אהבה בימי כולרה - גבריאל גרסיה מארקס - 1989

אהבה בימי כּוֹלֶרָה

גבריאל גַרסִיה מארְקֶס, ריטה מלצר ואמציה פורת (תרגום מספרדית)

EL AMOR EN LOS TIEMPOS DEL COLERA, Gabriel Garcia Marquez

 

אין מנוס מזה: ריחם של שקדים מרים מזכיר לו

תמיד את גורלן של אהבות נכזבות.  הד"ר חוּבֶנַאל

אוּרְבִּינוֹ השגיח בריח עם כניסתו אל בית שעודנו חשוך.

קריאה דחופה נקרא הנה לטפל במקרה שזה שנים אין הוא

דחוף בעיניו עוד.  פליט האַנְטִילִים יִרְמִיָה דֶה סֶנט אָמוּר,

נכה מלחמה,  צַלם ילדים ויריבו הרחום במשחק השחמט,

מצא לו מפלט מעינויי הזכרון בעשן ציאניד הזהב.

 

את הגופה מצא מכוסה בשמיכה על מיטת-השדה

שישן עליה תמיד,  והמגש ששימש לאידוי הרעל עומד על

שרפרף על-ידה.  על הארץ היתה שרועה גופתו של כלב

דֶני גדול,  שחור ולבן-חזה,  קשורה לרגל המיטה והקביים

על-ידה.  רק אור ראשון של שחר התחיל מאיר מן החלון

הפתוח את החדר הדחוס המחניק ששימש חדר-שינה

ומעבדה גם יחד,  אבל די היה בו להכיר מיד את סמכותו

של המוות.  שאר החלונות וכל סדק אחר בחדר היו

חסומים בסמרטוטים או מוּגפים בלוּחות-קרטון שחורים,

להוסיף לדחיסוּת המעיקה.  תחת נורה פשוטה מכוסה נייר

אדום עמד שולחן גדול מלא צנצנות ובקבוקים בלי

תוויות,  ושני מַגָשים מתקלפים של נֶתך בדיל ועופרת.

המגש השלישי,  זה של תמיסת החומר המקביע,  הוא

שעמד סמוך לגופה.  שבועונים ועתונים ישנים היו פזורים

בחדר,  וערמות של תשלילים על לוחיות של זכוכית,

ורהיטים שבורים.  אבל יד חרוצה ניקתה הכל מן האבק.

ואף-על-פי שהאוויר הנכנס בחלון טיהר את חלל החדר,

עדיין נשארו רמצי אהבה אומללה בשקדים המרים,  למי

שיודע לזהותם.  לא אחת אמר הד"ר חוּבֶנאל אוּרְבִּינוֹ

בלבו,  בלי כל כוונה להתנבא,  שהמקום הזה לא יהלום

מיתה שחסד האל שורה עליה (כלומר, מעמד פטירה

שבו הנפטר מקבל את הסַקְרָמֶנְט האחרון מידי כומר).

אבל במרוצת הזמן יתחיל תוהה שמא יש לתלות את

אי-הסדר הזה בגזֵרה טמירה של ההשגחה.

 

מפקח-משטרה הקביל את פניו ועמו סטודנט לרפואה

צעיר מאוד שעושה את התמחותו ברפואה משפטית

במרפאה העירונית.  הם שאיווררו את החדר וכיסו את

הגופה עד בואו של הד"ר אוּרְבִּינוֹ.  עתה בירכו אותו מתוך

גינוני טקס שמביעים תנחומים הפעם יותר מיראת כבוד,

כי אין איש שאינו יודע את מידת ידידותו שלו לירמיה דֶה

סֶנט אָמוּר.  המורה הדגול לחץ את ידי שניהם,  כדרכו

תמיד עם כל אחד מתלמידיו קודם שהתחיל את השיעור

היומי שלו ברפואה קלינית כללית,  ואחר-כך אחז בקצה

השמיכה בין אצבע לאגודל,  כאוחז בפרח,  וגילה את

הגופה טפח אחר טפח כמדקדק בטקס קדוש. לירמיה דֶה

סֶנט אָמוּר היה ערום כולו,  צפוד ועקום,  עיניו פקוחות

וגופו כחול,  והוא זקן כחמישים שנה יותר משהיה אמש.

אישוניו היו צלולים,  זקנו ושערו צהבהבים ועל בטנו

היתה צלקת ישנה שתפירתה קַשרירית כתפירת השק.  מן

השימוש בקביים היה היקף פלג גופו העליון וזרועותיו

כהיקפם אצל העבד החותר באניית-משוטים,  אבל רגליו

חסרות הישע דמו לרגליו של יתום.  הד"ר חוּבֶנאל אוּרְבִּינוֹ

הסתכל בו רגע ולבו דואב בו דאבה שלעתים רחוקות

בלבד ידע כמוה בשנים הארוכות שנלחם לשווא עם

המוות.

 

"שמוק," אמר לו.  "הרע מכל כבר היה אחריך."

 

והוא כיסה אותו שוב בשמיכה וחזר להדרת-העמידה

האקדמית.  יום הולדתו השמונים נחוג בשנה שעברה

בחגיגה רשמית של שלושה ימים,  ובנאום התודה עמד

שוב בפיתוי הפרישה,  ואמר: "זמן לנוח יהיה לי בשפע

כשאמות,  אבל האפשרות הזאת עדיין אינה בכלל

תכניותי." אף-על-פי שנחלשה והלכה שמיעתו באוזנו

הימנית,  והוא נשען על מקל בעל ידית של כסף כדי

להסוות את רפיפות הליכתו,  הוסיף ללבוש בגנדרנות

נעורים חליפת-פשתן,  ולענוד שרשרת-זהב על הלסוּטה.

זְקַן פַּסְטֶר זה שלו,  שצבעו כצבע פנימו של הצדף,  ושערו,

שצבעו אף הוא כך והוא מסורק לו בקפידה לאחור

והפסוקת ברורה באמצע,  היו ביטויים נאמנים לאופיו.  על

שחיקת זכרון מדאיגה יותר ויותר ביקש לחפות ככל

האפשר על-ידי פתקים קטנים משורבטים בחפזה,  והללו

סופם שהתערבבו לו בכיסיו,  כמו המכשירים ובקבוקי

התרופות וכל שאר הדברים המגובבים בערבוביה בתיקו

הגדוש.  לא רק הרופא הוותיק והמהולל שבעיר היה,  אלא

גם האיש המקפיד ביותר על הופעתו.  אבל בשל

התגדרותו היתרה מדי בלמדנותו,  והשימוש הלא תמים

כלל שהשתמש בכוחו של שמו,  היתה החיבה אליו פחותה

מן הראוי לו.

 

הוראותיו למפקח ולרופא המשתלם היו מדויקות

ומהירות.  אין צורך בנתיחה שלאחר המוות - הריח

שבבית יש בו הוכחה מספקת שסיבת המוות היא אדי

הציאניד שהופעל במגש בחומצת צילום כלשהי,

וידיעותיו של ירמיה דֶה סֶנט אָמוּר בדברים האלה היו

מרובות משיקרה לו הדבר במקרה.  את התהססותו של

המפקח ביטל כדרכו המובהקת: "אל תשכח שאני הוא

החותם על תעודת הפטירה." הרופא הצעיר התאכזב -

עדיין לא התמזל מזלו ללמוד על גופה את פעולת ציאניד

הזהב.  הד"ר חוּבֶנאל אוּרְבִּינוֹ התפלא שלא ראה אותו

בבית-הספר לרפואה,  אבל מן ההסמקה המהירה של

הבחור וממבטאו האַנְדִי הבין מיד שוודאי זה מקרוב בא

לעיר,  ואמר לו: "בוודאי יימצא לך מטורף אהבה כלשהו

שיתן לך את ההזדמנות בקרוב." ורק כשאמר זאת נתן את

דעתו שמן ההתאבדויות הרבות מספור הזכורות לו,  זאת

ההתאבדות הראשונה בציאניד שסיבתה אינה יסורי

אהבה.  באותה שעה השתנה משהו בנעימת קולו.

 

"וכשתיתקל בו,  שים לב," אמר למשתלם,  "כמעט

תמיד יש להם חול בלב."

 

אחר-כך דיבר אל המפקח כמדבר אל הכפוף לו,  והורה

לו לעקוף את כל הרשויות כדי שהקבורה תהיה בו בערב

ובסודיות גמורה.  "אני אדבר אחר-כך עם ראש העיר,"

אמר לו.  הוא ידע שירמיה דֶה סֶנט אָמוּר חי חיי הסתפקות

במועט,  והשתכר באומנותו הרבה יותר ממה שנדרש לו

למחייתו,  ובוודאי יימצא באחת המגרות שבבית די כסף

להוצאות הקבורה.

 

"אבל אם לא תמצאו אותו," אמר,  "אין בכך כלום.  אני

אשא בהוצאות."

 

והוא הורה לו למסור לעתונים שהצלם מת מיתה

טבעית,  אף-על-פי שידע שלא ימצאו כל עניין בידיעה.

"אם יש צורך,  אדבר עם המושל," אמר לו.  המפקח,  פקיד

רציני וצנוע,  ידע שהרגשת החובה האזרחית בלבו של

המורה הדגול מקוממת עליו אפילו את ידידיו הקרובים,

ולכן התפלא שהוא מדלג בקלות כה רבה על הסידורים

הפורמליים הנדרשים על-פי החוק,  בשביל לזרז את

הקבורה.  הדבר האחד שלא הסכים לעשות היה לדבר עם

הארכיהגמון כדי שיוכל ירמיה דֶה סֶנט אָמוּר להיקבר

באדמה קדושה (כלומר, בתוך בית-הקברות ולא במקומם

של מתאבדים מחוץ לגדר). המפקח עצמו התפלא על

חוצפתו שלו וביקש להצטדק.

 

"ככל הידוע לי היה האיש הזה קדוש," אמר.

 

"נדיר מזה," אמר הד"ר אוּרְבִּינוֹ.  "הוא היה קדוש

אתאיסט.  אבל אלה דברים המסורים בידי שמים."

 

הרחק משם,  בעברה האחר של העיר הקולוניאלית,

קראו פעמוני הקתדרלה למיסה גדולה.  הד"ר אוּרְבִּינוֹ

הרכיב את משקפיו החצאיים בעלי מסגרת-הזהב והסתכל

בשעון-הכיס המרובע היקר בעל שרשרת-הזהב,  שמכסהו

נפתח בקפיץ.  הוא עומד להחמיץ את המיסה של

שבוּעוֹתא.

 

בטרקלין עמדה מצלמה גדולה על גלגלים,  כמצלמות

של צלמי גנים ציבוריים,  ועל המסך היו מצוירים בצבעים

מתוצרת בית דמדומי שקיעה בים,  והקירות היו מכוסים

תצלומים של ילדים בחגיהם הראויים להיזכר: אכילה

ראשונה מלחם הקודש,  תחפושת- ארנבת,  יום הולדת

שמח.  שנה אחר שנה,  בפרקים של הרהורים בערבי

שחמט,  היה הד"ר אוּרְבִּינוֹ רואה את ההתכסות הזאת של

הקירות קמעה-קמעה,  ופעמים רבות היה מהרהר ביאוש

שבגלריה זו של דיוקנאות מקריים טמון הזרע של עיר

העתיד,  שהילדים הלא מוכרים האלה מושלים בה

ומשחיתים אותה,  ואפילו עפר תהילתו לא יישאר שם.

 

על שולחן-הכתיבה,  על-יד צנצנת מקטרות של זאב

ים,  היה על לוח השחמט משחק לא גמור.  למרות רוחו

הקודרת והשעה הדוחקת לא עמד הד"ר אוּרְבִּינוֹ בפיתוי

ובחן אותו,  הוא ידע שזה המשחק של אמש,  כי ירמיה דֶה

סֶנט אָמוּר היה משחק בכל ערב מערבי השבוע נגד

שלושה יריבים לפחות, אבל סיים כל משחק תמיד ואחר-

כך שם את הלוח ואת הכלים בקופסתם ואת הקופסה

במגרת שולחן-הכתיבה. הוא ידע ששיחק בכלים הלבנים

והפעם היה ברור שהוא עומד לנחול תבוסה שאין מנוס

ממנה בארבעה מהלכים. אילו פשע היה כאן,  היה בזה

כיוון לחקירה,  אמר בלבו.  אני מכיר רק אדם אחד

שמסוגל להציב מלכודת שכזאת,  מעשה-אמן.  אפילו

בנפשו הדבר,  עליו לגלות לאחר זמן ויהי מה מפני מה

החייל הזה,  העשוי לבלי חת,  הרגיל להילחם עד טיפת

דמו האחרונה,  מפני מה הניח את הקרב האחרון של חייו

לא גמור.

 

שומר הלילה בסיבובו האחרון ראה בשעה שש בבוקר

פתק מסומר אל הדלת: "תיכנס בלי לצלצל ותקרא

למשטרה." סמוך לאחר-כך באו המפקח והרופא הצעיר

ושניהם חיפשו בבית הסבר כלשהו לשימוש הברור בהבל

שריחו של שקדים מרים.  אבל ברגע הקל שנדרש לו

לרופא בשביל לעיין במשחק הלא גמור,  גילה המפקח בין

הניירות שעל שולחן-הכתיבה מעטפה מיועדת לד"ר

חוּבֶנאל אוּרְבִּינוֹ,  חתומה בשעווה כה רבה עד שהיה צורך

לקרוע אותה לגזרים כדי להוציא את המכתב.  הרופא

הסיט את הווילון השחור שעל החלון כדי להוסיף אור,

יציץ תחילה ברפרוף באחד-עשר הדפים הכתובים מזה

ומזה בכתב-יד קפדני,  ומשקרא את הפסקה הראשונה

הבין שלאכילה מן הקודשים של שבוּעוֹתא לא יגיע.

בנשימה נסערת קרא והפך דפים לאחור כדי למצוא את

החוט שאיבד,  וכשסיים היה כחוזר ממחוזות רחוקים

ומלפני ימים רבים. דכאונו היה ברור על אף מאמציו

למשול בו.  שפתיו היו כחולות כגופה והוא לא הצליח

לעצור את רעד אצבעותיו כשקיפל את המכתב ושם אותו

בכיס לסוּטתו.  באותה שעה זכר את המפקח ואת הרופא

הצעיר וחייך אליהם בעד ערפילי צערו.

 

"לא משהו מיוחד," אמר.  "ההוראות האחרונות שלו."

 

זו היתה חצי האמת,  אבל הם חשבו אותה לאמת כולה,

כי הוא הורה להם להרים אריח רופף ברצפה,  ושם מצאו

פנקס חשבונות בלה מרוב שימוש,  ובו היה הצופן

לפתיחת הכספת.  הכסף שהיה בכספת היה מועט ממה

ששיערו,  אבל רב מן הנדרש להוצאות הקבורה ולשאר

חובות קטנים.  באותה שעה נוכח הד"ר אוּרְבִּינוֹ שלא

יספיק להגיע אל הקתדרלה לפני הקריאה באֶוַנגֶליון.

 

"זו הפעם השלישית שאני מפסיד את המיסה של יום

ראשון מזמן שאני זוכר את עצמי," אמר.  "אבל אלוהים

מבין."

 

והוא בחר אפוא לשהות עוד כמה דקות ולטפל בכל

הפרטים,  אף-על-פי שהתקשה להכיל את כמיהתו לשתף

את אשתו בסודות המכתב.  הוא התחייב להודיע לפליטים

הרבים מאזור הים הקאריבי,  הגרים בעיר,  שמא ירצו

לחלוק כבוד אחרון לאיש שהיה נוהג כאילו הוא המכובד

שבהם והפעיל שבהם והקיצוני שבהם,  גם לאחר שהיה

ברור שהוכרע תחת נטל האכזבה.  גם לחבריו לשחמט

יודיע,  מאנשי אקדמיה נודעים ועד עובדי כפיים אלמונים,

וגם לחברים מתמידים פחות שאולי ירצו בכל זאת לבוא

ללוויה.  קודם שקרא את המכתב החליט להיות ראשון

המלווים,  אבל לאחר קריאתו לא היה בטוח בשום דבר.

על כל פנים ישלח זר של גַרדֶניות,  שמא בכל זאת התחרט

ירמיה דֶה סֶנט אָמוּר ברגע האחרון.  הקבורה תהיה בחמש,

היא השעה המתאימה ביותר בחודשי החום.  אם יצטרכו

לו יהיה משתים-עשרה ואילך בבית הכפר של הד"ר

לאסידֶס אוֹליבֶיָה,  תלמידו האהוב,  החוגג בארוחת-צהריים

חגיגית את מחצית היובל לעיסוקו במקצוע.

 

כיון שעברו השנים הסוערות של מאבקיו הראשונים,

היה הד"ר אוּרְבִּינוֹ נוהג על-פי שגרה קבועה,  עד שקנה לו

ככה כבוד ויקר שלא היו כמוהם במחוז.  הוא היה קם עם

אור ראשון ובולע את התרופות הסודיות שלו - ברומיד

לרומם את הרוח,  מלחים לכאבי עצמות בימי גשם,  טיפות

של קוֹרָנית לסחרחורת,  בֶּלָדוֹנָה לשינה טובה.  בכל שעה

בלע משהו,  בחשאי תמיד,  כי בחייו הארוכים בתורת רופא

ומורה התנגד תמיד לרשום תרופות-הקלה לזִקנה -

כאבי הזולת היו קלים לשאתם יותר מכאביו שלו.  בכיסו

היתה לו תמיד כרית של קַמפוֹר,  ובאין רואה היה שואף

ממנה שאיפות עמוקות להשקיט את פחדו מפני מזיגה זו

של תרופות כה רבות.

 

שעה אחת היה מכין בלשכתו את השיעור ברפואה

קלינית כללית שלימד בבית-הספר לרפואה בכל בוקר

בשעה שמונה מיום שני עד שבת,  עד יום מותו. הוא היה

גם קורא קפדן של ספרים חדשים שהיתה חנות-ספרים

בפריס שולחת לו,  וגם ספרים מברצלונה שהזמינה לו

חנות-ספרים מקומית,  אף-על-פי שלא עקב אחר

המתחדש בספרות הספרדית באותה מידה שעשה כן

בספרות הצרפתית. על כל פנים לא קרא בהם מעולם

בשעות הבוקר,  אלא במשך שעה אחת לאחר שנת-

הצהריים,  ובערב לפני השינה. כיון שהכין את שיעורו

עשה חמש-עשרה דקות תרגילי נשימה לפני החלון

הפתוח בחדר-האמבטיה,  ונשם כלפי קריאת התרנגולים

תמיד,  כי שם היה האוויר החדש.  אחר-כך התרחץ,  עשה

את זקנו ומשח את שפמו בחדר רווי ריח של מי-קולון

אמיתיים של "פָארינה גֶגֶנאִיבֶּר",  והתלבש - חליפת-

פשתן לבנה עם לסוּטה לגופו,  כובע גמיש לראשו,  נעלי

קוֹרדוֹבָן גבוהות לרגליו.  בן שמונים ואחת עדיין שמר

במנהגו אותה קלילות ורוח חוגגת שהיו לו כשחזר

מפריס,  זמן קצר לאחר מגפת הכּוֹלֶרָה הגדולה.  שערו

המסורק לו בקפידה בפסוֹקת אמצעית היה אותו שער

שהיה לו בנעוריו,  רק צבעו היה מתכתי עכשיו. לארוחת-

הבוקר ישב עם משפחתו,  אבל אכל דיאטה משלו: מי

פרחי לענה לבריאות הקיבה,  ראש שום שהיה מקלף

ואוכל כל שן לעצמה ולועס היטב עם לחם למנוע ליקויי

לב.  לעתים רחוקות לא היתה לו אחרי השיעור פגישה

כלשהי בענייני היזמות האזרחיות או הארגונים הקתוליים

שלו,  או חידושיו בחיי האמנות והחברה.

 

את ארוחת-הצהריים אכל כמעט תמיד בביתו,  ואחר-

כך היה ישן סיֶסְטָה של עשר דקות בישיבה בחצר

הפנימית,  ובשנתו שמע את שירת המשרתות תחת עלוות

המנגואים,  ואת קריאות הרוכלים ברחוב,  ואת רעש

המנועים במפרץ,  שאדי השמן הנפלטים מהם היו מרחפים

בחלל הבית בערבים חמים כמלאך שנידון לרקבון.  אחר-

כך קרא שעה אחת בספרים החדשים,  שרובם היו רומנים

וספרי היסטוריה,  ונתן שיעורים בצרפתית ובזמרה לתוכי

הבית,  המושך צופים זה שנים.  בארבע,  לאחר ששתה כוס

גדולה של לימונדה בקרח,  יצא לביקורים אצל חוליו.

למרות גילו לא הסכים לקבל חולים במרפאתו והוסיף

ללכת אל בתיהם,  כדרכו תמיד מזמן שהיתה העיר ביתית

כל-כך עד שהיה אפשר ללכת ברגל לכל מקום.

 

מזמן ששב מאירופה בפעם הראשונה נסע במרכבת

המשפחה הרתומה לשני סוסים זהובים,  אבל כשהתקלקלה

זו החליף אותה באחרת רתומה לסוס אחד,  ודבק בה מתוך

מידה של בוז לאפנה גם כשהתחילו המרכבות עוברות מן

העולם ולא נשארו בעיר אלא המרכבות שהסיעו תיירים

והובילו זרי פרחים בלוויות.  אף-על-פי שמיאן לפרוש

ידע שקוראים לו אל חולים אנוּשים בלבד,  אבל הוא ראה

גם בזה צורה של התמחות.  מסוגל היה לומר ממה חולה

סובל לפי מראהו בלבד,  וגברו אי-אמונו בתרופות

מיוצרות וחששותיו מפני הכירורגיה המתקבלת והולכת

בציבור.  הוא היה אומר: "סכין המנתחים הוא ההוכחה

החותכת לכשלון הרפואה." בראייה מחמירה כל תרופה

היא רעל,  כך היה סבור,  ושבעים אחוזים מן המזון הרגיל

מחישים את המוות.  "על כל פנים," היה אומר בשיעור,

"הרפואה המעטה שיודעים,  ידועה לרופאים אחדים

בלבד." מהתלהבות הנעורים שלו עבר לעמדה שהוא

עצמו הגדיר אותה הומניזם פָטָליסטי: "כל אדם אדון

למותו שלו,  ובהגיע שעתו אין בידנו אלא לעזור לו למות

בלי פחד ובלי כאבים." אבל על אף הדעות הקיצוניות

האלה, שכבר היו מכלל הפולקלור הרפואי במקום, הוסיפו

תלמידיו הוותיקים להתייעץ אתו גם לאחר שקנו להם

מעמד משלהם במקצוע כי הכירו שהוא בעל טביעת עין

של רופא,  כמו שקראו לזה בימים ההם.  על כל פנים היה

רופא יקרן ובררן תמיד,  וחוליו היו מרוכזים בבתים

העתיקים שבשכונת המִשְנים למלכים.

 

סדר יומו היה שיטתי כל-כך,  עד שאשתו ידעה לאן

תשלח לקרוא לו בזמן הסיור שלו אחר הצהריים.  כשהיה

צעיר היה נכנס אל קפה דֶה לַה פּארוֹקיה לפני שובו

לביתו,  ושם שיכלל את משחק השחמט שלו עם רעיו של

חותנו ועם כמה מפליטי האזור הקאריבי. אבל למן ראשית

המאה החדשה לא שב אל קפה דֶה לַה פּארוֹקיה עוד,

וניסה לארגן תחרויות ארציות בחסות "המועדון

החברתי".  בעת ההיא בא אל העיר ירמיה דֶה סֶנט אָמוּר,

וברכיו כבר משותקות,  ועדיין אין הוא צלם ילדים.  לא

עברו שלושה חודשים וכל מי שידע להסיע רץ על

לוח-השחמט הכיר אותו,  כי איש לא הצליח להביסו

במשחק.  לד"ר חוּבֶנאל אוּרְבִּינוֹ היתה הפגישה הזאת בגדר

נס,  כי השחמט כבר נהיה לו תאווה שאינה יודעת רוויה,

וכבר לא נשארו לו הרבה יריבים להשביע אותה.

 

בזכותו הגיע ירמיה דֶה סֶנט אָמוּר למה שהגיע בקרבנו.

הד"ר אוּרְבִּינוֹ היה למָגִנו ואיש חסותו בלי תנאים,  וערב

לו בכל ולא טרח כלל לברר מי הוא ומה מעשיו ומאילו

מלחמות נטולות תהילה חזר נכה והמום.  לבסוף הלווה לו

את הכסף לפתוח סטודיו לצילום.  ירמיה דֶה סֶנט אָמוּר

החזיר לו את החוב בקפדנות עד האגורה האחרונה למן

הרגע שצילם את התצלום הראשון של ילד מבוהל מבּרק

המגנזיום.

 

והכל בגלל השחמט,  בתחילה שיחקו בשבע בערב,

אחרי הארוחה,  והרופא היה מקבל יתרונות מוצדקים בגלל

עליונותו הברורה של היריב,  אבל היתרון הזה פחת והלך

עד ששיחקו כשווה עם שווה. לאחר זמן,  כשפתח דון

גָלִילֵאוֹ דאקוֹנְטֶה את הקולנוע הראשון תחת כיפת-

השמים,  היה ירמיה דֶה סֶנט אָמוּר מן הלקוחות המתמידים

ביותר,  ומשחקי השחמט התייחדו לערבים שלא הוצג בהם

סרט חדש. בעת ההיא כבר התיידדו הוא והרופא כל-כך,

עד שהרופא היה הולך אתו לקולנוע,  אבל בלי אשתו,

מפני שלא היתה לה סבלנות להתחקות אחרי העלילות

המסובכות,  ומפני שנראה לה תמיד,  על-פי חוש הריח

שלה,  שירמיה דֶה סֶנט אָמוּר אינו חברה טובה לאיש.

 

לא כן יום ראשון בשבוע.  ביום הזה היה הולך למיסה

גדולה בקתדרלה,  ואחר-כך היה חוזר לביתו ונח וקורא

על המרפסת בחצר הפנימית.  ביום חג דתי לא יצא לבקר

חולה אלא לעתים רחוקות,  במקרה חירום דחוף ביותר,

ושנים רבות לא נענה לכל הזמנה חברתית שאינה בגדר

חובה.  באותו יום ראשון של שבוּעוֹתא הצטרפו בצירוף

נדיר שני דברים לא רגילים - מותו של ידיד וחגיגת

יובל של תלמיד דגול.  אבל במקום לשוב אל ביתו מיד,

כמו שאמר לעשות לאחר שכתב את תעודת הפטירה של

ירמיה דֶה סֶנט אָמוּר,  הניח לעצמו להיסחף אחר סקרנותו.

 

כיוָן שישב במרכבה,  מיד שב ודיפדף במכתבו האחרון

של ידידו והורה לרכב להסיעו אל מען מסובך בשכונת

העבדים הישנה.  ההחלטה הזאת היתה זרה להרגליו

כל-כך,  עד שהרכב ביקש לוודא שאין כאן טעות.  לא,  לא

טעות היא,  המען ברור והאיש שכתב אותו היו גם היו לו

סיבות לדעת אותו היטב.  הד"ר אוּרְבִּינוֹ חזר אל העמוד

הראשון וצלל שוב לתוך שטפון זה של גילויים לא

נעימים,  שהיה בכוחם לשנות את חייו שלו,  אפילו בגילו,

אילו הצליח להכניס בלבו שאין כאן הזיות של חולה

אנוש.

 

השמים התחילו מתקדרים בשעת בוקר מוקדמת,  והיום

היה מעונן וקריר,  אבל לא היה חשש שמא ירד גשם לפני

הצהריים.  בנסיונו למצוא דרך קצרה נכנס הרכב אל

מרצפות-האבנים של העיר הקולוניאלית והוצרך לעצור

פעמים רבות כדי שלא ייבהל הסוס ממהומת בתי-הספר

ומסדרי האחווה הדתיים בשובם מתפילת יום ראשון של

שבוּעוֹתא.  הרחובות היו מלאים זרי-נייר ומוסיקה ופרחים,

ונערות בשמלות מוּסלין צפו בחגיגות מן הגזוזטרות,

ושמשיות צבעוניות בידיהן.  בכיכר הקתדרלה,  שפסלו של

הגיבור משחרר האומה היה כמעט חבוי שם בין הדקלים

האפריקאיים ופנסי הרחוב הכדוריים החדשים, היתה

תנועת המכוניות צפופה בשל היציאה מן התפילה, ובקפה

דֶה לַה פּארוֹקיה המכובד וההומה לא נשאר אפילו מקום

פנוי אחד.  המרכבה של הד"ר אוּרְבִּינוֹ היתה הרכב היחיד

הרתום לסוס,  וגם בתוך קומץ המרכבות שנשארו בעיר

בלטה בגג עור-הלכּה שלה,  המבריק תמיד,  ובהֶתקני

הארד שאינם מתאכלים מן המלח,  ובגלגלים ובמוטות

הצבועים אדום ובשוליים המוזהבים של הדפנות,  כמו

בערבים חגיגיים באופרה של וינה.  ולא עוד אלא שבזמן

שהמשפחות הקפדניות ביותר לא דרשו עוד מן הנהגים

שלהן אלא ללבוש חולצה נקייה,  הוסיף הוא לדרוש מן

הרכב שלו ללבוש בגדי שרד של קטיפה דהויה ולחבוש

כובע של מאלף בקרקס,  ובדבר הזה ראו לא רק מנהג

שאבד עליו כלח,  אלא גם קשיחות ואי-התחשבות בחום

הכבד של האזור הקאריבי.

 

למרות אהבתו השגיונית כמעט לעיר,  עד שהיטיב

להכיר אותה יותר מכל אדם,  לעתים רחוקות היתה לו

לד"ר חוּבֶנאל אוּרְבִּינוֹ סיבה להעז ולצאת ככה בלי היסוס

אל המולת שכונת העבדים הישנה.  הרכּב הסתובב הרבה

ושאל כמה פעמים עד שמצא את הבית.  הד"ר אוּרְבִּינוֹ

הכיר יפה את מועקת הביצות,  את דומייתן המבשרת רע,

את בועות הטובע שלהן,  שבשחרים כה רבים של נדודי

שינה היו עולות אל חדר-השינה שלו,  מעורבות בריח

היסמין של החצר הפנימית,  ועוברות על פניו כרוח יום

אתמול שאין לה ולחייו שלו ולא כלום. והצחנה הזאת,

שפעמים רבות התרוממה בכוח הגעגועים למדרגה של

יופי,  היתה למציאות קשה מנשוא כשהתחילה המרכבה

מיטלטלת בשלוליות הרפש שברחובות,  שהנשרים רבו

שם על שיירי בית-המטבחיים שנסחפו בגאוּת.  שלא

כבתיה של עיר המִשנים למלכים,  שהיו בתי-אבן,  הבתים

שבמקום הזה היו בתים של קרשים דהויים וגגות של

אבץ,  ורובם עמדו על עמודים למגן מפני הצפה של ביבי

השפכים הפתוחים מימי הספרדים.  לכל היתה חזות

עלובה של עזובה,  אבל מבתי-המרזח המזוהמים נשמעו

רעמי המוסיקה הפרועה של חנגת ההוללות של שבוּעוֹתא

של העניים.  עד שמצאו את הבית כבר רדפו חבורות של

ילדים ערומים אחרי המרכבה ולעגו למחלצות

התאטרליות של הרכּב,  עד שהיה אנוס להניסם בהנפות

שוט.  הד"ר אוּרְבִּינוֹ,  שהיה מוכן לפגישה סודית,  הבין

מאוחר מדי שאין לך תמימות מסוכנת יותר מתמימותה

של הזקנה.

 

במראהו של הבית,  שלא היה לו מספר,  לא היה כל

סימן של יחוד חוץ מחלון מכוסה וילאות תחרה ודלת

רבת-רושם שנלקחה מכנסייה עתיקה כלשהי,  ובאלה

בלבד נבדל משכניו שלא שפר חלקם כל-כך.  הרכּב דפק

על הדלת במַקַש,  ורק לאחר שווידא שאכן זה הבית עזר

לרופא לרדת מן המרכבה.  הדלת נפתחה בלי רחש,

ובפנים האפלולי עמדה אשה לבושה שחורים ווֶרד אדום

מאחורי אוזנה.  למרות שנותיה,  שלא היו פחותות

מארבעים,  עדיין היתה מולָטית גאה בעלת עיניים זהובות

אכזריות ושער מהודק אל גולגולתה כקסדה של צמר-

פלדה.  הד"ר אוּרְבִּינוֹ לא הכיר אותה מיד,  אף-על-פי

שראה אותה פעמים אחדות בערפילי משחקי השחמט

בסטודיו של הצלם,  ופעם אחת רשם לה כינין נגד הקדחת

השלישונית.  הוא הושיט לה את ידו והיא אחזה בה בשתי

ידיה,  ולא ללחיצה של ברכה דווקא אלא בעיקר כדי

לעזור לו להיכנס.  לטרקלין היו האקלים והאִוושה הסמויה

של מערה החוֹרֶש,  והוא היה מלא רהיטים וחפצי נוי,

מונחים כל אחד במקומו היאה לו.  הד"ר אוּרְבִּינוֹ נזכר בלי

מרירות בחנות לממכר עתיקות בפריס,  רחוב מונמַרטְר

26,  ביום שני אחד של סתיו במאה שעברה.  האשה

התיישבה מולו ודיברה אליו ספרדית שקשה להבינה.

 

"תראה את עצמך בביתך,  דוקטור," אמרה.  "לא ציפיתי

שתבוא מהר כל-כך."

 

הד"ר אוּרְבִּינוֹ הרגיש כאילו הלשינו עליו.  לבו הסתכל

בה,  ובאבלה הכבד,  ובאצילות כאבה,  ובאותה שעה הבין

שאין כל טעם בביקור הזה,  כי היא יודעת יותר ממנו על

כל מה שנאמר והוסבר במכתבו האחרון של ירמיה דֶה

סֶנט אָמוּר. ואכן ידעה. היא היתה אצלו עד שעות אחדות

לפני מותו,  כפי שהיתה אתו כמעט עשרים שנה -

במסירות וברוך כנוע שדמו דמיון מובהק מדי לאהבה,

ובלי שידע איש על כך בבירה המחוזית המנומנמת הזאת,

שאפילו סודות מדינה הם נחלת הכלל בה. הם נפגשו

באכסניה לַהֵלֶך בפּוֹרְט-אוֹ-פְּרֶנְס,  שבה נולדה היא ובה

בילה הוא את שנותיו הראשונות בתורת פליט,  וכעבור

שנה הלכה אחריו הנה לביקור קצר,  אף-על-פי ששניהם

ידעו בלי כל הידברות שבאה על מנת להישאר. אחת

לשבוע ניקתה וסידרה את המעבדה,  אבל אפילו שכנים

חשדנים ורכלנים מאין כמוהם הלכו שולל אחר מראית-

העין,  כי שיערו ככל אדם אחר שנכותו של ירמיה דֶה סֶנט

אָמוּר אינה מוגבלת להליכה בלבד.  הד"ר אוּרְבִּינוֹ עצמו

שיער כך מטעמים רפואיים מוצקים,  ובשום פנים לא היה

מעלה על דעתו שיש לו לידידו אשה לולא גילה לו זאת

הוא עצמו במכתבו.  על כל פנים לא תפס מוחו איך זה

שני מבוגרים בני-חורין,  בלי עבר,  שעומדים למעלה מן

הדעות הקדומות של חברה סגורה,  בוחרים בקשייה של

אהבה אסורה.  היא הסבירה לו: "זה היה רצונו." יתר על

כן, החיים החשאיים עם גבר שלא היה מעולם כולו שלה,

שלא פעם ידעו בהם את ההתפרצות התכופה של האושר,

לא היו מצב לא רצוי בעיניה.  אדרבה,  החיים לימדוה

שאולי מצב למופת הוא.

 

אמש הלכו לקולנוע כל אחד לחוד וישבו במקומות

נפרדים כמו שהיו עושים פעמיים בחודש מזמן שהקים

המהגר האיטלקי גָלִילֵאוֹ דאקוֹנְטֶה קולנוע תחת כיפת

השמים בין חרבותיו של מנזר מן המאה השבע-עשרה.  הם

ראו את "במערב אין כל חדש",  סרט מבוסס על ספר

שהיה באפנה בשנה שעברה והד"ר אוּרְבִּינוֹ קרא אותו

בלב מתחמץ מן הברבריות של המלחמה.  אחר-כך נפגשו

במעבדה,  והיא ראתה שהוא מכונס בהרהורים נוגים של

געגועים ותלתה זאת במראות האכזריים של הפצועים

הגוססים בבוץ.  והיא ביקשה להסיח את דעתו והזמינה

אותו למשחק שחמט,  והוא נענה כדי לעשות את רצונה,

אבל שיחק בלי ריכוז,  בכלים הלבנים,  כמובן,  עד שראה

קודם שראתה היא שהוא ינוצח בארבעה מהלכים,  ונכנע

בלי קרב.  באותה שעה הבין הרופא שהיא היתה היריב

במשחקו האחרון,  ולא הגנרל חְרוֹנִימוֹ אַרגוֹטֶה,  כמו

ששיער הוא.

 

"זה היה מהלך מעשה-אמן!" מילמל בתמיהה.

 

אין היא ראויה לשבח הזה,  אמרה.  ירמיה דֶה סֶנט

אָמוּר,  שדרכו כבר אבדה בערפילי המוות,  הוא שהסיע את

הכלים בלי אהבה.  כשהפסיק את המשחק סמוך לאחת-

עשרה ורבע,  שכן כבר נָדמה המוסיקה של הנשפים

הציבוריים,  ביקש ממנה שתניח אותו לנפשו - מכתב

הוא רוצה לכתוב לד"ר חוּבֶנאל אוּרְבִּינוֹ,  שהוא בעיניו

האיש הנכבד ביותר שהכיר מעודו,  וידיד נפשו,  כמו

שאהב לומר,  אף-על-פי שהדמיון היחיד ביניהם היה

אותה התמכרות לשחמט,  שבו ראו דו-שיח של השכל ולא

מדע. באותה שעה ידעה שתמו יסוריו של ירמיה דֶה סֶנט

אָמוּר,  ואין לו לחיות עוד אלא כזמן הנדרש לכתוב את

המכתב.  הרופא לא האמין למשמע אוזניו.

 

"אם כן,  את ידעת!" אמר.

 

לא זו בלבד שידעה,  הודתה,  אלא אף עזרה לו לשאת

את היסורים באותה אהבה שבה עזרה לו למצוא את

האושר.  כי זה מה שהיו לו אחד-עשר החודשים האחרונים

- יסורי תופת.

 

"חובתך היתה למסור אותו," אמר הרופא.

 

"לא יכולתי לעשות זאת," אמרה בתדהמה.  "אהבתי

אותו."

 

הד"ר אוּרְבִּינוֹ,  שהיה בטוח שכבר שמע הכל,  לא שמע

מימיו דבר שכזה,  שנאמר בפשטות כה רבה.  הוא היישיר

את עיניו אליה והשתדל בכל חושיו לקבוע אותה בזכרונו

כהיותה ברגע הזה: דומה היתה לאלילת נהרות עשויה

לבלי חת,  בשמלתה השחורה ובעיני הצפע הללו ובוורד

הזה שמאחורי אוזנה.  ימים רבים לפני כן,  על חוף נידח

בהאיטי,  כששכבו שניהם ערומים לאחר האהבה,  נאנח

ירמיה דֶה סֶנט אָמוּר ואמר: "לעולם לא אהיה זקן." היא

שמעה בדבריו החלטה אמיצה להילחם עד חרמה בפגעי

הזמן,  אבל הוא פירש: נחושה החלטתו להתאבד בן

שישים.

 

אכן מלאו לו שישים שנה ב- 23 בינואר השנה,  והוא

קבע את המועד בערב שבוּעוֹתא,  שהיה החג החשוב

ביותר בעיר והוקדש לעבודת רוח הקודש. לא היה פרט

אחד בקורות הלילה שעבר שהיא לא ידעה אותו מראש.

לעתים קרובות שוחחו על זה והתייסרו יחד במירוץ

הימים שאין להשיבו - לא הוא ולא היא אין בכוחם

לעצור אותו. ירמיה דֶה סֶנט אָמוּר אהב את החיים

בתשוקה מחוסרת הגיון. הוא אהב את הים ואהב את

האהבה, ואת כלבו אהב ואותה, וככל שקָרב המועד כן

הלך ונכנע ליאוש, כאילו אין מותו תלוי בהחלטתו שלו

אלא בגורל שאינו יודע רתיון.

 

"כשעזבתי אותו לנפשו אמש לא היה שייך עוד לעולם

הזה," אמרה.

 

היא רצתה לקחת את הכלב,  אבל הוא הסתכל בכלב

המנמנם על-יד הקביים וליטף אותו בקצה אצבעותיו

ואמר: "צר לי,  אבל מיסטר ווּדרוֹ וילסוֹן הולך אתי." והוא

ביקש ממנה לקשור את הכלב לרגל מיטת-השדה בזמן

שהוא כותב,  והיא קשרה קשר מדומה כדי שיוכל הכלב

להשתחרר.  זו היתה אי-הנאמנות האחת שנהגה בו,

וצידוקה נמצא לה ברצונה לזכור את האדון בעיניו

החורפיות של כלבו.  כאן נכנס הד"ר אוּרְבִּינוֹ לתוך דבריה

ואמר לה שהכלב לא השתחרר,  והיא אמרה: "סימן שלא

רצה." והיא שמחה,  כי נוח היה לה לזכור את אהובה המת

כפי שביקש ממנה אמש,  כשעמד מכתיבת המכתב

והסתכל בה בפעם האחרונה ואמר לה: "זכרי אותי

בוורד."

 

סמוך לאחר חצות הגיעה לביתה ושכבה בבגדיה על

מיטתה ועישנה והדליקה סיגריה בסיגריה כדי לתת לו

שהות לגמור מכתב ארוך וקשה,  כך ידעה,  וסמוך לפני

השעה שלוש,  כשהתחילו הכלבים ליילל,  העמידה מים

לקפה,  לבשה שחורים של אבלות כולה,  וקטפה את הוורד

הראשון שהנץ בחצר ביתה עם שחר.  הד"ר אוּרְבִּינוֹ כבר

ידע שעתיד הוא למחות כליל מלבו את זכרה של האשה

הזאת,  שאין לה גאולה,  ונראָה לו שהוא יודע מפני מה -

רק אדם מחוסר עקרונות מקבל עליו יגונות ככה.

 

עד סופו של הביקור המציאה לו עוד נימוקים לכך:

בלוויה לא תשתתף,  כך הבטיחה לאהובה,  אף-על-פי

שלא כך הבין הד"ר אוּרְבִּינוֹ מפּסקה אחת במכתב.  היא

לא תזיל דמעה,  ולא תוציא את שארית ימיה בהתבשלות

במרק הרימה של הזכרון,  ולא תקבור את עצמה חיים

בארבע אמותיה כדי לתפור את תכריכיה,  כמנהג

האלמנות בנות המקום.  את ביתו של ירמיה דֶה סֶנט אָמוּר

תמכור,  אותו ואת תכולתו,  הכל שייך לה עכשיו כאמור

במכתב,  והיא תוסיף לחיות את חייה במקום עלוב ושכוח

אֵל זה שידעה בו אושר.

 

המלים האלה הציקו לו לד"ר חוּבֶנאל אוּרְבִּינוֹ בדרכו

אל ביתו: "מקום עלוב ושכוח אל." לא סתם דיבור היה

כאן.  כי העיר,  עירו שלו,  קיימת ועומדת בלי שינוי בשולֵי

הזמן: אותה העיר הלוהטת המשמימה היא של הפחדים

ועינוגי עצמו בלילות התבגרותו,  שהפרחים מחלידים בה

והמלח מתקלקל,  וארבע מאות שנה לא קרה בה כלום חוץ

מהזדקנות אטית בין עלי דפנה נבולים וביצות מרקיבות.

בחורף גשמים הרסניים ניתכים פתאום ומציפים את

המחראות ועושים את הרחובות לביצות מצחינות.  בקיץ

אבק סמוי נושב כאבקת גיר מלובנת באש וחודר עד

הפינות המוגנות ביותר של הדמיון ברוחות מתערבלות

שמרימות גגות ומעיפות ילדים.  בשבתות המוּלָטים

העניים,  הם ובהמתם וכלי האכילה והשתייה שלהם,

יוצאים להם בהמולה ממשכנות הקרטון והפח שעל גדות

הביצות,  ומשתלטים במצהלות שמחה על חופי הסלעים

של האזור הקולוניאלי.  עד לפני שנים מעטות עדיין נשאו

אחדים מזקניהם את סימן העברות המלכותי שהוטבע

בברזל מלובן על חזם.  כל סוף השבוע הם רוקדים בלי

רחמים ושותים עד אבדן החושים משקה מתוצרת בית,

מַתנים אהבה חופשית בין שיחי איקָקוֹ,  ובמוצאי יום

ראשון,  בחצות הלילה,  הם מקלקלים את שמחותיהם

שלהם במריבות דמים של יד איש ברעהו.  וההמון

הפוחזים והמתפרצים האלה הם שמסתננים בשאר ימות

השבוע אל הכיכרות והסימטאות של השכונות העתיקות,

עם דוכנים של כל דבר שאפשר לקנותו ולמכור אותו,

והם המפיחים בעיר המתה את הלהט הקדחתני של יריד

אדם שריחו ריח דגים מטוגנים - חיים חדשים.

 

השחרור משלטונה של ספרד,  וביטול העבדות לאחר

זמן,  החישו את השקיעה המכובדת שנולד וגדל בה הד"ר

חוּבֶנאל אוּרְבִּינוֹ. המשפחות הוותיקות המיוחסות שקעו

והלכו בדממת ארמונות שפּנימם עירום. ברחובות הצרים

המרוצפים אבנים,  שמילאו יפה כל-כך את תכליתם

בהתקפות פתע ובנחיתות של שודדי הים,  השתלשלו

עשבים שוטים מן הגזוזטרות ופתחו סדקים בחומות

המחוזקות אפילו בבתים השמורים היטב,  ובשתיים אחר

הצהריים לא היה שם סימן חיים חוץ מתרגילי הפסנתר

הלֵאים שנשמעו באפלולית שנת הצהריים. בפנים,

בחדרי-השינה הקרירים,  הרוויים קטורת, שמרו הנשים על

עורן מן השמש כאילו היתה נגע מביש,  ואפילו במיסות

של שחרית כיסו את פניהן בצעיף.  אהבותיהן היו אטיות

וקשות,  ולעתים קרובות הופרעו באותות מבשרים רע,

והחיים נראו להן משוכים עד אין קץ.  בין הערביים,

בשעה המעיקה שבין אור לחושך,  עלה מן הביצות נחשול

מתערבל של יתושים אוכלי בשר,  והבל ענוג של צוֹאת

אדם,  חמים ועצוב,  העיר בעמקי הנפש את ודאוּת המוות.

 

חיי העיר הקולוניאלית עצמם,  שחוּבֶנאל אוּרְבִּינוֹ

הצעיר היה מייפה אותם ברוחו בימי העצבות שלו בפריס,

לא היו אז אלא אשליה של הזכרון.  במאה השמונה-עשרה

היו חיי המסחר שלה המשגשגים ביותר באזור הקאריבי,

ביחוד בגלל הזכות המפוקפקת שנפלה לה,  להיות שוק

העבדים האפריקאים הגדול ביותר בארצות אמריקה.  העיר

היתה גם מקום מושבם של המִשְנים למלכים בממלכה

החדשה של גראנאדה,  שנוח היה להם למשול מן המקום

הזה,  על חוף האוקיינוס של העולם,  ולא מעיר הבירה

הקפואה הרחוקה,  בדֶלף הטורד הנמשך מאות שנים והוא

מערפל את חוש המציאות שלהם. פעמים אחרות בשנה

יתקבצו במפרץ שייטות של גָלֵאוֹנוֹת,  אותן אניות מלחמה

וסוחר,  טעונות עושרן של פּוֹטוֹסי,  קִיטוֹ וּוֶרָאקרוּס,  והעיר

חיתה אז את שנות גדולתה.  ביום שישי אחד,  8 ביוני

1708,  בארבע אחר הצהריים,  הפליגה הגָלֵאוֹנה "סן חוֹסֶה"

אל קאדיס טעונה אבנים ומתכות יקרות ששוויין חמש

מאות מיליארד פֶּסוֹ של הימים ההם,  וסמוך לכך,  מול

הכניסה לנמל ממש,  הטביע אותה אסקדרון של הצי

האנגלי,  ומקץ מאתיים שנה עדיין לא הוצל האוצר מן

המעמקים.  בעושר הזה המונח על קרקעית של אלמוגים,

ובגופתו של הקברניט הצפה על צדה על גשר הפיקוד,

ראו ההיסטוריונים בכתביהם סמל לעיר הטבועה בים של

זכרונות.

 

מעבר למפרץ,  בשכונת המגורים לַה מַאנְגָה,  עמד ביתו

של הד"ר חוּבֶנאל אוּרְבִּינוֹ בזמן אחר.  גדול וקריר היה

הבית,  בן קומה אחת,  ומרפסת של עמודים דוריים נשקפה

אל המפרץ הזה,  אותו אגם של מים מעלים אדי צחנה

וטרוֹפֶת של אניות שטובעו.  מדלת הכניסה ועד המטבח

היתה הרצפה של אריחים שחורים ולבנים כבלוח-שחמט,

ורבים תלו זאת בהתמכרותו הגדולה של הד"ר אוּרְבִּינוֹ,

ולא נתנו את דעתם שאריחים שכאלה היו חביבים על

האומנים הקָטָלוֹנים שבנו את השכונה למתעשרים חדשים

בראשית המאה הזאת.  הטרקלין הגדול תקרתו היתה

גבוהה מאוד,  כתקרת שאר חדרי הבית,  ושישה חלונות

בגובה אדם היו בו,  שפונים אל הרחוב,  ובינו ובין

חדר-האכילה היתה דלת-זכוכית רחבה מאוד מעוטרת

ענפי גפן ואשכולות ענבים ובתולות הולכות שבי אחר

נגינת חלילי פאן בחורשה של ארד.  רהיטי הטרקלין,

לרבות האורלוגין בעל המטוטלת הנוכח לו שם כזקיף

הזה,  היו רהיטים אנגליים מקוריים כולם מסוף המאה

התשע-עשרה,  והנברשות היו של נטיפי בדולח,  ובכל

פינה עמדו אגרטלים של חרסינת-סבר ופסלוני בהט של

אוהבים פגאניים. אבל ההתאמה האירופית הזאת לא

היתה בשאר חדרי הבית,  שכסאות קש וכסנועים וינאיים

ושרפרפי-עור מעשה אומנים מבני המקום היו שם

בערבוביה. בחדרי-השינה היו תלויים על-יד המיטות גם

ערסלים מרהיבי-עין של סַן חאסִינְטוֹ,  וציציות צבעוניות

בצדיהם,  ושם בעליהם רקום עליהם באותיות גותיות

בחוטי משי.  המקום שנועד מלכתחילה לארוחות-ערב

חגיגיות,  על-יד חדר-האכילה,  שימש אולם-מוסיקה קטן

ונוגנו שם קונצרטים אינטימיים כשבאו נגנים מפורסמים

אל העיר.  בשביל לשפר את הדומייה כוסו האריחים

מרבדים תורכיים שנקנו ביריד העולמי בפריס.  גרמופון

חדיש עמד על-יד מדף של תקליטים מסודרים בקפידה,

ובפינה עמד הפסנתר המכוסה משי רקום שהד"ר אוּרְבִּינוֹ

לא ניגן בו שנים.  בבית כולו הורגשו שיקול הדעת

והקפדנות של אשה שרגליה עומדות איתן על הקרקע.

 

אבל בשום מקום לא ניכרה החגיגיות הקפדנית

ששררה בספרייה,  שהיתה קודש הקודשים של הד"ר

אוּרְבִּינוֹ עד שאחזה אותו זִקנה.  שם, מסביב לשולחן

עץ-האגוז של אביו וכורסות-העור, כיסה את הקירות

ואפילו את החלונות בארונות-זכוכית, והעמיד בהם בסדר

כפייתי שלושת אלפים ספרים כרוכים בכריכה שווה של

עור-עגל,  וראשי תיבות שמו מוזהבים על גבם.  שלא

כשאר החדרים,  שהיו גלויים לרעש ולמשבי ריחות רעים

מן הנמל,  היו בספרייה תמיד השקט והניחוח של כנסייה.

הד"ר אוּרְבִּינוֹ ואשתו,  שנולדו באזור הקאריבי וגדלו אפוא

על האמונה התפלה שצריך לפתוח דלתות וחלונות כדי

להכניס קרירות שאינה קיימת בעצם,  הרגישו תחילה

במועקת לב בגלל ההסגר.  עד שראו לבסוף את יתרונה

של השיטה הרומית נגד החום,  שסוגרים את הבתים בימי

הרפיון והתרדמה של אוגוסט כדי שלא ייכנס האוויר

הלוהט מן החוץ,  ופותחים אותם לרווחה לרוחות הלילה.

מאז היה ביתם הבית הקריר ביותר תחת השמש הפראית

של לַה מַאנְגָה,  ועונג היה להם לישון שנת סיֶסטה

באפלולית חדרי-השינה ולשבת על מרפסת העמודים

הקדמית בערב ולראות את אניות-המשא האפורות

והכבדות מנְיוּ-אוֹרְלִינס בעָברן,  ועם דמדומים לראות את

גלגלי-העץ של ספינות-הנהרות באורותיהן הדולקים בין

הערביים מטהרים מדמנת מנוּחות זו של המפרץ בשובל

של מוסיקה.  הבית גם היה הבית המוגן ביותר מדצמבר

עד מרס,  בזמן שרוחות הצפון תולשות גגות וחגות כל

הלילה כזאבים רעבים שמחפשים להם פרצה לחדור בה.

איש לא העלה על דעתו שחיי נישואים נטועים על יסודות

שכאלה,  ייתכן כל עיקר שלא יהיו חיי אושר.

 

על כל פנים לא היה הד"ר אוּרְבִּינוֹ שמח וטוב-לב

כשחזר לביתו בבוקר ההוא לפני השעה עשר,  מבולבל

משני ביקורים שלא זו בלבד שהחמיץ בגללם את המיסה

של שבוּעוֹתא,  אלא הם אף מאיימים לשנות אותו בגיל

שבו נראה הכל כאילו כבר הוגשם ונשלם.  הוא רצה לנום

תנומה קלה לפני ארוחת-הצהריים החגיגית של הד"ר

לאסידֶס אוליביה,  אבל בבואו מצא את המשרתים

מתרוצצים בהתרגשות ומנסים לתפוס את התוכי,  שעף אל

הענף הגבוה של המנגו כשהוציאו אותו מן הכלוב לקצץ

בכנפיו.  תוכי משוגע היה,  בלי נוצות,  שדיבר ולא

כשנתבקש אלא בזמנים לא צפויים כלל,  ובאותה שעה

דיבר בבהירות ובהגיון שאינם רגילים אפילו אצל בני-

אדם.  הד"ר אוּרְבִּינוֹ עצמו הוא שאילף אותו,  ובדבר הזה

נפלה לו לתוכי זכות שלא זכה לה איש במשפחה,  גם לא

הילדים כשהיו קטנים.

 

יותר מעשרים שנה הוא בבית,  ולא ידע איש בן כמה

היה בבואו.  יום-יום לפנות ערב,  לאחר הסיֶסטה,  היה

הד"ר אוּרְבִּינוֹ יושב אתו בחצר הפנימית,  שהיתה המקום

הקריר ביותר בבית,  ושם אזר את כל הלהט והתושייה של

כוח-הפדגוג שבו עד שלמד התוכי לדבר צרפתית

כאקדמאי הזה.  אחר-כך לימד אותו,  מתוך כוונה טובה

סוף עמוד 30