הגמד של מנדל - סיימון מאואר - 2000

הגמד של מנדל

סיימון מאואר, עתליה זילבר (תרגום מאנגלית)

 

הערת המתרגמת

 

אף על פי שספר זה עוסק בגנטיקה ובהנדסה גנטית,  אין

הקוראים צריכים להיות בקיאים בתורה זו כדי לקרוא

וליהנות ממנו הנאה שלמה.  לפיכך לא הוסברו המונחים

הגנטיים בהערות שוליים,  אם לא עשה כן המחבר.  עם

זאת,  כדאי לדעת שהמחבר משתמש במונחים גנטיים

לשמות של כמה מדמויות הספר וכן לשמות כל פרקי

הספר.  רבים ממונחים אלה הם כפולי משמעות (למשל,

המונח nonsense,  שפירושו גם שטויות),  אך לא תמיד

נשמר כפל משמעות זה במונחים הגנטיים המקבילים

בעברית והמונח הגנטי המקביל ל- nonsense בעברית

הוא פָּסָק).  במקומות אלה תורגם המונח תרגום מילולי,

אך כדי שלא יטעו הקוראים לחשוב כי לפניהם המונח

המקובל בעברית,  נוספה לשם הפרק הערת הסבר.

 

ייעוץ מדעי לתרגום: פרופ' עמירם רונן, האוניברסיטה העברית

 

--

 

גֶנוֹם

 

הד"ר בנדיקט למברט,  בנדיקט למברט המהולל,  בנדיקט

למברט קטן הקומה,  בנדיקט למברט האמיץ (שמות-תואר

שעוקפים בזהירות את העיקר) קם לנאום לפני משתתפי

סימפוזיון מנדל.  מחיאות הכפיים גוועות.  הדממה -

עיניים מביטות,  נשימה עצורה,  ידיים קפואות על מחברות

שחולקו באדיבות חברת התרופות "יוּאיסוֹן

פַרמַסיוּטיקלס" - מוחלטת.  לנגד עיני הדוקטור הטוב,

ערוכים בשורות כמו מבחנות דגימה בכוֹנָן מבחנות,

נמצאים כל הפֶנוֹטִיפִּים שיכול אדם לבקש לראות: זכר

ונקבה,  רזה ושמן,  ארך-גולגולת וקצר-גולגולת,  נורדי,

ים תיכוני, סלווי, מונגולואידי (שלושה), נגרואידי (אחד),

יש כאן סנטרים מגוּמָּמים (אוֹטוֹזוֹמִי דוֹמִינַנְטִי [ההערות

הן של המחבר,  אלא אם כן צוין אחרת]) ונורמליים,

שֵער מקורזל (אוֹטוֹזוֹמִי דוֹמִינַנְטִי) וחלק עיניים כחולות

(אוֹטוֹזוֹמִי רֶצֶסִיווִי,  כנראה שולטים בו גנים בשני אתרים

שונים) וחומות וירוקות,  עור לבן,  חום,  צהוב ושחור

(שליטה פוליגנית),  גולגולת קירחת (אוֹטוֹזוֹמִי דוֹמִינַנְטִי

מוגבל לזְווִיג) ושעירה.  נדמה כאילו המארגנים

("האגודה המנדליאנית של אמריקה" בשיתוף עם "יוּאִיסוֹן

פַרמַסיוּטקלס" ואוניברסיטת מַסַרִיק בבְּרְנוֹ) פרשו מכמורת

על שלל המגוון האנושי כדי להעלות ברשתם תערובת

גנטית ייצוגית.  ובכל זאת...

 

... ובכל זאת יש אחידות ברורה וגלויה לעין כול,  אך

רק הדמות הכמו-קטומה הניצבת על הבימה נותנת עליה

את דעתה; כל אחד ואחד מן הצופים הרציניים כלול בתואר

נורמלי מבחינה פֶנוֹטִיפִּית.

 

הד"ר למברט מתיר את רצועת שעונו ומניח אותו

במקום בולט על דוכן המרצים,  מחווה מורגלת חסרת

חשיבות כרונומטרית.  אחר-כך הוא מחייך,  מעיף מבט

בדף רשימות (אף הוא מועט ערך בסיוע לזכרון),  מכחכח

בגרונו ופותח ואומר: "כולנו ביקרנו במנזר." הם ביקרו.

אחדים מנענעים בראשיהם בהסכמה,  רוצים להסכים אתו,

רוצים להשביע את רצונו,  רוצים לפצות בדרך כלשהי.

"כדי להגיע לשם,  כולנו עברנו,  בלי משים,  בכיכר הגדולה

שבחוץ,  שאבות העיר שינו את שמה למֶנדלוֹבוֹ נַמֵסטיֵה

לכבודו.  בימיו של גרגור מנדל עצמו ועוד שנים רבות

אחרי כן נקראה הכיכר פשוט קְלוֹסטֶרפְּלַץ,  כיכר המנזר.

עד אמצע המאה הזאת היא שכנה בעיבורה של העיר,  בין

הר שְפִּילְבֶּרֶג ובין השדות המוצפים שעל גדות נהר

סְוַרְטְקָה."

 

שיעור היסטוריה? הם שואלים את עצמם; תכנון

אורבאני? מדיניות מוזיאונית בהקשר של ענף תיירות

מתפתח? ראשים נעים.  עיניים מזדגגות.  הבידור אולי תם.

יום חם היום.

 

"הקלוסטרפלץ היה המקום שנערכו בו הירידים.  היו

שם דוכנים שבולעי-אש נשפו בהם להבות אש מפיותיהם,

ודובים רקדו,  וכייסים כייסו למחייתם.  זה היה גם מקום

של מופעי תִפלצוֹת,  מקום שהוצגו בו קבל עם ועדה בעלי

מומים לצפות בהם באימה ובתיעוב ובשעשוע.  אנשים

כמוני..."

 

והם מונחים בכף ידו כאפונים שקולפו זה עתה

מתרמילם.

 

גם תאומים שלובים. גברות מזוקנות,  בוודאי.  ענקים

אַקרוֹמֶגָלים,  אנשי קרנף,  אנשי פיל,  ילדים בעלי עור

קשקשי וסנפירים במקום זרועות,  בעצם,  כל מגוון המוּם

והאסון האנושיים.  ואתם,  גבירותי ורבותי,  הייתם באים

לנעוץ מבטים.  באנשים כמוני."

 

דממה.  האם יניח מישהו ברוב פזיזותו לסיכה ליפול?

האַשְמָה היא חומר מוחשי באווירה,  אד שמגרה את דרכי

הנשימה וצורב את העיניים.  אף שהאיש הגוץ על הבימה

מביט אליהם בעיניים נורמליות מבחינה פנוטיפית

(חומות),  דבר זולתן אינו נורמלי בו.  גופו אינו נורמלי,

פרצופו אינו נורמלי,  גפיו אינם נורמליים.  מצחו אדיר

ותווי-פניו פחוסים,  בולדוגיים.  גשר אפו מעוך,  פיו ולסתו

בולטים.  גפיו קצרים ומעוקלים,  אצבעותיו אינן אלא אונות

בשרניות. גובהו מטר אחד ועשרים ושבעה סנטימטרים.

 

"גרגור מנדל הוא שנתן בידינו להבין את כל זה,

וההבנה הביאה עמה כמין קבלה.  הוא התבונן באפונים

וראה בהם את יחידות כוח ההורשה,  שלטוב או לרע,  יש

לכולנו.  הוא היה גליליאו של הביולוגיה,  שראה את

הירחים האלה בפעם הראשונה,  ובבהירות ראה אותם,  כפי

שאנו רואים אותם היום,  אף-על-פי שלא היה לו כל

מכשיר לעזרתו וכל חומר להשליך עליו את חזונו."

 

לגימת מים,  לשם הרושם,  ולא בשל הצמא דווקא.

תנועות ידיו למודות,  כמעט פרי חזרות.  הוא רגיל לכל

זה,  חש בכל תנועה באולם,  בכל שיעול,  בכל לחישה,

בכל מבט של כל עין.

 

"שמונה שנים עשה מנדל את ניסוייו באפונים בלבד.

בסופו של דבר גידל מספר עצום של צמחים,  כשלושים

ושלושה אלף.  הוא פיתח פרשנות מדויקת,  מתמטית,

לתוצאותיו.  ובתוך כך ניבא, במשתמע, את האופי

ההַפּלוֹאידי של הגַמֶטות והאופי הדִיפּלוֹאידי של תאי הגוף,

וכן את הצורך בחלוקת הפְחתה ביצירת הגַמֶטות; ואיש

לא ראה את חשיבות הדבר.  הוא היה איש ניסויים דגול

כמו לואי פַּסטֶר,  שהיה בן זמנו ממש,  ואיש לא עמד על

כך.  היה לו מוח חריף וממוקד יותר מלצ'רלס דרווין,  גם

הוא בן זמנו ממש,  ואיש לא הקשיב.  הוא היה אחד מאותם

אנשים שראייתם חורגת ממה שאנו קולטים בעינינו

ונוגעים בידינו,  ואיש לא היה שותף לתובנתו,  והמילה

תובנה,  שפירושה ראייה לפנימם של דברים,  היא המילה

המדויקת. תפיסת הטבע של מנדל היתה כזו של פסטר,

שיכול להגות בנגיף בלי שראה אותו מימיו,  או של

מֶנדֶלֶיֶב, שיכול להגות ביסודות שעדיין לא התגלו, או

של תומסון, שיכול לצייר לו חלקיקים קטנים עוד יותר

מהאטום. כמותם,  מנדל העמיק לחדור מבעד לפני השטח

המארג של הטבע,  וראה את האטומים של התורשה

ראייה ברורה כפי שכל דַלטוֹן או רַתרפוֹרד ראו את

האטומים של החומר; ואיש לא שם לב. הוא היה איש

חזון אמיתי,  בזמן שאדם כמו דרווין לא היה אלא נטורליסט

אפור,  שרקח מתצפיות של השכל הישר דייסה של

תיאוריה טאוטולוגית חסרת חוּמרה ודיוק,  שפגם פטאלי

שוכן עמוק בתוכה.  ואיש לא שם לב.  מנדל הגיש לנו את

מוצאנו ואת גורלנו לבדיקה,  ואיש לא שם לב..."

 

הם מחאו כפיים אחרי ההרצאה,  גלים גדולים של

מחיאות כפיים ששטפו את אולם ההרצאות; אבל תסלחו

לי אם אומר שאני רגיל לזה. מחושל בזה,  בעצם. תבינו,

הם ימחאו כפיים לכל דבר שאעשה - זו אחת הדרכים

להשקיט את רגש האשם המקנן בכולם.

 

רגש אשם? איך ייתכן? אין זו אשמתו של איש,  לא

כן? אין להאשים איש שגופי הוא הגוף הגמוּד המעוות

הזה, הכלא הזוועתי הזה של משמנים וסחוס וגדילי בשר?

אינך יכול להאשים אלא את ידו הרעה של המקרה...

 

רגש האשם שלהם הוא רגש האשם של הניצוֹל.

 

היושב-ראש קם על רגליו,  קורן כמו מנהל קרקס,

וביקש שקט.  "אני בטוח שכולנו מעריכים את בן על שבא

לכאן ושיתף אותנו בראייתו החודרת." הוא חייך אלי.

אנשים מתחו את צווארם לראות.  "אני מקווה שלא יכעס

אם אומר שהוא לא רק מנדלאי גדול,  אלא" - האם באמת

הביט אלי בבקשת הסכמה? חוששני שזאת אכן עשה -

"גם אדם אמיץ מאוד.  גבירותי ורבותי,  קבלו את הד"ר בן

למברט!"

 

קרשצ'נדו של מחיאות כפיים,  כמו רעם גשם על גג

פח.  מבזקים הבהבו כמו ברקים בסערה.  ים של בני-אדם

התנועע ורעם.  הם אפילו עמדו בתור ללחוץ את ידי,

כצליינים העומדים בתור לנשק את פסלו של קדוש מעונה.

אולי קיוו שבמגע זה יקבלו משהו מֵחִין סגולותי,  מאותו

האומץ שדיבר עליו היושב-ראש.  מזכירת האגודה,

גְרַווֶנסטין שמה,  רכנה לעברי,  לאשר את השבח של

היושב-ראש.  היא היתה גִדלת-ממדים (שַמְנוּת (הגן OBS),

כנראה דוֹמִינַנְטִי בזרוע הארוכה של כרומוזום 7) ורוטטת,

הר של בשר דאגני וטורח עטוף באריג פֵּיזְלי.  "נהדר,

בן,  נהד. כל-כך אמיץ,  כל-כך אמיץ..."

 

אמיץ.  זו היתה מילת השעה.  אבל כבר אמרתי לג'ין

פעמים רבות,  כדי להיות אמיץ צריך שתהיה לך בחירה.

 

 

סעודה אורגנה במסעדת המלון באותו הערב,  אירוע

איום עם רקדני-עם מוֹרַווִים וכינורות צועניים. עיתונאי

מעיתון מקומי שאל אותי שאלות - "מה הרעיון הכללי

של המחקרים שלך?" "זה נכון שאתה מבטא את הייחוס

המשפחתי שלך בעיסוקיך?",  ואילו גְרַוֶנסטין והיושב-

ראש הקיפוני בחיבה ושמרו עלי כמו על ילד. הצילה אותי

קריאה ברשת הכריזה הפומבית: "שיחת טלפון לד"ר

למברט,  שיחת טלפון לד"ר למברט."

 

נמלטתי אל המְבוֹאָה. המלון נבנה לפני שירד המסך

על הרפובליקה העממית,  והמבואה היתה גולמית וזולה

כמו תחנת רכבת. ציפית לראות זמני יציאת רכבות על

לוח המודעות,  וכמעט הופתעת למצוא תחת זאת את

תוכנית האירועים בסימפוזיון מנדל: סמינר במחלקה

לביולוגיה מולקולרית באוניברסיטה,  הרצאה על

"האֶוּגניקה (השבחת גזע) החדשה" מאת ד"ר בנדיקט

למברט,  ביקור בספריית המנזר.  אפשר להזמין מקומות

לטיול אל מקום הולדתו של מנדל על-יד אוֹלוֹמוֹץ'.  ד"ר

דניאל הרטל מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת

וושינגטון יתהה "מה חשב גרגור מנדל שהוא גילה?"

 

הרמתי את ידי והקשתי על דלפק הקבלה.  "יש שיחה

בשבילי.  טלפון."

 

פקידת הקבלה הציצה מעבר לקצה.  היה לה קו שער

מפרצי ותנוכי אוזניים דבוקים (שתי התכונות כנראה

אוֹטוֹזוֹמִיות דומיננטיות). אתה שם לב לדברים

כאלה.  מוחך נעשה ער להם.  עיניים חומות.  שֵער חום.

נורמלית מבחינה פנוטיפית.  ראיתי את הארשת המוכרת

חולפת על פניה כשראתה אותי: הפתעה,  גועל ועניין דאגני

משמשים בערבוביה מגושמת,  והכול מהודק יחד באי-

אמון.  "יש שיחה לד"ר למברט," היא אמרה.

 

"אני ד"ר למברט."

 

"אתה ד"ר למברט?"

 

"אני ד"ר למברט."

 

אי-האמון כמעט ניצח.  היא כמעט הכחישה את עצם

הדבר. ואז משכה בכתפיה והצביעה על שורת תאים מעבר

למזרקה - "קבל אותה שם," - ושבה לשייף את

ציפורניה.

 

קול שברירי,  שהוחלש בגלל המרחק בגלל החיבורים

החשמליים,  בגלל החרדה,  לחש באוזני.  "זה אתה,  בן?"

 

"ג'ין.  איפה את?"

 

"בבית-חולים."

 

"התינוק...?"

 

"הם רצו שאבוא מוקדם.  הגיל שלי,  או משהו כזה.

כולם כל כך נחמדים..."

 

"הוא בסדר?"

 

"הם אומרים שהוא בסדר גמור."

 

"איך השגת את המספר שלי?"

 

מלמול וצפצוף אי-שם על הקו.  "צלצלתי למכון.  לא

תאחל שיהיה לי מזל?"

 

אמרתי לה שהיא לא זקוקה לו.  אמרתי לה שלמזל אין

חלק בזה.  ובכל זאת איחלתי.  אחר-כך חזרתי לסעודה,

אל הקולות הרמים והמגוונים של גרוונסטין,  אל הכרכורים

של היושב-ראש והפיזוזים של רקדני-העם ואל שאלות

ההבל של הכתב.

 

 

מוטציה

 

למחרת בבוקר התנתקתי מן הסימפוזיון.  יצאתי מהמלון

והלכתי לבדי ברחוב הוּסוֹוָה,  השדרה הרחבה שעוברת

בין מרכז העיר ובין הר שפילברג המיוער.  אנשים נעצו

בי מבטים.  בסוף השדרה פניתי בהצטלבות עם רחוב

פֵּקַרְסְקָה,  במקום שהחשמליות עומדות בתור לפני אורות

הרמזורים,  ואנשים נעצו מבטים.  המשכתי במורד ההר

אל אַלטבְּרין, סטַארֵה בְּרְנו,  ברנו הישָנה (ישנה לא רק

בשמה),  עברתי על פני בניינים מתפוררים ומלוכלכים

מהמאה שעברה; והאנשים הטובים של העיר נעצו בי

מבטים.  אתה מתרגל לזה.  אין זה המבט הישיר,  מבט של

מה-יש-לנו-כאן? הם יודעים מיד מה יש להם כאן.  אולי

זה מבט של איש-זה-אלמלא-גחמת-האל-הוא -אני,  מבט

ערמומי ואלכסוני,  הפנים פונות לכאורה ובכוונה בקו

משיק לקו הראייה.  אישה אחת הצטלבה.  אישה אחרת,

בזמן שהשתהיתי להביט אל איזה חלון ראווה זול וסר

טעם,  נגעה בי בחשאי.  הם עושים את זה,  תדעו לכם.  זה

מביא מזל.

 

ומה חיפשתי אני? גם אני מזל? אני חשבתי על ג'ין,

כמובן.  חשבתי על ג'ין וחשבתי על המזל,  שאינו אלא

המקרה המסתתר תחת שם בדוי - עריצותו של המקרה.

 

למרגלות ההר הגעתי אל מֶנדלוֹבוֹ נַמֵסטיֵה.  באוויר

עמד הריח כבד של כְּשוּתנית חרוכה ממבשלת בירה

סמוכה.  חשמליות עברו ברחוב בקול רועם,  נכנסו ויצאו

מן הכיכר כמו אוויר הממלא ומרוקן את ריאות העיר.

נוסעים המתינו בטורים משמימים. חציתי את הכביש ליד

הרמזורים (נהגים נעצו מבטים) והתקרבתי אל המנזר.

הבניינים היו אדומי גגות ולבני קירות,  מסבירי-פנים

ושלווים לעומת המִתמָכים כהי הלבֵנים והצריחים הגותיים

של הכנסייה: הרציונלי צומח מתוך האי-רציונלי,  אם

תרצו. אתה מחפש סימנים כאלה,  לא? - יצירות האדם

ספוגות במשהו מן הרוח שבה נוצרו. כפי שאתה מביט

אל האדם עצמו ותוהה על הכוחות שבראו אותו.

 

הלכתי סביב החומה הדרומית הארוכה של המנזר אל

השער. מעל הכול - שא עיניך לרגע מעל המדרכות,

מעל הגגות האדומים,  מעל מגדל השעון של הספרייה

וצריח הכנסייה,  מעל הדירות המטונפות,  מעל כל הרובע

- מעל הכול עמד מבצר שפילברג,  שבו היו הקיסרים

האוסטרים כולאים את אסיריהם הפוליטיים. מעניין

לחשוב שבזמן שהתגלו והלכו סודות הגנטיקה בפעם

הראשונה כאן למטה,  בגן האחורי של המנזר,  התגלו סודות

הדמוקרטיה והחתרנות בפעם האלף בבורות-הכלא

למעלה על ההר: הטבע,  הן האדם הן הצמח,  תחת עינויים.

האם הוא ידע על כך? מובן שהוא ידע.  ומה הוא חשב על

כך,  אה? ב- 1858 חדלו ההבסבורגים להשתמש בשפילברג

ככלא פוליטי,  אבל ממקום שכזה אי-אפשר להסיר את

הכתם.  בתוך מאה שנה השיב הגסטפו את המקום לשימוש.

 

הבטתי פנימה בעד שער הגן.  Klaster,  מנזר.  בניינים

לבנים תחמו את מרחב הדשא ושיוו למקום משהו

מאווירתו של קולג' אוניברסיטאי; גַּן הסֶּגֶל, אולי.  כמעט

ציפית לראות דמויות בגלימות.

 

כמו כל אדם,  אני מתייחס בחשד לקריאת הרגש,  אבל

אני גלוי-לב.  אני מודה שהרגשתי התרגשות מוזרה

כשעמדתי שם,  תחושה שהכול התמקד איכשהו בזה:

המרחב הזה,  הבניינים חמורי-הסבר האלה,  בגגותיהם

האדומים ובחלונותיהם הגמלוניים,  מקום שקט זה תחת

שמי קיץ,  ואישה מהלכת בשביל עם כלבה (דַאקֶל),  וגנן

מעשב,  ושני אנשים פוסעים אל המעבר המקומר שבקצה

השני,  ושלט שאומר,  מנדליַאנוּם.  כן כן,  הרגשתי משהו

כשעמדתי והבטתי מעבר למדשאות: משהו שנע במעיים

ובמוח,  משהו שחומק מאחיזתן של מילים.  בערוגות

שמתחת לחלונות גידל לראשונה את צמחיו. במלבן החצץ

הארוך הזה,  החוצה את הדשא,  עמדה החממה שלו,  שם

טיפל באפונים,  ממלמל לעצמו,  סופר וממַספֵּר,  נוגע קלות

במברשת שְעַר-הגמל,  זורע זרעים,  סופר שוב,  תמיד

סופר... בחלקת השדה הזאת התחיל הכול,  כאן הצית הנזיר

העקשן פתיל שעתיד לבעור באין רואה שלושים וחמש

שנים,  עד שהתגלו מחקריו ב- 1900,  והתפוצצה הפצצה

סוף-סוף.  הפיצוץ עדיין נמשך.  הוא אפף אותי משעת

היווצרותי.  אולי הוא יאפוף את כולנו בסופו של דבר.

 

בחלקת השיחים בקצה השני של הגן עומד פסל.

מרחוק הוא נראה כמו מלאך הפורש את זרועותיו על

הנשמות בתופת.  מקרוב,  אין זה מלאך כמובן,  אלא דמות

אנמית ורגילה בגלימת כומר הפושטת את זרועותיה על

ערוגה של אפונים מפוסלות:

 

פ' גרגור מנדל

1884-1822

 

לרגלי הפסל מישהו זרע שורת אפונים,  ועל מסד הפסל

עצמו היה מונח זר קטן של פרחי בר.  כמעט נדמה כאילו

מאז מותו הוא נהיה נושא לפולחן סודי,  כאילו גנטיקאים

יראי-שמים מתגנבים בלילה ומניחים בחשאי את

מנחותיהם לקדוש שלהם.

 

"מאיפה באתי?" שאלתי את אמי פעם אחת.  עוד לא

מלאו לי ארבע שנים אז,  אבל אפילו בגיל הזה זיהיתי את

הכאב בארשת פניה כשניסתה לענות - תערובת של חוסר

אונים ואשמה - ומעולם לא שאלתי שוב.  עכשיו אני

שואל את עצמי מתי סיפרו לה עלי בפעם הראשונה,  איך

בישרו לה את הידיעה.  רופא-מיילד יכול לעמוד על כך

מיד,  כמובן.  האבחנה פשוטה וברורה.  אבל לאם אוהבת

השוכבת במיטה אחרי הלידה,  תינוק מקומט אחד הוא

כמו כל תינוק אחר - העצמות עדיין לא התפתחו,  וידה

הרעה של המוטציה עדיין לא הספיקה לחולל את עיוותיה.

אני שואל את עצמי איך סיפרו לה? אני שואל את עצמי

איפה....?

 

אבי מעולם לא הישיר אלי מבט,  אתם יכולים לתאר

לעצמכם דבר כזה? מעולם,  כל ימי חיי,  איני זוכר שהביט

בי ישר. מבטו היה תמיד אלכסוני,  משיק,  כאילו ככה

אולי לא ישים לב.

 

אני יודע איך הראש שלכם עובד.  אתם מנסים לצייר

לכם אותם בדמיונכם,  מנסים לתת להם צורה וגוף.  אתם

מנסים לראות אם הם נורמליים.

 

הם נורמליים.

 

אני אפילו לא דומה להם.  כן,  כמובן,  אני חולק אתם

כמה תכונות - השיער השחור,  העיניים החומות,  הסנטר

המגוּמם של אבי,  דברים כאלה; אבל אין שום דמיון

במבנה,  שום דמיון בפרצוף.  אני לא דומה לא לאבי ולא

לאמי ולא לאחותי.  אין לי אפה של אמי,  ולא קו הלסת

של אבי,  ולא צורת המצח של סבי.  אני לעצמי.  "אתה

מיוחד," היתה אמי מתעקשת כשגררה אותי אל מומחה

זה או זה מכל אותם מומחים - רופאי ילדים,  אורתופדים,

נוירולוגים,  אורתודונטיסטים - שלא יכלו לעשות כלום.

"אתה מיוחד,  בגלל זה כל האנשים האלה מסתכלים עליך."

 

זמן מה הלכתי שולל אחר הצהרותיה,  אפילו הייתי

מצייר לי בדמיוני שהושתלתי בתוך הורי בידי חַיזָרים,

אחד מקוקיות מידוויץ (The Midwich Cuckoos,  ספר מדע

בדיוני מאת ג'ון וינדהם, על 12 ילדים חסרי רגש שנולדו

כולם בזמן אחד בכפר קטן באנגליה). אבל עד מהרה

נודעה לי האמת: אני בדיוק מה שאני נראה - סטייה,

מוּטַנט,  תוצר של מקרה טהור ומרושע.

 

 

הנה לכם תמונה: מִדבָּר עם שחר,  נמתח והולך אל

הזריחה,  נמתח והולך אל קו הגבול המושלם של האופק.

באמצע המרחק משמאל יש מחשוף סלע; בקדמת התמונה

קבוצת כלי רכב צבאיים וחבורת חיילים.  האנשים עצבנים.

הם מדברים בקולות עמומים.  יש תחושה שמשהו עומד

לקרות,  משהו חשוב מאוד,  אולי הוצאה להורג.  האנשים

מתגרדים ובועטים באבנים ומביטים תכופות בשעוניהם,

כאילו הזמן עלול פתאום להאיץ את מהלכו והם לא יהיו

מוכנים.

 

למרות כל הציפייה הזאת,  הקול חסר הגוף שחורק

ויוצא מאחד מכלי הרכב אל אוויר הבוקר הדומם הצונן

מפתיע אותם.  "חמש דקות," הוא מודיע.  "חובה על כל

הסגל לחבוש מגן לעיניים.  חוזר,  כל הסגל..."

 

רחש קל של פעילות עובר בין האנשים כשהם מוציאים

משקפי מגן מתיקיהם וחובשים אותם.  מישהו פולט בדיחה

על זה שהם נראים כמו צפרדעים מחורבנות,  אבל איש

לא צוחק.  כשהכול מוכן הם פונים ונועצים את עיניהם

במדבר,  כאילו תרים אחר משהו בעד העדשות העבות

הצבועות.

 

צופר מתחיל לייבב.  זהו צליל המדבר היחיד הנשמע

בעוד הדקות מתקתקות ועוברות: בכי הצופר,  כמו

הצופרים שהילילו ובכו על העיר בימי הבְּלִיץ,  רחל מבכה

על בניה מאנה להינחם.  ואז נדם קול הצופר,  והאנשים

ממתינים ורוח השחר הומה על הארץ,  קול רך ומקונן.

 

"עוד דקה אחת."

 

והדקה עוברת כמו מאה שנים.

 

"שלושים שניות."

 

כעת אין שום מלמול.  האנשים עומדים דוממים,

דמויותיהם מותוות כנגר חיוורון הוורד של הזריחה.

 

"חמש,  ארבע,  שלוש,  שתיים,  אחת..."

 

והשחר בוקע פתאום, בהבזק, בדממה, כמו אבוריג'ינים,

האנשים עומדים שם ורואים שמש חדשה עולה,  מביאה

עידן חדש.

 

האם אז קרה הדבר? האנשים חבשו משקפי רתכים

נגד הבוהק,  אבל בו ברגע שהגיע אליהם הבזק האור

הדומם,  הגיעו אליהם גם הקרניים האחרות,  קרני גמא;

ובעוד האור מסונן בעדשות הכהות של משקפי המגן,

נישאו קרני גמא דקות וסמויות ועברו באין מעצור בעד

בד ובשר ועצם.  במעברן,  האם נגעו בידיים רעות,  קלות

כנוצה,  בתאים המתחלקים הטמונים בעומק אשכיו של

אבי? האם זה הרגע שנוצרתי בו?

 

יש לנו תצלום שלו מאותם ימים באוסטרליה,  והוא

במדי חיל ההנדסה המלכותי.  סַמָּל אריק למברט.  חיוכו

קורן ומלא תקווה,  במידה רבה מפני שהצליח להימנע

משירות במלאיה.  במקום זה שלחו אותו לאוסטרליה,

למחקר בכלי נשק; וכשחזר הוליד אותי.

 

האם כך נהייתי מה שאני?

 

מי יודע? מי יֵדע אי-פעם? ברור שזו היתה מוטציה

יחידה איישם לאורך הקו,  שכן אני,  בדרך מנדליאנית

כהלכתה,  דומיננט פשוט. חמישים אחוז מהגנים שלי אולי

משותפים לי ולכל אחד מהורי,  אבל אינני חולק עם אף

אחד מהם את הגן המסוים הזה.  לא יכולתי להיוולד מהם

בלי מוטציה...

 

... אלא אם כן קיימה אמי ייחוד מיני עם גמד... יש

לקחת הכול בחשבון.

 

 

אילן יוחסין

 

יש עוד משהו במשוואה הגנטית המשונה שמסתכמת

בבנדיקט למברט. ישנו הדוד הארי - דוד-רבא הארי וייז.

 

הדוד הארי,  גרום וכהה עיניים,  יושב איתן בזכרון

הילדות שלי על כורסה מרופטת בחדר הקדמי בביתו

שבחוף הדרומי,  צווארו נתון בסד תמיכה וידיו המנומרות

לופתות את זרועות הכורסה כאילו הן נאחזות ככה בחיים

עצמם.  הדוד הארי היה האדם היחיד שנראה אדיש למצבי,

האדם היחיד שלא הסתכל בי מעולם בעליזות מעושה,

האדם היחיד שלא הפטיר לאמי אמירות לצדדים,

הנשמעות היטב,  כמה אמיץ הוא הבחור הקטן.  אולי,

בעולם המעורפל של הזִקנה,  הוא פשוט לא ידע.

 

"בוא הֵנה ותסתכל,  ילדי," הוא היה קורא,  ואצבעו

מרמזת לי אל ברכו (הריח הקלוש של לחות ועובש)

להסתכל בתצלומי המשפחה,  בייחוד בתצלום אחד נראו

- עדיין נראים,  כי אני שומר אותו על שולחני במעבדה

- שלושה מבוגרים ניצבים על-יד עמוד גבס בין יער

קטן של צמחים מלאכותיים. הם נועצים מבטים קפואים

במצלמה,  כמו בכיתת-הירי של ההיסטוריה - גבר גוץ

בגלימת כמרים שחורה; לצדו גבר צעיר ממנו בפְרַאק

ובעניבה טרזנית משהו; ואישה צעירה יושבת ביניהם.

על ברכי האישה יושב ילד קטן.

 

"מוטי המסכנה שלי," היה הדוד הארי אומר בנעימת

צער,  "ואני בזרועותיה," הילד - בן ארבע,  חמש - חסר

הבעה,  חסר קיום ממשי,  אפילו תווי היכר של זכר או

נקבה אין לו.  אין הוא אלא כתם,  דבר-מה מקושט

בסלסולים ומתהדר במין מצנפת מגוחכת,  שמונח על ברכי

אמו כמו חפץ שעובר בירושה.  לפני זמן רב,  רב יותר

משיכול ילד לתפוס,  הארי וייז נולד היינריך וייס בווינה.

התצלום הזה הוא השריד היחיד שיש בידיו מן הימים

ההם.

 

"והאיש הזה הוא סבא שלך,  ילדי," ממשיך הארי

ומספר.

 

"סבא-רבא," היתה אמי מתקנת אותו.

 

"אוּרגרוֹסְפַטֵר גוטליב," היה הארי מודה בסבר קדורני,

כאילו הגילוי של דור ביניים נוסף דיכא משום מה את

רוחו,  "עִם" - ואצבעו הגרומה מדקררת בדמות בגלימת

הכמרים,  כמו ביקש לעוררה לחיים - "הדוֹד הַנְס.  כך

קראו לו במשפחה.  דוֹד הַנְס.  הוא היה איש מפורסם,  ילדי,

איש מפורסם."

 

תמונה זו היא,  מבחינה מסוימת,  תמונת ציר.  היא

מציינת את הרגעים האחרונים של הקיום האוסטרי של

משפחת וייס.  כעבור שנים אחדות עתידה האם,  אותו יצור

שברירי ומלא תקווה,  המחזיקה ילד על ברכיה,  להיעזב

חיה או מתה - ההיסטוריה המשפחתית מעורפלת בעניין

זה - בווינה הרחוקה,  וגוטליב וייס עתיד להביא את בנו

יחידו אל אנגליה. באנגליה מצא לו גוטליב אישה אחרת

- אנגלייה,  אנגליקנית,  חיווריינית,  קפדנית - וכשהתעורר

הצורך לשנות את השם ב- 1914,  מצא לו גם שם אחר:

גוֹדְלִי וייז,  אולי הוא שקל בדעתו לבחור בשם הנכון מבחינה

אטימולוגית, תֵיאוֹפילוּס (אוהב האֵל, כמו גוטליב, Gottlieb,

בגרמנית) וייט (לבן, כמו וייס, weiss, בגרמנית. גודלי וייז,

Godley Wise, פירושו "חכם אלוהי"), אבל נראה שצירוף

מרשים זה לא התאים ממש לאיש שהיה חופשי בדעותיו

ואגנוסטיקן, וחסיד סורר של פרויד.  גוטליב וייס נהיה אפוא

גודלי וייז - ד"ר גודלי וייז - והיינריך הצעיר נהיה הארי.

לאחר זמן נולדה בת,  אחות למחצה של הארי,  אבל כלל

לא דומה לו,  כפי שטוענת אמי.  נישואי התערובת דיללו

את הדם האוסטרי לבלי הכר.  אנגלייה ממש היתה

סבתי.

 

אני מסובב את הזמן לאחור,  את הדורות לאחור,  אחורה

אל הפורטרט הזה שצולם בסטודיו לצילום בווינה,  ומעבר

לו אל מחוזות המיתוס והאגדה: גוטליב וייס,  שהחלפת

שמו היתה לו כהחלפת מעיל,  נולד גוטליב שינדלר,  נכדו

של אחד אנטון מנדל מהַיינצֶנדוֹרף שבשלזיה.  אנטון מנדל

היה אביו של גרגור מנדל.  גרגור מנדל הוא הכומר בתצלום

המשפחתי.  בנדיקט למברט וגרגור מנדל הם אפוא קרובי

משפחה.  זה מה שהיה הדוד-רבא הארי אומר לי בהיגויו

הכבד והמונוטוני.  באיזה צירוף מקרים של ההיסטוריה,

קפריזה של הגורל,  גחמה של הגנטיקה והתורשה,  גרגור

מנדל ואני קרובי משפחה. יש לנו גנים משותפים; ליתר

דיוק, 3 אחוזים.  אחיין ריבעי של מנדל.

 

 

כשהייתי בן אחת-עשרה ניגשתי לבחינת כניסה לבית-

הספר התיכון העיוני שבמקום מגורי.  שם הבחינה היה

"אחת-עשרה פלוס" (בחינה שהונהגה בבריטניה בין

בית-הספר היסודי לבית-הספר התיכון ונועדה לקבוע

אֵילו תלמידים יופנו לבתי-ספר עיוניים, אֵילו לבתי ספר

מעשיים, שנקראו מודרניים, ואילו לבתי-ספר טכניים,

קְדַם-מקצועיים), והיא תוכננה על-פי עקרונות

מנדליאניים נכוחים.  סר סיריל בַּארט מאוניברסיטאות

אוקספורד,  ליוורפול,  קמברידג' ולבסוף לונדון,  היה

התומך הראשי במבחן,  ואני אסיר תודה לו.  סר סיריל היה

חסיד של גוֹלטוֹן.  במחקרו בתאומים ובמשפחות טען שהוא

מוכיח את מה שגולטון רק שיער,  שאינטליגנציה היא

דבר תורשתי במידה רבה,  ואם תוכל למדוד את

האינטליגנציה של ילד,  תוכל למדוד את התאמתו לחינוך

נאות: הילד המצליח הולך לתיכון העיוני; הנכשל הולך

לתיכון המודרני.

 

אני זוכר את אחת השאלות,  רק אחת: אם נדרשות

שלוש דקות להרתיח ביצה,  כמה זמן נדרש להרתיח מאה

ביצים?

 

התשובה היא,  קוראים יקרים,  שלוש דקות.  כל תשובה

אחרת היא שגויה.  בזמנו,  כשישבתי בכיתה חסרת ייחוד

בבית-הספר התיכון העיוני שבמקום מגורי,  ומבטיהם של

כתריסר הילדים שניגשו לבחינה נעוצות בי,  רציתי לכתוב,

זה תלוי... אבל הייתי נבון מכדי לעשות דבר טיפשי כל-

כך.  שלוש דקות.

 

"בדבר אחד יש לו יתרון,  בחורון מסכן שכמותו,"

אמרה אחת מחברותיה של אמי.  שמעתי אותן מדברות

זמן קצר אחרי שהגיעו החדשות על הצלחתי.  "לפחות יש

לו מוח בקודקודו.  מעניין ממי ירש אותו? מאביו? כנראה.

למרות שאי אפשר לדעת,  נכון?" אמי ישבה על-יד מכונת

התפירה,  מצחה קמוט בריכוז והיא תופרת איזו חולצה

שתתאים לי,  תתאים לחזי הלא-נורמלי ולזרועותי

המכווצות.  כל אימת שהיא בבית,  כל אימת שהיא אינה

מבשלת או רוחצת כלים,  נדמה שהיא תופרת בגדים

בשבילי.  אי-אפשר לקנות בגדים,  תבינו.  התעשייה אינה

לוקחת בחשבון בני-אדם במידותי.

 

לפחות יש לו מוח בקודקודו.  אפילו אז לא הייתי

בטוח שיש בזה נחמה גדולה.  אבל עברתי את הבחינה

והתקבלתי לתיכון העיוני.

 

בתיכון שלי למדו ביולוגיה בכיתה כמו כל הכיתות

האחרות.  היה לוח ובמה בצד אחד,  וטורים של שולחנות

משופעים מסודרים מולם בהקשבה צייתנית.  מנדל עצמו

היה מכיר את סוג הכיתה הזה.  במקום אחר בבית-הספר

היו מעבדות מיוחדות לפיסיקה ולכימיה,  אבל בביולוגיה

נזכרו לאחר מעשה,  והיא הועברה לחדר שהתאים

להכתבה,  לשבת ולהקשיב ולרשום רשימות.  אווירה של

לאות אפפה את החדר,  תחושה ששום דבר מיוחד לא יקרה

שם אף פעם.  כרזה על הקיר הציגה את איבריו הפנימיים

של גוף האדם בצבע בוהק ולא סביר.  זו היתה תמונה

חסודה,  חסרת מין,  ומישהו ניסה לשרבט את איברי המין

במקום שלא היה כלום.  הנסיון נמחק אבל הקווים הגסים

עדיין נראו,  כמו צלקות מניתוח מזוויע. מתחת לכרזה

היה דוכן ועליו שורת מבחנות מאובקות שהכילו ייחורים

של היהודי-הנודד,  שרידי הדגמה פושרת שהוכנה לפני

שבועות ואחר-כך נשכחה.  היו מיקרוסקופים,  אבל הם

היו נעולים בארון ומיועדים לתלמידי הכיתה העליונה

בלבד.

 

טיפסתי וישבתי בקושי על הכיסא.  התלמידים צפו

והתלחשו.  המורה לביולוגיה,  אחד מר פֶּרקינס,  השתעל

בקוצר רוח כאילו אשמתי היא שאיחרתי,  אשמתי היא

שאני מעורר סקרנות,  שאני מה שאני.  "גרגור מנדל היה

נזיר אוסטרי," הוא סיפר לנו כשהשתרר שקט.  העובדות

לא עניינו אותו ביותר.  "המנזר היה מרוחק מילין רבים

מכל מקום.  איש לא ידע עליו ועל עבודתו והוא לא ידע

כלום על המתרחש בעולם המדע של זמנו,  ולמרות כל

החסרונות האלה הוא יסד את כל מדע הגנטיקה.  יש כאן

לקח בשבילכם.  אינכם זקוקים למעבדות יקרות ולכל

הציוד,  רק לנחישות וריכוז.  תפסיק לדבר,  דוֹקינס.  אתה

אף פעם לא מפסיק לדבר,  בחור,  ואף פעם איך לך משהו

שראוי לומר אותו.  את תצלומו של מנדל תמצאו בעמוד

מאה ארבעים וחמש בספר הלימוד שלכם.  הביטו בו בעיון

ותנו דעתכם שכך נראה אדם שיש לו בזרתו יותר שֵכֶל

משיש לכם בכל גולגולותיכם.  אבל תצלומים לא יעזרו

לכם לעבור את הבחינות,  נכון ג'ונס? לא יעזרו אם לא

תשימו לב ולא תלמדו כלום ותבזבזו את כל זמנכם לריק."

 

הפכתי את הדפים.  מעמוד מאה וארבעים וחמש הביט

פרצוף מתוך המאה התשע-עשרה אל המאה העשרים

בחיוך רפה וחידתי,  כאילו הוא ידע מה עתיד לקרות.

החזקתי את סודי בחזי,  כמו שחקן קלפים שיש לו קלף

מעולה.

 

"מתחת לתצלומו תוכלו לראות את אחת ההכלאות

שלו," אמר מר פרקינס.  "עיין בה היטב,  ג'ונס."

 

"זה הניסוי המפורסם ביותר שלו.  מנדל לקח שני זנים

של אפון תרבותי --"

 

"סליחה.  אדוני.  זה תרבותי לזנזן זנים.  אדוני?"

 

"שתוק.  בחור."

 

"דוקינס מתעסק בזנזונים.  זה קשור לזה,  אדוני?"

 

"אתה מעוכב,  בחור! אתה נשאר אחרי הלימודים.  אחד

הזנים היה גבוה והאחר היה גמד..."

 

"גמד כמו למברט,  אדוני?"

 

המולת הצחוק פסקה.  מר פרקינס האדים.  "מספיק

עם זה,  בחור."

 

"אבל זה נכון,  אדוני?"

 

"מספיק,  אמרתי.  עכשיו אני רוצה להסביר מה גילה

מנדל.  תפתחו את מחברותיכם ותכתבו מה שאכתיב לכם..."

 

ואז שלפתי את הקלף שלי.  "סליחה,  אדוני,  הוא הדוד

שלי.  זאת אומרת, דוד-רבא. דוד-רבא-רבא-רבא.  זה מה

שהדוד הארי סיפר לי."

 

נפלה שתיקה איומה.  מישהו צחקק.  "אל תהיה טיפש,

ילד," אמר מר פרקינס.

 

"אבל זו האמת,  אדוני."

 

הצחקוק התפשט,  גדל,  נהפך לצחוק.

 

"אבל זו האמת, אדוני.  דוד-רבא-רבא-רבא הַנְס

גרגור."

 

הצחוק נע וחג סביב החדר,  סביב המוקד הקטן של

גופיי וסביב חורבות הרהב המגוחך שלי.  דוד-רבא-רבא-

רבא. רבא-רבא-רבא! רבא-רבא-רבא!" (במקור:

great-great-great, שפירושו גם: גדול-גדול-גדול)

 

"תשתקו! שקט שיהיה כאן!"

 

הצחוק הלך וגווע לסתם לעג.  "תפתחו את המחברות

שלכם," חזר ואמר מר פרקינס בנעימת איום,  "ותכתבו

מה שאכתיב לכם..."

 

אחרי השיעור הם התייצבו כנגדי בחצר והקניטו אותי

בדברים על הדוד גרגור.  "הוא אחד מהם," צעקו.  "הוא

אחד מהגמדים של מנדל!"

 

אני לא אחד מהם,  כמובן.  הגמדים של מנדל היו

רֶצֶסיוויים.  ואילו אני דוֹמִינַנְטִי.  אבל בימים ההם לא ידעתי

הרבה,  חוץ ממבטים חמקניים וחיוך נמרץ על פניה של

אמי והכרזה עליזה אך לא משכנעת שהדבר החשוב הוא

מה שאתה בתוכך.  קל לומר.  הכול לטובה בטוב שבכל

העולמות.  בבית היו לי כיסאות קטנים ומיטה קטנה

ומדפים נמוכים.  הספרים היו בגודל נורמלי.

 

"הגמד של מנדל," הם קראו אחרי בחצר,  "מנדל,

מנדל." השם נעשה גידוף,  קריאת תיעוב.  נסוגתי אל סככת

האופניים אבל הם התייצבו כנגדי שם,  ברכיהם מתנועעות

בגובה עיני,  רגליהם רוקעות כלפי כאילו אני משהו

שאפשר לרמוס אותו עד עפר.  מקק,  אולי.  "מנדל,  מנדל,

הגמד של מנדל!" הם קראו,  והרגליים התקרבו ובאו בין

כני האופניים,  עד ששתי נערות גדולות יותר נכנסו פנימה.

"תעזבו אותו," הן אמרו כלאחר יד.  "מה הוא עשה לכם,

' הן אמרו כלאחר יד.  "מה הוא עשה לכם,

המסכן העלוב הזה?"

 

"הוא הגמד של מנדל."

 

"אוי,  תעופו מפה."

 

הנערים הלכו,  מוכרעים בכוח הגיל והמין.  הנערות

בחנו אותי בסלידה מבין כני האופניים.  אחת מהן עמדה

כנראה לומר משהו.  אחר-כך משכה בכתפיה,  כאילו

המאמץ לא נראה לה כדאי.  "נו כבר," היא אמרה לחברתה,

"תביאי סיגריה."

 

השארתי אותן מציתות את ה"ווּדבַּיינס" שלהן

ומתגרדות.

 

 

"זו בעיה שאתה צריך לחיות אתה," יעץ לי המנהל.

 

אמרתי לו שעד עכשיו לא ידעתי את זה,  והודיתי לו מאוד

על ששיתף אותי בתובנה שלו.  הוא ענה שחוצפה לא תעזור

לי כאן.  גם לא שחצנות.  שאלתי אותו אם להיות כנוע

יעזור.  או נסוג (במקור: recessive, רצסיווי). הוא אמר לי

לצאת מחדרו.

 

בעיה שאתה צריך לחיות אתה.  יפה,  לא? זה לא משהו

שאני חי אתו,  כמו עם כתם לידה או גמגום,  או כף רגל

שטוחה.  זו לא הוספה,  כמו יבלת על פרצופי,  גם לא

החסרה,  כמו התקרחות מוקדמת.  זה אני.  אין מישהו אחר.

 

הדבר המוזר הוא שאני מקולל כפליים.  אני מה שאני,

ואף-על-פי-כן אני רוצה לחיות.  זוהי תכונה אחרת,  סמויה

יותר מגַּמָּדוּת,  ובכל זאת תכונה של בעל-חיים,  שכמעט

כל בן תמותה ניחן בה.  זיגמונד פרוֹד (Fraud, כלומר, זיוף,

הונאה) הקדוש טעה.  אין משאלת מוות,  אין Todewunsch.

אילו היתה,  שום מין של בעל-חיים לא היה שורד,

ובוודאי לא המין הארור שלנו.

 

אבל אילו היתה משאלת מוות,  היה לי קל הרבה יותר:

ראש בתנור,  מנת-יתר של גלולות,  חלון בקומה הרביעית,

אין קץ לאפשרויות.  בתחנת הרכבת התחתית עמדתי פעמים

רבות על שפת הרציף כשבאה הרכבת,  וחשבתי על זה.

אבל לא,  אתה צריך לחיות עם זה.  אין לך ברירה.  לאף אחד

אין.  אני משתמש בגוף-שני-יחיד לכלול את כל הגזע

האנושי.  איש אינו פטור.  כולכם קורבנות של מבחר הגנים

שמחלקים לכם ברגע האבסורדי וחסר החשיבות לכאורה,

כשזרע מתפתל ודוחף את מתחריו וחודר אל ביצית.  "מה

יש לנו כאן?" תוהה אמא טבע.  "איזה צירוף העלינו הפעם?"

דומה הדבר לבדיקת תוצאות הגרלה,  המספרים נופלים

בגורל כל יום,  כל רגע בכל יום.  ובכל פעם מישהו מנצח

ומישהו מפסיד.  אין צורך לומר מה אני.

 

שני אילנות יוחסין ממחקרי גמדים,  שהתגלו בספר

על גנטיקה רפואית שמצאתי יום אחד בספרייה הציבורית.

הדיאגרמות מעוררות תחושת עיצוב נעימה, נכון? יש בהן

איזון,  קצב,  אסימטריה דקה שהעין משתהה עליה.  יש

בכל זה משהו מהקומפוזיציה של ציור של מונדריאן,  או

אולי שרבוט מאת מירו:

 

<<תמונה>>

 

זה היה מן הדברים שהייתי עושה בזמני הפנוי,  רץ אל

הספרייה הציבורית.  היא היתה מקום מפלט,  תבינו,  מקום

של שקט,  מקום של סימפטיה.  בייחוד התיידדה אתי שם

ספרנית-מִשנֶה אחת.  היא היתה שמה בצד ספרים שחשבה

שאולי ימצאו חן בעיני; היא היתה מדברת אתי כמעט

כאילו הייתי נורמלי.  היא לא היתה אישה מכוערת.  אישה,

נערה,  על הגבול בין השתיים היתה,  נקודה או שתיים של

אַקנֶה עדיין השתהו על סנטרה,  סומק עדיין עלה בקלות

בלחייה כל אימת שפנה אליה הספרן הראשי.  עכברית,

כמובן.  נראה לי שכל הספרנים צריכים להיות עכבריים.

 

ראוי שזו תהיה תכונה הכרחית (אבל לא מספיקה) לתפקיד.

עכברי? אֲגוּטִי? איזה גֶן,  אני שואל את עצמי,  שולט

בתכונה הזאת? אולי יש לו קשר הדוק לגן הסדר והנקיון.

כבת שמונה-עשרה היתה,  הספרנית העכברית הזאת: בת

שמונה-עשרה,  מסודרת ונקייה,  ומבוהלת מהספרן הראשי

(גם הוא עכברי,  אבל כבן ארבעים ומקריח),  ושמה היה

מיס פִּירסִי.

 

"הנה בנדיקט," היתה אומרה כשהתנודדתי ונכנסתי

פנימה.  נעימת קולה היתה כמעט של שביעות רצון,  כמעט

כאילו שמחה לראותני.  "איך אנחנו מרגישים היום?"

 

אנחנו.

 

בדרך-כלל היתה יושבת על שרפרף גבוה מאחורי

הדלפק הראשי.  פעמים רבות,  רבות דיין להיות אפשרות

מובהקת,  לא רבות דיין להיות יותר ממקריוּת,  היתה

החצאית שלה נמשכת על ירכיה גבוה קצת יותר מגדר

הצניעוּת.  הייתי זוכה לנקודת מבט מעניינת כשישבה ככה.

זה היה המקרה היחיד בחיי שהיה לי יתרון על פני אנשים

נורמליים,  לתת את עיני ברגליה של מיס פירסי,  לייחל

למִספר עם מיס פירסי.  "אנחנו מחפשים משהו מיוחד

היום?" היתה שואלת,  "או רק משוטטים?"

 

אנחנו.  באותם רגעים חלקנו יחד את קיומי העלוב.

"משוטטים," הייתי עונה,  ועיני משוטטות ועולות מעבר

לזווית ברכיה אל הצללים שמעליהן.  "רק משוטטים."

לפעמים המצב נהיה קשה ממש.  מפעם לפעם - למשל,

כשהיתה פונה על השרפרף לדבר עם קורא אחר ובתוך

כך מיישרת את רגליה השלובות - הייתי צריך להתנצל

בחפזון ולחוש,  לא אל מדפי הספרים,  אלא אל השירותים,

ולמצוא שם הקלה ונחמה בידי שלי.

 

אתם מופתעים? כן,  כן,  אני נורמלי לגמרי מהבחינה

הזאת.  רק עצמותי הן שנפגעו...

 

טוב,  אתם יכולים לקרוא לזה עצם,  אבל זה לא עצם.

ה- os penis או ה- baculum,  עצם הֶטֶרוֹטוֹפּית שנמצאת

באוכלי חרקים ובמכרסמים ובמרבית הפְּרימַטים,  נעדרת

מגוף האדם.  זה לא עצם,  ואני ממש לא גמד מבחינה זו.

בגלל זרועותי הקצרות עלי להתכופף כדי להגיע אליו,

אבל הוא נורמלי לגמרי כשאני מגיע לשם.  זקפה של

שמונה-עשר סנטימטרים.  מדדתי אותו פעם אחת,  כשהוא

חשב על מיס פירסי.

 

שאלת בחינה: מי הילל את האוננות כיחסי המין

המושלמים,  מפני שאלה יחסי המין היחידים שבהם העונג

הניתן שווה בדיוק לעונג המתקבל? תשובה: ז'אן זֶ'נֶה.

 

פעם אחת ראיתי את התחתונים של מיס פירסי.  עמדתי

ופטפטתי אתה,  וגברת זקנה אחת קראה לה שתבוא להוריד

ספר ממדף גבוה.  "רק רגע,  חביבתי," ענתה מיס פירסי.

"אני באה." וכשהחליקה וירדה מהשרפרף נתפסה חצאיתה

בשבב עץ ועלתה למעלה. "אוּפְּס!" היא קראה,  ומשכה

את החצאית כלפי מטה.  "אתה תשמור על העיניים שלך,

בחור צעיר."

 

מיס פירסי חשה לעזרת הגברת הזקנה,  ואני חשתי אל

השירותים.  התקרית היתה זניחה,  ועד מהרה הושבה

הנורמליות על כנה (תשוקתי כלתה באסלה; הגברת

הקשישה מצוידת בספר מהמדף העליון; מיס פירסי יושבת

שוב על השרפרף שלה וחצאיתה משוכה בצניעות על

ברכיה),  אבל הזכרון הוסיף לחיות.  כותנה לבנה עם פרחים

ורודים.  התחתונים של מיס פירסי.  הם נצרבו במוחי.  זמן

קצר אחרי כן ראיתי את הדוגמה הזאת באחד מסניפי

"בריטיש הוֹמסטוֹר",  ומיהרתי פנימה לבזבז את דמי הכיס

שלי.  "בשביל אחותי," הסברתי.  הזבן נראה ספקני; אבל

ברור שאם היה מדובר בכל מטרה אחרת,  הייתי מסתובב

בין הביריות,  התחרה השחורה והתחתונים הצרפתיים

סוף עמוד 34