אנחנו ושכמותנו - סרגיי דובלטוב - 2000

אנחנו ושכמותנו / בארץ ניכר

סרגיי דובלטוב, שי מרקוביץ' (תרגום)

 

 

1

סב-סבי מואיסיי היה איכר מהכפר סוחובו.

איכר יהודי,  יש לציין,  הוא צירוף נדיר.  אבל במזרח

הרחוק היו מקרים כאלה.

 

בנו איסאק העתיק את מגוריו אל העיר.  כלומר,

השיב את החיים למסלולם הרגיל.

 

הוא גר תחילה בחארבין,  שם נולד אבי.  אחר-כך

עבר להתגורר באחד הרחובות המרכזיים של

וְלדיווסְטוק.

 

בתחילה היה סבא מתקן שעונים ומיני חפצים

ביתיים.  אחר-כך התחיל לעבוד בדפוס,  שם שימש

כמין מעמד.  כעבור שנתיים קנה פונדק בסְבֶטלַנְקה.

 

ליד הפונדק היתה חנות היינות של זַמַראייב -

"נֶקטאר,  בַלְזאם." סבי הירבה לבקר בחנותו של

זמראייב.  שני הידידים שתו לחיים ודנו בסוגיות

פילוסופיות.  אחר-כך הלכו לטעום משהו אצל סבא.

אחר-כך שוב חזרו אל זמראייב...

 

"אתה בחור כלבבי," נהג לומר זמראייב,  "למרות

שאתה יהודי."

 

"אני יהודי רק מצד אבי," השיב סבא.  "מצד אמי

אני הולנדי."

 

"שתהיה לי בריא!" חייך זמראייב.

 

כעבור שנה הם גמרו לשתות את החנות ואכלו את

הפונדק עד תום.

 

זמראייב הקשיש נסע אל בניו ביקטרינבורג,  וסבי

הלך למלחמה.  פרצה מלחמת רוסיה-יפאן.

 

באחד המסדרים הצבאיים הוא לכד את עינו של

הצאר.  סבי התנשא לגובה שני מטרים ומעלה.  מסוגל

היה להכניס לפיו תפוח שלם.  שפמו הגיע לו עד

הכותפות.

 

הצאר ניגש אל סבי.  אחר-כך חייך ותקע לו אצבע

בחזהו.

 

סבא הועבר מיד ליחידה מובחרת.  הוא היה כמעט

השמי היחיד שם.  סיפחו אותו לסוללת תותחנים.

 

כשתשו כוחותיהם של הסוסים,  סחב סבא את

התותח דרך הבוץ.  פעם השתתפה הסוללה שלו

בהתקפה.  סבי הסתער קדימה.  יחידת התותחים היתה

אמורה לסייע למסתערים.  אך התותחים שתקו.  אחר-

כך התברר,  שגבו של סבי הסתיר מהם את ביצורי

האויב.

 

סבא הביא מהחזית רובה וכמה אותות הצטיינות.

נדמה לי שקיבל אפילו את צלב גיאורגי הקדוש.

 

שבוע תמים התהולל.  אחר-כך התחיל לעבוד

כמנהל משמרת במסעדת "אֶדֶם".  פעם פרצה קטטה

בינו לבין איזה מלצר שנראה לו איטי מדי.  סבא צווח

בקולי קולות.  הכה באגרופו על השולחן.  האגרוף חדר

מבעד לעץ ונתקע במגירת השולחן.

 

סבא לא אהב אי-סדר.  זו הסיבה שגם יחסו

למהפכה הבולשביקית היה שלילי.  יתירה מזו,  הוא אף

האט את מהלכה.  ומעשה שהיה כך היה.

 

המוני העם מהפרברים נהרו למרכז העיר.  סבא

החליט שמתחיל פוגרום.  הוא הוציא מהבוידעם את

הרובה ועלה על הגג.  כשההמון התקרב,  פתח סבא

באש.  הוא היה תושב ולדיווסטוק היחיד שקרא תיגר

על המהפכה.  אך המהפכה בכל זאת ניצחה.  המוני

העם נהרו מן הסימטאות למרכז.

 

לאחר המהפכה נאלם סבא.  שוב הפך לבעל מלאכה

צנוע.  התבלט רק מפעם לפעם.  כך,  למשל,  הוא הרס

את המוניטין של חברה אמריקאית בשם "מֶרכֶר,  מֶרכֶר

ושות'".

 

החברה ייצאה מיטות מתקפלות למזרח הרחוק.

באותם ימים זה היה חידוש מסעיר,  שהתקרא "מג'יק

בֶד".

 

המיטות המתקפלות נראו בערך כפי שהן נראות

היום.  חתיכת אברזין צבעוני,  קפיצים,  מסגרת

אלומיניום...

 

סבי המתקדם שם את פעמיו למרכז המסחרי.

המיטה הוצבה על בימה מיוחדת.

 

"חברה אמריקאית גאה להציג חידוש!" הכריז בעל

החנות.  "חלומו של כל רווק! חפץ שאין לו תחליף

בעת מסע! נוחיות ועונג! רוצים להרגיש?!"

 

"רוצים," אמר סבי.

 

הוא חלץ את נעליו,  מבלי לפרום את השרוכים,

ונשכב.

 

נשמע קול ריסוק,  הקפיצים החלו לזמזם.  סבא היה

שרוע על הרצפה.

 

בעל החנות,  מחייך כאילו כלום,  פתח מיטה שנייה.

 

שוב נשמעו קולות ריסוק.  סבא גידף חרישית

ושיפשף את גבו.

 

בעל החנות הציב מיטה שלישית.

 

הפעם הקפיצים החזיקו מעמד.  אך רגלי

האלומיניום התקפלו ללא קול.  סבא צנח ברכות ארצה.

במהרה היתה החנות עמוסה בשברי מיטת הפלא.  בכל

מקום נראו גזרי האברזין הצבעוני.  אביזרים מעוכים

הבהיקו עמומות.

 

לאחר עמידה על המיקח קנה סבא כריך ועזב את

המקום.

 

המוניטין של החברה האמריקאית ירדו פלאים.

"מרכר,  מרכר ושות'" החלה לשווק נברשות בדולח.

 

סבא איסאק אכל הרבה מאוד.  את כיכרות הלחם

היה בוצע לא לרוחב אלא לאורך.  כשהוזמנו להתארח,

סבתא רעיה תמיד הסמיקה בגללו.  לפני שיצאו לבקר

חברים היה סבא אוכל צהריים.  זה לא עזר.  את פרוסות

הלחם היה מקפל לשניים.  את הוודקה שתה מכוסות

המיועדות לסודה.  כשהוגש הקינוח,  ביקש לא להוריד

מהשולחן את הרטבים.  בשובם הביתה אכל ארוחת

ערב באנחת רווחה.

 

שלושה בנים היו לו.  הצעיר,  ליאופולד,  נסע לסין

עוד כשהיה נער.  ומסין - לבלגיה.  עליו נספר לחוד.

 

לבם של הגדולים,  מיכאיל ודונאט,  הלך אחרי

האמנות.  הם עזבו את ולדיווסטוק הנידחת.  התיישבו

בלנינגרד.  אחריהם הגיעו ללנינגרד גם סבא וסבתא.

 

הבנים התחתנו.  ליד סבא נראו שניהם כחושים

וחסרי אונים.  שתי הכלות לא היו אדישות כלפי הסב.

 

הוא התחיל לעבוד כמין מנהל תחזוקה בבית-

מגורים.  בערבים תיקן שעונים ותנורי חשמל.  נשאר

חזק כפי שהיה.

 

פעם אחת העליב אותו נהג משאית בסימטת

שֶרבַקוב.  קרא לו "יהודון מלוכלך" או משהו כזה.

 

סבא תפס בידו את דופן המשאית ועצר אותה.

הרחיק הצידה את הנהג שקפץ החוצה.  הרים את

המשאית בידו.  סובב אותה והעמידה לרוחב הכביש.

 

פנסי המשאית נגעו בבניין בית המרחץ.  הפגוש

האחורי - בגדר של גן ציבורי.

 

כשתפס הנהג את המתרחש לעיניו,  הוא פרץ בבכי.

התייפח ואיים לסירוגין.

 

"אחסל אותך עם הג'ק!" אמר.

 

"תנסה...'' ענה לו סבא.

 

המשאית היתה תקועה בסימטה יומיים.  אחר-כך

הזמינו עגורן.

 

"למה לא נתת לו בשיניים וזהו?" שאל אבי.

 

סבא הירהר מעט והשיב:

 

"פחדתי להיסחף."

 

כבר סיפרתי שבנו הצעיר,  ליאופולד,  הגיע לבלגיה,

פעם שלח לסבא שליח.  קראו לו מוניה.  מוניה הביא

לסבא סמוקינג וג'ירף מתנפח ענק.  התברר שהג'ירף

נועד לשמש כמעמד לכובעים.

 

מוניה גידף את הקפיטליזם,  הרעיף שבחים על

התעשייה הסוציאליסטית,  אחר-כך נסע לו.  כעבור זמן

קצר נאסר סבא בתור מרגל בלגי.  נגזרו עליו עשר

שנות מאסר.  עשר שנים ללא זכות התכתבות,

שפירושו הוצאה להורג בירייה.  אך גם בלאו-הכי הוא

לא היה שורד.  הרעב מכריע את הגברים היותר חזקים.

ושרירות-הלב והגסות לא כל שכן...

 

כעבור עשרים שנה החל אבי להשתדל למען זיכוי

שלאחר המוות.  סבא זוכה כי נמנו וגמרו שסעיף

העבירה לא התקיים.  נשאלת השאלה,  מה כן התקיים?

מדוע שמו קץ לחיים הפשוטים והחביבים האלה?...

 

אני נזכר בסבי לעתים קרובות,  אף-על-פי שלא

הכרנו זה את זה.

 

למשל,  כשמישהו מחברי מתפלא:

"איך אתה יכול לשתות רום מספל?"

 

אני מיד נזכר בסבא.

 

או כשאשתי אומרת לי:

"היום אנחנו מוזמנים אל הדומברובסקים.  לפני זה

אתה צריך לאכול צהריים."

 

ושוב אני נזכר בו.

 

נזכרתי בו גם בתא הכלא...

 

יש לי כמה תצלומים של סבא.  נכדי,  כשידפדפו

באלבום התמונות,  יתבלבלו בינינו...

 

 

2

סבי מצד אמי ניחן במזג סוער,  אפילו בקווקז

הוא נחשב לחמום-מוח.  אשתו וילדיו היו נרעדים

מעצם מבטו.

 

אם משהו הרגיז את סבא,  הוא היה מכווץ את

גבותיו וקורא בקול נמוך:

"אבאנאמאט!"

 

המלה המסתורית הזו ממש שיתקה את הסובבים.

הפילה עליהם אימה מיסטית.

 

"אבאנאמאט!" קרא סבא.

והס הושלך בבית.

 

אמי לא הצליחה לפענח את המלה הזו.  גם אני לא

הבנתי זמן רב מה פירושה.  רק כשהתקבלתי

לאוניברסיטה ניחשתי פתאום.  אבל לא מצאתי לנכון

להסביר לאמי.  בשביל מה?..

 

נדמה לי שאופיו הקשה של סבי היה פרי חינוכו

המיוחד.  אביו האיכר נהג להכותו בילדותו במקל.  פעם

אחת הושיב אותו בדלי והורידו לתוך באר עזובה.

החזיק אותו בבאר קרוב לשעתיים.  אחר-כך הוריד

לשם פרוסת גבינה וחצי בקבוק של נאפארֶאולי,  יין

גרוזיני.  ורק כעבור שעה הוציא משם את סבא,  רטוב

ושיכור...

 

אולי זו הסיבה שסבי נהיה כה קשוח ורגזן בבגרותו.

 

הוא היה גבוה,  אלגנטי וגאה.  עבד כזבן בחנות

הבגדים של אפשטיין.  ולעת זיקנה נהיה בעליה של

החנות הזאת.

 

אני חוזר,  הוא היה יפה-תואר.  מול ביתו התגוררו

הנסיכים והנסיכות לבית צ'יקוַואידְזֶה.  כשסבא חצה

את הרחוב היו אֶטֶרי,  נאנה וגלאתיה הצעירות

משקיפות מן החלונות.

 

כל משפחתו סרה למרותו ללא עוררין.

 

ואילו הוא סירב לסור למרותו של איש.  כולל

הקדוש ברוך הוא.  הדו-קרב הראשון שניהל סבי עם

האלוהים הסתיים בתיקו.

 

בטיפליס ציפו לרעידת-אדמה.  כבר אז היו קיימות

תחנות מטאורולוגיות.  וחוץ מזה היו גם כל מיני

אותות וסימנים עממיים.  הכמרים עברו מבית לבית

והביאו את הבשורה לאוכלוסייה.

 

תושבי טיפליס לקחו את חפצי-הערך שלהם ונטשו

את דירותיהם.  רבים עזבו בכלל את העיר.  הנשארים

הבעירו מדורות בכיכרות.

 

בדירות העשירים פעלו השודדים באין מפריע.  גנבו

ריהוט,  כלי בית,  עצי הסקה.

 

ורק בבית אחד בטיפליס דלק אור בהיר.  נכון יותר,

באחד מחדרי הבית הזה.  וליתר דיוק - בחדר העבודה

של סבי.  לא התחשק לו לנטוש את מעונו.  קרוביו ניסו

לדבר על לבו,  אך לשווא.

 

"אתה תמות,  סטפאן!" אמרו לו.

 

סבא כיווץ את גבותיו במורת-רוח,  אחר-כך קרא

בקול חגיגי וקודר:

"קא-א-א-קֶם!.."

(שמשמעו,  תסלחו לי - "אני מחרבן עליכם!").

 

סבתא הוציאה את הילדים למגרש שומם.  הם לקחו

מהבית את כל הדרוש,  כולל הכלב והתוכי.

 

רעידת האדמה החלה לפנות בוקר.  ההדף הראשון

הרס את מגדל המים.  תוך עשר דקות נחרבו מאות

בתים.  מעל העיר התאבכו תמרות אבק שהוורידו

בשמש.  לבסוף פסקו הזעזועים.  סבתא נחפזה הביתה,

לרחוב אולגינסקאיה.

 

הרחוב היה עמוס שברים עשנים.  מסביב התייפחו

נשים,  נבחו כלבים.  בשמי הבוקר החיוורים עופפו

עורבים.  ביתנו כבר לא עמד על תילו.  במקומו

התגלתה לעיני סבתא ערימה מאובקת של לבנים

וקרשים.

 

בין ההריסות,  בכורסה עמוקה,  ישב סבי.  הוא

נימנם.  על ברכיו היה מונח עיתון.  לרגליו עמד בקבוק

יין.

 

"סטפאן," קראה סבתא,  "אלוהים העניש אותנו על

חטאינו! הוא הרס לנו את הבית!.."

 

סבא פקח את עיניו,  הביט בשעון,  מחא כף לאות

זירוז ופקד:

"ארוחת בוקר!"

 

"אלוהים השאיר אותנו ללא קורת-גג!" קוננה

סבתא.

 

"אה-ה-ה," הפטיר סבי.

 

אחר-כך ערך ספירת מלאי של הילדים.

 

"מה נעשה,  סטפאן? מי ייתן לנו מחסה?!.."

 

סבא התכעס:

"אלוהים השאיר אותנו ללא קורת-גג," הוא אמר,

"ואת משאירה אותנו ללא מזון... בֶגְלאר פומיץ' ייתן

לנו מחסה.  הייתי הסנדק של שני הילדים שלו.  הבכור

נהיה פושע... בגלאר פומיץ' הוא איש טוב.  חבל רק

שהוא שם מים ביין שלו..."

 

"אלוהים הוא רחום," אמרה סבתא חרש.

 

סבא הקדיר את פניו.  קימט את מצחו.  אחר-כך נזף:

"לא נכון.  אבל בגלאר הוא רחום דווקא.  חבל שהוא

שם מים בנאפארֶאולי."

 

"אלוהים שוב יעניש אותך,  סטפאן!" נבהלה סבתא.

 

"קא-א-א-קם!" השיב סבא.

 

לעת זיקנה נעשה אופיו בלתי נסבל ממש.  הוא לא

נפרד ממקלו הכבד.  קרוביו הפסיקו להזמין אותו

אליהם - הוא השפיל את כולם.  דיבר בגסות אפילו

למבוגרים ממנו - תופעה נדירה ביותר בקווקז.

 

מעצם מבטו נפלו הצלחות מידי הנשים.

 

בשנותיו האחרונות סבא כבר לא קם.  ישב בכורסה

עמוקה ליד החלון.  כשמישהו עבר בסמוך,  הוא צעק:

"תסתלק מכאן,  גנב!"

 

וידיו היו מתהדקות על גולת הארד של מקל

ההליכה שלו.

 

מסביב לסבא סומן טווח סכנה ברדיוס של מטר

וחצי.  זה היה אורך המקל שלו...

 

לעתים קרובות אני מנסה להבין מדוע היה סבי

קדורני כל-כך? מה הפך אותו למיזנטרופ?..

 

הוא היה אדם אמיד.  ניחן ביפי תואר ובבריאות

טובה.  היו לו ארבעה ילדים ואשה נאמנה ואוהבת.

 

אולי לא היתה דעתו נוחה מן היקום עצמו,

בשלמותו או בפרטיו? מחילופי העונות,  למשל? מן

החילופים הבלתי מעורערים בין חיים ומוות? מכוח

המשיכה? מניגודי הים והיבשה? מי יודע...

 

סבי נפטר בנסיבות איומות.  הדו-קרב השני שניהל

עם האלוהים הסתיים בצורה טראגית.

 

עשר שנים הוא ישב באותה כורסה עמוקה.

בשנותיו האחרונות כבר לא נחפזו ידיו להתהדק על

המקל.  רק פניו קדרו.

(הו,  אילו מבט יכול היה להרוג!..)

 

סבא נהיה חלק מן הנוף.  פרט חשוב ומרשים של

האדריכלות המקומית. לפעמים היו העורבים

מתיישבים על כתפיו...

 

בקצה הרחוב שלנו,  מאחורי השוק,  היה גיא עמוק.

בתחתיתו,  מתפתל סביב חלוקי סלע אפורים

ועגמומיים,  התקצף פלג מים.  הלבינו שם גם עצמות

סוסים מתים.  התגוללו שברי עגלות.

 

על הילדים נאסר להתקרב אל הגיא.  הנשים אמרו

לבעליהן השיכורים,  השבים לפנות בוקר:

 

"השבח לאל! חשבתי כבר שנפלת לגיא..."

 

פעם אחת,  בבוקר קייצי,  קם סבא לפתע.  קם ובצעד

נחרץ יצא מהבית.

 

כשחצה את הרחוב,  עמדו אטרי,  נאנה וגלאתיה

צ'יקוואידזה,  נשואות ושמנות,  והשקיפו מן החלונות.

 

גבוה וזקוף שם סבא פעמיו לעבר השוק.  כשעוברים

ושבים בירכוהו לשלום,  לא הגיב.

 

בבית לא הבחינו מיד בהיעלמותו.  כפי שלא היו

מבחינים מיד בהיעלמותם של עץ צפצפה,  של אבן,

של פלג מים.

 

סבא הגיע אל הגיא.  נעמד על פי התהום.  השליך

הצידה את מקלו.  הרים את ידיו.  אחר-כך צעד קדימה.

 

כך עבר מן העולם.

 

כעבור דקות מספר הגיעה סבתי אל המקום בריצה.

אחריה - השכנים.  הם צעקו ובכו בקולי קולות.  רק

לעת ערב נדמו בכיותיהם.

 

ואז,  מבעד לשאון-התמיד של הנחל המתפתל סביב

חלוקי הסלע הקודרים,  נשמע קול מאיים,  מלא בוז:

"קא-א-א-קֶם! אבאנאמאט!.."

 

 

3

דודי רומאן סטפאנוביץ' אהב לומר:

"בגוף בריא - נפש הולמת!.."

 

בנעוריו הוא היה "קינטו" טיפליסי.  המלה הזו קשה

לתרגום.  קינטו - זה לא בריון,  לא שיכור,  לא הולך

בטל,  אף-על-פי שהוא שותה,  מתפרע ולא עובד...

אולי פוחח? אני מתקשה למצוא את המלה הנכונה.

 

לדודי היה פגיון ענק.  מנעוריו חיבב יין נאפאראולי

ובלונדיניות שמנמנות...

 

הסגולה הראשונה במעלה של קינטו אמיתי היא

חוש ההומור.  ההומור של דודי הצטיין במידה של

מקוריות.  כך,  למשל,  כשהיה בן ארבע-עשרה,  הרס

דודי את חגיגות היובל של הרפובליקה הגרוזינית

הסובייטית.

 

וכך היה המעשה.  בטיפליס נחגג בעסק גדול יובל

חשוב - שבע שנים להקמת הרפובליקה.  האולם

הענק של היכל התרבות על-שם קארל ליבקנכט היה

מלא מפה לפה.  פקידי המפלגה הבכירים נשאו

נאומים.  אחריהם עלו על הבמה נציגי המיעוטים

האתניים.  את המיעוט הארמני ייצגה דודתי,  אחותו

של דודי.  שמה היה אַנֶליה.  להופעתה התכוננה דודה

אנליה שבועיים ימים.

 

"זה שבע שנים..." פתחה.

 

האולם נדם.

 

"זה שבע שנים..." חזרה הדודה.

 

באולם נשמע צלצול מפתחות.  מישהו התגנב בין

השורות על קצות האצבעות.

 

"זה שבע שנים..." קראה בקול מאושש דודה

אנליה.

 

עיניו של הגנרליסימוס בדיוקן שמאחורי גבה

הצטמצמו בערמומיות.  השתררה דממה גמורה.

 

ואז נשמע באולם קולו הנמרץ של דודי:

"זה שבע שנים שאנליה לא מצליחה למצוא חתן..."

 

הדודה אנליה ירדה מתייפחת מן הבמה.  הדוד

רומאן עוכב לעשרים וארבע שעות במשטרה.

 

עוד לפני המלחמה החליט דודי להתקבל

לאוניברסיטה ולהיעשות פילוסוף.  החלטה טבעית

לאדם שאין לו מטרה קונקרטית בחיים.  כל האנשים

שתחושת החיים שלהם סתומה ומעורפלת חולמים

לעסוק בפילוסופיה.

 

דוד רומאן הגיש את מועמדותו לאוניברסיטה.  והלך

להיבחן בספרות רוסית.  הוא פנה אל הנבחנים שיצאו

מהכיתה ושאל:

""סליחה,  חביבי! איזו שאלה הוצאת בגורל?"

"פושקין," אמר האחד.

"מצוין!" קרא הדוד.  "את זה בדיוק לא למדתי."

"לרמונטוב," אמר השני.

"מצוין!" קרא דודי.  "את זה בדיוק לא למדתי."

"גוגול," אמר השלישי.

"מצוין!" קרא דודי.  "את זה בדיוק לא למדתי."

 

לבסוף הגיע תורו של הדוד רומאן.  הוא צעד לעבר

השולחן,  הוציא כרטיס מהערימה וקרא:

"דרכו האמנותית של גריבויידוב".

 

"אוי! איזה אסון!" צעק הדוד.  "את זה בדיוק לא

למדתי..."

 

כשפרצה המלחמה,  שמח הדוד שמחה גדולה.

במלחמה הוקירו אנשים כמוהו.  גם בעתות שלום אהב

דודי להתקוטט.

 

הוא שב מהמלחמה כרב-סרן.  המלחמה עשתה ממנו

בן-אדם.

 

כמו כל רבי-הסרנים בדימוס,  דודי היה ממונה על

אמצעי הבטיחות בבית החרושת "קרן" (סגני-האלופים

עמדו בראש אגפי-כוח-אדם).

 

אפשר שהוא התמצא באמצעי בטיחות.  בהחלט

ייתכן.  אך כל מרצו הופנה לטיפוח של הכושר הגופני

בקרב הפועלים.  דודי אירגן תחרויות שחייה

קולקטיביות.  עמד בראש תחרויות הסקי המסורתיות.

הנהיג משחקי כדורעף.  פורסמו עליו כתבות בעיתונים.

 

בגיל שישים ושלוש הצטיין דודי בסקי והיה יוצא

מכל תיגרה וידו על העליונה.

 

"בגוף בריא - נפש הולמת!" היה חוזר ואומר.

 

לי בז הדוד רומאן מעומק לבו.  לא עשיתי

התעמלות בוקר.  לא שפכתי על עצמי מי קרח.  ובכלל

שנאתי תנועות נמרצות מדי.  ואם דיבר אלי מישהו

בגסות,  השתדלתי להתפשר עמו.

 

בעצם,  דיברו אלי בגסות רק לעתים רחוקות.  שלוש

פעמים במשך כל חיי.  ובכל שלוש הפעמים היה זה

דודי רומאן.

 

"אינטליגנט!" הטיח בי.  "נקבה! שבלול גוסס!.."

 

לשאלה מי הסופר האהוב עליו,  דודי ענה מיד;

"מרטין אידן." (גיבור ספרו של ג'ק לונדון)

 

על ניצחונותיו בתיגרות ובקרבות-אגרופים היה

מדבר שעות על שעות.  הרבה מזה,  יש לציין,  היה פרי

דמיונו.  כשחקרתי אותו על קורותיו במלחמה,  שתק

דודי בעקשנות.  הוא לא אהב לדבר על זה.  אין לי

מושג למה.

 

היו לו ילדים מאנה גריגורייבנה סוחרבה.  בן ובת.

דודי ביקר אותם באופן סדיר.  בדק את מחברותיהם,

חתם ביומני בית הספר שלהם.  ולא שכח לחזור:

"בגוף בריא - נפש הולמת!"

 

פעם טרחה אנה גריגורייבנה במטבח.  הילדים

שיחקו עם אביהם.  לפתע תקע דודי נפיחה.  הילדים

פרצו בצחוק רם.

 

לשמע ההמולה הופיעה אנה גריגורייבנה מן

המטבח,  היא נעצרה בדלת,  שילבה את ידיה על חזה

ואמרה בחשיבות:

"בכל זאת,  הילדים זקוקים לאב! תראה כמה הם

עליזים,  איך הם מתלוצצים,  צוחקים..."

 

לדוד רומאן היתה אשה - גלינה פבלובנה.  היא

הגדירה את עצמה כעובדת שירותי הרפואה.  דודי אהב

וכיבד אותה,  מאחר שחלקה איתו את משנתו

הפילוסופית: "בגוף בריא - נפש הולמת."

 

פעם נשמע צלצול בדלת דירתם.  דודי היה בעבודה.

ואילו גלינה בדיוק הגיעה הביתה לארוחת הצהריים.

והנה צילצלו בדלת.

 

"מי זה?" שאלה גלינה.

 

קול גברי ענה:

"תנו כוס מים לאשה הרה."

 

הדלת נפתחה וגבר מגודל צעד פנימה.  הוא הוציא

שופין מחודד,  ובלי להוציא הגה הכה בבטנה של

גלינה.  היא הסתערה לעבר מכשיר הטלפון.  בעודה

מאבדת את הכרתה,  הספיקה לצעוק:

"רומָה! הצילו! רוצחים..."

 

הדוד הגיע במשאית כעבור שלושים דקות.  גלינה

כבר הוחשה באמבולנס לבית חולים.  השכנים תפסו

את הפושע.  כשכפתו את ידיו,  הוא צחק.  המניעים

למעשיו נותרו עלומים.  אולי היה סתם מניאק...

 

דודי בכה כל הערב.  וכאשר גלינה שוחררה מבית

החולים,  רכש כלבת רועים.

 

שמה היה גולדה.  בכך ניכר חוש ההומור של דודי,

בתוספת נופך דקיק של אנטישמיות.

 

ארמנים רבים (בייחוד הארמנים הגרוזיים) לא

מחבבים יהודים.  אף שהגיוני יותר מצידם היה לא

לחבב רוסים דווקא,  או גרוזינים,  או תורכים.  גם

היהודים לא נוטים חסד רב לארמנים.  נראה

שהמצורעים נוטים שלא לחבב מנודים אחרים. הם

מעדיפים לחבב את מי ששולט בהם.  או לכל הפחות

- עצמם...

 

לכלבה קראו גולדה. בתחילה היא היתה גורה

מתוקה ומגושמת.  אחר-כך גדלה,  השתתפה

בתערוכות.  אפילו קיבלה איזו מדליה.  ואחר-כך,

לפתע-פתאום,  ללא שום סיבה,  נשכה את גלינה

באכזריות.

 

דודי רצה לירות בכלבה,  אך גלינה הניאה אותו

מכך.  גולדה נמסרה לכלבייה.  דוד רומאן עדיין הקפיד

לעשות התעמלות בוקר,  היה תמיר וזקוף.  עדיין היה

בכוחו לקפוץ על חשמלית נוסעת וללמד לקח לכל

בריון.  אבל בריונים לא ניקרו על דרכו,  והחשמליות

בעיר מעטות מאוד...

 

והנה הודיעו לי שהדוד מאושפז בבית חולים

פסיכיאטרי.  גלינה פבלובנה אמרה "בקלינקה של

עצבים",  אבל זה היה בית חולים פסיכיאטרי,  ולא שום

דבר אחר.

 

נסעתי לפארק אודֶלְני.  כמה מבנים סטנדרטיים

חומים,  מוקפים בעצים ושיחים קמלים. בשבילים

טיילו המאושפזים בחלוקים אפורים זהים.  החלוקים

היו גדולים מדי או קטנים מדי.  כאילו בכוונה חילקו

לגבוהים מידות קטנות,  ולנמוכים ולכחושים -

ענקיות.

 

רוב המאושפזים טיילו בגפם.  אחדים נופפו בידיהם

באיפוק ובייאוש.  לא חשתי פחד,  רק חמלה.

 

לבסוף קראו לדודי.  למרבה הפליאה נראה הדוד

חיוני ונמרץ.  אפילו השתזף קצת.  סיפר שהאוכל טוב.

והעיקר,  מרשים להם לשהות הרבה באוויר הצח.

 

אחר-כך דודי התקרב אלי,  הביט בחשש לצדדים

ואמר בלחישה:

"תקשיב לי טוב.  המשקפופרים רקמו מזימה

אדירה..."

 

"מי?" לא הבנתי.

 

הדוד לא השיב.  והמשיך במין להט עולץ:

"זה יהיה נורא יותר מליל ברתולומיאוס..."

 

התבלבלתי.  לא הייתי מוכן לזה.  לא ידעתי מה

לעשות.  לחלוק עליו או להסכים.

 

על פנינו חלף צעיר עם מיכל מים בידיו.  ליד הברז

השחירה הכתובת; "מים."

 

דודי פלט שריקה.  הצעיר נעלם מאחורי העצים.

 

"יישפך דם!" הניד דודי בראשו.

 

מרוב אימה התחלתי לשחק איזה תפקיד משונה.

 

"אולי הכל יעבור בשלום?" אמרתי.

 

"אל תצפה לרחמים," חלק עלי דודי חרש,  "יהיו

כאלה שיחוסלו,  יהיו כאלה שיוכרחו לחתום.  אבל יש

לי רעיון.  תקשיב טוב."

 

הדוד שוב רכן אלי,  קרץ בערמומיות ואמר:

"כל תוכנית,  גאונית ככל שתהיה,  יש בה פרצה.

והשרשרת הזו נקרעת במקום הכי פחות צפוי.  תזוזה

הכי קטנה - וכל הקלפים נטרפים...  חוקי המשחק

משתבשים,  כמו שאומרים... העניין הוא שזה צריך

להיות מהלך לגמרי לא צפוי...  ואני גיליתי אותו.

תקשיב טוב."

 

דודי הפסיק לחייך והחל לדבר כמו קצין,  בקיצור

ובתקיפות:

"המהלך הראשון הוא העיקרי.  השני - ליתר

ביטחון.  למקרה של כישלון.  אל תרשום," קטע את

דבריו.

 

"בסדר," אמרתי.

 

"וזכור: הכלל הראשון הוא לעשן סיגריות ללא

פילטר,  וללא פילטר בלבד.  השני - ללבוש שני זוגות

תחתונים בו-זמנית..."

 

הדוד חכך את ידיו ופרץ בצחוק חוגג-ניצחון.

 

"הבנת?" הוא שאל.

 

"כן," עניתי.

 

"התוכנית חייבת להישאר סודית.  אף מלה,  אפילו

לא לקרובים ביותר.  אחרת הכל אבוד.  חכו להוראות

הבאות שלי.  ועכשיו אני צריך לזוז.  תהיה בריא.  תודה

על הפירות... אם כי הם יוצרים אשליה של מים

זכים..."

 

והוא עזב את המקום,  בחלוקו העלוב,  בהילוך

ספורטיבי קליל...

 

כעבור חודש דודי החלים.  התראינו בחגיגות

משפחתיות.  הדוד הצטחק בביישנות.

 

הוא סיפר שכל יום הוא מקיף בריצה את המכללה

להנדסת העץ.  מרגיש בריא ומלא מרץ יותר מאי-פעם.

 

במיוחד בשבילו הוכנו ירקות מגוררים.  לידו ישבה

גלינה פבלובנה.  על ידיה הגלידו הצלקות מנשיכות

הכלבה.

 

ניסיתי לתאר לי את דודי רץ השכם בבוקר לאורך

גדר המכללה.

 

אלוהים אדירים,  לאן?!..

 

 

4

חייו של הדוד ליאופולד היו אפופים ערפל

אקזוטי.  היה בו משהו מגיבוריהם של מיין ריד

ופֶנימור קופֶר.  שנים רבות הלהיב גורלו את דמיוני.

אבל עכשיו זה כבר מאחורי.

 

אך לא נקדים את המאוחר.

 

שלושה בנים היו לסבי היהודי (ואל תניחו לפתיחה

האֶפית הזו להביך אתכם).  ושמותיהם ליאופולד,

דונאט ומיכאיל.

 

לצעיר שבהם,  ליאופולד,  העניקו שם זר - כאילו

ראו את הנולד,  כמו הביאו בחשבון את הביוגרפיה

הקוסמופוליטית שנועדה לו.

 

מקורו של השם דונאט הוא באלטי-ליטאי,  לא

לגמרי ברור (מה שהולם את מצבו הלא-ברור של אבי,

שהיגר מרוסיה בגיל שבעים ושתיים).

 

הבן ששמו פרבוסלבי טהור - מיכאיל - נפטר

משחפת בלנינגרד הנצורה.

 

תסכימו איתי שהשם הפרטי קובע במידה רבה את

אופיו ואפילו את חייו של אדם.

 

אנטולי הוא כמעט תמיד חוצפן ואיש-מדון.

בוריס - רגזן נוטה להשמנה.

גלינה - תככנית וולגרית וצעקנית.

זויה - אם חד-הורית.

אלכסיי - טוב לב וחלש אופי.

בשם גריגורי אני שומע נימה של סיפוק חומרי.

בשם מיכאיל - נבואה עמומה של מוות מוקדם

וטראגי (תחשבו על לרמונטוב,  קולצוב,  בולגקוב...)

וכן הלאה.

 

מיכאיל גדל מסוגר ומתבודד.  הוא חיבר שירים.

ארגן במזרח הרחוק קבוצה פוטוריסטית.  מאייקובסקי

עצמו כתב לו מכתב ידידותי,  בוטה במידה.

 

לאבי יש שני ספרים שחוברו בידי אחיו הבכור.

הראשון נקרא "מ-ו-ו".  את שמו של השני שכחתי.

הוא כולל נוסחה מתמטית מורכבת.

 

השירים בו די משונים.  שיר לירי אחד מסתיים כך:

   רעד בי חלף,  ועלה בי החשק

   לדפוק את המצח בקיר וליפול..."

 

אחת הביקורות על הספר שנשתמרה עד היום כללה

משפט בוטה שנחרט בזיכרוני: "שלח טיפש להתפלל

לאלוהים,  והוא ידפוק לעצמו את המצח!.."

 

מיכאיל היה איש מסוגר מאין כמותו.  קרובי

המשפחה אף לא העלו בדעתם במה הוא עוסק.  פעם,

בבגרותם,  נתקלו האחים דונאט ומיכאיל זה בזה

מאחורי הקלעים של האמפיתיאטרון בבריאנסק.

התברר,  ששני האחים השתתפו באותה תוכנית בידור.

דונאט תרם פזמונים היתוליים,  מיכאיל הופיע בקטעי

קריאה אמנותית.

 

האחים הגדולים נמשכו אל הספרות ואל האמנות.

הצעיר,  ליאופולד,  בחר עוד בילדותו בדרך שונה,

בטוחה יותר.

 

ליאופולד היה נוכל.

 

בגיל ארבע-עשרה סיפסר בסיגרים בשטח הנמל.

קנה אצל מלחים זרים סיגרים בשביל המסעדה הלילית

של האחים אורין.  אחר-כך עבר לגרביים ולקוסמטיקה.

אם התבקש,  ליווה תיירים מחוץ-לארץ לבית הבושת

ברחוב קוסאיה.  בד-בבד התאמן באיגרוף במועדון

"איקרוס".  ובימי ראשון ניגן בחצוצרה בגן העירוני.

 

בגיל שמונה-עשרה ביצע ליאופולד את התרמית

האמיתית הראשונה שלו.  וכך היה המעשה.

 

לאחת החנויות המרכזיות בעיר נכנס צעיר צנוע

ועגמומי ובידיו כינור עטוף בעיתון מקומט.  הצעיר

פנה לבעל החנות,  טאנאקיס:

 

"גשם נורא בחוץ.  אני פוחד שהכינור שלי יירטב.

אפשר להשאיר אותו כאן לזמן-מה?"

 

"למה לא," ענה באדישות טאנאקיס.

 

כעבור שעה נכנס לחנות תייר מגונדר עם שפם

ענקי בצבע ג'ינג'י חשוד.  שעה ארוכה סקר את

הסחורה על המדפים.  אחר-כך הושיט את ידו,  הסיר

את העיתון המקומט וצעק:

 

"לא ייתכן! אני לא מאמין! זה חלום! תעירו אותי!

איזה מזל - סטרדיוואריוס אמיתי! אני קונה את זה!"

 

"הוא לא למכירה," אמר טאנאקיס.

"אבל אני מוכן לשלם כל מחיר!"

"נורא מצטער..."

"חמישה-עשר אלף במזומן!"

"נורא מצטער,  מסייה..."

"עשרים!" צעק התייר.

 

פניו של טאנאקיס הוורידו מעט:

"אדבר עם הבעלים."

"תקבל דמי תיווך נדיבים.  הרי זה סטרדיוואריוס

אמיתי! הו,  אל תעירו אותי,  אל תעירו!.."

 

כעבור זמן קצר חזר לחנות הצעיר החיוור.

"באתי לקחת את הכינור."

"תמכור לי אותו," אמר טאנאקיס.

"לא יכול," השיב הצעיר בעצב,  "ממש לא.  זו מתנה

מסבא שלי.  אין לי שום חפצי ערך מלבדו."

"אשלם לך אלפיים במזומן."

 

הצעיר היה על סף הבכי.

"מצבי הכלכלי באמת גרוע.  הכסף הזה עשוי

להועיל לי מאוד.  הייתי יכול לנסוע למעיינות המרפא,

כפי שהמליץ לי דוקטור שוורץ.  ובכל זאת - לא,  אי

אפשר... זו מתנה..."

 

"שלושת אלפים," אמר בעל החנות.

"אבוי,  אי אפשר!"

"חמישה?" נבח טאנאקיס.

 

הוא עשה חישוב נכון במוחו.  "אתן לנער הזה

חמשת אלפים.  התייר ישלם לי עשרים אלף,  לא כולל

דמי תיווך.  בסך הכל..."

 

"סלח לי,  סבא," גנח הצעיר,  "סלח לי ואל תכעס

עלי.  הנסיבות מאלצות אותי..."

 

טאנאקיס כבר ספר את השטרות.

 

הצעיר נשק לכינור.  אחר-כך,  כמעט מתייפח,  עזב

את החנות.

 

טאנאקיס חכך את ידיו בהנאה... הצעיר נעצר

מאחורי הפינה.  ספר בקפדנות את הכסף.  אחר-כך

הוציא מכיסו שפם ג'ינג'י ענקי,  השליך אותו לתעלה

והלך לו...

 

כעבור חודשים אחדים ברח ליאופולד מן הבית.

הגיע בבטן אוניית נוסעים לסין.  בדרך נשכה אותו

חולדה.

 

מסין הוא עבר לאירופה,  והתיישב בבלגיה,  משום-

מה.

 

סבא איסאק הזועף לא קרא את הגלויות ששלח.

"מַלאכַמווֶס," אמר סבא,  "פרא אודום." (כך במקור,

בעברית אשכנזית: מלאך המוות, פרא אדם) כאילו שכח

על קיומו של ליאופולד.  סבתא בכתה והתפללה

במסתרים.  "בבלגיה הזאת יש בטח רק גויים," חזרה

ואמרה.

 

עברו שנים אחדות.  הורד מסך הברזל.  שוב לא

הגיעו ידיעות מליאופולד.

 

אחר-כך הגיע מטעמו פלוני מוניה.  התגורר אצל

סבא וסבתא שבוע ימים.  סיפר שליאופולד עוסק

במסחר.

 

מוניה התפעל מתוכניות החומש הסובייטיות.  לא

הפסיק לזמר: "טוס,  קטר,  טוס ודהר!.." ועם זאת היה

חסר-חינוך להחריד.  צריחותיו מבית השימוש:

"פאפיר! פאפיר!" (נייר! יידיש) נשמעו בכל הדירה.

 

סבתא היתה תוחבת לו עיתון דרך הסדק.

 

אחר-כך מוניה עזב.  כעבור זמן קצר הוצא סבא

להורג בתור מרגל בלגי.

 

הבן הצעיר נשכח מלב למשך עשרים שנה.

 

בשנת שישים ואחת אבי נכנס במקרה לסוכנות

הטלגרף המרכזית.  קשר שיחה עם אחת הפקידות.  זו

סיפרה לו כי יש כאן כתובות ומספרי טלפון של כל

הבירות האירופאיות.  אבי פתח את מדריך הטלפון של

בריסל.  ומיד גילה בו את שם משפחתו,  שלא נמנה עם

הנפוצים...

 

"אני יכול להזמין שיחה?"

"כמובן," היתה התשובה.

 

כעבור שלוש דקות היתה בריסל על הקו.  קול מוכר

הגה בבהירות:

"הלו!"

"ליאופולד!" הצטעק אבי.

"חכה רגע,  דודיק," אמר ליאופולד,  "אכבה את

הטלוויזיון..."

 

האחים החלו להתכתב.

 

ליאופולד כתב שיש לו אשה - הלנה,  בן,  רומאנו,

ובת מוניק.  וגם פודל בשם איגור.  שיש לו "עסק

פרטי".  שהוא סוחר במכונות כתיבה ובנייר.  שהנייר

מתייקר,  וזה בסדר גמור מצידו.  שלמרות זאת

האינפלציה כמעט רוששה אותו.

 

את העוני שלו ליאופולד תיאר כך:

"הבתים שלי זקוקים לשיפוץ.  צי המכוניות לא

חודש זה ארבע שנים."

 

מכתביו של אבי נשמעו הרבה יותר אופטימיים:

"אני סופר ובמאי.  מתגורר בדירה לא גדולה ונעימה

(הוא התכוון לחדרון הזעיר שלו שנחצה במחיצה של

דיקט).  אשתי נסעה במכונית למדינות הבלטיות

(ובאמת,  אשת אבי נסעה באוטובוס של האיגוד

המקצועי לריגה,  לקנות גרביונים).  ומה זה אינפלציה,

אין לי אפילו מושג..."

 

אבי העתיר על ליאופולד שלל מזכרות.  שלח לו

שייטת שלמה של קערות וכפיות עץ.  העתק של

סמובר שהיה שייך ללב טולסטוי.  כמה פסלונים מאבני

אוראל.  מהדורה חגיגית של "קובזאר" מאת שבצ'נקו

בגודל של מצבה.

 

ליאופולד לא נשאר חייב ושלח לאבי ממחטה

צחורה באריזה נאה.

 

אחר-כך הוא שלח לאבי חולצת טי ועליה הכתובת

"צמיגי אדי שפירא".  אבי לא נכנע.  הוא התקשר למכר

ששימש כפקיד בעירייה,  והשיג בפרוטקציה מזכרת

ייחודית - גוש סוכר שמשקלו שמונה קילו.  עטוף

בנייר משי כחול.  פגז ממש.  וכתובת עתיקה: "מבית-

המסחר של סוחר הגילדה הראשונה,  ילפידיפור

פומין."

 

את פקיד העירייה צריך היה להשקות קוניאק.

המזכרת הייחודית נשלחה לליאופולד.

 

כעבור חודשיים הגיעה הודעה מן הדואר על חבילה

מחוץ-לארץ.  משקלה,  צוין בהודעה - עשרה וחצי

קילוגרם.  המכס - שישים ושמונה רובלים.

 

אבי לא ידע את נפשו מרוב צהלה.  בדרך לדואר

דימיין:

"רשמקול... מעיל צמר...ויסקי..."

 

"כמה,  לדעתך,  שוקל מעיל צמר?"

"בערך שלושה קילו," עניתי.

"זאת אומרת,  הוא שלח שלושה מעילים..."

 

הפקיד בדואר המרכזי הוציא אלינו ארגז כבד.

"ניקח מונית," אמר אבי.

 

לבסוף הגענו הביתה.  אבי,  מצטחק בעצבנות,  שלף

אזמל.  מכסה הדיקט ניתק בצוויחה.

 

"אידיוט!" גנח אבי.

 

בארגז גילינו עשרה קילו סוכר צהבהב...

 

כעבור שמונה שנים נאלצתי להגר עם אמי.  הגענו

לאוסטריה.  בעל בית המלון,  ריינהארד,  היה מאוד

חביב כלפינו.  מדי בוקר הגישו לנו תה עם לחמניות

חמות וריבה.  מדי בוקר בעל המלון הקפיד לשאול:

 

"תרצה כוסית וודקה?.."

 

חוץ מזה,  הוא נתן לנו מקלט רדיו וטוסטר חשמלי.

 

בערבים גילגלנו שיחה מפעם לפעם.

 

נודע לי שריינהארד עבר מהחלק המזרחי למערב.

שהוא מהנדס בניין במקצועו.  שהעבודה במלון

מכבידה עליו,  אם כי שכרה בצידה.

 

"אתה נשוי?" שאלתי.

 

"אריקה גרה בזלצבורג."

 

"יש הטוענים שנישואין על סף גירושין הם היציבים

ביותר."

 

"כבר עברתי את הסף הזה.  ובכל זאת,  אני נשוי...

זה מפליא אותך?"

 

"לא," אמרתי.

 

"היית חבר מפלגה?"

 

"לא."

 

"וחבר בברית הנוער הקומוניסטי?"

 

"כן.  זה היה אוטומטי."

 

"אני מבין.  המערב מוצא חן בעיניך?"

 

"אחרי הכלא הכל מוצא חן בעיני."

 

"אבי נעצר ב- 40'.  הוא כינה את היטלר 'בְרָאונֶס

שְוַויין." (חזיר חום).

 

"הוא היה קומוניסט?"

 

"לא.  הוא לא היה 'קומי'.  ואפילו לא היה אדום.

סתם אדם משכיל.  ידע לטינית... אתה יודע לטינית?"

 

"לא."

 

"גם אני לא.  וגם ילדי לא ידעו.  וחבל... לדעתי,

לטינית ורוד סטיוארט לא מסתדרים יחד."

 

"מי זה רוד סטיוארט?"

"סכיזופרן עם גיטרה.  תרצה כוסית וודקה?"

"למה לא."

"אביא סנדוויצ'ים."

"זה מיותר."

"אתה צודק."

 

מווינה כתבתי לליאופולד.  דודי התקשר למלון.

אמר שיגיע בטיסה בסוף השבוע.  בשבת,  ליתר דיוק.

הודיע שיתאכסן ב"קוליזאום".  ביקש ממני לא לאכול

ארוחת בוקר בשבת.

 

"אזמין אותך למסעדה טובה," אמר.

 

בבוקר ישבתי בלובי של "קוליזאום".  המלון הזה

היה מפואר בהרבה משלנו.  באולם טיילו כלבים טהורי

גזע.  עובד-המלתחה דמה לשחקן קולנוע.

 

בדיוק באחת-עשרה ירד דודי.  ליאופולד דמה מאוד

לאבי - גבוה,  אלגנטי,  עם שיניים תותבות יפות.

לידו הלכה אשה צעירה למראה.

 

ידעתי שעלי לחבק את האיש הזה,  הזר לי,  בעצם.

 

התחבקנו.  נשקתי לידה של הלנה,  שהחזיקה

מטרייה.

 

"איזה ענק אתה!" קרא ליאופולד.  "ואיפה אמא?"

 

"היא לא בריאה."

 

"כמה חבל! ראיתי צילומים שלה.  אתה דומה לה

מאוד."

 

הושטתי לו חבילה.  בתוכה היו איקרה,  בבושקות

מעץ ומפת שולחן מפשתן.

 

"תודה! נשאיר את הדברים אצל השוער.  גם לי יש

מתנות בשבילכם... ועכשיו נלך למסעדה.  אתה אוהב

מסעדות?"

 

"לא חשבתי על זה."

 

"יש שם מוסיקה נעימה,  נשים יפות..."

 

הלכנו לעבר מרכז העיר.  ליאופולד דיבר בלי הרף.

הלנה חייכה בשתיקה.

 

"תראה כמה מכוניות! ראית אי-פעם מכוניות

תוצרת חוץ?"

 

"בלנינגרד יש הרבה תיירים..."

 

"וינה - עיר קטנה.  גם בריסל,  בעצם.  בארצות

הברית יש הרבה יותר מכוניות.  ואיזה חנויות יש שם!

בלנינגרד יש חנויות גדולות?"

 

"חנויות דווקא יש," אמרתי.

 

"איזה ענק אתה,  בכל זאת! נשים בטח אוהבות

אותך?"

 

"זה יתברר בקרוב."

 

"אני מבין.  אשתך בארצות הברית.  ביקרנו אותה

ברומא.  היתה לה שקית ניילון במקום תיק יד.  נתתי

לה במתנה תיק משובח,  בשישים דולר... עצור! נאכל

פה. נראה לי שזו מסעדה טובה."

 

נכנסנו,  הורדנו את המעילים,  התיישבנו ליד החלון.

 

ברקע התנגנה מוסיקה שקטה,  סתמית.  נשים יפות

לא ראיתי שם.

 

"תזמין מה שאתה רוצה," הציע ליאופולד.  "אולי

סטייק,  או בשר ציד?"

"לא משנה לי.  מה שנראה לך."

"איזה מעדן,  אולי? אתה אוהב מעדנים?"

"לא יודע."

"אני מאוד אוהב מעדנים.  אבל הכבד שלי לא

בריא.  אזמין לך פשטידת דגים וקצת אספרגוס."

"מצוין."

"מה תשתה?"

"וודקה אולי?"

"מוקדם מדי.  לדעתי - יין לבן או תה."

"תה," אמרתי.

"וגלידת פיסטוקים."

"מצוין."

"מה תשתי?" פנה ליאופולד לאשתו.

"וודקה," אמרה הלנה.

"מה?" שאל ליאופולד.

"וודקה,  וודקה,  וודקה," חזרה הלנה.

 

הגיע מלצר - שחור-שיער,  מוצק,  כנראה הונגרי

או יוגוסלבי.

 

"זה האחיין שלי,  מרוסיה," הציג אותי ליאופולד.

"רגע אחד," אמר המלצר.

 

 

 

הוא נעלם.  המוסיקה נדמה.  נשמע לחשוש קל.

ופתאום שמעתי את האקורדים המאוסים של "תחת

שמי מוסקבה".

 

המלצר הופיע שוב.  פרצופו זרח מנחת.

 

"אני מודה לך," אמרתי.

 

"הוא יקבל תשר טוב," לחש לי ליאופולד.

 

המלצר רשם את ההזמנה.

 

"כן,  כמעט שכחתי," קרא ליאופולד.  "תגיד,  איך

מתו ההורים שלי?"

"סבא נעצר לפני המלחמה.  סבתא רעיה נפטרה

בארבעים ושש.  אותה אני זוכר קצת."

"נעצר? על מה? הוא היה נגד הקומוניסטים?"

"לא חושב."

"אז על מה עצרו אותו?"

"סתם ככה."

"אלוהים,  איזו ארץ פראית," אמר ליאופולד בקול

עמום.  "תסביר לי את זה."

"אני חושש שלא אצליח.  עשרות ספרים נכתבו על

כך."

 

ליאופולד ניגב את עיניו במטפחת.

"אני לא יכול לקרוא ספרים.  יש לי יותר מדי

עבודה... הוא מת בכלא?"

 

לא התחשק לי לספר שסבא הוצא להורג.  וגם לא

הזכרתי את מוניה.  בשביל מה?..

 

"איזו ארץ פראית! הייתי בארצות הברית,  בישראל,

חרשתי את כל אירופה... אבל לרוסיה לא אסע.  יש

שם רק שחמט,  בלט ו'העורב השחור'... (ניידת המשטרה)

אתה אוהב שחמט?"

"לא במיוחד."

"ובלט?"

"אני לא כל-כך מתמצא בזה."

"זה כל מיני קשקושים עם רוחות רפאים," הסביר

דודי.

 

אחר-כך שאל:

"אביך רוצה להגיע הנה?"

"אני מקווה."

"מה הוא יעשה כאן?"

"יזדקן.  בארצות הברית הוא יקבל גמלה קטנה."

"קשה לחיות טוב מהכסף הזה."

"לא נמות מרעב," אמרתי.

"אביך רומנטיקן.  בילדותו הוא קרא המון.  ואני

בדיוק להפך,  גדלתי בריא לגמרי... טוב שאתה דומה

לאמך.  ראיתי צילומים שלה.  אתם דומים מאוד..."

"אנשים אפילו מתבלבלים בינינו," אמרתי.

 

המלצר הביא את הגלידה.  דודי הנמיך את קולו:

"אם אתה זקוק לכסף,  תגיד."

"אנחנו מסתדרים."

"ובכל זאת,  אם תזדקק לכסף,  תודיע לי."

"בסדר."

"ועכשיו בוא נעשה סיור בעיר.  אזמין מונית..."

 

מה שמצא חן בעיני אצל דודי - הוא נע ממקום

למקום בקצב מסחרר.  ובכל מקום שהגענו אליו,  הוא

חזר ואמר:

"עוד מעט נאכל צהריים."

 

אכלנו צהריים במרכז העיר,  על גזוזטרה.  ברקע

ניגנה רביעייה הונגרית.  הדוד רקד עם אשתו

באלגנטיות ובחן.  אחר-כך ראינו שהלנה התעייפה.

 

"ניסע למלון," אמר ליאופולד.  "יש לי מתנות

בשבילך."

 

במלון ניצלה הלנה את ההזדמנות שבעלה התרחק

ולחשה:

"אל תכעס.  הוא אדם טוב,  אבל פרימיטיבי."

 

נורא התבלבלתי.  אפילו לא ידעתי שהיא מדברת

רוסית.  התחשק לי לשוחח איתה.  אך היה כבר

מאוחר.

 

חזרתי הביתה קרוב לשבע.  בידי נשאתי חבילה.

ביעבעו בה חרישית מי קולון בשביל אמא.  את העניבה

ואת כפתורי החפתים הכנסתי לכיס.

 

הלובי היה שומם.  ריינהארד התעסק עם מחשב

כיס.

 

"אני רוצה להחליף את הלינוליאום," הוא אמר.

"רעיון לא רע."

"בוא נשתה משהו."

"ברצון."

"החבר'ה מאיגוד יוצאי צ'כיה לקחו את כל

הכוסיות.  אתה יכול לשתות מכוסות נייר?"

"יצא לי לשתות גם מנרתיק משקפיים."

 

ריינהארד זקף את גבותיו בהוקרה.

שתינו כוס ברנדי.

 

"אפשר גם ללון כאן," הוא אמר,  "רק שהספות

צרות."

"יצא לי לישון גם בכיסא גינקולוגי."

 

ריינהארד הביט בי עוד ביתר הוקרה.

שתינו שוב.

 

"החלטתי לא להחליף את הלינוליאום," הוא אמר.

"שיניתי את דעתי,  כי קץ העולם הגיע."

"זה נכון," אמרתי.

"שבעה מלאכים ושבעה שופרות בידיהם,  כבר

עומדים הכן."

 

מישהו הקיש בדלת.

"אל תפתח," אמר ריינהארד.  "זה הסוס החיוור...

ופרש ושמו - מוות."

 

שתינו שוב.

 

"אני צריך לזוז," אמרתי.  "אמא דואגת."

 

"תהיה בריא," בקושי הצליח להגות ריינהארד,

 

"צ'או.  ויחי החלום! כי החלום הוא חוסר מעש.  וחוסר

מעש הוא המצב המוסרי היחיד.  כל פעילות היא

ריקבון...  צ'או!"

 

"היה שלום," אמרתי,  "החיים אבסורדיים! ולו רק

מפני שבחור גרמני קרוב לי הרבה יותר מהדוד שלי,

עצמי ובשרי..."

 

עם ריינהארד התראיתי אחר-כך יום-יום.  למען

האמת,  אין לי מושג אפילו איך הוא נכנס לסיפור הזה.

הרי רציתי לספר על אדם אחר לגמרי.  על דודי ליאו...

 

כן,  את הלינוליאום הוא בכל זאת החליף.

 

את ליאופולד לא פגשתי יותר.  זמן-מה התכתבתי

איתו.  אחר-כך נסענו לארצות הברית.  ההתכתבות

נפסקה.

 

אולי אשלח לו גלויה לחג המולד.

 

 

5

בהתחלה היתה דודה מארה פקידת משלוחים.

אחר-כך עלתה בסולם הדרגות ונעשתה סדרית בדפוס.

אחר-כך - מגיהה.  וכעבור עוד איזה זמן - מזכירת

המערכת.

 

לבסוף ערכה כל חייה ספרים של אחרים.

 

הדודה ערכה את ספריהם של הרבה סופרים

מעולים: טינייאנוב,  למשל,  זושצ'נקו,  פורש...

 

אם לשפוט על-פי ההקדשות,  זושצ'נקו רחש לה

אהדה.  שוב ושוב הודה לה על העבודה המשותפת.

 

הדודה היתה אשה מרשימה.  ביופיה הארמני,

האקזוטי,  היה משהו כוזב.  כמו בנוף הררי או בשיריו

הרומנטיים של לרמונטוב.

 

הדודה היתה שנונה ובעלת כושר התבוננות.  היה

לה זיכרון טוב.  הרבה ממה שסיפרה נחרט בזיכרוני

לתמיד.  אני נזכר,  למשל,  בסיפור הקטן הזה:

 

פעם היא פגשה ברחוב את מיכאיל זושצ'נקו.

הסופר כבר נקלע לתקופה קשה (כלומר, כבר נרדף

בידי השלטונות הסובייטים). הוא הפנה את ראשו

הצידה וחלף על פניה במהירות.

 

הדודה השיגה אותו ושאלה:

"למה לא אמרת לי שלום?"

 

זושצ'נקו הצטחק ואמר:

"סלחי לי.  אני עוזר לחברים שלי לא לומר לי

שלום..."

 

הדודה ערכה את יורי גרמן,  קורנילוב,  סייפולין.