הבדיחה - מילן קונדרה - 1972

הבדיחה

מילן קוּנדֶרָה, דב קווסטלר (תרגום מצ'כית)

 

 

א

 

ושוב,  לאחר שנים רבות,  הגעתי פתאום הביתה,  עמדתי

בכיכר הראשית (בהיותי ילד,  נער ועלם עברתי בה פעמים אין-ספור)

ולא התרגשתי כלל.  להיפך,  חשבתי בלבי: כיכר שטוחה זו,  שמעל

לגגותיה מזדקר מגדל העיריה (הוא דומה לחייל החובש קסדה עתיקה)

דומה למגרש-אימונים צבאי גדול.  ועוד עלה בי הרהור,  שעברה הצבאי

של עיר דרום-מוראבית זו,  שעמדה פעם כסכר נגד פלישות ההונגרים

והתורכים,  הטביע בפניה תוים של כיעור בל יימחה.  שנים רבות לא

נמשכתי אל עיר-מולדתי; הייתי מוכיח את עצמי על שאני נוהג בה

אדישות.  אבל דבר זה נראה טבעי בעיני - הן איני מתגורר בה זה

חמש-עשרה שנה ורק מַכּרים או ידידים מעטים שרדוּ בה (וגם מפניהם

נוח לי לחמוק),  ואמי טמונה בקבר זר שאינני מטפחו.  מסתבר שלא

היתה כאן אלא הונאה עצמית: מה שקראתי אדישות,  לא היה בעצם

אלא טינה.  סיבותיה נעלמו ממני,  שהרי בעיר-מולדתי נתרחשו דברים

טובים ורעים,  כבכל עיר אחרת,  אך הטינה עודנה שרירה וקיימת.

מוּדעת היתה לי דוקא בענין נסיעתי: אחרי ככלות הכל,  יכולתי

לעשות גם בפראג את הדבר שבגינו נסעתי לכאן.  אבל ההזדמנות

שנתגלגלה לידי התחילה ממריצה אותי,  ביתר שאת,  לעשותו בעיר-

מולדתי.  זה היה מעשה ציני ושפל שניקה אותי מן החשד שאני חוזר

לעירי בשל התרגשות סנטימנטלית,  הכרוכה בימים שאבדו לבלי שוב.

חזרתי והתבוננתי במבט לגלגני בכיכר סרת-החן.  אחר-כך פניתי לה

עורף ושמתי פעמי אל המלון שהזמנתי בו חדר ללינת לילה.  השוער

הושיט לי מפתח קשור לאגס-עץ ואמר: קומה שניה.  החדר לא שבה את

עיני; ליד הכותל עמדה מיטה,  בתווך עמדו שולחן קטן וכסא בודד.

סמוך למיטה היתה שִידה יומרנית,  עשויה עץ-מהגוני ומראה קבועה

בה,  וליד הדלת כיור סדוּק קטן.

 

הנחתי את תיקי על השולחן ופתחתי את החלון: לעיני נגלו חצר

ובתים שהפנו אל המלון גב עירום ומזוהם.  סגרתי את החלון,  הגפתי

את הוילאות וניגשתי אל הכיור המצויד בצמד ברזים,  האחד מסומן

בצבע אדום והאחד בכחול; ניסיתי אותם וראיתי שמשניהם זורמים

מים קרים. הסעתי מבטי לעבר השולחן. מצבו היה מניח את הדעת,

רק חבל שלא היו עליו בקבוק ושתי כוסות.  וגרוע מזה,  אל השולחן

יכול להסב רק אדם אחד,  כי לא היה עוד כסא בחדר.

 

קירבתי את השולחן אל המיטה וישבתי עליה,  אך היא היתה נמוכה

מדי והשולחן גבוה מדי.  המיטה שקעה תחתי,  ונתברר לי שלא זו

בלבד שלא תצלח לישיבה,  אלא אף ספק אם תוכל למלא את יעודה

הראשון.  נשענתי עליה באגרופי,  אחר-כך השתרעתי עליה והרמתי

בזהירות את רגלי הנעולות,  שלא אלכלך את השמיכה והסדין (שהיו

נקיים לגמרי).  המיטה שקעה תחתי ואני שכבתי עליה כמו על ערסל

או בתוך קבר צר.  לא יכולתי להעלות על הדעת שמישהי תוכל לשכב

אתי על המיטה הזאת.  ישבתי על הכסא,  תליתי עיני בוילאות המוארים

ושקעתי בהרהורים.  באותה שעה נשמעו מן הפרוזדור פסיעות וקולות.

אלה הין שני אנשים,  גבר ואשה; הם שוחחו ביניהם ואפשר היה להבין

כל מלה שלהם.  הם דיברו על אחד פטר שברח מן הבית,  ועל איזו

דודה קלארה.  אשה מטומטמת המפנקת את הנער; אחר-כך נשמע

סיבוב המפתח במנעול,  נפתחה דלת והקולות הוסיפו להישמע בחדר

הסמוך. שמעתי את אנחותיה של האשה (כן,  האנחות נשמעו ברוּר)

ואת הנדר אשר נדר הגבר,  לומר סוף-סוף דברים כדרבונות לדודה

קלארה.

 

קמתי ממקומי והחלטתי נחושה: נטלתי את ידי בכיור הזעיר,

ניגבתין במגבת ויצאתי מבית-המלון,  אף כי לא ידעתי לאן ישאוני

רגלי.  רק זאת ידעתי: אם איני רוצה לסכן את הצלחת נסיעתי

(נסיעה ארוכה ומיגעת למדי) באי-הנוחות שבחדרי במלון,  לא תהיה

לי ברירה אלא לפנות,  בלי חמדה,  לאחד ממיודעי בעיר,  בבקשה

אינטימית.  לעיני רוחי חלפו במהירות פנים מוּכּרוֹת מימי נעורי,  אך

מיד דחיתי את כולם.  שכן האופי האינטימי של בקשתי חייבני לגשר

על-פני שנים ארוכות שעברו מאז,  ולזה לא נתאוויתי כלל.  ואולם

לאחר-מכן נזכרתי שבעיר גר איש אחד,  מהגר,  שלפני שנים השגתי לו

מקום-עבודה,  והוא ודאי ישמח לגמול לי על שירותי.  זה היה איש

תמהוני,  קפדני במוסריותן ועם זאת חסר-מנוח ולא-יציב. ככל שידיעתי

מגעת התגרשה ממנו אשתו לפני שנתים מן הטעם הפשוט שהיה נוטה

אהלו בכל מקום,  רק לא בביתו.  עתה תהיתי שמא נשא אשה שניה,

ואם כן יתקשה למלא את בקשתי.  החשתי צעדי אל בית-החולים.

 

בית-החולים שבעיר מורכב מבנינים וביתנים הפזורים על-פני גן

רחב-ידים.  נכנסתי לביתן הקטן והכעור שליד השער וביקשתי מן

השוער היושב מאחורי דלפק לקשר אותי עם הוִירוֹלוֹגיה.  הוא הסיט את

מכשיר-הטלפון אל קצה השולחן ואמר: "אפס שתים." חייגתי אפס

שתים ונודע לי שהדוקטור קוסטקה יצא לפני שניות אחדות והוא

נמצא בדרכו אל שער-היציאה.  התישבתי על ספסל,  סמוך לשער,  שלא

יסתלק בלי שאבחין בו.  סביבי שוטטו גברים בחלוקי-הפסים הכחולים-

לבנים של בית-החולים.  ואז ראיתי אותו.  הוא הפסיע,  שקוע בהרהו-

רים,  גבוה,  רזה,  חביב; כן,  זה האיש.  קמתי מן הספסל והישרתי צעדי

לעברו.  כאילו ביקשתי להתנגש בו.  הוא תלה בי מבט של תוכחה.

אבל מיד הכיר אותי ופשט את ידיו לצדדים.  דומה היה עלי שפתיעתו

גובלת באושר; קבלת-הפנים הגלויה שימחה אותי.

 

הסברתי לו שהגעתי לפני פחות משעה לרגל ענין של מה-בכך

שבגינו אשהה בעיר יומים.  הוא השתומם ושמח על שדרכי הראשונה

הוליכה אותי אליו.  חשתי שלא בנוח על שפגישתי עמו אינה לשמה

בלבד, ואינה לשמו, ואף השאלה שהצגתי לו עתה זה (אזרתי עוז

ושאלתי אותו האם נשא אשה בשנית) היא העמדת-פנים.  כי לאמיתו

של דבר נועדה לתכלית מסוימת.  הוא אמר לי (לשביעות-רצוני) שהוא

עדיין בגפו.  אמרתי לו שעלינו לשוחח על ענינים רבים.  הוא הסכים

והביע צערו על שאינו פנוי אלא לקצת יותר משעה; עליו לשוב אל

בית-החולים, ובערב יסע מן העיר באוטובוס.  "אינך גר כאן?" נדהמתי.

הוא הרגיע אותי ואמר שהוא אמנם גר בעיר, בדירה בת חדר בבית

חדש.  אך לדעתו "לא טוב היות האדם לבדו".  התברר שארוסתו של

קוסטקה גרה בעיר אחרת, מרחק עשרים קילומטרים,  היא מורה ויש

לה דירה בת שני חדרים.

 

"האם אתה עומד לעקור אליה?" שאלתי.  הוא השיב שבעיר אחרת

ספק אם ימצא עבודה מעניינת כזו שעזרתי לו להשיג,  ואילו ארוסתו

תתקשה למצוא משרה כאן.  התחלתי מגדף (די בכנות) את הביורו-

קרטיה המסורבלת שלנו,  שאינה מסוגלת ללכת לקראת גבר ואשה

ולאפשר להם לחיות יחדיו.  "הירגע,  לוּדביק," אמר לי בחיוך שכולו

נועם. "אין זה לא-נסבל כל-כך.  אני אמנם מבזבז לא מעט כסף וזמן,

אך בדידותי נותרה שלמה ואני בן-חורין."

 

"לשם מה נחוצה לך כל החירות," שאלתי. "לשם מה היא נחוצה

לך?" גמל לי בשאלה.  "אני רודף שמלות," אמרתי לו. "אינני זקוק

לחירות בגלל נשים,  היא דרושה לי לצרכי שלי," אמר. "אני מציע

שתסור אלי לזמן-מה,  עד שאסע."

 

דבר אחר לא יכולתי לאחל לעצמי.

 

יצאנו איפוא מבית-החולים ועד מהרה הגענו אל קבוצה של בנינים

חדשים.  מזדקרים היו זה בצד זה,  מתוך שטח מאובק ולא מיושר (ללא

דשא,  ללא מדרכות וללא כביש),  נוף מעציב בעיבורה של העיר,

הגובלת במישור ריק של שדות רחוקים.  הוא פתח את אחת הדלתות

ואנו עלינו בחדר-המדרגות הצר (המעלית לא פעלה) אל הקומה

השלישית.  על הדלת התנוסס שמו של קוסטקה.  משעברנו בפרוזדור

ונכנסנו לחדר היתה לי קורת-רוח רבה.  בפינה עמדה ספה רחבה

ונוחה,  מכוסה שמיכה אדומה שזורת דוגמאות.  בחדר היו גם שולחן,

כורסה,  ספריה גדולה,  גרמופון ומקלט-רדיו.  שיבחתי את חדרו של

קוסטקה ושאלתי איך נראה חדר-האמבטיה.

 

"ללא מותרות," אמר,  שמח על הענין שהראיתי,  והזמינני אל הפרוז-

דור,  משם נפתחה דלת אל חדר-אמבטיה קטן אך נעים,  מצויד באמב-

טיה,  מקלחת וכיור.  "כשאני רואה את דירתך הנהדרת עולה משהו

בדעתי," אמרתי.  "מה מעשיך מחר אחרי הצהרים ובשעות הערב?"

"צר לי," הצטדק בעצב,  "מחר יש לי משמרת ארוכה ואשוב הביתה רק

בשבע." "האם לא תהיה פנוי הערב?" "בערב אולי אהיה פנוי," אמרתי,

"אבל אולי תוכל להשאיל לי את דירתך לשעות אחר הצהרים?"

 

שאלתי הפתיעה אותו,  אך מיד (כאילו חשש שמא אחשידו בחוסר

רצון טוב) אמר לי: "ברצון רב אארח אותך בדירתי." והוסיף,  כאילו

נוח לו שלא להבין את סיבת בקשתי: "אם יש לך קשיי דיור,  תוכל

ללון פה הלילה.  אני עומד לשוב לכאן רק בבוקר ובעצם אף לא

בבוקר.  אני הולך ישר אל בית-החולים."

 

"לא,  זה מיותר.  התאכסנתי במלון.  אבל החדר במלון אינו כל-כך

נעים ומחר אחרי הצהרים אצטרך לסביבה נעימה.  כמובן,  לא כדי

לבלות בה לבדי." "כן," אמר קוסטקה והרכין מתונות את ראשו.

 

"תיארתי לעצמי." ולאחר שעה קלה אמר: "אני שמח שאוכל להעמיד

לרשותך משהו טוב,  אם אמנם זה יהיה לך טוב באמת."

 

אחר-כך הסבנו אל השולחן (קוסטקה בישל קפה) ופיטפטנו מעט

(ישבתי על הספה ונוכחתי לדעת, לשמחתי, שהיא יציבה ואינה שוקעת

ואינה חורקת). עד שהודיע קוסטקה שעליו לחזור אל בית-החולים.

והכניסני מהרה בכמה מסודות הדירה: יש לסגור היטב את הברז

בחדר-האמבטיה, המים החמים זורמים, למרבה הפלא, מן הברז המסומן

ב"חם", החוט לגרמופון מצוי במגירה וזו חבויה מתחת לספה.  ובארון

אמצא בקבוק וודקה מלא כמעט עד שפתו.  אחר-כך נתן לי צרור של

שני מפתחות והסביר לי איזה מהם פותח את שער הבית ואיזה את

דלת הדירה.  בימי חלדי לנתי במיטות רבות ושונות והסבתי אל

שולחנות רבים.  בתוך כך טיפחתי פולחן-מפתחות מיוחד במינו.  גם

את מפתחותיו של קוסטקה תחבתי לכיסי בעליצות שקטה.  כשהלך

הביע קוסטקה תקוה שדירתו תאפשר לי "בילוי נפלא באמת".

 

"כן " אמרתי לו.  "היא תאפשר לי לעשות מלאכת-הרס נפלאה."

"אתה סבור שמלאכת-הרס יכולה להיות נפלאה?" אמר קוסטקה ואני

נתחייכתי בלבי.  בשאלתו (היא נשמעה מתונה.  אך היתה בה רוח-

קרב) נתגלה לי ממש כפי שהכרתיו לפני חמש-עשרה שנה,  בעת פגי-

שתנו הראשונה.  חיבבתי אותו,  ובעת ובעונה אחת היה מגוחך במקצת

בעיני.  תשובתי הלמה את הרגשתי: "אני יודע,  אתה פועל שקט העובד

בבנין הנצח האלוהי וההרס זר לרוחך.  אך מה לעשות,  אינני מן

הבנאים של אלוהים.  אגב,  אם הבנאים של אלוהים בונים כאן בנינים

מקירות של ממש,  ספק אם ההרס שלנו יוכל להזיק להם.  אבל נדמה

לי,  שבמקום קירות אני רואה קְלָעים בלבד.  והריסת קלעים היא ענין

צודק למדי."

 

ושוב חזרנו למקום שעמדנו בזמן שנפרדנו (לפני תשע שנים לערך);

הויכוח שלנו לבש צורה מופשטת,  שהרי את יסודו המוחשי היטבנו

להכיר ולא היה צורך להזכירו לעצמנו שוב; לא הוצרכנו אלא לשוב

ולהזכיר לעצמנו שלא השתנינו,  ששנינו עדיין איננו דומים זה לזה

(חיבבתי את קוסטקה בשל העדר-דמיון זה,  ודוקא משום כך הייתי

מתוַכּח אתו.  בתוך כך היה בידי לעמוד בחטף על מהותי ולבחון את

מחשבותי).  וכדי להוציא ספק מלבי אמר לי: "אמרת דבר יפה.  אבל

תגיד לי: אם אתה ספקן כל-כך, מִנַין לך הבטחון שתדע להבחין בין

קְלָעים ובין קירות? כלום לא עלה בך הרהור, שאותה אשליה

שאתה מלגלג עליה, היא אשליה בלבד ותו לא? ושמא אתה טועה?

ואולי אלה ערכים ואתה הורס אותם במו ידיך?" לאחר-מכן אמר: 

"ערך שאין מכבדים אותו ואשליה שניטלה ממנה המסכה, לשניהם

אותו גוף מדולדל,  הם דומים זה לזה ואין לך דבר קל מלהחליפם זה

בזה."

 

ליויתי את קוסטקה דרך העיר אל בית-החולים.  השתעשעתי במפת-

חות שבכיסי וחשתי בטוב בנוכחותו של מַכּר ותיק המוכן לשכנע אותי

בצדקתו בכל עת ובכל מקום.  גם עתה עשה כן,  בדרך המוליכה

על-פני השטח הגבנוני של השיכון החדש.  קוסטקה אמנם ידע כי

לפנינו כל הערב של יום המחר,  ולכן עבר לרגע מן הפילוסופיה לדא-

גות יום-יום.  הוא חזר ווידא שאמנם אמתין לו מחר בדירתו,  כשישוב

בשעה שבע (אין לו עוד מפתחות) ושאל אותי אם באמת יש לי הכל.

נגעתי בלחיי ואמרתי שעלי ללכת אל הספר.  כי לא נעים להתהלך

מגודל זקן.  "מצוין." אמר קוסטקה.  "אדאג לך לתספורת מעולה." לא

התגוננתי בפני דאגתו ונתתי לו להוליך אותי אל מספרה קטנה.  נוכח

שלוש מראות גדולות עמדו שלושה כסאות מסתובבים ועל שנַיִם מהם

ישבו גברים,  ראשיהם מורכנים ופניהם מסובנים.  שתי נשים בחלוקים

לבנים היו גחונות עליהם.  קוסטקה ניגש אל אחת מהן ולחש משהו על

אזנה; האשה ניגבה את התער במפית וקראה לעבר הפינה הרחוקה

של המספרה: יצאה משם נערה לבושה בחלוק לבן והתחילה מטפלת

באדון העזוב שישב על הכסא.  האשה שהחליפה דברים עם קוסטקה

החותה לי קידה והורתה לי בידה לשבת על הכסא האחר.  לחצנו ידים

לפרידה ואני התרוַחתי על הכסא.  השענתי ראשי על המסעד,  ומאחר

ששנים רבות אינני אוהב להתבונן בפני,  התחמקתי מן המראה שממולי.

נשאתי עיני והסעתי מבטי על-פני התקרה הלבנה והמוכתמת.

 

השארתי עיני על התקרה גם לאחר שחשתי על צוארי את אצבעותיה

של הסַפּרית התוחבות אה הסדין הלבן לתוך צוארוני.  אז נסוגה הסַפּ-

רית לאחור ואני שמעתי את תנועות התער על-פני רצועת העור.

ישבתי בלי נוע,  רווּי אדישות שכולה נועם.  כעבור זמן-מה חשתי על

פּנָי אצבעות לחות מחליקות על עורי ומעלות עליו משחת-גילוח.

 

נתתי דעתי על המצב המוזר והמגוחך,  שאיזו אשה זרה שאין לי עמה

ולא-כלום,  מלטפת אותי בעדנה.  אחר-כך החלה הספרית למרוח את

המשחה במברשת ודומה היה עלי כאילו אינני יושב כלל אלא תקוע

איכשהו בחלל הלבן והמוכתם ונועץ בו את מבטי.  ובאותה שעה

דימיתי בנפשי (כידוע אין המחשבות חדלות משעשועיהן אף ברגעי

מנוחה) כי אני טרף חסר-ישע בידי אשה המשחיזה את תערה.  וכיון

שגופי נמוג בחלל ולא חשתי אלא את אצבעותיה הנוגעות בפני,  יכולתי

לדמות על-נקלה שידיה הענוגות אוחזות (מסובבות,  מלטפות) את

ראשי,  כאילו אין הוא מחובר אל גופי.  בין כך ובין כך יוכל התער

החד,  המונח על הדלפק הסמוך,  להשלים את עצמאותו הנפלאה של

ראשי.

 

אחר-כך פסקו הנגיעות ואני שמעתי את צעדיה של הספרית כשלקחה

(הפעם באמת) את התער לידיה.  אמרתי בלבי (המחשבות הוסיפו

להשתעשע) שעלי לראות את מראיה של האוחזת וזוקפת את ראשי,

רוצחתי הענוגה.  התקתי מבטי מן התקרה והסתכלתי במראה.  נדהמתי:

המשחק שהשתעשעתי בו לבש פתאום צורה ממשית מוזרה; נדמה

היה לי שהאשה הגחונה עלי במראה מוכרת לי ממקום כלשהו.

 

בידה האחת אחזה באזני,  ובאחת קירצפה בזהירות את הסבון מפני.

התבוננתי בה וזהותה,  שעד לפני רגע נראתה לי ודאית,  התחילה

נמוגה ונעלמת.

 

אחר-כך גחנה על הכיור,  סילקה בשתי אצבעותיה חופן של קצף

מעל התער,  הזדקפה וסובבה מעט את הכסא.  באותה שעה נפגשו

מבטינו להרף-עין,  ושוב נדמה היה לי שהיא האשה שהכרתי! מובן,

פניה היו שונים מעט,  כאילו היו של אחותה הבוגרת; מאפירות,  נבו-

לות ומהוהות במקצת,  הרי חלפו חמש-עשרה שנה מזמן שראיתיה!

הזמן הטביע בפניה האמיתיים מסכת-כזב, אך למרבה המזל מסכה

היא, ובה שני נקבים שמבעדם שוחקות אלי שתי עיניה האמיתיות

והממשיות.  עינים מוּכּרוֹת מאז.  אבל במהרה ניטשטש המראֶה שוב.

למספרה נכנס לקוח חדש.  הוא התישב מאחורי על הדרגש והמתין

לתורו.  במהרה פנה אל הסַפּרית שלי; הוא דיבר על הקיץ הנפלא ועל

בריכת-השחיה המוקמת בעיבורה של העיר.  הסַפּרית השיבה לו (קלטתי

בעיקר את קולה ולא את דבריה.  שהיו חסרי-משמעות).  נתברר לי

שהקול אינו מוּכּר לי, הוא נשמע מובן מאליו, משוחרר, כמעס גס,

קול זר לגמרי.

 

עתה רחצה את פני,  הידקה את כפות-ידיה אל לחיי ואני (על אף

קולה) התחלתי מאמין טוב שהיא האשה,  ושלאחר חמש-עשרה שנים

אני חש שוב את ידיה על פנַי,  ושוב היא מלטפת אותי,  באריכות

וברוֹך (התעלמתי מכך שלא לטיפה היא אלא רחיצה); קולה הזר

השיב בלי הרף לגבר הפטפטן. ביקשתי להכירה על-פי ידיה,  ועל-פי

נועם מגען של אצבעותיה: האם אותה האשה היא,  האם הכירה אותי?

 

אחר-כך נטלה את המגבת ויבשה את פני.  הבחור הפטפטן פרץ

בצחוק קולני לשמע הבדיחה שסיפר.  ראיתי שהסַפּרית שלי אינה

צוחקת,  סימן שאין היא קולטת,  מן הסתם,  מה שהבחור מסַפּר לה.

התרגשתי,  כי ראיתי בזה הוכחה שהכירה אותי והיא מחפה על סערת

רוחה.  החלטתי לפנות אליה כשאקום מן הכסא.  היא הסירה את המפית

מצוארי.  קמתי ממקומי.  שליתי מארנקי שטר בן חמישה כתרים.

המתנתי עד שייפגשו מבטינו שוב ואוכל לפנות אליה בשמה הפרטי

(הבחור הוסיף ללהג), אבל היא הסבה את ראשה ולא נתנה דעתה

עלי.  היא נטלה את השטר בחפזון.  פתאום הייתי בעינַי שוטה שנתפס

להזיות-שוא ולא מצאתי בי אומץ לפנות אליה.

 

יצאתי מן המספרה בתחושה מוזרה של אי-שביעות-רצון.  כל מה

שידעתי הוא שאיני יודע דבר וכי זוהי גסות-רוח מאין כמוה,  לאבד את

הוַדאוּת בזהותם של פנים שהיו פעם אהובים כל-כך.

 

מובן,  לא היה זה דבר קשה להיוָדע את האמת לאמיתה.  נחפזתי

אל בית-המלון (בדרכי לשם השגחתי במדרכה שממול בידיד-נעורים,

יארוסלב, כנר ראשון בתזמורת-צוענים, אך חמקתי מפניו, משל נמל-

טתי ממוסיקה טורדנית וקולנית).  מן המלון טילפנתי לקוסטקה; הוא

עדיין היה בבית-החולים. "אמור לי, בבקשה, אותה סַפּרית שהפקדתני

בידיה, האם שמה הוא לוציה שבטקובה?"

 

"כיום היא נקראת בשם אחר, אך זוהי זו. מנַיֹן אתה מכיר אותה?"

שאל קוסטקה.

 

"אה, זכרונות פרי-היסטוריים," אמרתי.  ויתרתי על ארוחת-הערב.

היתה שעת-דמדומים ויצאתי לשוטט.

 

 

ב

 

1

 

היום אקדים לעלות על משכבי,  אינני יודעת אם אצליח

להירדם, מכל-מקום אקדים לעלות על משכבי.  פּאבֶל נסע אחר הצהרים

לבראטיסלבה, ואני אטוס מחר בבוקר אל בּרנוֹ ומשם אמשיך באוטו-

בוס.  זדניצ'קה תישאר יומים בבית והיא לא תסבול בשל כך.  חברתנו

אינה חסרה לה במיוחד, כלומר, חֶברתי - את פאבל היא מעריצה, פאבל

הוא הגבר הראשון הנערץ עליה.  הוא יודע להתהלך עמה, כפי שידע

להתהלך עם כל הנשים.  גם אתי ידע ועדיין הוא יודע.  השבוע התחיל

נוהג בי כבימים עברו,  ליטף את פני ואמר לי שבדרכו חזרה מבראטיס-

לבה יסור אלי.  אמר שטוב נעשה אם שוב נשוחח מעט,  אולי הודה

בפני עצמו שכך אי-אפשר להמשיך - שמא מבקש הוא לחזור למקום

שהתחלנו פעם,  אך מדוע דוקא עכשיו, לאחר שהכרתי את לודביק?

כל זה מעיק עלי,  אך אסור להיעצב,  שלא ייוָצר קשר בין שמי ובין

העצבות.  פסוקו של פוצ'יק ("בני-אדם, אהבתיכם, היזהרו!" -זו היתה

סיסמתו של יוליוס פוצ'יק (1943-1903), עתונאי צ'כי, קומוניסט מנעוריו,

שהוצא להורג בידי הגרמנים בברלין,  פלצנזה. אחרי המלחמה נהיה

פוצ'יק לגיבור לאומי וספרו "רפורטז'ה שנכתבה על הגרדום" זכה

לפופולריות רבה) הוא סיסמתי ולא איכפת לי כלל שאותה

סיסמה יצאה היום מן האָפנה,  אולי אני שוטה,  אך גם אלה שאומרים

לי זאת הם שוטים,  גם להם סיסמאות משלהם,  מיני מלים כגון אבסורד,

ניכּוּר; איני יודעת מדוע אני צריכה להמיר את טפשותי בזו שלהם,

איני רוצה לשבור את חיי לשנַיִם,  אני רוצה שחיי יהיו שלמים,  יחידה

אחת,  מראשיתם ועד סופם ולכן מצא לוּדביק חן בעיני כל-כך. כשאני

שרויה במחיצתו איני חייבת לשנות את האידיאלים שלי ואת טעמי,

הוא אדם פשוט,  עליז,  בהיר ואת כל אלה אני אוהבת,  את כל אלה

אהבתי תמיד.

 

כזאת אני,  איני בושה בכך,  איני יכולה להיות שונה ממה שהייתי

וממה שהנני.  עד גיל שמונה-עשרה לא ידעתי דבר זולת חיי-הסגר

במנזר,  שחפת,  שנתים בבית-חולים,  עוד שנתים להדביק את הפיגור

בלימודי.  לא ידעתי ריקוד מהו,  רק דירה מסודרת של אזרחי פלזן

המסודרים,  לימודים ועוד לימודים.  החיים האמיתיים היו מחוץ לשבעת

הכתלים.  כשהגעתי בשנת ארבעים ותשע לפראג נתרחש פתאום הנס,

אושר שלא יישכח לעד,  ולכן איני יכולה למחוק את פאבל מנפשי

לעולמים,  אף כי איני אוהבת אותו עוד.  אף-על-פי שעשה לי עוול,

איני יכולה.  פאבל הוא נעורי,  פראג,  הפקולטה,  המכללה ובעיקר

מקהלת פוצ'יק ולהקת הריקודים.  היום איש אינו יודע עוד מה היו

כל אלה לגבינו.  שם הכרתי את פאבל,  הוא שר טנוֹר ואני אַלט,

הופענו במאות קונצרטים,  שרנו שירים סוֹביֶטיים,  את שיר הבנין שלנו

וכמובן שירי-עם,  אלה היו חביבים עלינו מכל.  התאהבתי אז בשירים

מחבל מוראביה,  עד שאני,  ילידת העיר פלזן,  חשתי עצמי כבת מורא-

ביה.  השירים האלה נהיו למוטיבים המַנחים של חיי,  נתמזגו עם אותה

התקופה,  עם נעורי,  עם פאבל,  הם מזדמרים בקרבי מחדש כל-אימת

ששמשי אמורה לזרוח,  אני שומעת אותם בימים אלה.

 

וכך התידדתי עם פאבל.  היום לא אוכל לספר זאת לאיש,  הרי זה

נשמע כסיפור אגדה.  חגגנו את יום השנה לשחרור (צ'כוסלובקיה

נשתחררה מן הכיבוש הנאצי ימים אחדים לפני תום מלחמת-העולם

השניה, בראשית מאי 1945. מאז רוֹוח המושג "שחרור" בעיקר

בקרב סופרים ונואמים מטעם [כידוע שוחררה פראג בידי הצבא

הסוביטי]). בכיכר העיר העתיקה היתה הפגנה גדולה.  המקהלה

שלנו אף היא היתה נוכחת. הלכנו בצוותא לכל מקום  קומץ אנשים

בין רבבות.  על הבמה עמדו מדינאים שלנו וגם מחוץ-לארץ, הושמעו

הכרזות לרוב והיו מחיאות-כפים.

 

אחר-כך ניגש אל המיקרופון טוליאטי ונשא נאום קצר באיטלקית

והכיכר השיבה,  כדרכה,  בקריאות הידד ובמחיאות-כפים.  פאבל

עמד במקרה על-ידי,  כל שעת המהומה הגדולה הזאת,  ואני שמעתי

שהוא קורא לתוך השאגה הכללית דבר-מה שונה,  דבר-מה משלו.

הסתכלתי בפיו וראיתי שהוא שר,  אפשר לומר צועק.  הוא רצה שנשמע

אותו ונצטרף אליו.  הוא שר שיר-מהפכה איטלקי שבכלל אז ברפרטוּאר

שלנו והיה פופולרי מאוד: "אבנטי פופולו,  א לה ריסקוסה,  בנדיארה

רוסה,  בנדיארה רוסה..." זה היה הוא,  כל-כולו; לא הסתפק בהתקפה

על השכל אלא ביקש גם לפגוע ברגשות.  נראה היה לי כי דבר נפלא

הוא,  לברך בכיכר של פראג את מנהיג-הפועלים האיטלקי בשיר-

מהפכה איטלקי.  השתוקקתי לראות את טוליאטי נרגש,  כפי שאני

נתרגשתי קודם-לכן,  לכן הצטרפתי בכל כוחי לזמרתו של פאבל וגם

אחרים הצטרפו,  וקמעה-קמעה הצטרפה כל המקהלה שלנו,  אבל

ההמולה בכיכר היתה אדירה עד להחריש,  ואנו היינו רק קומץ,  חמי-

שים בסך-הכל,  והם מנו חמישים אלף.  זו היתה עדיפות אימים,  והמאבק

היה נואש.  בשעה ששרנו את הבית הראשון חששנו שניאלץ להיכנע,

שאיש לא ישמע את שירתנו,  אבל אחר-כך קרה נס: הצטרפו אלינו

הרבה קולות אחרים,  הבריות התחילו יורדים לסוף דעתנו והשירה

בקעה לאִטה מן השאון הגדול בכיכר כפרפר הבוקע מגולם אדיר

ורועש.  לבסוף נתעופף אותו פרפר,  אותו השיר,  על-כל-פנים כמה מן

הטאקטים האחרונים שלו,  עד לבמה,  ואנו התבוננו בשקיקה בפניו

של האיטלקי כסוּף-השער.  היינו מאושרים כשנדמה היה לנו שהגיב

בתנועת-יד לשמע השיר,  ואני אף הייתי בטוחה,  אף כי בשל המרחק

לא יכולתי לראות זאת ברור,  שבעיניו עומדות דמעות.

 

ובכל ההתלהבות וההתרגשות הזאת,  איני יודעת איך קרה הדבר,

אחזתי פתאום בידו של פאבל,  והוא השיב לי בלחיצת-יד.  ומשדממה

הכיכר ואל המיקרופון ניגש מישהו אחר,  חששתי שמא ירפה מידי,  אך

הוא לא הרפה.  אחזנו זה ביד זה עד שנסתיימה ההפגנה וגם לאחר-

מכן.  ההמונים נתפזרו לכל עבר ואנו טיילנו שעות אחדות בחוצותיה

של פראג הפורחת.  לאחר שבע שנים,  משמלאו לזדניצ'קה חמש,

לעולם לא אשכח זאת,  הוא אמר לי שלא נישאנו מאהבה אלא

מתוך משמעת מפלגתית. אני יודעת שאמר זאת בשעת מריבה,

וזה היה שקר.  הוא נשאני מאהבה,  ורק לאחר-מכן נשתנה,  אך מה

נורא הדבר,  שיכול היה לומר לי זאת.  הלא תמיד היה מוכיח באותות

ובמופתים שאהבת ימינו שונה היא,  שאין היא מנוסה מפני הבריות,

אלא תגבורת בקרב,  וכזאת היתה לגבינו.  בצהרים לא התפנינו לאכול

ארוחה,  כילינו במזכירות המפלגה שתי לחמניות יבשות ואחר-כך לא

התראינו יום תמים.  הייתי ממתינה לפאבל בחצות,  בזמן שהיה שב

הביתה מישיבות אין סופיות שנמשכו שש או שמונה שעות.  בשעות-

הפנאי הייתי מעתיקה את הדוחות שנועדו לאסיפות,  השונות; הוא

החשיב זאת מאוד,  רק אני יודעת כמה החשיב את ההצלחה בהופעתו

הפוליטית. מאות פעמים היה אומר בהרצאותיו שהאדם החדש שונה

מן הישן בכך שהוא הורס את המחיצה בין חייו הפרטיים ובין חייו

הציבוריים,  והנה כעבור שנים הוא אומר שהחברים לא הניחו לו

לחיות את חייו הפרטיים.

 

היינו ידידים כשנתים ימים וכבר קצרה רוחי,  ואין בזה פלא. שום

אשה אינה מוכנה להשלים עם היכרות נוסח-סטודנטים גרידא. פאבל

הסתפק בה,  הוא הסכין לנוחות לא-מחייבת; בכל גבר יש שמץ של

אנוכיות,  ומחובתה של האשה להגן על עצמה ועל שליחותה הנשית.

למרבה הצער הראה פאבל בענין זה פחות הבנה מאשר חברי המקהלה,

בעיקר כמה מחברותי.  הללו נדברו עם השאר ולבסוף הוזמן פאבל

להתיצב בפני הועדה.  איני יודעת מה אמרו לו שם,  מעולם לא שוחחנו

על כך. אני משערת שלא פינקו אותו.  באותה העת הונהגה משמעת

חמורה,  מוגזמת לדעתי,  אך אולי מוטב להגזים במוסר ולא בהפקרות,

כבימינו.  פאבל השתמט מפנַי זמן רב,  ואני חשבתי שקילקלתי הכל.

רציתי לשלוח יד בנפשי,  אבל אחר-כך בא אלי,  פיק-בּרכּיִם אחזני,

הוא ביקש את סליחתי ונתן לי תשורה - מדליון ובו תצלום הקרמלין,

מזכרתי היקרה ביותר,  לעולם לא אסירנה.  אין זו רק מזכרת מפאבל,

זה הרבה יותר,  כה גדול היה אָשרי עד כי פרצתי בבכי.  כעבור

שבועים נערכה החתונה,  כל המקהלה השתתפה בה.  החגיגה נמשכה

כמעט יממה,  רקדנו ושרנו,  ואני אמרתי לפאבל שאם נבגוד זה בזה

נבגוד בכל אלה שהשתתפו בחתונה,  נבגוד בהפגנה בכיכר של העיר

העתיקה וגם בטוֹליאטי.  היום זה נראה לי מגוחך,  במה לא בגדנו

אחך-כך...

 

 

2

 

אני חוככת בדעתי מה אלבש מחר,  אבחר באפודה הורודה ובחצאית.

בבגדים אלה גִזרתי חטובה ביותר,  שוב איני תמירה כל-כך,  אך מי

יודע, אולי כגמול על קמטי יש לי חן שאין לבחורה צעירה, החן

של ההתנסות בגורל, לגבי ינדרה זה בודאי כך, המסכן, הוא אינו מש

מנגד עיני, כמה מאוכזב היה כשנודע לו שאני טסה בבוקר והוא יסע

בגפו.  הוא מאושר כל-אימת שניתנת לו הזדמנות לשהות במחיצתי.

הוא אוהב להתהדר בבגרותו בת התשע-עשרה.  עמי היה, מן הסתם,

דוהר במאה ושלושים כדי שאתפעל ממנו, ילדון מכוער, הוא טכנאי

מוצלח למדי, וגם נהג.  העורכים יוצאים אתו ברצון לשטח,  לערוך

רפורטז'ות קטנות,  ומה בכך,  נעים למדי לדעת שמישהו אוהב לראות

אותי. בשנים האחרונות איני אהובה ביותר על עובדי שירות-השידור.

אומרים עלי שאני יורדת לחייהם,  קנאית,  דוֹגמתית,  כלב-שמירה

מפלגתי ועוד מה,  אבל אני לא אבוש לעולם בשל אהבתי למפלגה

שאני מקדישה לה את כל שעות-הפנאי שלי. וכי מה נותר לי בחיים?

לפאבל יש נשים אחרות ואני חדלתי לבלוש אחריהן, הבת מעריצה

את אביה.  זה עשר שנים שעבודתי חדגונית עד אימה, רפורטז'ות,

שירות, תכניות, רפתות, חולבות, משק-הבית מיאש באותה מידה, רק

המפלגה לא חטאה לי מעולם וגם אני לא חטאתי לה, אף לא ברגעים

שכמעט כולם עזבוה.  זה היה בשנת 1956,  כשנתגלו פשעי סטלין,

האנשים יצאו אז מדעתם,  ירקו על הכל,  אמרו שהעתונות שלנו

משקרת,  בתי-העסק המולאמים אינם פועלים,  התרבות שוקעת,  חבל

שהוקמו הקואופרטיבים הכפריים,  ברית-המועצות היא ארץ שאין בה

חופש.  הגרוע מכל היה שכך דיברו קומוניסטים באסיפותיהם,  גם פאבל

דיבר כך ושוב מחאו לו כולם כפים. לפאבל מוחאים כפים תמיד,  מימי-

ילדותו מוחאים לו כפים,  בן יחיד,  אמו ישנה במיטה עם תצלומו.

ילד פלא,  אבל הוא רק גבר בינוני,  אינו מעשן,  אינו שותה,  אך ללא

מחיאות-כפים אינו מסוגל לחיות,  זהו האלכוהול והניקוטין שלו.  הוא

שמח שוב על שניתנה לו ההזדמנות לכבוש את לב הבריות.  דיבר על

רציחות משפטיות איומות ברגש כה רב,  שהאנשים כמעט פרצו בבכי.

חשתי כמה מאושר הוא בזעמו,  ושנאתיו מעומק נפשי.

 

למרבה המזל השתיקה המפלגה את אלה שאחזתם היסטריה.  הם

נשתתקו,  גם פאבל נשתתק, מִשרתו של מרצה למַרכּסיזם באוניברסיטה

היתה נוחה מכדי שיסכן אותה,  אך משהו שרד באויר,  גרעין של

אדישות,  אי-אמון,  ספקנות,  גרעין שתפח בחשאי. לא ידעתי מה אעשה

נגד זה,  ונצמדתי אל המפלגה יותר מבעבר,  כאילו היתה המפלגה יצור

חי,  אדם,  ומה מוזר - אשה יותר מגבר, אשה חכמה, אני יכולה לשוחח

עמה בכל נושא אינטימי בשעה שאין לי על מה לשוחח עם איש,  לא

רק עם פאבל; גם האחרים אינם אוהבים אותי ביותר,  ראיתי זאת

כשהוצרכנו לברר אותה פרשה מביכה: אחד מעורכינו,  אדם נשוי,

קיים יחסים עם הטכנאית שלנו,  בחורה צעירה, רוָקה,  בלתי-אחראית

וצינית. אשת העורך פנתה ביאושה אלינו,  דנו בנושא שעות רבות,

הזמנו לבירור את הרעיה, את הטכנאית, וכן עדים ממקום-העבודה

שלה.  ניסינו להאיר את המקרה מכל צדדיו ולעשות צדק.  העורך קיבל

נזיפה מן המפלגה, הטכנאית נקראה לסדר ושניהם חויבו להבטיח

לאנמי הועדה שייפרדו.  לצערי, מלים הן רק מלים, הם אמרו מה

שאמרו כדי להרגיענו, והוסיפו להיפגש.  אך לשקר אין רגלים.  כעבור

זמן לא רב נודע לנו הכל.  דרשתי את העונש החמוּר ביותר.  הצעתי

להוציא את העורך מן המפלגה בעוון הונאה שיטתית של המפלגה.  אדם

כמוהו אינו יכול להיות קומוניסט,  הרי הוא משקר למפלגה ואני

שונאת את השקר.  אבל הצעתי לא נתקבלה,  העורך קיבל רק נזיפה,

אבל הטכנאית נאלצה לעזוב את שירות-השידור.  הם נקמו בי אז

כראוּי, עשו אותי למפלצת, לחית-טרף, אירגנו נגדי מסע שלם, התחילו

בולשים אחר חיי הפרטיים.  וזה היה עקב אכילס שלי, אשה אינה

מסוגלת לחיות בלי רגש, אחרת אינה אשה, למה אכחד.  כיון שלא

מצאתי אהבה בבית, חיפשתיה במקום אחר.  בין כה וכה חיפשתיה

לשוא.  פעם הסתערו עלי באסיפה,  אמרו שאני צבועה,  מוקיעה אנשים

אחרים,  מערערת את מוסד הנישואין,  אני רוצה להוציאם משורות

המפלגה,  לסלקם,  להרסם,  ואני עצמי איני שומרת אמונים לבעלי.  כך

דיברו באסיפה,  אך מאחורי גבי אמרו דברים גרועים יותר,  כלפי

הציבור אני נזירה ובחיי הפרטיים זונה.  כאילו לא יכלו להבין,  שדוקא

משום שטעמתי טעמם של נישואים אומללים,  דוקא משום כך אני

מקפידה עם אחרים,  לא מתוך שנאה אליהם,  אלא מתוך אהבה,  מתוך

אהבה לאהבה,  אהבה לביתם,  לילדיהם.  אני רוצה לעזור להם,  הרי גם

לי יש ילד ובית ואני דואגת להם.

 

אולי הם צודקים.  אולי אני אשה רעה ואין לשלול מן האנשים

את חירותם ולאיש אין זכות להתערב בחייהם הפרטיים.  אולי באמת

בנינו עולם גרוע ואני באמת איני אלא קומיסר נתעב התוחב חטמו

לענינים לא לו.  אבל כזאת אני,  ואיני יכולה לנהוג אלא לפי מה

שאני מרגישה. עכשיו כבר מאוחר מדי, הן תמיד האמנתי כי ישות

אנושית אינה ניתנת לחלוקה.  רק הבורגני הצבוע מתחלק לישות

ציבורית ולישות פרטית, זוהי אמונתי, ולפיה נהגתי תמיד וגם הפעם.

 

ואולי הייתי רעה, בכך אני מוכנה להודות ללא נקיפת מצפון, אני

שונאת את הבחורות הצעירות, פירות הבוסר, גסות הרוח,  ללא שמץ

של סולידריות עם האשה המבוגרת.  יבוא היום וגם הן תהיינה בנות

שלושים וחמש וארבעים ואל יאמר לי איש שאחת מהן אהבה אותו,

וכי היא יודעת מהי אהבה? מוכנה לשכב עם כל אחד,  מעצורים אין

לה,  היא חסרת-בושה,  וכל מי שמַשוה אותי לבחורות כאלה רק משום

שבהיותי נשואה קיימתי יחסים עם גברים אחרים,  מעליב אותי עד

עמקי נשמתי.  אני תמיד שיחרתי לאהבה,  ואם טעיתי ולא מצאתיה

במקום שחיפשתיה,  חלפה בי צמרמורת ונפניתי לאחור. הסתלקתי,

הלכתי למקום אחר,  הגם שידעתי מה פשוט הדבר לשכוח חלום-נעורים

על אהבה,  למחוק אותו מלבי ולהיקלע אל ממלכה של חירות מוזרה,

שבה הכלימה והרתיעה והמוסר הם בבל יימצאו,  בממלכת-חירות

מוזרה ונתעבה,  שבה הכל שרוי ודי בה להקשיב לפעימות המין

בקרבו של האדם,  החיה הזאת.  ואני יודעת שאם אעבור את הגבול,

אחדל להיות אני עצמי ואהיה אחרת,  שאינה יודעת מי היא. השינוי

האיום מטיל עלי את מוראו ולכן אני משחרת לאהבה,  נואשת כולי

אני משחרת לאהבה, שבה אוכל להיבלע כמות שאני,  עם כל חלומותי

והאידיאלים שלי,  כי איני רוצה שחיי יישברו לשנַיִם,  אני רוצה שיישארו

שלמים מתחילתם ועד סופם,  ולכן הייתי כה המומה,  כשהכרתיך,

לודביק,  לודביק...

 

 

3

 

כשנכנסתי בפעם הראשונה ללשכתו הרגשתי שאין זו אלא מהתלה,

שכּן לא עורר בי ענין מיוחד.  פתחתי בלי גינונים יתירים ואמרתי

לו איזה מידע אני מבקשת לקבל מידיו,  וכיצד אני מתארת לעצמי את

הפליטון לרדיו.  כשהתחיל משוחח עמי הרגשתי פתאום שאני מסתבכת,

מקשקשת,  פולטת דברי-הבל.  וכשראה שבאתי במבוכה,  הסיט מיד את

השיחה לאפיק של חולין. האם אני נשואה,  האם יש לי ילדים,  לאן

אני נוסעת לבלות את חופשתי ועוד אמר שאני נראית צעירה ויפה.

ביקש לחלצני מן המיצר.  זה היה נחמד,  כבר הכרתי רברבנים היודעים

להתנפח אפילו אינם יודעים עשירית ממה שהוא יודע.  אילו פאבל

במקומו,  היה מדבר כל הזמן על עצמו - כמה משעשע! לאחר ששהיתי

אצלו שעה תמימה לא ידעתי כלום על המוסד שעבד בו.  בבית רקחתי

את הפליטון,  אך המלאכה לא צלחה בידי,  אולי שמחתי שאינני

מצליחה,  כי היה לי תירוץ לטלפן אליו.  האם הוא מוכן לקרוא מה

שכתבתי.  נפגשנו בבית-קפה,  הפליטון האומלל שלי השתרע על ארבעה

עמודים, הוא קרא אותו,  הרעיף עלי חיוך אביבי ואמר שהוא מצוין.

מלכתחילה נתן בלבי להבין שאני מעניינת אותו כאשה ולא כעורכת.

לא ידעתי אם עלי לשמוח או להיעלב,  אבל הוא היה נחמד.  הבנו זה את

זה,  אין הוא איש-רוח מזויף,  הללו מעוררים בי בחילה.  הוא קנה לו

נסיון-חיים עשיר,  עבד אפילו במכרות,  אמרתי לו שאני אוהבת אנשים

מסוגו,  אנשים עם ביוגרפיה של גורקי.  השתוממתי כשסיפר לי שנולד

במוראביה הדרומית ואף ניגן בתזמורת צוענית.  לא האמנתי למשמע

אזני, שמעתי את הצליל המַנחה של חיי,  ראיתי את נעורי באים

לקראתי מרחוק וחשתי כיצד אני נכבשת לו.  הוא שאל אותי למעשי

בכל ימות השנה.  סיפרתי לו הכל והוא אמר לי - אני שומעת את

קולו בלי הרף - ספק בבדיחות-הדעת ספק מתוך השתתפות בצער,

"גברה הלנה,  אלה אינם חיים." אחר-כך הצהיר שהדברים צריכים

להשתנות,  ושעלי להתפנות יותר לשמחות החיים.  אמרתי לו

שאיני מתנגדת לכך,  ושתמיד דגלתי בשמחות ואין דבר המקומם אותי

יותר מן האבל שבאָפנה. לא חשוב כלל,  אמר,  במה את דוגלת,  חסידי

השמחות הם בדרך-כלל העצובים שבאנשים.  אה,  אילו ידעת כמה אתה

צודק,  רציתי לזעוק,  ואחר-כך הודיע לי,  ללא כחל ושרק,  שיבוא

לקחת אותי למחרת היום לשירות-השידור בשעה ארבע,  ונסע יחד

לחיק הטבע,  בסביבות פראג.  התגוננתי,  הרי אשה נשואה אני ואיני

יכולה,  סתם כך,  לנסוע בחברתו של גבר זר אל היערות,  ולודביק

השיב בבדיחה ואמר שהוא אינו גבר אלא מדען,  אך מיד נעצב לבו.

ראיתי זאת וגל של חום הציפני. שמחתי על שהוא משתוקק אלי

ותשוקתו מתלהטת לאחר שהזכרתי לו שאני אשה נשואה. כשאני

אומרת זאת אני מתרחקת ממנו והרי בידוע שתשוקתו של אדם עזה

ביותר לדבר המתרחק מהישג-ידו.  שתיתי בצמא את היגון הנסוך על

פניו ובאותה שעה נתחוור לי שהוא מאוהב בי.  ולמחרת היום לחש

נהר מולדאבה מן העבר האחד,  ומן העבר האחר נתרומם יער תלול.

זה היה רומנטי, אני אוהבת רומנטיקה, כנראה התנהגתי מעט כמטורפת,

אולי שלא כיאה לאֵם של ילדה בת שתים-עשרה,  צחקתי,  קיפצתי,

נטלתי את ידו ואילצתיו לרוץ עמי כברת דרך.  אחר-כך נעצרנו,  לבי

פעם בחזקה,  עמדנו צמודים זה לזה,  לודביק נשתוחח מעט ונשקני

בקלילות.  מיד עקרתי עצמי מעמו ושוב אחזתי בידו ושוב רצנו כברת

דרך.  יש לי מום קל בלב ודי במאמץ קטן ביותר להחיש את פעימותיו,

די בעליה לקומה אחת של בית,  למשל.  לכן האטתי את צעדי,

נשימתי נרגעה והלכה,  ופתאום התחלתי לפזם חרש את שני הטאקטים

הראשונים של שירי האהוב ביותר,  "הוי זרחה השמש בגינתנו"...

ומשנתחוור לי שירד לסוף דעתי נתתי קולי בשיר,  לא התביישתי כלל,

חשתי כיצד נושרים מעלי שנים,  דאגות,  יגונות,  אלף קשקשים אפו-

רים. ואחר-כך ישבנו בפונדק קטן ליד זבארסלבו,  אכלנו לחם ונקני-

קיות,  הכל היה פשוט מאוד,  הפונדקאי הנרגן,  המפה המרובבת,  ואף-

על-פי-כן היתה ההרפתקה נפלאה.  אמרתי ללודביק,  אתה יודע שבעוד

שלושה ימים אני נוסעת לסלובאצקו (דרום מוראביה) לכתוב רפורטז'ה

על מסע המלכים.  הוא שאל אותי לאיזה מקום וכשאמרתי לו אמר לי

ששם נולד,  שוב צירוף-מקרים שהמם אותי.  עכשיו כבר הוטלו הקוביות,

זדניצ'קה ישנה,  אני מפחדת ולודביק כבר נסע למוראביה והוא ממתין

לי ליד תחנת-האוטובוס.

 

 

ג

 

1

 

כן, הלכתי לשוטט. על גשר המוראבה עמדתי מלכת

והסתכלתי בזרם הנהר.  מה מכוער הנהר הזה (דומה שזורם בו בוץ

ולא מים) ומה משמימה הטיילת: רחוב שכל-עצמו חמישה בתים

בורגניים בני קומה אחת העומדים כל אחד ברשות עצמן,  מוזרים

ומיותמים; אולי אמורים היו לשמש יסוד לטיילת,  שהדרה לא יצא

מעולם מן הכוח אל הפועל.  על שנַיִם מהם מרחפים כרובים עשויים

חומר ותמונות זעירות שנתקלפו מכבר,  הכרוב הוא נטול-כנפים והציו-

רים נתקלפו,  זעיר שם זעיר שם,  עד הלבֵנים,  ומשמעותם אבדה.  רחוב

הבתים המיותמים מסתיים,  מאחוריהם מזדקרים תרני-ברזל של המתח

הגבוה,  כר-מרעה ועליו מעט אוזים שנתאחרו,  ולבסוף שדה,  שדה ללא

אפקים,  שדה המשתרע עד האַיִן,  שדה שנבלע בו הבוץ של נהר

מוראבה.

 

ערים משתקפות זו בזו כמו במין מראה. בנופים שנקלעתי אליהם

(הכרתים בימי-ילדותי,  אבל אז לא דיברו אל לבי) ראיתי פתאום

את אוסטראבה,  עיר הכורים הדומה לאכסנית-לילה ענקית,  מלאה

בתים עזובים ורחובות מזוהמים המוליכים אל החלל הריק.  הייתי

לכוד,  עמדתי על הגשר כאדם החשוף לאש מקלעים.  לא רציתי

להסתכל עוד בחמשת בתי המתבודדים, כי רציתי להרהר באוסטראבה.

לכן פניתי לאחור והתחלתי לטייל על הגדה,  כנגד זרמו של הנהר.

 

לאורך הגדה הוליך משעול של עצי-לִבנה: שדרת-תצפית צרה.

לימין המשעול השתפלה לעבר המים גדה מכוסה כרי-דשא ועשבים

חוטים.  הלאה, מעבר לנהר, נשקפו מן הגדה האחרת מחסנים, בתי-

מלאכה וחצרות של בתי-חרושת קטנים; משמאל לדרך נתמשכה

מזבלה ואחר-כך שדות רחבי-ידים מנוקבים בתרני-פלדה ועליהם חוטי-

חשמל. חלפתי על-פני המראות האלה במשעול הצר של השדרה,

כאילו פסעתי על-גבי גשרון ארוך המתוח על-פני המים - אני מַשוה

נופים אלה למים רבים משום שצינה עלתה מהם. הלכתי באותה

סוף עמוד 22