אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות - לוסיה אצ'ווריה - 2004

אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות

לוסִיָה אֶצֶ'וָרִיָה, יערית טאובר בן-יעקב (תרגום מספרדית)

AMOR, CURIOSIDAD, PROZAC Y DUDAS, Lucia Etxebarria

 

 

יצרייך יתלהטו פעמים רבות,  כך היה כתוב במפה האסטרולוגית שלי.  האופק שלך זרוע אהבות עזות ובנות- חלוף.  שרשרת של שמות שזורים בנשיקות.  אחדים שלווים,  אחרים נדיבים.  מהם גבוהים ומהם נמוכים, בהירים או שחרחרים,  מכל המינים,  ותו אחד משותף לכולם; איבר הזכרות המתנועע באי-נחת בין הרגליים.

 

אחדים מהם מתקדמים בבטחה,  הם גבוהים וגאים, נוקשים ועיקשים,  זקופים כתרנים.  רבי און ותחבולה, בטוחים בעצמם,  הגיוניים,  בשלים ונחרצים,  הם חודרים לכול.  הם נכנסים,  תופסים פיקוד וכשהם בפנים,  איתנים ומבוצרים,  הם יודעים שהגיעו הביתה ומה תפקידם.  הם נכנסים ויוצאים,  מתרגשים,  מאיצים,  מתוודעים לגבולות ממלכתם,  קיסרות של לילה,  נסיכות של נשיקה.

 

יש אחרים,  קטנים,  עצבניים וחוצפנים.  הם תגרנים כאלה,  סקרנים,  תמיד ימצאו מקום לשחק,  להתנסות וללכת לאיבוד.  לפעמים הם בורחים לך,  חוקרים מתוקים שכמותם,  נחשים חלקלקים,  מתחמקים כמו הסבון באמבטיה.  מופתעים,  הם גולשים על ירכייך הלחות וחוזרים לטפס,  להוטים וחסרי סבלנות,  מפלרטטים ומדלגים לעבר המפלט החם והלח שהם יודעים שמחכה להם.  דגיגים שמחים ומטפטפים,  שמקפצים מכוח הזרם הפנימי שלך,  ולא אכפת להם איפה ואיך.  הם צעירים ברוחם,  מקִלים ראש אפילו בעצמם.

 

תוכלי לאהוב אותם מאוד אבל הם לעולם לא יהיו שלך.  הם אולי יאהבו אותך יותר,  אבל לעולם לא תהיי שלהם,  חמקמקים ועליזים,  בני-חלוף ונפיצים,  הם לא ישאירו אחריהם לא אבק כוכבים ולא עקבות.  בקושי יישאר לך אותו זיכרון,  מהוסס ומעורר געגוע,  של השעות השמחות,  היחידות שנחשבות,  השעות שחייתְ באמת.

 

 

א. כמו אנורמלית

 

זה היה הזיון הראשון אחרי חודש,  הזיון הראשון אחרי הקטסטרופה.  הרגשתי בודדה.  בודדה עד ייאוש, רעבה לחיבה,  להוטה לליטופים ולגיפופים,  כמהה,  חייתית ורעבתנית כמו פיראנְיה.  זה נשמע לכם מוזר? כולנו זקוקים לחיבוק מדי פעם,  לא? ולא שציפיתי ליותר מדי. אבל לכזה מפח-נפש לא הייתי מוכנה.

 

קודם-כול,  היה לו מה-זה קטן.  כמה קטן? לא יודעת. שנים-עשר סנטים? משהו מזערי,  בכל אופן.  זה היה כל-כך מגוחך - הכלי שלו,  זאת אומרת - שכמעט והצעתי לו שיכניס לי אותו מאחור,  בידיעה שזה לא יכאיב.  איך דבר קטן כל-כך יכול להכאיב? מצד שני,  זה לא בדיוק משהו שמציעים למישהו שכרגע פגשת בבר. בקיצור,  עשינו את זה בצורה המסורתית,  מפותלים זה בתוך זה ומריירים כמו צלופחים.  עצמות המפשעה שלנו נחבטו זו בזו פעם ועוד פעם,  ואני שמעתי אותו מתנשף מעלי כמו מטפס הרים עיקש,  מתאמץ לשווא להגיע לפסגה שלי; אבל האיבר המיקרוסקופי הזה שלו השתפשף לי בעליבות בין הרגליים,  מחליק שוב ושוב בין השפתיים, וכל דחיפונת חדשה היתה לא יותר מניסיון שווא להגיע לנבכי תהום שעומקה ורעבונה היו הרבה מעבר לכוחותיו ולאונו.

 

ולמעלה הבחור המשיך כאילו אין מחר.  אני נהמתי ועשיתי את עצמי מתלהבת,  בתקווה שהוא ימהר,  אפילו מתוך הזדהות,  ציפיתי שההתרגשות המעושה שלי תפעיל את ההתרגשות האמיתית שלו,  אבל איפה! הוא זיין שעות, או מה שנדמה לי כמו שעות,  מזמז אותי והזיל עלי ריר, מרח אותי בשכבות של נשיקות מגושמות וברוק,  שרט לי את הפנים בזיפים מחוספסים כמו נייר זכוכית מספר שבע ואני,  תוך כדי,  חשבתי על זה שאני מוכרחה לישון,  חייבת לישון שש או שבע שעות,  אפילו רק לילה אחד,  כי שבוע שלם העברתי בקצב של ארבע שעות שינה ליום,  החלפתי תנוחות,  ניסיתי את כל הטריקים שאני יודעת,  אבל גם זה לא עזר,  הוא לא גמר. עד שבסוף לא היתה לי בררה ושאלתי אותו אם קרה משהו,  והוא אמר לי שלא,  שהוא פשוט אוהב למשוך את זה יותר מאשר למהר. ואני לא יודעת אם זאת האמת או שהיתה סיבה אחרת,  אמיתית יותר,  שהוא לא רצה לומר לי אותה - כמו שאני לא מושכת מספיק בעיניו,  למשל,  או שכל הערב הוא עשה ביד בשירותים,  מה אני יודעת.  ואל תחשבו שאני זונה חסרת לב; עשיתי מאמצים גדולים להיראות מוקסמת ולא לתת לו להבין שזה כישלון מוחץ,  חוסר התאמה מזעזע מבחינה פיזית וכימית,  אחת החוויות הכי איומות בעשרים וארבע שנותי.  וזה בלי לקחת בחשבון את ייסורי המצפון ואת הפחד שבמפגשים מזדמנים בעידן האיידס.

 

כשנפרדנו,  כמעט הרחתי מה שהוא הרגיש: שלא תהיה עוד פעם.  מה שמצדי היה ממש בסדר.  יכול להיות שאפגוש אותו שוב בבר.  אם הוא לא יצליח להתעלם ממני ולא ימצא ברמנית אחרת שתגיש לו כוסית,  הוא יזמין ממני בפיזור-נפש,  יעמיד פנים שהוא לא זוכר מה קרה. לא אכפת לי.  או אולי כן.  עמוק-עמוק בכל אחת מאתנו מסתתרת שכבה של גאווה שבגללה,  אם את רוצה ואם לא, תמיד כואב לך קצת לדעת שלא היית במיטבך,  שלא הקסמת מספיק.  אולי זה מה שהכאיב לי בבוקר ההוא.  אבל מיד נזכרתי בפעמים שבהן השני התאהב ואני לא, ובתחושה המחורבנת שהיתה לי כשנאלצתי לסבול את הניג'וסים ואת הפרצופים שהתלוו לזה.  תסביך האשמה, הבושה המיותרת!... ונראה לי שקרה הדבר הכי טוב האפשרי: שגם בעיניו לא מצאה חן תוצאת הקרב העקר שלנו,  וזה אף-על-פי שהאגו שלי רעבתני כל-כך שהוא דורש לספק את היריב,  גם אם אני נשארת לא מסופקת.

 

טריקת הדלת של הדירה הצטלצלה בתוכי,  הדיה מוגברים פי אלף.  כדי לעמעם את הרעש קברתי את ראשי בתוך כרית והתחלתי לפלוט יבבות שנבעו מחזי,  פרצו ונדחקו החוצה.  הציפית נרטבה תוך כמה שניות,  ולובנה האינסופי ערפל את עיני.  ראיתי מולי את איאן,  איאן לנצח,  שדמותו הקפואה הוטבעה על הרשתית שלי כמו בתשליל,  דמות חקוקה בברזל מלובן,  שאפילו חודש שלם של אקסטות לא הצליח למחוק.

 

השתוקקתי לחזור לגיל שבע,  גיל בלי הערות זדוניות ובלי טרדות,  כשלא ידעתי מה זה סקס וגם לא עניין אותי, אותו מצב של בוּרוּת מאושרת שלעולם לא אדע עוד. ארבעה דברים הביא לי הגיל,  ועל ארבעתם הייתי מוותרת בשמחה: אהבה,  סקרנות,  נמשים וספקות.  ותארו לכם שהמשפט הזה בכלל לא שלי.  הוא של דורותי פרקר

(Four be the things I'd be better without

 – love, curiosity, freckles and doubt.).

 

 

ילדוּת.  אני סוחטת את המוח וצוללת בחיפוש אחר זיכרונות: אני רואה את עצמי,  ראשן עם שיער מתולתל אסוף על הקודקוד בסרט כחול ענקי.  ואני לבושה בתלבושת האחידה האיומה של בית-הספר; חולצה לבנה, וֶסט וז'קט כחול,  חצאית קפלים בצבע כחול-צי שהמכפלת שלה תפורה ורצועת המותניים שלה מקופלת,  כי אצלנו במשפחה היו צריכים לחסוך וקיוו שהחצאית תחזיק לפחות ארבע שנים. אני לא מכירה אף אחת שלא רצתה בילדותה להיות בן,  לפחות לפעמים. לא שהיינו מוותרות על המשחק בגומי ועל עוגות הבוץ בחצר בית-הספר,  אבל זה לא אומר שלא קינאנו בחופש של הבנים ששיחקו כדורגל במסדרון והרגו לטאות קטנות ברוגטקה.  ואת זה לא יכולנו לעשות,  כי זה היה קטע רק של בנים.  אנחנו היינן צריכות לחזור הביתה בתלבושת נקייה ומצוחצחת כשהסרט של הקוקיות במקום,  ומההתחלה הבהירו לנו טוב-טוב שמשחקי ילדים ושמירה על הדימוי שלנו ממש לא הולכים טוב ביחד.

 

כשהלכתי לבית-הספר,  נורא עצבן אותי שאלוהים הוא גבר.  מרגע שהסבירו לי שאלוהים הוא גבר,  מיד התחלתי להרגיש יותר קטנה,  כי ככה פתאום,  בלי התראה,  נעשיתי בנאדם סוג ב'.  אם אלוהים יצר אותי בצלמו ובדמותו,  למה הוא ברא אותי ילדה,  כשהוא בעצמו זכר? ולא סתם זכר, אלא אלוהים האב,  שבתפילה התייחסנו אליו בתור אבינו שבשמים.  אבא שלי,  למשל,  עזב את הבית כשהייתי בת ארבע,  ככה שלא ממש החזקתי מחובות אבהיות וגם לא האמנתי שמישהו,  רק מעצם היותו אבא שלי,  מחויב להקדיש לי תשומת-לב מיוחדת.  חוץ מזה שאלוהים הוא בן,  והגיוני שיטפל קודם-כול בדומים לו,  כמו למשל בחבורת המטומטמים שהרעישה מעבר לגדר,  הבנים של המָריסטים (חברים באחת מקהילות הדת המקודשות למריה), אלה שהיינו פוגשות באוטובוס.  להם הרשו לשחק בכדור ולטפס על עצים,  ולא היה להם שום סרט מגוחך שהיו צריכים לשמור עליו שלא יזוז מהמקום.

 

לנו,  הבנות,  בגלל שלסבתא-של-הסבתא-של-הסבתא שלנו התחשק לאכול תפוח שהיא לא היתה אמורה לאכול, השאירו רק את השיירים. לא יכולנו להיות כמרים,  לא יכולנו לברך על הגביע ולשתות יין מוסקט ולשיר בכל הכוח באפוד ירוק את מזמורי יום א' לפני המזבח; המקסימום שיכולנו לשאוף אליו היה להיות נזירות, ללבוש גלימה שחורה שתכסה את שערנו המגולח בתער, ללבוש בגדים גזורים רע שיגיעו לנו עד כפות הרגליים, ולהפחיד את הילדות החדשות שמגיעות לבית-הספר בסיפורים על קלחות ולהבות.  נזירות מסכנות.  נמלים נבובות עם שליחות מפוקפקת,  שנכנסו למסדר בגלל שברחו מאב עריץ,  מבית חסר כול או מהבושה החברתית של רווקות שאף אחד לא רוצה בהן.  פרצופים עכבריים רחוצים בסבון של סודה,  שריח תמידי של קמפור היה נפלט להן מבין רשרושי הגלימות וקפלי הרפיה השחורה, ומציף את מסדרונות האבן האינסופיים.  אף אחת מאתנו לא רצתה לגמור נזירה.  אני בטח שלא.  מיסיונרית עוד איכשהו,  אבל נזירה? בחיים לא.  חוץ מזה,  אמא שלי כבר התנדבה לשכנע אותי שזה העתיד הכי נורא שיכול להיות לי.  היא לא אמרה לי את זה ישר בפנים,  אבל הבנתי בעצמי,  כי שמעתי אותה חוזרת ואומרת לאחותי רוזה שתתקשט קצת,  ותתעניין קצת יותר בבחורים,  כי אחרת בסוף היא תיאלץ להיות נזירה.  ומהנימה שהיא הדגישה בה את המילים "להיות נזירה",  יכולת להבין תכף ומיד שמבחינתה אחותי צריכה לרוץ מיד לרחוב,  מאופרת ומסורקת כמו שצריך,  ולחייך לכל בחור שעובר.

 

בקיצור,  נשארה לנו הברֵרה להיות נזירות ולראות את עצמנו כבנותיה של מריה.  בעיני,  הקטע הזה של הבתולה מריה תמיד נראה כמו פרס תנחומים (למרות שתמיד נזהרתי מאוד לא לומר את זה),  כי הפסל שלה שעמד בכנסייה היה קטן בהרבה מזה של ישו,  אותו ישו צלוב, מדמם ומפחיד,  רב-רושם וכמעט יפה,  ישו הסובל והכחוש, מעץ כאוב שגולף לשרירים ולגידים.  הדמות הקטנה שניצבה לשמאלו התגלתה כברייה בעלת תווי פנים ילדותיים,  שיער בצבע החיטה,  עיניים כחולות,  דהויות מדמע,  לבושה גלימה לבנה שמעליה כסות כחולה בהירה, ועל ראשה נזר כוכבים.  היא הזכירה לי במעורפל את אמי, בהבדל דק אחד: על שפתיה של דמות אם האלוהים הצטייר חיוך קליל של נועם,  שבשום אופן לא היווה חלק מרפרטואר ההבעות של אמי שלי. שנים אחר-כך נודע לי שאמו של ישו המשיח היתה יהודייה מהגליל וסביר להניח שהיתה שחרחורת.  אבל דמות הפסל הבלונדיני בכנסייה נחקקה בראשי עד כדי כך,  שתמיד כשחשבתי על ישו המשיח או על אמו דמיינתי אותם בלונדינים.

 

בבית-הספר שלנו הקדישו אותנו לבתולה בגיל ארבע. החיים היו קלים אז.  כמה מתוק היה לתת יד ולהיות מובלת בנתיבים מוכרים וידועים:  אני זוכרת,  פחות או יותר,  את טקס ההקדשה: אנחנו, הבנות, מעדנו והתקדמנו במעבר בין הספסלים שבכנסייה,  מהדקות בין ידינו חבצלת עצומה ולבנה,  שהיתה כמעט גדולה יותר מאתנו, והנחנו אותה על המזבח לרגלי הבתולה.  אחר-כך הכומר נתן לנו מדליון שהסמיך אותנו להיות "בנותיה של מריה", וכאן המקום לציין שלא בחרנו לשאת בעול כה כבד,  וזאת משום שאף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו רוצות בכלל להשתתף בקרקס הזה.

 

היה שוני מהותי בין "בנותיה של מריה" לבין "חיילי האלוהים",  התואר שנשאו בו הבנים אצל המריסטים. השוני חיזק את הרעיון שנגזר עלייך מלידה לשבת בחיבוק ידיים מתסכל: התחלת בתור ילדה שאסור לה לטפס על עצים,  וגמרת בתור בחורונת טובה וצייתנית שאף פעם לא מרימה את הקול.

 

בסופו של דבר,  ישו ארז את המזוודות ויצא לתור את הארץ,  כשהוא מלקט תלמידים פה ושם,  מרבה לחמים ודגים,  מחיה מתים,  מרפא חולים,  הולך על פני המים, ממיר את דתם של שרי מאה ומככב במשתאות. אבל הבתולה,  מה עשתה הבתולה בחייה? הבתולה,  עם כל זה שהיא "אם האלוהים",  היא בסך-הכול דמות משנית בכתבי הקודש,  באיורים של הקטכיזם (מונח נפוץ לספרים שהכילואת עיקרי התורה הנוצרית והיו נפוצים בימי הביניים (מן המילה היוונית "לחנך")) היא מופיעה דוממת וכנועה על גבי ענן,  כפות ידיה שלובות על חזה,  ועל פניה מעין שעמום סבלני.  גם הנסים שהיא חוללה הם מדרגה שנייה.  יובלות לקח לוותיקן עד שהכירו בהתגלויות האלה.

 

לסיכום: בילדותי העדפתי,  כמו כולן,  להיות בן.  וגם אם אִתרע מזלי להיות בת,  כבר אז התחילה להתהוות במוחי הקטן המחשבה שלא ממש בא לי להישאר בתולה.  מאהבת העולם הזה נגזר עלי מן הסתם לאבד את העולם הבא.  מה לעשות.

 

בגיל אחת-עשרה הגיע הנורא מכול.  כמה אכזריים הם החיים כשמישהו גוזל את הילדות שלך בנחמדוּת... את משחקת לך בכיף בבובות,  ופתאום הנזירות מגלות לך את "הסוד הגדול של הבריאה".  מסתבר שמן הטעם הפשוט שנולדת ילדה,  האל הניח בתוך גופך אוצר שכל הזכרים בעולם ינסו לגזול אותו ממך בכל מחיר,  ואילו המשימה שלך היא לשמור שלא יחללו את האוצר הזה ולהפוך את גופך למקדש בלתי-חדיר,  להאדרת האל,  ברוך שמו. תחילתה של האחריות הזו תגיע ביום המיוחד שגופך יעניק לך לראשונה כמה טיפות דם,  שיזכירו לך את הקורבן שעלייך להקריב למענו על מנת לגמול לו על מה שהוא,  האל,  עשה בזמנו בשבילך.

 

כל הסיפור על הדם והאחריות והמקדש שצריך לשמר והקורבן,  הטיל עלי אימה כזו,  שביום שהגיע המחזור הראשון שלי נשמרתי מאוד שלא לספר עליו לאף אחד וגנבתי לאחיות שלי את התחבושות ההיגייניות.  לא הרגשתי מסוגלת להתמודד עם האחריות החברתית והמוסרית שמצבי הנרכש החדש כאישה עמד להעמיס על כתפי הקטנות,  כתפי ילדה שטוחה לגמרי.

 

מצחיק אותי להיזכר בזה עכשיו,  כשכבר שלושה חודשים לא קיבלתי.  ולא,  אני לא בהיריון.

 

וגם אל תחשבו שאכפת לי כל-כך מהאַמֶנוֹרֵיאָה הזאת - שזה שמה המדעי של הבעיה שלי.  כי האמת היא שזה לא מי-יודע-מה נעים להסתובב עם טפטוף של דם דביק מהמפשעה,  או להיות מוטרדת בשאלה אם יש לך או אין לך "טמפקס" בתיק למקרה שפתאום את מוצאת את עצמך באמצע מסיבה ורואה שהמכנסיים הכי טובים שלך הולכים לעזאזל.  שלא לדבר על ההתכווצויות,  והכאבים,  והמצב- רוח הרע של התסמונת-טרום-מחזור וכל הדברים האלה. ומה עם הכלבים שהולכים אחרייך ברחוב כי יש לך ריח של כלבה מיוחמת? אני זוכרת פעם אחת בתחנת אוטובוס, שכלב רחוב אחד התחיל להתחמם משהו פחד וניסה לעלות עלי.  יצא לו מהשטרונגול משהו ורוד ומבריק. הייתי אז מאוד צעירה וכמעט מתתי מבושה.  ניסיתי לדחוף אותו ממני במטרייה,  אבל כלום,  נראה שזה רק מדליק אותו עוד יותר.  מה אני יודעת,  אולי זה היה כלב מזוכיסטי.  איזה קטעים.  בקיצור,  מבחינתי,  אין בעיה,  אין לי מחזור ואני מרגישה סבבה.  אבל הגינקולוגית שלי חשבה אחרת,  והכריחה אותי לצאת לאודיסיאה שלמה במעבדות ובבתי-חולים,  כדי שיחזירו לי את קשר הדם לעולם.

 

 

בדיקות ראשונות: בדיקת דם ואולטרסאונד.  בהתחלה הרופאה לא ראתה שום דבר יוצא דופן,  והחליטה שהגורם לבעיה שלי הוא סְטְרֶס.  זה נשמע לי קצת מגוחך.  אני בסך-הכול בַּרמֶנית,  ואנחנו הברמניות לא סובלות מסטרֶס. ושתדעו שמתאים לי מאוד להיות ברמנית ואני לא רואה בזה שום דבר רע,  אף-על-פי שהאחיות שלי מתעקשות לומר לי שאני צריכה להקדיש את זמני למשהו יותר רציני.  בדרך-כלל אני עונה להן שאם הייתי יכולה,  כבר הייתי עושה את זה,  אני הרי לא טיפשה.  וזה המקום להבהיר,  בניגוד למה שרוב האנשים חושבים,  שלהיות ברמנית בבר אופנתי זה לא אומר להיות מטומטמת,  ממש לא,  כי ככה יש לי יותר זמן לקרוא או לגמור את התזה שלי,  וכרגע מאוד נוח לי בעבודה,  אפילו שאין לי ביטוח לאומי או חוזה קבוע או יציבות משום סוג שהוא,  וגם לא שום פרט מהפרטים האלה שהאחיות שלי כל-כך מחזיקות מהם. אבל בחייכם,  רדו ממני,  זאת עבודה,  ואני מתפרנסת ממנה,  וזה מה שחשוב.

 

אבל ברור שאין מי שיכניס את זה לראש של האחיות שלי,  שכל היום מזיינות לי את השכל שכריסטינה,  את לא יכולה להמשיך ככה,  וכריסטינה,  מה תעשי עם החיים שלך... איזה כבדות! אחותי רוזה,  שהיא מנהלת בעמדה בכירה,  חושבת שכולנו צריכות להיות כמוה ולהגיע הכי גבוה שאפשר,  ונדמה לי שבשבילה אחות ברמנית זה אותו ביזיון כמו אחות זונה בשביל סיציליאני.  לשיטתה,  אין קל מלחשב ולמצוא את ערכו של כל אדם; מחשבים את הממוצע של גורמים שונים כמו מספר האפסים בחשבון העו"ש שלו,  מספר המטרים המרובעים של המשרד שלו או מספר הכפופים לו,  ולפי זה נותנים לו ניקוד מאחת עד עשר.  זה בגלל שהיא גאונה או משהו; היא מסוגלת להביא לך את השורש המרובע של מספר בן ארבע ספרות בלי עיפרון ובלי נייר,  ויודעת בעל-פה את ערי הבירה של כל הארצות בעולם,  אפילו הנידחות ביותר.  אבל כאילו כדי לאזן את הגאונות שלה,  היא קצת קוקו.  בקושי מתחברת עם אנשים.  יש לה אופי כל-כך הרמטי עד שהיא נראית לי ארוזה בוואקום.

 

גם האחות השנייה שלי,  אנה,  היא לא בדיוק סמל היציבות הנפשית.  לפני שבועיים התקשרה אלי אמא שלי, מוטרדת מאוד,  כדי לדבר אתי עליה. ברגע ששמעתי את הקול הצונן והמאופק שלה בצד השני של הקו,  ישר ידעתי שמשהו רע קרה,  כי אמא שלי לא נוהגת להתקשר אלי ככה סתם,  הטלפונים שלה,  המתוכננים והמעטים,  דורשים הצדקה ממדרגה ראשונה,  סיבה רצינית שתאלץ אותה להעז ולחצות את הגשר השביר,  העשוי מקלעת של תוכחות מצועפות והנחות מגוחכות,  שמתחנו מעל התהום שבינינו.  אתם לא יודעים כמה קשה לי,  כמה כואב לי, להודות שהקשר היחיד שנשאר ביני לבין מי שנתנה לי חיים מושתת על חשד הדדי.  אז אמי דיברה על אחותי והסבירה לי כמה מדאיג אותה שאחותי אנה,  עקרת-הבית הסופר-אחראית,  המתוקה והמנומסת ללא דופי,  בוכה בלי הפסקה כבר די הרבה זמן ויורדת במשקל שממש רואים, וכשהיא דיברה,  אני נאלצת להודות שהרגשתי כאילו היא מדברת על זרה גמורה.  מפני שלמען האמת,  מאיפה יהיה לי מושג מה שלומה של אחותי אנה? בינינו,  אנחנו לא ממש מדברות,  ונדמה לי שאני זוכרת שלא דיברנו גם כשגרנו באותו בית (מאז עברו איזה אלף שנה,  או כך נדמה לי).  בואו נודה: בעיניה,  אני זנזונת.  ובעיני,  היא עקרת-בית משעממת.  בזה מסתכמת אחוות האחיות בינינו. ואף אחת לא אוהבת לדבר על המשפחה שלה,  משום שפתאום מסתבר שאין לה שום קרש להיאחז בו בלב השיטפון הכללי הזה של משפחות מתפצלות,  עבודות מזדמנות,  יחסים קיקיוניים ומין נגוע.

 

אבל אם נחזור אחורנית,  כי סטיתי לגמרי מהמסלול, כלומר נחזור לבעיות הגינקולוגיות שלי,  הבדיקה השנייה היתה גרֵדה (כדי לא לזעזע אתכם אחסוך מכם את התיאור של השגת ביופסיה מהשחלות) ואז החליטה הרופאה שלבעיה קוראים "אֶנדוֹמֶטְריוזיס",  שזה כמו גוש של תאים מתים,  או משהו כזה,  שמצטבר ברירית הרחם וחוסם אותה. מסתבר שהאנדומטריוזיס הזה הוא אחת הסיבות העיקריות לעקרות אצל נשים,  ואני לא ידעתי.  אז רשמו לי כמה כדורים שעשו אותי חולה לגמרי,  הקאתי והיו לי בחילות, שלא לדבר על כאבים,  התכווצויות איומות,  כאילו פתחו לי את הקרביים במלקחיים.  יומיים גיששתי ברחוב,  בין בניינים שנראו מטושטשים לעיני המתערפלות,  כשאני נאלצת לעצור כל שלושה צעדים ולירוק נוזל מרה עכור שזרם לי בפה בלי הפסקה.  ובכל-זאת לא קיבלתי מחזור.

 

הבדיקה האחרונה,  המכרעת,  היתה ספירה הורמונלית. והמסקנה שהרופאה הגיעה אליה אחרי ארבעה שבועות של אנליזות,  בדיקות אולטרסאונד,  גרדות,  ספירות ופלישות כאלה ואחרות לאיברַי המוצנעים,  למקדש הזה שחולל פעמים רבות כל-כך,  היא שאני סובלת מ(תחזיקו חזק) "עודף טסטוסטרון".  איזה שם בן-זונה יש להורמון הקטן הזה.  ולשם הבהרה: מסתבר שטסטוסטרון הוא הורמון זכרי,  ואסטרוגן הוא נקבי,  ובגוף האנושי,  בכל גוף אנושי, יש גם מזה וגם מזה,  והיחס ביניהם מגדיר את המין.  יתרון לאסטרוגן: נקבה.  יתרון לטסטוסטרון: זכר.  ולי,  דווקא לי, יש יותר טסטוסטרון ממה שצריך היה להיות ולכן אין לי מחזור.  מי היה מאמין,  עם הציצים האלה והירכיים האלה. אני,  שנראית כמו האמ-אמא של הנקבות,  מסתבר שיש לי יותר מדי הורמונים זכריים.

 

ותראו איזה צירוף מקרים: אחרי יומיים אני מוצאת ב"קוסמו" מאמר בנושא.  ב"קוסמו" היה כתוב שבארץ היֶנקים התחילו לתת טסטוסטרון לנשים בגיל העמידה, כדי לראות אם זה יסדר להן את החיים ויפסיק להן את גלי החום, וגילו שלנשים שטופלו בטסטוסטרון הליבידו זינק לשמים.  תארו לכם את הנשים המסכנות האלה,  בלי שליטה,  בלי בושה,  קופצות על הדוור,  על החלבן,  על מחלק העיתונים,  על כל גבר שישים להן אותו מקדימה.  אז הרופאים ערכו מחקר רציני על התופעה והגיעו למסקנות הבאות: אחת,  שלנשים בעלות עודף טסטוסטרון כמונו יש דחפים מיניים מוגדרים יותר מאשר לשאר,  ושתיים, שאנחנו יותר תוקפניות והחלטיות.

 

מאז שמלאו לי חמש-עשרה ונמאס לאמא שלי לסבול את המצבי-רוח שלי,  היא שלחה אותי לערמה רצינית של פסיכולוגים,  בזה אחר זה.  חצי מהחיים בזבזתי בניתוח הסיבות האפשריות לרגשות ולתגובות שלי.  ההפקרות הבלתי-נשלטת שלי,  ככה הם טענו,  אינה אלא חיפוש אחרי דמות אב.  המריבות עם אמי - ניסיון נואש להגדיר את אישיותי על דרך העימות.  אבל לפי הספירה ההורמונלית שלי,  מסתבר שיכולתי לחסוך לעצמי את כל אותן שעות אינסופיות שהייתי שרועה על איזו ספה וניסיתי לחזור בזמן עד למזון התינוקות הראשון שאכלתי, כי - הייתם מאמינים? - ההסבר לתשוקות ולהתפרצויות שלי הרבה יותר פשוט: סתם עודף הורמונים.

 

ואותו הדבר עם רוזה,  אחותי המאופקת.  תמיד חשבנו שהיא בחורה מוזרה ומופנמת כל-כך מפני שהעזיבה של אבא שלנו,  שהסתלק ככה בפתאומיות,  בלי לומר לנוכלום,  השפיעה עליה קשה.  אבל מסתבר שגם היא הלכה לפסיכיאטר (כן,  אני יודעת שהבית שלי מזעזע,  שתי אחיות הולכות לפסיכיאטר והבכורה בוכה בדיכאון של החיים),  והרופא הסביר לה שהכול בגלל שיש לה שיבוש במאזן הסרוטונין.  זאת אומרת שלאחותי חסר חומר שפועל כמקשר בין תאי העצב במוח.  ככה שעכשיו רוזה מכורה לפרוזאק,  סם פלאי וחוקי שאמור לכאורה להסדיר את רמות הסרוטונין שלה ויעשה ממנה אישה חדשה.  נחכה ונראה.

 

 

אז ככה.  לי יש יותר מדי טסטוסטרון ולה חסר סרוטונין.  וככל שזה תלוי בעודפים או בחוסרים האלה, לבעיות שלנו אין שום קשר לנסיבות אישיות או משפחתיות אלא להרכב הכימי של המוחות או השחלות שלנו.  ככה שפרויד,  לַקַאן,  יונג,  רוג'רס - פישלתם, חברים יקרים. אבל אני שואלת את עצמי אם זה לא עובד הפוך: אם החיים לא שינו אותנו עד כדי כך שהמוח של רוזה הפסיק לייצר סרוטונין והשחלות שלי התחילו להפריש טסטוסטרון כמו משוגעות,  ולכו תדעו מה קרה לאיזה איבר מאיבריה של אנה. כי עד כמה שאני זוכרת, נדמה לי שהיה זמן,  כשהייתי מאוד-מאוד-מאוד קטנה, שבו היינו משהו שדומה למשפחה נורמלית,  ואחיותי ואני סיפרנו אחת לשנייה סיפורים בחושך,  מתחת לשמיכות, ולא היינו מדוכאות,  מעוצבנות ובוכיות כל היום,  ולא ירדנו אחת על השנייה כל הזמן; וכולם חשבו שאנחנו די נורמליות,  יפות ומתוקות,  ילדות חמודות. לסיכום,  מה בא קודם,  הביצה או התרנגולת? האם הגוף שולט בנו או אנחנו שולטות בגוף? שאלה מעניינת.

 

בינתיים,  הגינקולוגית מתעקשת שאקח כדורים חדשים, ואני מתנגדת; קודם-כול,  כי לא מתחשק לי לחזור להקיא ולסבול מבחילות ומהתכווצויות; ושנית,  כי אני לא בטוחה שמתחשק לי שיחזור לי המחזור,  ודבר שלישי,  מאז שאיאן עזב אותי,  או אני עזבתי אותו,  או נפרדנו - מאז חלף חודש,  חודש של סיוט - כמעט לא בא לי להזדיין,  ואם בנוסף לזה עוד אפחית את רמת הטסטוסטרון שלי,  אני חוששת שהליבידו שלי יצנח לגמרי. נכון,  האחיות שלי מציקות לי הרבה על זה שאני מופקרת וטורפת גברים, אבל מה אתם רוצים שאני אומר? ככה אני,  אם בגלל שאבא שלי עזב אותנו,  ואם בגלל שיש לי עודף טסטוסטרון,  ככה אני וטוב לי,  ולא בא לי לוותר על התענוג המוחשי היחיד שיש לנו בחיים.

 

 

ב כמו בִּמקום

 

החיים היו צריכים להיות כמו לוח שנה,  שבכל יום אפשר יהיה לתלוש דף ולהתחיל דף חדש.  אבל הם דווקא כמו שכבות גיאולוגיות.  בחיים הכול מצטבר,  הכול משפיע.  הכול קשור.  המבול של היום יכול להיות רעידת האדמה של מחר.

 

כשהייתי בת שלוש-עשרה ודוֹנוֹסטי היתה בשבילי רק העיר שסבא וסבתא שלי גרים שם,  היה לי מנהג,  לטייל עם ידידי מִיקֶל לאורך המזח.  מיקל וכריסטינה,  תמיד יד ביד.

 

מיקל היה ילד בן שלוש-עשרה,  מבילבאו,  שגר בבניין הגדול הצמוד לשלנו.  בקיץ ההוא אמא שלו חלתה ואושפזה בבית-חולים.  נראָה שזה יהיה סיפור ארוך,  ולכן אבא של מיקל החליט לשלוח את בנו יחידו לבלות את החופשה אצל אחיו,  הדוד של מיקל,  בסן סבסטיאן.  אבל לדוד,  מורה בתיכון,  רווק ומופנם,  לא היו לא זמן ולא כוח להשקיע באחיין שלו,  כך שהבחורון המסכן נידון לנדוד בחצר הבניין,  לרדוף אחרי לטאות ולזרוק אבנים על חתולים.  מהר מאוד הכרנו ומיד נדבקנו זה לזה בדבק נגרים.

 

הבילויים שלנו היו שגרתיים למדי: דנו בשאלה אם לשבלולים צריך לקרוא שבלולים,  חלזונות,  או בֶּרָלֶה,  ואם לסרטנים קוראים חסילונים או לובסטרים.  אחר-כך היינו ממציאים בדיחות על שלט של תחנת המשמר האזרחי, שפצצה מזדמנת העיפה חלק ממנו,  והפכה את הסיסמה האפית "כולם למען המולדת" לסיסמה הנקייה יותר "כולם למען מולדת".  מיקל סבר ש"מולדת" הוא שמה של אחת הפרוצות המצטיינות מהרובע הישן - שגבולותיו מתחילים בדיוק מאחורי התחנה - ושהיא בטח בחורה מאוד פופולרית בקרב השומרים הצעירים.  אחר-כך רדפנו אחרי יונים בפארק,  וניסינו לשווא להכניס בעיטה לאחת מהעכברות המכונפות האלה.  ובסוף,  כשירד הערב ואורות הנמל התחילו להידלק,  נשענו על המעקה המשקיף אל החוף והסתכלנו בים הרבה זמן.  "תאר לעצמך," הייתי אומרת,  "שבוקר אחד אתה יורד לחוף ורואה שהאי סנטה קלרה נמצא במקום הר אוּרגוּל,  והר אורגול במקום סנטה קלרה.  אתה משפשף טוב-טוב את העיניים,  מנסה לשכנע את עצמך שזאת רק הזיה מההנגאובר,  אבל אתה מביט שוב והנה הם מולך,  ההר באמצע והאי משמאל,  והכי נורא זה שאף אחד לא שם לב,  רק אתה.  מה זה,  עבודה של האנשים ממאדים? ההתחלה של תוכנית 10? (סרט מדע בדיוני של טרנט האריס, "תוכנית 10 מהחלל החיצון") חזרתי על הבדיחה כמעט בכל ערב, ותמיד היא הצחיקה אותנו. ובכל בוקר,  כשהלכנו לים,  הדבר הראשון שעשינו היה לוודא, באנחת רווחה,  שגם ההר וגם האי עדיין נמצאים במקומם.

 

כשנגמרה החופשה הבטחנו זה לזו שבעתיד נמשיך להתכתב ולדווח אם ההר והאי לא החליטו להתחלף.

 

השנים חלפו,  שנינו חזרנו לדונוסטי,  מסיבות שונות, אבל אף אחד מאתנו לא שלח את הגלויה המובטחת.  עבר הרבה זמן בלי שהתראינו או אפילו דיברנו בטלפון.

 

אף-על-פי שלא אמרנו את זה,  היינו מאוהבים.  אבל האהבה לא נשארת לנצח.

 

האי סנטה קלרה,  מכל-מקום,  לא זז ממקומו.

 

אחרי שנים ביליתי את החופשה הראשונה שלי עם איאן בדונוסטי,  ומאז נותרו טיילת "לה קוֹנְצָ'ה",  היונים בפארק, צדודיתו של סנטה קלרה והמעקה הצופה לחוף קשורים בו ללא הפרד.  סן סבסטיאן כבר חדלה להיות ביתם של הסבים שלי,  עם הבניין הגדול והמאובק והטיולים עם מיקל על המזח,  אלא פשוט העיר שאיאן וכריסטינה גילו שם את האהבה.  ובימים האחרונים,  כשכל כלי התקשורת לא מפסיקים לברבר על פסטיבל הקולנוע בסן סבסטיאן, אני לא מתקרבת לאף עיתון ולא פותחת טלוויזיה,  כי אני לא יכולה לשאת את המראה של מלון "ויקטוריה אֶאוּחֶנְיה" או של המזח או של הפארק או של החוף,  ועוד פחות מזה את המראה של האי סנטה קלרה.

 

ולכן רק הסרטנים,  או הלובסטרים,  או החסילונים,  או איך שלא קוראים להם,  מעזים לקפוץ בלי חשבון בין הסלעים דרך סדקים עמוקים מאות מונים מאורך גופם.

 

רק הסרטנים.

 

 

ג כמו ג'וב

 

אלוהים ברא את העולם בשישה ימים. קצת אחר- כך הוא גירש את אדם מגן עדן והעניש אותו ואמר שבזיעת אפו יאכל לחם.

 

חברת "אפל" מייצרת כמה מיליוני מחשבים בשנה. מיליוני עולמות וירטואליים מעוצבים יום-יום בידי בוראי עולמות בני עשרים ושבע,  מיקרו-עבדים של רמת איי-קיו ללא שיעור... בקרב שבטים אפריקניים,  גבר בוגר עובד בממוצע תריסר שעות בשבוע.  גבר אירופי עובר בהרבה את הארבעים.  כך מתעלה הקדמה על האל בכול,  גם באכזריותה.  לכן אנחנו אוהבים כל-כך גני עדן מלאכותיים: בגלל הגעגוע לזמנים טובים יותר.

 

כשעזבתי את הבית עבדתי איזו תקופה במשרד של חברת מחשבים בינלאומית.  חומרה.  כלומר,  מחשבים, מדפסות,  סי-די-רום ועוד רובוטריקים אינטליגנטיים שנוצרו כביכול כדי להקל על בני-האדם את עבודתם. כמה אירוני.

 

המידע על המוצרים הגיע באנגלית,  כך שאמתכם הנאמנה,  סטודנטית מתמחה לפילולוגיה אנגלית,  היתה צריכה לתרגם אותו,  לערוך אותו,  ואחר-כך לדאוג לשלוח אותו לעיתונים שעוסקים בנושא,  כדי ששם יוכל החתיך התורן של העיתון לכתוב שכונן CD במהירות פי שישה מאפשר זמן גישה מצוין,  או שכרטיס תלת-ממד משוכלל למחשבי "פנטיום" מתאים במיוחד למקצוענים בתחום החזותי התובעני,  כמו לאנשי גרפיקה ממוחשבת וקריאייטיב של 3D.

 

הייתם צריכים להכיר אותי אז.  שלטתי שליטה ללא מצרים במושגים כמו ממשקים,  כרטיס מסך,  יציאת מקבילית,  מנהל התקן,  יציאה טורית,  חריצי הרחבה של 16 ביט,  כרטיס קול,  מדפסות לייזר תרמיות או מעבדים. החיים עברו עלי שם,  בתא הקטן שלי שישבתי והשמנתי בו,  חלל של שני מטר מרובע בקושי,  תחום בין שני שולחנות פורמייקה בצורת L. הראייה שלי נדפקה מרוב שאימצתי את העיניים כל הימים,  הסתנוורתי מאור הרפאים של המחשב ומהבוהק המוגזם של מנורות ההלוגן, והרכינה התמידית המאומצת על המקלדת עשתה לי כאבי גב איומים.  שני מספרים במשקפיים ועקמת - ככה, במכה אחת.  וכל זה בשביל משכורת עלובה,  משום שאמתכם הנאמנה היתה סטודנטית,  כאמור,  ולכן קיבלה חוזה התמחות.  מה שאומר,  בשפה פשוטה,  שעבדתי כמו כולם אבל הרווחתי הרבה פחות.

 

 

וזה עוד לא היה הכי גרוע.  כי הכי גרוע היה עדר הבקר שנאלצתי להתחכך בו יום-יום.  למשל,  המזכירות המאופרות,  המתנדנדות על חיקויי "ג'וצי",  שהשיער שלהן כבר הפך למקלעת של אריג גס מרוב מוס וגוונים זהובים. בחורות שלא קראו בחיים שום דבר חוץ ממדריכי טלוויזיה ועיתוני נשים ירודים,  ושידעו לדבר רק על הסרט הקוּלי ששמו בטֶלֶה ערב קודם,  ועל החבר החדש של צָ'בֶּלי (בתם של חוליו איגלסיאס ואיזבל פרייסלר), ולרדת אחת על השנייה. הכי גרוע היה האחראי על העובדים שחשב שצריך להחזיר את עונש המוות כדי לגמור עם הטרוריזם אחת ולתמיד,  ושהסתכל לי על הציצים בשיא החוצפה בכל פעם שעלינו יחד במעלית.

 

לא פחות גרועים היו מנהלי השיווק שהגיעו בכל בוקר למשרד אפופים בענני סירחון של מי קולון זולים, בחליפות גזורות רע ממודל "אמידיו טוצ'י",  שהם קנו ב"קורטה אינגלס" ("המשביר לצרכן" הספרדי) ושתמיד היו קצרות מדי או ארוכות מדי,  עם כיסים באזור החלציים וקפלים בריפוד של הכתפיים. עבדים של חליפות קונפקציה שאין להם כסף לקנות בגד אצל חייט אבל רוצים להיראות כאילו יש להם.

 

מה לא הבטיחו לי שם.  נתנו לי להבין שאם אתאמץ מספיק,  בסוף יכירו במעלותי,  והמאמץ שלי ייתרגם להכרה, לקידום ולשכר.  אבל אחרי שנה זנחתי את האשליות הילדותיות האלה,  את השאיפות הנאיביות האלה,  והבנתי סוף-סוף שלעולם לא אתקדם ולעולם לא יעלו לי את השכר.  בסוף שנת הכספים סירבו לעדכן לי את המשכורת בטענה שהמדינה בכלל והחברה בפרט נמצאות במשבר. איזה משבר ואיזה נעליים,  בשבילם משבר היה ירידה בהטבות,  לא ביטול ההטבות.  זאת אומרת שבמקום להרוויח מי-יודע-כמה מאות-מיליונים ועשרים ושלושה אלף,  כמו בדוּח הקודם,  הם הרוויחו רק מי-יודע-כמה מאות-מיליונים - זה כל הסיפור,  ממש משבר עמוק.  למעשה,  החברה לא יכלה לשלם לי יותר,  כי הכסף תמורת העבודה שלי הלך למנהלים ולחוזים השמנים שלהם בני שמונה הספרות,  וככה יצא שלחברה לא נשאר כסף לשלם לכל השאר.  ונראה לכם שהטווסים האלה בחליפות "ארמני" ובחפתי כסף של "צ'וּס בּוּרֶס" נתנו את הכסף הזה לנשותיהם,  מתנה ליום הנישואים? זין בעין. הבוס שלי,  מנהל השיווק החדש- דנדש,  שהרוויח מיליון פֶּסוס בחודש,  כלומר פי אחת-עשרה מהמשכורת שלי,  דיבר בטלפון כל היום עם המאהבת התורנית שלו,  כי הוא הרי החליף מאהבות בתדירות שהוא היה מחליף אפטר שייב; "דווידוף",  "פארנהייט",  "קלווין קליין",  אנה,  לוסיה,  לורטו... צריך להיות כל הזמן מעודכן! והוא אפילו לא ידע לדבר אנגלית או לכתוב בלי שגיאות. מי כמוני יודעת,  אני זאת שתיקנה את הפקסים שלו.  אבל האיש היה בן ארבעים ואחת,  והוא עשה את התואר- שני-במנהל-עסקים שלו (מעניין כמה כסף זה עלה להוריו) בשנות השמונים המאושרות,  שנות הזהב שהעסיקו בהן אפסים גמורים ושילמו להם סכומים אסטרונומיים כאילו הם שחקני כדורגל.  מה אני אגיד לכם,  הוא שיחק אותה בלוטו הדמוגרפי,  מפני שאילו הוא היה נולד חמש-עשרה שנה אחרי כן הוא היה שר שיר אחר לגמרי.  וכולנו,  כל מי שהגיעו אחריו,  נאלצנו להשלים עם הפער ולהרוויח משכורות חרא,  וכדי לפצות עבדנו שעות ארוכות,  לפחות כמוהו או יותר. כי אף פעם לא יצאנו בזמן,  תמיד עבדנו יותר,  ולא שילמו לנו שעות נוספות,  אלא מה,  כי צריך לעבוד ולהקריב למען החברה,  והיה לנו מזל שהיינו שם בכלל,  היינו אמורים לשמוח בחלקנו,  כי על כל אחד מאתנו יש ארבעה מתים מרעב,  ארבעה עופות דורסים אוכלי נבלות שחגים סביב ראשינו,  מוכנים ומזומנים להשתלט על העמדה שלנו אם רק יקבלו את ההזדמנות הקטנה ביותר, כמו שמנהל כוח האדם חזר ואמר לנו בכל הזדמנות.

 

כשעשיתי חשבון,  גיליתי שהרווחתי פחות מעוזרת- בית.  הייתי מתעוררת בשמונה בבוקר ומגיעה הביתה בשמונה וחצי בערב,  סחוטה לגמרי,  בלי חשק לכלום חוץ מלאכול וללכת לישון.  הפסקתי לקרוא,  הפסקתי ללכת להופעות,  הפסקתי ללכת לקולנוע.  במוצאי שבתות הייתי כל-כך שבוזה עד שהייתי שמה עלי ג'ינס ומגפי עור ויוצאת מתוך ייאוש לדפוק את הראש,  לשתות קוּבָּה- ליבְּרות ולהריץ שורות רק כדי לשכוח את החיים המחורבנים שלי.  בשנה הזאת השתכרתי כמו שלא השתכרתי בחיים,  והזדיינתי עם כל דבר,  בחיי,  עם כל מה שזז,  כל אידיוט שהיה בהישג ידי משש בבוקר ואילך,  שזה בערך הרגע שבו מצב השכרות שלי הגיע לרמה כזאת, שמנכ"ל "סוני" וסבל בנמל נראו לי אותו הדבר.  אחר-כך הגיע סוף שנת הלימודים ואתו הבחינות,  וחייתי חודש שלם על אמפטמינים,  ובכל-זאת ניסיתי לעבור אותן, והגעתי לפקולטה כשאני מלאה בפתקים,  והימרתי על התשובות,  כי לא היה לי מספיק זמן ללמוד את הנושאים לעומק,  ובנוסף בעבודה התעצבנו כי החסרתי שעות ודרשו ממני מסמך חתום מהמרצה שלי כדי להוכיח שבאמת הייתי בבחינה ולא דפקתי טקילות עם חברים.

 

לא היה לנו שום סיכוי לנצח בקרב ההוא,  כמו שלא היה לנו סיכוי לעלות על הבריקדות ולעשות הפיכה.  היינו כל-כך מבודדים ומותשים,  כל-כך מהופנטים משעות על שעות של עבודה ממושכת ודיונים אפוקליפטיים על מצבה הנורא של הכלכלה,  עד שאף אחד מאתנו לא קלט את זה.לא היה לנו שום נשק להילחם במנהלים בני ארבעים עם שמות משפחה ארוכים ומורכבים,  אבל הכי גרוע,  הכי-הכי גרוע,  היה כששכרו את המטומטמת ההיא,  ששם המשפחה שלה לוֹפֶּס-סנטוס אי מרטינס דה מיניון,  שהגיעה למשרד ב"גולף GTI" שאבא שלה קנה לה,  שלבשה בגדים של "פְּראדָה" והיו לה תיקים של "לֶוֶה" ו"ויטון" שקנה לה אבא שלה,  ושהיתה שחומה ונראתה פצצה אחרי סקי באנדורה,  בסופשבוע רגוע שגם עליו אבא שלה שילם, ושכולם חשבו שהיא כזאת אלגנטית ועם כזה סטייל, ושהיתה טיפשה כמו נעל,  אבל מכיוון שהיא היתה הבת של איזה בעל מניות ובדיוק הוציאה תואר שני ביחסי ציבור ותקשורת - שאבא שלה מימן לה,  אלא מה - שמו אותה לעבוד בשולחן לידי,  ושילמו לה כמובן הרבה יותר.

 

גם היא לא ידעה לכתוב בלי שגיאות,  והיתה כל-כך מבסוטית מעצמה אחרי שנדמה לה שהיא גמרה לכתוב הודעה לעיתון בת חמש-עשרה שורות,  שלקח לה ארבע שעות לערוך,  ושאחר-כך אני זאת שנאלצה לשכתב אותה תוך עשר דקות,  מא' ועד ת'.  כי הפוסטמה כתבה "המכשב שלך" (כן, עם כ' במקום ח', לא התבלבלתם), וחזרה על הפועל "היה" עשרים וחמש פעם בחמש-עשרה שורות, ובאותו רגע שאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה כאן?מה לעזאזל?! כן, ההופעה של הסתומה המוגבלת הזאת, שכל משפט אצלה נגמר ב"באמת?" ושהכול היה בעיניה ממש שיגעון או ממש משהו, שכנעה אותי שמסדרים אותי,שעובדים עלי כמו שעובדים על חמור עם הטריק הישן של המקל והגזר, ובוקר אחד, כשירדתי לבית-המרקחת לקנות "אספירין" כי כבר לא יכולתי לסבול יותר את כאבי הגב,השמש הכתה לי בפנים והודיעה לי שאני מבזבזת את החיים שלי, החיים היחידים שיש לי, כי אני אישה ולא חתול, ופתאום קלטתי שכבר שנתיים לא הרגשתי את הליטוף הזהוב של השמש על האף,  ושאני מבלה את נעורי סגורה במשרד עם חלונות כפולים,  ועליתי בשקט במעלית המדברת שבבניין האינטליגנטי ההוא ("קומה שלוש- עשרה, הדלתות נפתחות," אמרה המעלית בקול מכני), הלכתי לשולחן שלי והכנסתי פקודה למחשב: "Delete all". המחשב הודיע לי שכל המידע בהארד-דיסק יימחק: "את בטוחה שאת רוצה למחוק הכול?" ואני הקלדתי, בטוחה לחלוטין, בטוחה כמו שלא הייתי בטוחה בשום דבר בחיים שלי, בטוחה כמו שאני בטוחה ששמי כריסטינה,"כן", והרגשתי האישה הכי משוחררת בעולם, מאושרת,מלאה, נרגשת, לראשונה זה שנתיים, וזרקתי לפח את תחילתה של קריירה מבטיחה בתחום התקשורת,  כמו שאומרת אחותי רוזה.

 

ועכשיו אני ברמנית.

 

בבר אני מרוויחה יותר ממה שהרווחתי במשרד ההוא, והבקרים שלי הם שלי,  רק שלי,  והזמן החופשי שווה לי יותר מהמשכורת הכי טובה בעולם.  אני לא מתחרטת בשום אופן על מה שהחלטתי,  ולעולם,  לעולם לא אחזור לעבוד בחברה בינלאומית.

 

כבר עדיף לי להיות זונה.

סוף עמוד 32