באיום שהכילו אך בקושי.  אבל הוא לא התקדם.

 

בינתיים,  הבחינו החברים האחרים בחבורת הסיור במה

שמתרחש.  מזווית עינו ראה אותם ת'אסטיין נאספים מימינו

ומשמאלו,  ניצבים בעיגול לאורך הצוק,  מתבוננים,

מצטחקים.  איש מביניהם לא חיבב את הסקאנדר,  אבל

ת'אסטיין העריך שרבים מהם לא מחבבים גם אותו.  הוא

היה צעיר מדי,  חסר כל ניסיון,  ירוק מדי,  יפה מדי.  הוא

שיער שהם חושבים שצריך ללמד אותו לקח,  להתאכזר

אליו קצת,  להניח לחיים להקשיחו כפי שאירע להם

בשעתם.

 

"ובכן, נער?" זה היה קולו הנוקשה של גאמברונד,  בן

פיליפלוק עגול לחיים שצלקת סגולה מבהיקה חצתה בקו

בולט ביותר את כל צדם השמאלי של פניו.  היו מי שאמרו

כי הרוזן מנדראליסקה הוא שעולל לו זאת על כך שהסיט

את ידו במהלך ציד גיהורנה,  ואחרים ידעו כי האדון

גאוויניוס היה זה שעשה את הדבר,  ברגע של שכרות,

כאילו היו לשר גאוויניוס איזשהם רגעים אחרים.  "אל

תעמוד כך סתם! זרוק אותן! השלך אותן היישר בפניו

השעירים!"

 

"כן, זרוק אותן!" צעק עוד מישהו.  "תראה לקוף הגדול

דבר או שניים! נקר את עיניו המטונפות."

 

זה היה דבר טיפשי ביותר,  חשב ת'אסטיין.  אם יזרוק את

האבנים מוטב לו שיהיה בטוח שיגרום לסודביק גורן

להתעוור מיד בזריקה הראשונה,  שאם לא כן,  הסקאנדר

עלול בהחלט להרוג אותו.  אבל אם יפגע במאור עיניו של

סודביק גורן,  הרוזן יענוש אותו בחומרה על כך - ייתכן

מאוד שיורה לנקר את עיניו שלו.  ואם הוא סתם ישליך את

האבנים,  הוא יצטרך לברוח מפני הסקאנדר,  ייאלץ לברוח

בכל כוחו,  מפני שאם זה יתפוס אותו הוא עלול לחבוט בו

באגרופיו האדירים עד שירסק אותו ויעשה אותו לעיסה,

אבל אם יישא רגליים ויברח הכל יקראו לו פחדן משום

שנמלט.  המצב היה בלתי אפשרי: כל בחירה היתה בלתי

אפשרית.  כיצד הצליח להיקלע למצב הזה? וכיצד ייחלץ

ממנו?

 

הוא קיווה בכל לב שמישהו יציל אותו,  וזה אמנם קרה

כעבור רגע.

 

"בסדר,  הפסיקו את זה,  שניכם." אמר קול חיש ממרחק

מה מאחורי ת'אסטיין.  זה היה קרישאנטוי ואז.  גבר שרירי,

רחב כתפיים ואפור זקן,  בן ני-מויה,  הקשיש שבחבורה -

גילו היה שנה-שנתיים מעל ארבעים.  הוא היה אחד

המעטים בחבורה שחיבב את ת'אסטיין במידת מה.

קרישאנטוי ואז היה זה שבחר בו להיות אחד מחברי

המשלחת,  עוד בהורוונאר על נהר זימר,  המקום שממנו החל

כל המסע הזה.  הוא ניגש עתה קדימה,  הציב את עצמו בין

ת'אסטיין והסקאנדר.  על פניו הופיעה הבעה חמוצה,  דומה

להעוויה של מי שמבוסס בשלולית שכולה פרש.  הוא החווה

בתנועה חדה לעבר ת'אסטיין.  "זרוק את האבנים האלה,

נער." בו ברגע פתח ת'אסטיין את אגרופו והניח להן ליפול.

"הרוזן מנדראליסקה היה מצווה לחבר אתכם לעץ

במסמרים ולהלקות אתכם,  אילו היה רואה מה קורה כאן.

אתם מבזבזים זמן יקר.  שכחתם שאנחנו כאן כדי לבצע

משימה,  מטומטמים שכמותכם?"

 

"אני פשוט ביקשתי ממנו את משקפת המרגלים," אמר

ת'אסטיין בזעם.  "איך זה הופך אותי למטומטם?"

 

"תן לו את המשקפת," אמר קרישאנטוי ואז לסודביק

גורן.  "המשחקים האלה הם טיפשות,  ולא טיפשות סתם

אלא טיפשות מסוכנת.  האינכם חושבים כי לשליט

הוורת'ינארי יש זקיפים בשפע המשוטטים על הגבעות,

האלה? אנחנו נתונים כאן בסכנה,  בכל רגע ורגע."

 

הסקאנדר הענק עיווה את פניו והושיט את המשקפת.

הוא שלח מבט לעבר ת'אסטיין שהבהיר היטב כי בכוונתו

לסיים את הסכסוך במועד אחר.

 

ת'אסטיין ניסה לא להתייחס לכך.  הוא הפנה את גבו

לסודביק גורן,  ניגש אל שפת התהום,  נעץ את מגפיו בחצץ

והתכופף קדימה ככל שהעז להתכופף.  הוא קירב את

המשקפת לעינו.  צלע הגבעה שלפניו והעמק שמתחתיו

זינקו לעברו בפירוט רב,  מפתיע.

 

היה זה סתיו,  יום של חום לח,  עז,  העונה היבשה

והממושכת של הקיץ בחבל ארץ זה בזימרואל המרכזית

עדיין לא נסתיימה.  והגבעה היתה מכוסה בשכבה סמיכה

של עשב צהבהב.  עשב שהיה לו ברק נוצץ. כאילו היה

מלאכותי,  וכאילו איזשהו חרש-אומן עיצבו על מנת לקשט

את המדרון.  גבעוליו הארוכים,  הנוצצים נשאו ראשי זרעים

כבדים,  כך שכאשר הרוח הדרומית החמימה כופפה אותם

בקלילות,  היא גרמה להם לרטוט כמו נהר שכולו זהב נוצץ

שיורד הלאה,  הלאה במורד המדרון.

 

צלע הגבעה שירדה במהירות בסדרה של צניחות ברורות

היתה חסרת מאפיינים מיוחדים למעט המקומות שבהם

נשברה,  אי פה אי שם על-ידי מצוקים כבירים,  משוננים

ושחורים שהתנשאו מתוכה כמו שיני דרקון.  ת'אסטיין

הבחין בהלגיבור יפה,  קצר רגליים שזחל במגמתיות בתוך

העשב במרחק מאה מטרים מתחתיו,  כשראשו הירוק

הפרוותי נישא לקראת המהלומה שינחית על טרפו

ומלתעותיו המתעקלות כבר חשופות.  ורימט כחול,  שלא

חשד בדבר,  רעה בשלווה בעשב,  לא הרחק ממנו.  הוורימט

יהיה נתון בסכנה גדולה בעוד רגע אחד או שניים.  אבל את

מצודתו של השליט המורד לא הצליח ת'אסטיין לראות

בכלל בתחילה,  למרות ראייתו החדה ועזרתה של משקפת

המרגלים.

 

הוא הזיז את המשקפת מעט מערבה,  ואז התגלה לו אותו

מעוז,  שוכן בנועם בתוך קפל עמוק של העמק: מבנה אפור,

ארוך ונמוך,  שנראה כמו צלקת כהה על רקע העשב

הצהבהב.  הוא דימה כי חלקו התחתון של המבנה עוצב

מאבן,  אולי עד לגובה ירכו של גבר,  אך מעל לזה הכל היה

עשוי מעץ שהתנוסס עד לגג רעפים מתלכסן.

 

"הנה המצודה,  בכך אין שום ספק," אמר ת'אסטיין בלא

להניח למשקפת.

 

סודביק גורן צדק.  בעונה היבשה הזאת,  יעלה בידם

להצית את המקום הזה על נקלה.  די בשלושה או ארבעה

לפידים שיושלכו מלמעלה,  וכל הגג יהיה למאכולת אש,

והגצים יזנקו משם ויאחזו את העשב היבש,  הלא מכוסח

שהגיע ממש עד ליסודותיו של הבניין,  ואז תשתלח האש

לעבר השיחים המעוקלים,  השמנוניים למראה,  שצומחים

לידו,  וגם הם יתחילו לעלות באש.  תופת עצומה תתנשא

מכל עבר.  בתוך עשר דקות,  שליטה של ורת'ינאר,  על

אנשיו,  ייצָלו חיים.

 

"אתה רואה זקיפים?" שאל קרישאנטוי ואז.

 

"לא.  אין איש.  כולם בוודאי בפנים.  לא - חכו - כן,

יש שם מישהו!"

 

דמות מוזרה,  דקה מאוד,  ארוכה באופן חריג,  נתגלתה

מסביב לצדו של הבניין.  האיש נעצר לרגע,  נשא מבטו

למעלה - היישר אל ת'אסטיין,  כך נדמה.  ת'אסטיין צנח

בחופזה על גחונו וסימן באיתות בהול בידו השמאלית אל

האנשים שמאחוריו שייסוגו מהצוק.  אחר-כך הוא תר מעל

לקצה.  בזהירות,  הוא מתח שוב את המשקפת.  האיש המשיך

עתה בדרכו.  אולי לא הבחין בדבר,  בכל זאת.

ניכר משהו משונה מאוד באופן שבו הוא התנועע.  אותו

צעד נמרץ,  אותה גמישות מוזרה בתנועתו.  הפנים המוזרים

ההם כלל לא דמו לאיזשהם פנים שת'אסטיין ראה מעודו.

באיזשהו אופן,  האיש נראה רפוי פרקים - עשוי מגומי,

אפשר לומר,  כמעט כאילו הוא - האם זה ייתכן?

 

ת’אסטיין עצם עין אחת ונעץ מבט בוחן ככל שיכול

בעינו השנייה.

 

כן,  צמרמורת ירדה בעמוד השדרה של ת'אסטיין,

מטמורף,  זהו זה,  ללא שום ספק,  מטמורף,  זה היה מראה

חדש מבחינתו,  הוא חי במשך כל חייו הקצרים כאן,

בהרריה של זימרואל הצפונית,  שבה מטמורפים נראו רק

לעתים נדירות ביותר - אם הופיעו בכלל,  ונחשבו ליצורים

אגדיים.

 

הוא הביט בו היטב כעת.  ת'אסטיין היטיב את מיקוד

המשקפת והצליח לראות בבירור את הגוון הירקרק של

עורו,  את השפתיים המחורצות,  עצמות הלחיים הבולטות,

בליטתו של האף,  ואותה קשת ארוכה שהיצור נשא לרוחב

גבו היתה ללא ספק קשת שעוצבה על-ידי ממירי הצורה;

חפץ קליל,  שקוף,  שנראה גמיש להפליא,  עשוי מקלעת

נצרים קלילה,  נשק מהסוג המתאים במיוחד לברייה שמבנה

השלד שלה גמיש די הצורך להתכופף בקלות,  לעבור

התמרה עצומה מכל סוג שהוא,  כמעט.

 

הרי זה לא יעלה על הדעת.  הרי זה משול לראיית שד

המסייר מסביב למצודה.  אבל מי,  גם אם הוא מורד נגד

אציליו ושליטיו,  יעז לעשות יד אחת עם המטמורפים?

החוק אסר מפורשות כל שיג ושיח עם הקדמונים

המסתוריים הללו.  אבל,  הרהר ת'אסטיין,  זה גרוע יותר מלא

חוקי.  זה מפלצתי.

 

"יש שם ממיר צורה,  למטה," אמר ת'אסטיין בלחישה

צרודה מעבר לכתפו.  "אני רואה אותו היטב עובר בחזית

הבית.  אם כך הסיפור ששמענו כנראה נכון.  שליטה של

ורת'ינאר עשה איתם יד אחת!"

 

"אתה חושב שהוא ראה אותך?" שאל קרישאנטוי ואז.

 

"אני מפקפק בכך."

 

"בסדר.  תתרחק מהקצה לפני שהוא יראה אותך."

 

ת'אסטיין זחל לאחור בתנועה מתפתלת וקפץ על רגליו

רק כשהתרחק די הצורך משפת המתלול.  כשהרים את ראשו

הרגיש כי מבטו הנזעם של סודביק גורן עדיין מקובע בו

בשנאה קרה,  אבל סודביק גורן ורשעותו לא העסיקו אותו

עוד.  כעת צריך לבצע את המשימה.

 

 

2

 

בוקר במצודה.  אור שמש בהיר זהוב-ירקרק נכנס למערכת

החדרים המפוארת בראש המגדל של השר ת'ראיים,  מעונם

הרשמי של הקורונאל ורעייתו.  אור השמש הציף באד

מבהיק את חדר השינה הכביר והמפואר,  הספון אריחים

עצומים של אבן גרניט חלקה,  שזורה בגוונים חמימים;

מעליהם התנוססו שטיחי קיר נהדרים עשויים בדי זהב.  זה

המקום שבו התעוררה הגבירה ואראייל.

 

המצודה.

 

אם תאמר "המצודה" יידע כל אדם בעולם באיזו מצודה

מדובר: הרי הדברים הללו יכלו לחול רק על המצודה של

השר פרסטימיון,  כפי שתושבי מאג'יפור קראו לה מזה

עשרים שנים. קודם לכן כינו אותה מצודתו של השר

קונפאלום,  ולפני כן,  המצודה של השר פראנקיפין,  וכן

הלאה לעבר ערפיליו העמומים של הזמן - מצודתו של

השר גואדלום,  המצודה של השר פיניטור,  מצודתו של השר

קריפון,  מצודתו של השר ת'ראיים,  מצודתו של השר

דיזימאול,  קורונאל אחרי קורונאל לאורך מאות ואלפי שנות

ההיסטוריה הארוכה של מאג'יפור,  הגדולים שבהם

והבינוניים ואלה ששמותיהם והישגיהם נעשו עלומים

לגמרי,  מלך אחר מלך לאורך כל הדרך עד לבנאי

המיתולוגי למחצה בכבודו ובעצמו,  השר סטיאמוט,  שפעל

שבעים מאות שנים לפני כן; כל מונרך העניק את שמו

לבניין למשך תקופת שלטונו.  אך כעת היתה זו מצודתו של

השליט הקורונאל פרסטימיון ושל אשתו,  הגבירה ואראייל.

 

אך שלטונו של כל קורונאל מגיע יום אחד לסופו.

ואראייל ידעה כי בעתיד הלא רחוק ייקרא המקום הזה -

כמעט בוודאות - מצודתו של השליט דקרט.

 

אך הלוואי שהיום הזה לא יבוא במהרה,  התפללה.

 

היא אהבה את המצודה.  במשך מחצית חייה התגוררה

באותו מבנה בן שלושים אלף חדרים,  מבנה מסובך להפליא

שניצב בראש הפסגה המתנוססת בגובה של שלושים מילין

של הר המצודה המרהיב,  המתנשא אל-על כמו חוד

קולוסלי מתוך העיקול הכביר של הפלאנטה.  המקום הזה

היה ביתה.  היא לא היתה מעוניינת לעזוב את המקום אף

שידעה כי תידרש לעוזבו ביום שבו פרסטימיון השליט

יעלה לקבל את התואר של פונטיפקס,  ודקרט יתפוס את

מקומו כקורונאל.

 

בבוקר ההוא,  כשפרסטימיון נמצא באחת הערים במורד

ההר,  חונך סכר חדש או מנהל את הטקס שבו מוענק התואר

לדוכס חדש,  או מבצע אחד מאלפי התפקידים שנדרשו

מהקורונאל - היא לא הצליחה להיזכר מה היתה העילה

למסע הזה - התעוררה הגבירה ואראייל לבדה במיטה

העצומה בסוויטה המלכותית,  כפי שאירע לה לעתים

תכופות מדי באחרונה.  היא לא יכלה לנסוע עם הקורונאל

ברחבי העולם במסעותיו האינסופיים.  חוסר השקט שפעפע

בו כפה עליו לנוע כל הזמן.

 

הוא היה שמח מאוד אילו נלוותה אליו במסעותיו,  אילו

רק יכלה,  אבל שניהם הבינו כי הדבר בלתי אפשרי בדרך-

כלל.  זמן רב לפני כן,  כשזה אך נישאו,  היא נסעה לכל

מקום לצדו של פרסטימיון,  אך אחר-כך נולדו הילדים,

והנטל הכבד של חובותיה המלכותיות יחד עם הטקסים

והאירועים החברתיים והראיונות הציבוריים ריתקו אותה

לסביבת המצודה.  ואילו עתה יצאו הקורונאל וגבירתו יחדיו

למסע רק לעתים נדירות.

 

אך ככל שהפרדות הללו היו מחויבות המציאות,  ואראייל

לא השלימה מעולם עם תכיפותן.  גם עתה,  לאחר היותה

אשתו של פרסטימיון זה שש-עשרה שנים,  אהבה אותו לא

פחות מכפי שאהבה אותו בתחילה.  ברגע שהאלומות

המסנוורות הראשונות של אור היום חדרו מבעד לחלון

הקריסטל הענקי בחדר השינה המלכותי,  נהגה ואראייל

להפנות את ראשה באורח מוכני כדי לראות כיצד האור

הזהוב-ירקרק ההוא נוגע בשערו הצהוב של פרסטימיון על

הכר שלצדה.

 

אבל היא היתה לבדה במיטה.  וכתמיד,  נדרש לה רגע

כדי לעמוד על כך,  להיזכר כי פרסטימיון נסע לפני ארבעה

או חמישה ימים,  לאן בעצם? בומביפאלה,  נכון? הויקמאר?

עמק דיפנהאו?

 

היא שכחה גם זאת.  לאחת הערים שבמורד ההר,

באיזשהו מקום,  או אולי באיזשהו מקום בטבעת השמירה.

על מדרונותיו של ההר היו חמישים ערים.  הקורונאל נמצא

בתנועה מתמדת כל הזמן.  ואראייל לא טרחה עוד לעקוב

אחר לוח הזמנים שלו והתעניינה רק בתאריך שובו,

שנכספה אליו.

 

"פיורינדה?" קראה.

 

קול קונטרלטו חמים השיב לה מיד מהחדר הסמוך.  "אני

באה,  גבירתי."

 

ואראייל קמה,  התמתחה והביטה בבבואתה בראי שבקיר

שממולה.  היא עדיין ישנה עירומה,  כאילו היתה נערה,  ואף

כי מלאו לה כבר ארבעים ואף-על-פי שילדה כבר

לקורונאל שלושה בנים ובת,  היא הרשתה לעצמה גאוותנות

אחת בלבד - ליהנות מיכולתה להדוף את מתקפותיה של

ההזדקנות.  היא לא השתמשה בלחשים של קוסמים לשם

כך; פרסטימיון הביע פעם את סלידתו מתחבולות שכאלה,

וממילא ואראייל סברה כי אין הן נחוצות,  לכל הפחות

בינתיים.  היא היתה אשה גבוהה,  ארוכת ירכיים וגמישה,

ולמרות המבנה הרחב שלה,  שדיה המלאים ומותניה

הרחבים במידה ניכרת,  היא לא נעשתה בשרנית במרוצת

השנים.  עורה היה חלק ומוצק; שערה נשאר שחור ככנף

העורב ומבהיק.

 

"האם גבירתי נחה היטב?" שאלה פיורינדה בהיכנסה.

 

"כפי שניתן לצפות,  בהתחשב בכך שאני ישנה לבדי."

 

פיורינדה חייכה.  היא היתה אשתו של טיאוטס,  הצעיר

באחיו של פרסטימיון,  ומדי בוקר,  יצאה עם שחר ממיטת

נישואיה על מנת לעמוד על הגבירה ואראייל ולשרתה,

כאשר זו תתעורר. אבל נראה כי הדבר לא הכעיס אותה,

ואילו ואראייל היתה אסירת-תודה על שירותיה.  פיורינדה

היתה לה כאחות,  לא סתם גיסה,  לכן יקרה ידידותן במיוחד

לוואראייל,  שלא היו לה אחיות משלה,  גם לא אחים.

 

הן רחצו יחד,  כפי שנהגו לעשות מדי בוקר,  באמבט

השיש הגדול,  שהיה מספיק רחב להכיל שישה או שמונה

אנשים,  אמבט שהותקן במצוות אשתו של אחד

מהקורונאלים בעבר.  לאחר מכן עטפה פיורינדה,  אשה

קטנה ודקת גוף,  שהיה לה שיער ערמוני עז וחיוך שובב,

את גופה בחלוק בזריזות,  כדי שתוכל לעזור לוואראייל

ללבוש את הבגדים שנועדו לבוקר ההוא.  "את הסיירונל

הוורוד,  אני חושבת," אמרה ואראייל,  "ואת הדיפינה

הזהובה מאלייזור." פיורינדה הביאה למענה את המכנסיים

ואת החולצה המקושטת ברקמה עדינה,  ובלא שנתבקשה

לעשות זאת במפורש,  הביאה גם את הספיפה הצהובה העזה

שוואראייל אהבה לכרוך סביב חזה עם התלבושת הזאת,  וכן

גם חגורה עשויה מקלעת מאקרופוסופוס עדינה,  שליוותה

אותה.  כשוואראייל היתה לבושה,  חזרה פיורינדה ולבשה

את בגדי היום שלה,  מותנית טורקיז ומכנסיים רחבים בצבע

כתום רך.

 

"יש חדשות?" שאלה ואראייל.

 

"חדשות מהקורונאל,  גבירתי?"

 

"חדשות ממישהו,  חדשות כלשהן!"

 

"מעט מאוד," אמרה פיורינדה.  "עדת דרקוני-ים שנראו

בשבוע שעבר ליד חוף סטויין,  נעים צפונה,  אל טריימור."

 

"משונה מאוד,  דרקוני-ים במים ההם,  ובעונה הזאת.

סימן ואות,  האינך חושבת?"

 

"אני חייבת לומר לך שאינני מאמינה גדולה בסימנים

ואותות,  גבירתי."

 

"גם אני לא,  לאמיתו של דבר.  וגם פרסטימיון לא מאמין

בהם.  אך מה עושים היצורים האלה שם,  פיורינדה?"

 

"אה,  כיצד נוכל לרדת אי פעם לחקר מחשבותיהם של

דרקוני-ים,  גבירתי? אני ממשיכה: משלחת מסיסיבונדאל

הגיעה אמש למצודה,  בשעה מאוחרת,  כדי להגיש דורונות

אחדים למוזיאון הקורונאל."

 

ואראייל הצטמררה.  "הייתי בסיסיבונדאל פעם,  לפני

שנים רבות.  מקום נורא,  ויש לי זיכרונות נוראים לגביו.  זה

המקום שבו הנסיך אקבאליק הראשון נפטר מנכישתו

המרעילה של סרטן-הביצות שספג בג'ונגל של סטויינזאר.

אניח למישהו אחר לקבל את פניהם של אנשי סיסיבונדאל

ואת מתנותיהם.  את זוכרת את הנסיך אקבאליק,  פיורינדה?

איזה גבר מצוין הוא היה,  שלֵו,  חכם,  יקר לפרסטימיון עד

מאוד.  אני חושבת שהוא היה נעשה לקורונאל ביום מן

הימים,  אילו נשאר בחיים.  הוא מת במהלך המערכה ההיא

נגד הפרוקוראטור."

 

"הייתי אז ילדה קטנה,  גבירתי."

 

"כן.  כמובן.  טיפשות שלי." היא הנידה בראשה.  הזמן

זרם בעוז על פני כולם.  הנה היא פיורינדה,  אשה בוגרת,  בת

שלושים בקירוב; כמה מצומצמת הידיעה שלה לגבי תחילת

שלטונו של פרסטימיון שהיה כה רצוף קשיים,  ההתקוממות

של הפרוקוראטור דאנטירייה סאמבאייל,  ומגֵפת הטירוף

שפשטה על העולם בה בעת,  וכל היתר.  וכיוון שכך,  לא

היה לה שמץ של מושג לגבי מלחמת האזרחים האדירה

שקדמה לדברים הללו,  המאבק בין פרסטימיון לבין

קורסיבאר החומס.  איש לא ידע על האירוע המזעזע ההוא

למעט קומץ נבחר של חברים מחוגו הקרוב של הקורונאל.

כל הזיכרונות על כך נמחקו מזיכרונם של כל האחרים

על-ידי הרבמגים הדגולים של פרסטימיון,  וטוב מאוד שכך

נעשה.  אך לדידה של פיורינדה,  אפילו דאנטירייה

סאמבאייל הידוע לשמצה היה פשוט מישהו ששייך לספרי

סיפורים.  לדידה הוא רק סיפור אגדה.

 

כפי שכולנו נהיה יום אחד,  חשבה ואראייל בקדרות

פתאומית: נהיה ליצורי מיתוס.

 

"וחדשות אחרות?" שאלה.

 

פיורינדה היססה.  ההיסוס נמשך להרף עין בלבד,  אך

היה די בזה.  ואראייל קראה את ההיסוס הקטנטן הזה כאילו

קראה את מחשבותיה של פיורינדה.

 

יש חדשות אחרות, חדשות חשובות,  ופיורינדה

מסתירה אותן.

 

"כן?" דחקה בה ואראייל.  "ספרי לי."

 

"ובכן -"

 

"חדלי,  פיורינדה.  יהיה מה שיהיה,  אני רוצה שתספרי לי

מיד."

 

"ובכן -" פיורינדה לחלחה את שפתיה.  "הגיע דיווח

מהמבוך -"

 

"כן?"

 

"אין לזה שום משמעות,  אף לא קלה ביותר,  לדעתי."

 

"ספרי לי!" החדשות כבר התחוורו במוחה של ואראייל

עצמה,  והן היו מחרידות.  "הפונטיפקס?" פיורינדה הנהנה

בתוגה.  היא לא היתה מסוגלת להישיר את עיניה למבטה

החודר של ואראייל.

 

"מת?"

 

"אוי,  לא,  זה בכלל לא מתקרב לזה,  גבירתי."

 

"אז ספרי לי!" קראה ואראייל בקוצר-רוח.

 

"חולשה קלה ברגל ובזרוע.  הרגל השמאלית,  הזרוע

השמאלית.  הוא זימן אליו קוסמים ומגים אחדים."

 

"את מתכוונת לשבץ? התקף שבץ פקד את הפונטיפקס

קונפאלוס?"

 

פיורינדה עצמה את עיניה לרגע ונשמה מספר נשימות

עמוקות."הדבר עדיין לא אושר,  גבירתי.  זו השערה בלבד."

ואראייל הרגישה תחושה של צריבה ברקותיה,  וסחרחורת

קלה ירדה עליה.  היא משלה בעצמה אך בקושי,  כפתה על

עצמה לנהוג שוב בקור-רוח.

 

עדיין אין כל אישור על כך,  אמרה לעצמה.

 

זו רק השערה.

 

היא אמרה בשלווה,  "את מספרת לי על דרקוני-ים ליד

החוף הרחוק,  על משלחת חסרת משמעות מעיר חסרת

חשיבות באמצע השממה,  ואת מסתירה מפני את הידיעה

על ההתקף של קונפאלום,  כך שאני נאלצת להוציא את זה

ממך בכוח? את חושבת שאני ילדה,  פיורינדה,  שצריך

להסתיר חדשות רעות שכאלה מידיעתי?"

 

פיורינדה היתה על סף הבכי.  "גבירתי,  כפי שאמרתי

לפני רגע,  עדיין לא ידוע בוודאות כי זה היה באמת שבץ."

 

"הפונטיפקס בן שמונים ויותר.  קרוב לוודאי שכבר עבר

את התשעים,  ככל שידוע לי.  כל דבר שגורם לו לזמן את

הקוסמים שלו הוא חדשות רעות.  מה יהיה אם ימות? את

יודעת מה יקרה אז.  מנין שמעת את הדבר הזה,  בעצם?"

 

פיורינדה,  שמבוכתה הלכה וגברה,  אמרה,  "אדוני ואישי

טיאוטס שמע על כך אמש,  בשעה מאוחרת,  מפי נציג

הפונטיפקס במצודה וסיפר לי על כך הבוקר כשעמדתי

לצאת בדרכי אלייך.  הוא ידבר איתך על כך בעצמו לאחר

ארוחת הבוקר,  ממש לפני פגישתך עם צירי הממלכה.

אדוני ואישי טיאוטס דרש ממני שלא אטיל זאת עלייך

במהירות רבה מדי,  מכיוון שהוא הדגיש כי זה באמת אינו

חמור כפי שזה נשמע,  שהרי בדרך-כלל הפונטיפקס שרוי

בבריאות טובה,  ומעריכים כי לא נשקפת לו שום סכנה,  וכי

הוא -"

 

"ודרקוני-ים ליד החוף של סטויין חשובים יותר,

ממילא," אמרה ואראייל בעוקצנות.  "האם נשלח שליח אל

הקורונאל?"

 

"אינני יודעת,  גבירתי." אמרה פיורינדה בקול נמוך,

בחוסר אונים.

 

"ומה לגבי הנסיך דקרט? לא ראיתי אותו בסביבה זה

ימים אחדים.  יש לך איזשהו מושג היכן הוא נמצא?"

 

"אני חושבת שנסע לנורמורק,  גבירתי.  הוא נסע בלוויית

ידידו דיניטאק בארג'אזיד."

 

"אך לא הגבירה פולקארי?"

 

"לא הגבירה פולקארי,  לא.  בימים אלה,  היחסים בין

הנסיך דקרט לבין הגבירה פולקארי אינם תקינים.  אני

חושבת שהוא יצא עם דיניטאק,  ביומשניים.  לנורמורק."

 

"נורמורק!" ואראייל הצטמררה.  "עוד מקום איום ונורא,

אם כי דקרט אוהב את העיר ההיא,  ורק האלוהות תדע

מדוע.  ואני משערת שאין לך גם שום מושג אם מישהו ניסה

בינתיים להודיעו על כך? הנסיך דקרט עלול בהחלט

להיווכח כי הוא קורונאל עוד בטרם ירד היום ובכל זאת לא

חשב איש שצריך להודיע לו ש -"

 

ואראייל עמדה על כך שהיא מאבדת את השליטה שוב,

היא בלמה את עצמה בו ברגע.

 

"ארוחת בוקר," אמרה בקול שקט יותר.  "אנחנו צריכות

לאכול משהו,  פיורינדה.  בין אם אנחנו נתונות בעיצומו של

משבר הבוקר,  ובין אם לא,  אל לנו לנסות ולהתמודד עם

ענייני היום על קיבה ריקה,  נכון?"

 

 

3

 

הרחפת הקיפה את הפיתול האחרון של פסגת נורמורק

הסלעית וחומת האבן האדירה של נורמורק העיר התנוססה

לפתע למולם,  ניצבת לרוחבה של דרך המלך שהורידה

אותם למטה מהמצודה,  אל הגובה הזה בשוליו היותר

נמוכים של צלע ההר.  החומה היתה מחסום כביר ומתנשא

שכולו מגליתים שחורים רבועים שנערמו זה על גבי זה עד

לגובה מדהים.  העיר שהחומה הגנה עליה הוסתרה לגמרי

מאחוריה.  "זהו זה,  הגענו," אמר דקרט.  "נורמורק."

 

"וזה?" שאל דיניטאק בארג'אזיד.  הוא ורקרט נהגו לצאת

יחד למסעות לעתים תכופות,  אבל זה היה ביקורו הראשון

בעיר הולדתו של דקרט.  "האם הדבר הקטן הזה הוא

השער? והאם הרחפת שלנו תצליח לעבור דרכו?" הוא לטש

מבטו בפליאה לעבר החור הזעיר והממצמץ,  שהיה בלתי

פרופורציונלי עד גיחוך,  והונח כמו במחשבה שנייה

למרגלות הביצורים הכבירים.  נראה היה כי רוחבו מאפשר

אך בקושי מעבר עגלה לא-קטנה.  אנשי משמר במדי עור

ירוקים עמדו עמידת דום מתוחה משני צדיו.  חלק מסקרן,

מתמיה,  של העיר הנסתרת נראה ממוסגר בתוך הפִתחה

הקטנה: נדמה כי אלה בנייני מחסנים וכן שני מגדלים

אפורים מרובי זוויות.

 

דקרט חייך.  "עין סטיאמוט,  זהו כינויו של השער.  שם

מפואר מאוד לפתח כל-כך זעיר.  מה שאתה רואה זו

הכניסה האחת והיחידה לעיר המפורסמת נורמורק.  מרשים,

מה? אבל זה גדול די הצורך בשבילנו.  הוא לא גדול מאוד,

אבל אנחנו נצליח לחדור פנימה."

 

"מוזר," אמר דיניטאק כשהם עברו מתחת לקשת

המחודדת ונכנסו העירה.  "חומה כה אדירה,  ושער כה עלוב

וקטן.  זה לא בדיוק גורם לזרים להרגיש שהם רצויים כאן,

מה?"

 

"יש לי כמה תוכניות לשנות את המצב הזה

לכשתתאפשר ההזדמנות," אמר דקרט.  "תראה מחר."

 

הסיבה לביקורו במקום היתה הולדת בנו של רוזן

נורמורק,  שנקרא קונסידט.  נורמורק לא היתה עיר חשובה

במיוחד,  וקונסידט לא היה דמות משמעותית במיוחד

במדרג של הר המצודה,  ובדרך-כלל ההתייחסות הרשמית

היחידה של הקורונאל להולדתו של ילד היתה איגרת ברכה

ומתנה נאה.  הוא בפירוש לא היה הופך את האירוע הזה

להזדמנות לביקור ממלכתי.  אבל דקרט,  שלא ראה את

נורמורק זה חודשים רבים ביקש רשות למסור את איחוליו

של הקורונאל באופן אישי,  והזמין את דיניטאק להילוות

אליו כדי שיארח לו לחברה.  "לא פולקארי?" שאל

פרסטימיון.  וזאת,  פני שדקרט ופולקארי היו בני-זוג

שכמעט לא ניתן להפרידם במשך שנתיים או שלוש לפני

כן.  אך דקרט השיב להערה הזאת כי הרוזן קונסידט הוא

אדם בעל טעם שמרני,  ולכן לא נראה לדקרט שיהיה זה

הולם לבקרו בחברתה של אשה שאינה אשתו.  הוא הוסיף

שייקח את דיניטאק.  פרסטימיון הניח לעניין ולא שאל

שאלות נוספות.  הרי הוא שמע את הסיפורים - כל אנשי

החצר שמעו אותם כבר - על כך שמשהו השתבש

לאחרונה ביחסיהם של הנסיך דקרט והגבירה פולקארי,  אף

שדקרט לא אמר לאיש דבר וחצי דבר.

 

הם היו ידידים קרובים ביותר זה שנים רבות,  דקרט

ודיניטאק,  למרות ההבדל הברור בטמפרמנט ובסגנון האישי

של כל אחד.  דקרט היה גבר חסון בעל חזה רחב וכתפיים

כבדות שניחן באנרגיה בלתי נדלית ובמצב-רוח טוב ויציב,

ובדרך-כלל נהג לומר את דבריו בקול גדול ועליז.  האופן

שבו השתלשלו חייו עד כה הוביל אותו לאופטימיות,

תקווה והתלהבות אין קץ.

 

דיניטאק בארג'אזיר הצעיר ממנו בשנים אחדות, היה

גבר בעל פנים כחושים וצרים ועיניים נוצצות וספקניות,

היה נמוך ממנו בכמחצית ראש ומבנה גופו היה הרבה פחות

חסון: הוא היה דק גזרה ובעל מבנה צר והקרין איזושהי

דריכות שרירית קפיצית,  עצורה היטב.  עורו היה כהה אף

יותר מעיניו,  היה זה העור השזוף מאוד האופייני למי שחי

שנים מתחת לשמש הנוראה שקופחת ביבשת הדרומית.

דיניטאק דיבר בקול שקט בהרבה מאשר דקרט,  והשקפת

העולם שלו היתה בדרך-כלל פסימית יותר.  הוא היה אדם

פיקח,  פרגמטי,  ואביו,  נבל ערמומי רב-מזימות,  גידל אותו

בארץ קשה ואכזרית,  בשמש הנוראה ההיא.  לעתים קרובות

נשמעה נימה של פקפוק בדבריו של דיניטאק,  וזו גרמה

לדקרט לחשוב פעמיים על דברים,  ולעתים אף יותר

מפעמיים.  משלה בו תפישה נוקשה,  קפדנית,  של הגינות,

כעין מערך של ציוויים מוסריים,  כאילו החליט עוד בשלב

מוקדם בנעוריו לבנות את חייו סביב פילוסופיה על-פיה

עליו לעשות ההיפך ממה שאביו היה עושה,  ולהאמין

בהיפך הגמור ממה שאביו היה מאמין.

 

הם העריכו מאוד זה את זה.  דקרט נשבע כי ככל

שיתקדם ויעלה במדרג הממשל המלכותי של מאג'יפור,

יתקדם לצדו דיניטאק,  אף-על-פי שהוא לא ידע כבר אז

כיצד ניתן יהיה לבצע את הדבר,  בהתחשב בעברו האפל

והמפוקפק של אבי דיניטאק,  ושל קרוביו.  אך הוא ידע

שימצא דרך.

 

"הנה הם מקדמי פנינו,  אני חושב," אמר דיניטאק,

והצביע פנימה בהפניית אגודל זקור.

 

מצדה השני של החומה השתרעה רחבה משולשת,

מרוצפת באריחים שמשלושת צדדיה גבלו בה צריפי משמר

עלובים,  עשויים עץ.  שליחו של הרוזן של נורמורק כבר

המתין להם שם,  גבר קטן,  שחור זקן ובעל חזות שברירית,

שנראה כמי שכל משב רוח ער עלול להעיפו.  הוא קד

בפניהם משיצאו מהרחפת שלהם,  הציג את עצמו כמשפטן

קורדה,  ובניסוחים מלוטשים ונמלצים קידם את פניהם של

הנסיך דקרט ובן לווייתו בבואם לעיר,  ומסר את ברכותיה

הנאמנות.  המשפטן הצביע לעבר כתריסר אנשים חמושים

במדי עור ירוקים שעמדו במרחק לא גדול מהם.  "האנשים

האלה יגוננו עליכם במהלך שהותכם כאן," הכריז.

 

"מדוע?" שאל דקרט.  "שומר-הראש שלי נמצא איתי."

 

"זו משאלתו של הרוזן קונסידט," השיב המשפטן קורדה

בנימה שציינה כי העניין כלל לא נתון לדיון.  "אנא - אם

אתה ואנשיך תואילו לבוא אחרי,  הוד מעלתך -"

 

"מה זה צריך להביע בדיוק?" אמר דיניטאק בלחישה

כשהם המשיכו ברגל,  כשאנשי משמר לבושים שחור

מלווים אותם מלפנים ומאחור,  דרך הסימטאות הצרות,

המתפתלות,  של העיר העתיקה לעבר המקום שבו עמדו

להתאכסן.  "לא הייתי מעלה בדעתי שנשקפת לנו סכנה

כאן."

 

"לא נשקפת לנו סכנה.  אבל כאשר פרסטימיון היה כאן

בביקור ממלכתי זמן לא רב לאחר שנעשה לקורונאל,  ניסה

מטורף אחד להתנקש בחייו ממש מול ארמונו של הרוזן.  זה

היה בימיו של הרוזן מגליס,  אביו של קונסידט.  הטירוף היה

אז דבר נפוץ מאוד בעולם,  כפי שאולי זכור לך.  היתה

מגפה של טירוף בכל הארצות."

 

דיניטאק נהם בהפתעה.  "להתנקש בחייו של הקורונאל?

לא ייתכן שאתה מדבר ברצינות.  מי היה מעז לעשות דבר

פרוע שכזה?"

 

"האמן לי,  דיניטאק,  זה קרה,  והמתנקש כמעט הצליח.

אני חייתי אז בנורמורק וראיתי זאת במו עיני.  מטורף נופף

במגל מושחז,  זה מה שהוא עשה.  הוא הסתער מבין הקהל

ברחבה ורץ היישר לעבר פרסטימיון.  הוא נבלם ממש בעוד

מועד,  ואם לא כן,  ההיסטוריה היתה שונה מאוד."

 

"לא ייאמן.  מה קרה למתנקש?"

"נהרג,  בו במקום."

 

"כפי שראוי וצודק," אמר דיניטאק.

 

דקרט חייך למשמע הדברים האלה.  דיניטאק התגלה

שוב ושוב כאיש מוסר בלתי מתפשר.  הקביעות השיפוטיות

שלו שהונעו על-ידי הכרה עזה לגבי צדק ואי-צדק,  היו

לעתים קרובות חמורות ונוקשות,  לעתים אף מפתיעות

בקשיחותן.  דקרט הוכיח אותו על כך עוד בראשית

ידידותם.  תגובתו של דיניטאק היתה לשאול את דקרט אם

היה מעדיף שידמה יותר לאביו באורחותיו והשקפותיו,

ולאחר מכן לא חזר עוד דקרט לעסוק בכך.  אבל לעתים

קרובות הוא חשב כי דיניטאק בוודאי סובל מאוד,  משום

שהוא רואה תמיד רשלנות וטעות ושחיתות באשר יישא את

עיניו,  אפילו באנשים האהובים עליו.

 

"פרסטימיון לא נפגע,  כמובן.  אבל כל הפרשה הביכה

מאוד את מגליס,  והוא הקדיש את שארית ימיו לניסיון

להשכיח את העניין.  איש מחוץ לנורמורק לא חושב על כך

בכלל,  אבל כאן זה נחשב לכתם על שמה הטוב של העיר

כולה זה עשרים שנה בקירוב.  ואף-על-פי שאין זה סביר

שדבר כזה יקרה שוב,  אני משער שקונסידט רוצה לוודא

באופן מוחלט שאף אחד שמנופף בחפץ חד לא יתקרב כלל

אל המיועד להיות קורונאל בזמן שהותנו כאן."

 

"זה טיפשי.  האם הוא חושב באמת שעירו היא חממה של

מתנקשים מטורפים? ואיזה מין מטרד ארור זה,  שהכוחות

הללו צועדים מסביבנו באשר אנו הולכים."

 

"נכון.  אבל אם הוא מרגיש שהוא חייב לעשות כל מאמץ

שהוא,  למען הזהירות,  עלינו להיעתר לו.  הרי אם נתנגד

יהא זה עלבון לא נחוץ."

 

דיניטאק משך בכתפיו והניח לעניין.  דקרט היה מודע גם

מודע למידת הסובלנות המצומצמת במבנהו הנפשי של

ידידו לגבי מעשי שטות מכל סוג,  וניכר כי העניין הזה,

העמדת שמירה בלתי נחוצה למבקרים מהר המצודה,  נכלל

בקטגוריה ההיא.  אבל דיניטאק היה מסוגל להבין כי

העובדה שהם מוקפים שמירה תהיה רק מטרד לא מזיק.

והוא ידע מתי עליו להיכנע לדקרט בענייני הטקס

הרשמיים.

 

הם התמקמו במהירות באכסניה שלהם,  שם קיבל דקרט

מערכת חדרים רחבה,  שנשמרה בדרך-כלל לקורונאל,

ודיניטאק קיבל דירה פחות גדולה אך נוחה,  בקומה

שמתחתיו.  בשעות הראשונות של אחר-הצהריים הם יצאו

לביקור הראשון שלהם,  לפקוד את אמו של דקרט,  הגבירה

טאליזמה.  דקרט לא ראה אותה זה חודשים רבים.  אף

שמעמדו של בנה כיורש העצר המיועד של הקורונאל

העניק לה זכות לשכון במערכת חדרים במצודה,  היא

העדיפה להישאר בנורמורק מרבית זמנה - ולמעשה

המשיכה להתגורר באותו מעון קטן בעיר הישנה שבו שכנה

המשפחה כשדקרט היה עדיין ילד.

 

היא חיתה שם עתה בגפה שכן אביו של דקרט,  סוחר-

נוסע שלא הצליח במיוחד כשנע אנה ואנה עם שק הסחורות

שלו בין חמישים הערים,  מת עשר שנים קודם לכן,  צעיר

יחסית אך מותש,  אפילו מובס,  לאחר המאבק הארוך והקשה

של חייו.  מעולם לא עלה בידו לשכנע את עצמו בכך שבנו,

דקרט,  הצליח למשוך אליו באיזשהו אופן את תשומת-לבו

של הקורונאל השליט פרסטימיון בכבודו ובעצמו,  ומצא לו

דרך לתוך חוג האצילים הצעירים שהקיפו את הקורונאל

במצודה.  הוא ממש לא היה מסוגל להבין כיצד דקרט נעשה

לאביר-מתלמד,  וכאשר הקורונאל העלה אותו למעלת נסיך,

התייחס אביו של דקרט לחדשות הללו כאל בדיחה מוזרה.

 

דקרט תהה לעתים קרובות מה היה אביו עושה אילו בא

אליו והכריז,  "נבחרתי להיות הקורונאל הבא,  אבא." קרוב

לוודאי שהיה צוחק בפניו של בנו.  ואולי אפילו סוטר לו,

על כך שהוא לועג לאביו בשטויות שכאלה.  אבל הוא לא

זכה לחיות עד אז.

 

אך טאליזמה התייחסה לקידומו הבלתי סביר של בנה,

וכן לקידום המדהים במעמדה שלה עקב כך,  בשלווה

יוצאת-דופן.  הרי היא לא ציפתה מעולם שדקרט ייעשה

לאביר-מתלמד במצודה,  כל שכן לנסיך.  ואין ספק כלל

שאפילו בחלומותיה לא דמיינה אותו כקורונאל.  היא גם לא

היתה אחת מאותן אמהות אוהבות שמקבלות כל הצלחה

שנוחל בנן כבלתי נמנעת וראויה,  גמול מתבקש על מעשיו.

 

אבל אמונה עזה ופשוטה באלוהות הנחתה אותה במשך

כל חייה.  היא לא חלקה על הגורל.  לכן דבר לא הפתיע

אותה מעולם; כל מה שפקד אותה כשפקד אותה,  מכאב

וצער ועד תהילה עצומה,  בלתי נתפשת,  כל אלה נקבעו

מראש,  והיו בעיניה דברים שעליך להשלים איתם בלא

לקבול מצד אחד,  ובלא שום גילוי של תדהמה מצד אחר.

ברור שהיתה זו כוונת מכוון מראשית הזמן שדקרט יהיה

קורונאל ביום מן הימים - ולפיכך היא עצמה תסיים את

חייה כגבירת אי השינה,  אחת משועי הממלכה.  אמו של

הקורונאל קיבלה תמיד את המשרה הנכבדה והנחשבת

הזאת.  טוב ויפה,  לו יהי כן.  היא לא ציפתה כמובן אף לא

לאחד מהדברים האלה,  אבל כיוון שקרו ממילא,  הרי שיש

להתייחס להתרחשותם לאחר מעשה כאל משהו טבעי ולא

מפתיע,  ממש כמו עלות השמש במזרח מדי יום.

 

אבל דיניטאק הופתע מעליבותו של מעונה של הגבירה

טאליזמה,  בית קטן ונוטה על צדו,  שמסגרות חלונותיו

שקועות בתוך ערב-רב של בניינים קטנים שנראו כבני

חמשת אלפים שנים,  ברחוב אפל ומתעקל,  ובו מדרכה

מרוצפת אפורה-ירוקה לא אחידה,  סמוך למרכזה של העיר

העתיקה.  איזה מין משכן הוא זה לאמו של הקורונאל

לעתיד?

 

"כן,  אני יודע," אמר דקרט והצטחק.  "אבל היא אוהבת

את המקום הזה.  היא חיה בבית הזה זה ארבעים שנה,  והוא

יקר לה יותר מאשר עשר מצודות גם יחד.  קניתי למענה

רהיטים חדשים,  יקרים מאלה שהיו כאן בעבר,  וכיום היא

לובשת בגדים מהסוג שאבי מעולם לא יכול לשלם את

מחירם,  אבל חוץ מזה שום דבר לא השתנה בכלל.  וכך

בדיוק היא רוצה שיהיה."

 

"והאנשים מסביבה? האין הם יודעים שהם חיים

בשכנותה של מי שעתידה להיות גבירת האי? האין היא

יודעת זאת בעצמה?"

 

"אין לי שום מושג מה יודעים השכנים.  אני משער

שמבחינתם היא רק טאליזמה,  אלמנתו של אורבן פטיר

הסוחר.  ואשר לה עצמה -"

 

הדלת נפתחה.

 

"דקרט," אמרה הגבירה טאליזמה.  "דיניטאק.  כמה טוב

לראותכם שוב."

 

דקרט חבק את אמו באהבה ובזהירות רבה,  כאילו היתה

עדינה ושברירית מאוד ועלולה להימחץ אם יחבוק אותה

בהתלהבות יתרה.  הוא ידע כי למעשה אינה שברירית כפי

שדימה אותה; ובכל זאת,  היתה אשה קטנת קומה,  דקיקה,

שעצמותיה קלות.  גם אביו של דקרט לא היה גברתן.

מנערותו ואילך חש תמיד דקרט כמו איזושהי מפלצת

מגודלת יתר על המידה שאיזושהי הלצה של הגורל

הפקידה אותה בביתם של שני האנשים הזעירים האלה.

 

טאליזמה לבשה גלימת משי שנהב בלתי מקושטת

ושערה הכסוף המבהיק היה אסוף בנזר זהב פשוט,  דקיק.

דקרט רכש למענה מתנות שהתאימו לטעם הצנוע שלה:

תליון קטן מעצם דרקון,  צעיף מתנוצץ קל כקורי עכביש

שיוצר בגאבילורן הרחוקה,  טבעת קטנה וחלקה מירקן סגול

מוויורגימונד,  ושניים או שלושה דברים אחרים מאותו סוג.

היא קיבלה את כולם בעונג ובהכרת-תודה ברורים,  אך

הטמינה אותם במהירות רבה ככל שהתיר לה הנימוס.

טאליזמה מעולם לא התאוותה לאוצרות מהסוג ההוא בימים

שבהם היו עניים,  ולא ניכר בה שום סימן כי היא מתייחסת

אליהם עתה ביותר מאשר התעניינות חולפת.

 

הם שוחחו בקלילות,  על תה ועוגיות,  פטפטו על החיים

במצודה; היא התעניינה בשלומם של השליט פרסטימיון

והגבירה ואראייל וילדיהם והזכירה - בקיצור,  בקיצור

נמרץ - את הגבירה פולקארי גם כן; היא דיברה על

ספטאך מלאיין וחברי המועצה האחרים והתעניינה לגבי

התפקידים שממלא דקרט בחצר המלכות,  כאילו השתייכה

בעצמה לאותה חצר בכל איבר מאיבריה,  ולא היתה רק

אלמנתו של סוחר פרובינציאלי חסר חשיבות.  היא התייחסה

בידענות גם לאירועים שהתרחשו בזמן האחרון בארמון

בנורמורק,  לפיטוריו של שר שחיבתו לטיפה המרה היתה

מופלגת מדי וכן להולדת יורשו של הרוזן קונסידט

ולעניינים אחרים מהסוג הזה; עשרים שנה לפני כן,  הידע

שלה לגבי דברים כאלה השתווה לזה שהיה לה לגבי

שיחותיהם הפרטיות של המכשפים ממירי הצורה בבירת

הנצרים שלהם בפיוריפיין הרחוקה.

 

דקרט שמח שמחה גדולה משראה כיצד הגבירה

טאליזמה מתפתחת לקראת התפקיד שהגורל אכף עליה.

הוא עשה כמעט מחצית חייו בין נסיכי המצודה,  וכבר לא

היה עוד אותו נער פרובינציאלי שהיה בעבר,  באותו יום

רחוק בנורמורק,  כשפרסטימיון הבחין בו לראשונה.  לאמו

לא היתה הזדמנות לקבל השכלה כשלו לגבי הליכותיהם

של השליטים.  אך היא למדה,  באיזשהו אופן.  במהותה,

המשיכה להיות פשוטה ולא יומרנית כתמיד; ואף-

על-פי-כן היא עמדה להיעשות באיזשהו זמן בעתיד הלא

רחוק אחד משועי הממלכה,  והוא כבר ראה באיזה כישרון

היא מסגלת את עצמה לאותה העצמה מוזרה ובלתי צפויה

לחלוטין שעמדה לפקוד אותה.

 

שיחה נעימה,  מנומסת,  אם כן; אם,  בנה שבא לביקור,

ידידו של בנה.  אבל בהדרגה נעשה דקרט מודע למתיחויות

המודחקות שבחדר,  כאילו איזושהי שיחה שנייה,  שלא

נהגתה בקול ריחפה בחדר באורח עלום באוויר מעליהם.

 

- האם הפונטיפקס יחיה עוד זמן רב,  לדעתך?

 

- את יודעת שזה דבר שאינני מעז לחשוב עליו,

אמא.

 

- אבל אתה חושב עליו בכל זאת.  כמוני.  אי-אפשר

להימנע מזה.

 

הוא היה בטוח ששיחה חשאית שכזאת מתנהלת בתוכה

כעת,  כאן,  בין צלצולי הספלים וההעברה המנומסת של

מגשי העוגיות.  רגועה ושפויה ויציבה ככל שהיתה,  ושלווה

תמיד לנוכח ציווי הגורל,  ובכל זאת לא יכלה בשום אופן

להימנע מלהפנות את מחשבותיה קדימה אל ההתמרה

היוצאת-דופן שהגורל ינחיל בקרוב לבנו של הסוחר

מנורמורק ולאמו.  נזר הקרניים הזורחות ממתין לו,  והטרסה

השלישית של אי השינה ממתינה לה.  הרי רק אילולא היתה

בשר ודם,  לא היו מחשבות שכאלה צצות במוחה תריסר

פעמים ביום.

 

כפי שצצו במוחו.

סוף עמוד 32