ספר האשליות - פול אוסטר - 2003

ספר האשליות

פול אוסטר, ברוריה בן ברוך (תרגום מאנגלית)

THE BOOK OF ILLUSIONS, Paul Auster

 

 

אין לו לאדם פרק חיים אחד ויחיד.

פרקים רבים יש לו, הערוכים

בזה אחר זה, וזהו שורש סבלו.

 

שאטובריאן

 

 

1

 

כולם חשבו שכבר מת,  ב- 1988,  כשראה אור

הספר שכתבתי על סרטיו,  איש לא שמע על הקטור מאן זה

כמעט שישים שנה.  פרט לקומץ היסטוריונים וכמה

משוגעים לסרטים ישנים,  דומה שרק מתי מעט שמעו על

קיומו.  האחרונה מתריסר הקומדיות הקצרות שעשה

בשלהי העידן האילם,  "כפול או לא-כלום",  יצאה למסכים

ב- 23 בנובמבר 1928.  חודשיים לאחר מכן,  בלי להיפרד

לשלום מאיש מידידיו או מכריו,  בלא להותיר מכתב או

להודיע לאיש על תוכניותיו,  יצא מביתו השכור בנורת

אורנג' דרייב ולא נראה עוד.  מכוניתו, "דֶה-סוֹטוֹ" כחולה,

עמדה במוסך הבית; חוזה השכירות היה תקף לשלושה

חודשים נוספים; שכר הדירה שולם במלואו.  במטבח היה

מזון,  בארון המשקאות היה ויסקי,  ואף פריט אחד

ממלתחתו של הקטור לא נעדר ממגרות חדר המיטות.

על-פי ה"לוס אנג'לס הראלד אקספרס" מ- 18 בינואר

1929,  "נראה היה כאילו יצא לטיול קצר והוא עתיד לשוב

בכל רגע".  אבל הוא לא שב,  ומאותה נקודה ואילך דומה

כאילו נעלם הקטור מאן מעל פני האדמה.

 

שנים אחדות לאחר היעלמו עוד נפוצו סיפורים

ושמועות משמועות שונות על מה שאירע לו,  אבל אף

אחת מההשערות הללו לא העלתה שום דבר.  ההשערות

הסבירות ביותר - שהתאבד או שנפל קורבן למעשה פשע

- לא הוכחו ואף לא הופרכו,  מפני שמעולם לא נתגלתה

גופה.  בניסיונות אחרים להסביר את גורלו של הקטור

ניכרה מידה רבה יותר של דמיון,  של תקווה,  כיאה

להשתמעויות הרומנטיות של מקרה כזה.  על-פי אחד מהם,

שב למולדתו ארגנטינה והיה לבעליו של קרקס קטן בערי

השדה.  על-פי אחר,  הצטרף למפלגה הקומוניסטית ופעל

תחת שם בדוי כמארגן בקרב עובדי ענף החלב ביוּטיקה,

ניו יורק.  על-פי דיווח נוסף נדד ברכבות עם הנוודים של

שנות השפל.  אילו היה הקטור כוכב גדול יותר,  אין ספק

שהסיפורים היו ממשיכים להתגלגל.  הוא היה ממשיך

לחיות בדברים שנאמרו עליו,  ובהדרגה היה הופך לאחת

מאותן דמויות סמליות המאכלסות את הרבדים התחתונים

של הזיכרון הקיבוצי,  נציג הנעורים והתקווה ותהפוכותיו

השטניות של הגורל.  אך אף אחד מכל אלה לא קרה,  מפני

שכאשר הקריירה שלו באה לקצה,  הקטור רק החל למעשה

לחרות את רישומו בהוליווד.  הוא הגיע מאוחר מכדי לנצל

את כשרונותיו עד תומם,  ולא נשאר די זמן להותיר רושם

מתמשך של אישיותו או של מה שהיה בכוחו לעשות.

חלפו עוד כמה שנים,  ומעט-מעט הפסיקו אנשים לחשוב

עליו.  ב- 1932 או 1933 כבר השתייך הקטור ליקום נכחד,

וגם אם נותר ממנו זכר כלשהו,  היה זה רק כהערת שוליים

בספר עלום שאיש לא טרח עוד לקרוא.  הסרטים כבר החלו

לדבר,  וההצגות האילמות המהבהבות של העבר נשכחו

מלב.  לא עוד ליצנים,  לא עוד פנטומימאים,  לא עוד נערות

נאות ומתריסות מחוללות למקצב תזמורות בלתי-נשמעות.

כל אלה עברו מן העולם שנים ספורות בלבד קודם לכן אך

כבר נדמו כפרהיסטוריה,  כיצורים ששוטטו על פני האדמה

כשבני-האדם עדיין חיו במערות.

 

בספרי לא מסרתי מידע רב על חייו של הקטור.  "עולמו

האילם של הקטור מאן" היה מחקר על סרטיו ולא

ביוגרפיה,  ואותן עובדות קטנות שפיזרתי פה ושם על

פועלו מחוץ למסך הגיעו ישירות מהמקורות הרגילים:

אנציקלופדיות קולנוע,  ספרי זיכרונות,  תולדות ימיה

הראשונים של הוליווד.  כתבתי את הספר מפני שרציתי

לשתף את הקוראים בהתלהבותי מיצירתו של הקטור.

סיפור חייו היה בעיני עניין משני,  ובמקום לשער מה קרה

או לא קרה לו,  בחרתי לדבוק בעיון מדוקדק בסרטים

עצמם.  לאור העובדה שנולד ב- 1900,  ולאור העובדה שלא

נראה מאז 1929,  לא היה עולה כלל בדעתי לרמוז שהקטור

מאן עדיין בחיים.  המתים אינם מתגנבים ויוצאים מתוך

קבריהם,  ומבחינתי,  רק מת יכול היה להישאר במחבוא זמן

כה ממושך.

 

הספר ראה אור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת

פנסילבניה במרס לפני אחת-עשרה שנה.  שלושה חודשים

לאחר מכן,  ממש אחרי שהחלו להתפרסם הסקירות

הראשונות ברבעוני הסרטים ובכתבי-העת האקדמיים,  נחת

בתיבת הדואר שלי מכתב.  המעטפה היתה גדולה ורבועה

יותר מהמעטפות הרגילות הנמכרות בחנויות,  וכיוון

שהיתה עשויה נייר עבה ויקר,  המחשבה הראשונה שעלתה

בדעתי היתה שמדובר בהזמנה לחתונה או בהודעה על

לידה.  שמי וכתובתי נכתבו על צדה הקדמי של המעטפה

בכתב יד הדור ומסולסל.  הכתב לא היה אולי פרי עטו של

קליגרף מקצועי,  אבל אין ספק שנוצר בידי אדם שהאמין

בסגולות הכתיבה התמה,  אדם שחונך על ברכי האסכולות

הוותיקות של דרך-ארץ וטעם טוב.  הבול נשא חותמת של

אלבּוּקֶרקי,  ניו מקסיקו,  אבל מן המען לתשובה שהופיע על

הדש האחורי עלה שהמכתב נכתב במקום אחר - בהנחה

שאכן היה מקום כזה,  ובהנחה ששם העיר היה אמיתי.

בשתי שורות,  למעלה ולמטה,  נכתב; חוות "בְּלוּ סטון";

טְיירה דל סוּאֶניו,  ניו מקסיקו.  ייתכן שחייכתי כשקראתי

את המילים הללו,  אבל אינני זוכר.  לא צוין שם,

וכשפתחתי את המעטפה כדי לקרוא את הכתוב על

הכרטיס שבתוכה,  עלה באפי ניחוח קלוש של בושם,  זכר

דק שבדקים לתמצית לוונדר.

 

"פרופ' זימֶר היקר," נאמר במכתב.  "הקטור קרא את ספרך

והוא מבקש להיפגש אתך.  האם תהיה מעוניין לבקרנו?

בכבוד רב,  פרידה סְפֶּלינג (גב' הקטור מאן)."

 

קראתי את הכתוב שש או שבע פעמים.  ואז הנחתי את

המכתב,  ניגשתי לקצה האחר של החדר וחזרתי.  כשנטלתי

אותו שוב,  לא הייתי בטוח שהמילים עדיין יהיו שם.  ואם

כן,  אם עדיין יהיו אותן המילים.  קראתי אותו שש או שבע

פעמים נוספות,  ואז,  עדיין בלי לדעת דבר בבירור,  פטרתי

אותו כמתיחה.  רגע לאחר מכן התמלאתי ספקות,  וברגע

הבא התחלתי לפקפק בספקות הללו.  לחשוב מחשבה אחת

פירושו היה לחשוב את המחשבה ההפוכה,  ועוד בטרם

הספיקה אותה מחשבה שנייה לסלק את קודמתה,  צצה

מחשבה שלישית לסלק את השנייה.  כיוון שלא ידעתי מה

לעשות,  נכנסתי למכוניתי ונסעתי למשרד הדואר.  במדריך

המיקוד רשומה כל כתובת באמריקה,  ואם טיירה דל

סואניו איננה שם,  אוכל להשליך את הכרטיס ולשכוח מכל

העניין.  אבל היא היתה שם.  מצאתי אותה בכרך אחד,

בעמוד 1933,  יושבת על השורה שבין טיירה אמארילה

וטיחֶראס,  עיירה של ממש עם משרד דואר ומספר משלה

בעל חמש ספרות.  כל זה לא הפך את המכתב לאמיתי,

כמובן,  אבל לפחות שיווה לו תדמית של אמינות,

וכשחזרתי הביתה כבר ידעתי שיהיה עלי להשיב עליו.

ממכתב כזה אין להתעלם.  ברגע שקראת אותו,  אתה יודע

שאם לא תטרח להתיישב ולענות,  תמשיך לחשוב עליו עד

סוף ימיך.

 

לא שמרתי העתק מתשובתי,  אבל זכור לי שכתבתי

אותה בכתב יד והשתדלתי שתהיה קצרה ככל האפשר,

מוגבלת למשפטים ספורים בלבד.  בלא להקדיש לכך

מחשבה יתרה מצאתי את עצמי מאמץ את הסגנון החידתי

והיבשושי של המכתב שקיבלתי.  כך הרגשתי פחות חשוף,

פחות עלול להיתפס כשוטה בעיני האדם שתכנן את

המתיחה - אם אכן זו מתיחה. מילה או שתיים היו אולי

שונות,  אבל תשובתי היתה משהו בסגנון הזה; "פרידה

ספלינג היקרה.  מובן שארצה להיפגש עם הקטור מאן.

אבל איך אדע בוודאות שהוא בחיים? למיטב ידיעתי הוא

לא נראה זה יותר מחמישים שנה.  אנא שלחי פרטים.

בכבוד רב,  דייוויד זימר."

 

כולנו רוצים להאמין בדברים בלתי-אפשריים,  אני מניח,

כדי לשכנע את עצמנו שנסים אכן עשויים להתרחש.

בהתחשב בעובדה שהייתי מחברו של הספר היחיד שנכתב

אי-פעם על הקטור מאן,  היתה בהחלט סבירות שמישהו

יחשוב שאקפוץ על ההזדמנות להאמין שהוא עדיין בחיים.

אבל לא היה לי חשק רב לקפוץ.  לפחות לא חשבתי כך.

ספרי נולד מתוך עצב גדול,  ואף שכבר היה מאחורי,  העצב

עדיין היה אתי.  הכתיבה על קומדיה לא היתה אלא

אמתלה,  צורה משונה של תרופה שבלעתי מדי יום במשך

שנה ויותר למען הסיכוי הקלוש שתעמעם את הכאב

שבתוכי.  במידה מסוימת היא אכן עשתה זאת.  אבל פרידה

ספלינג (או מי שהתיימרה להיות פרידה ספלינג) לא יכלה

לדעת זאת.  היא לא יכלה לדעת שב- 7 ביוני 1985,  שבוע

אחד בלבד לפני יום הנישואין העשירי שלי,  אשתי ושני

בני נספו בתאונת מטוס.  היא ראתה אולי שהספר הוקדש

להם (להלן,  טוד ומרקו - לזכרם),  אך לשמות הללו לא

יכלה להיות כל משמעות בעיניה,  וגם אילו ניחשה מה

היתה חשיבותם בעיני המחבר,  לא יכלה לדעת שבשבילו

השמות הללו ייצגו כל מה שהיה בעל משמעות כלשהי

בחיים - ושכאשר הלן בת השלושים ושש וטוד בן השבע

ומרקו בן הארבע מתו,  רובו ככולו מת יחד אתם.

 

הם היו בדרכם למילווקי לביקור אצל הוריה של הלן.

אני נשארתי בוורמונט לתקן עבודות ולהגיש את הציונים

הסופיים לסמסטר שהסתיים זה עתה.  זאת היתה עבודתי

- פרופסור לספרות השוואתית בהאמפטון קולג'

בהאמפטון,  ורמונט - והיה עלי לעשות זאת.  בימים

כתיקונם היינו טסים כולנו יחד בעשרים וארבעה או

בעשרים וחמישה,  אבל אביה של הלן נותח בדיוק אז

להסרת גידול מרגלו,  והגענו להסכמה משפחתית שהיא

והילדים יצאו לדרך בהקדם האפשרי.  הדבר היה כרוך

במשא-ומתן סבוך של הרגע האחרון עם בית-הספר של

טוד,  כדי שיתאפשר לו להפסיד את השבועיים האחרונים

בכיתה ב'.  המנהלת נטתה לסרב אך גילתה הבנה,  ובסופו

של דבר נכנעה.  זה היה אחד הדברים שבהם הרהרתי שוב

ושוב אחרי ההתרסקות.  אילו רק סירבה לבקשתנו היה טוד

נאלץ להישאר אתי בבית,  ואז לא היה מת.  כך לפחות אחד

מהם היה ניצל.  לפחות אחד מהם לא היה צריך לצנוח

עשרה קילומטרים מהשמים,  ואני לא הייתי נותר לבדי

בבית שהיה אמור להכיל ארבעה אנשים.  והיו דברים

נוספים,  כמובן,  אפשרויות נוספות להרהר ולייסר את עצמי

בהן,  ודומה שכלל לא שבעתי מללכת שוב ושוב לאורכן

של אותן דרכים ללא מוצא.  הכול היה חלק מזה,  כל חוליה

בשרשרת הסיבה והתוצאה היתה חלק מהותי של הזוועה

- מהסרטן ברגלו של חמי ועד מזג האוויר במערב התיכון

באותו שבוע ומספר הטלפון של סוכנת הנסיעות שהזמינה

את כרטיסי הטיסה.  וגרוע מכול - התעקשותי להסיע

אותם לבוסטון כדי שיוכלו לתפוס את הטיסה הישירה.  לא

רציתי שיצאו מברלינגטון,  מפני שאז היו חייבים לטוס

לניו יורק במטוס בוכנה של שמונה-עשר מושבים כדי

לתפוס את טיסת הקישור למילווקי,  ואמרתי להלן שאני

לא אוהב את המטוסים הקטנים האלה.  הם מסוכנים מדי,

אמרתי,  ואני לא יכול לסבול את המחשבה שהיא והילדים

יעלו על מטוס כזה בלעדי.  והם לא עלו - כדי להרגיע

את חששותי.  הם עלו על המטוס הגדול יותר,  והדבר

הנורא בכל זה הוא שאני מיהרתי כדי להביא אותם לשם.

התנועה היתה כבדה באותו בוקר,  וכשהגענו סוף-סוף

לספרינגפילד ולכביש האגרה של מסצ'וסטס,  הייתי צריך

לחרוג הרבה מעל המהירות המותרת כדי להגיע ללוגאן

בזמן.

 

רק מעט מאוד ממה שקרה לי באותו קיץ זכור לי היום.

במשך חודשים אחדים חייתי בטשטוש אלכוהולי של יגון

ורחמים עצמיים,  כמעט שלא יצאתי מהבית,  כמעט שלא

טרחתי לאכול או להתגלח או להחליף בגדים.  רוב עמיתי

היו בחופשה עד אמצע אוגוסט,  ולפיכך לא נאלצתי

להתמודד עם ביקורים רבים,  לקחת חלק בטקסים

המייסרים של אבל קיבוצי.  כוונותיהם היו טובות,  כמובן,

ובכל פעם שמישהו מחברי הגיע הזמנתי אותו להיכנס,

אבל חיבוקיהם הדומעים ושתיקותיהם הארוכות והנבוכות

לא עזרו.  גיליתי שמוטב לי להיות לבד,  מוטב לי לכלות

את ימי באפלה שבתוך ראשי.  כשלא הייתי שתוי או שרוע

על הספה בסלון מול הטלוויזיה,  ביליתי את רוב הזמן

בשוטטות ברחבי הבית.  ביקרתי בחדרי הבנים וישבתי על

הרצפה,  הקפתי את עצמי בחפציהם.  לא הייתי מסוגל

לחשוב עליהם ישירות או להעלות את דמותם בדרכים

מודעות,  אבל כשהרכבתי את הפאזלים שלהם ושיחקתי

באבני הלגו שלהם והקמתי מבנים יותר ויותר מורכבים

ובארוקיים,  הרגשתי שאני שוב שוכן בתוכם באופן זמני

- שאני ממשיך בשבילם את חיי הרפאים הקטנים שלהם

באמצעות חזרה על התנועות שעשו כשעדיין היה להם

גוף.  קראתי את ספרי האגדות של טוד וסידרתי את קלפי

הבייסבול שלו.  מיינתי את חיות הפרווה של מרקו לפי

מין,  צבע וגודל ושיניתי את השיטה בכל פעם שנכנסתי

לחדר.  השעות נעלמו להן בדרך זו,  ימים שלמים נמוגו

לתוך שכחה,  וכשלא יכולתי עוד לעמוד בכך,  חזרתי לסלון

ומזגתי לעצמי משקה נוסף.  באותם לילות נדירים שבהם

לא איבדתי את הכרתי על הספה,  ישנתי בדרך-כלל

במיטתו של טוד.  במיטתי שלי חלמתי תמיד שהלן נמצאת

אתי,  ובכל פעם שהושטתי יד לאחוז אותה התעוררתי

בטלטלה פתאומית,  עזה,  בידיים רועדות וברֵיאות

משוועות לאוויר,  בתחושה שאני עומד לטבוע.  לא יכולתי

להיכנס לחדר השינה שלנו אחרי רדת החשכה,  אבל

ביליתי שם שעות ארוכות במשך היום.  עמדתי בתוך חדר

הארונות של הלן ונגעתי בבגדיה,  סידרתי שוב ושוב את

המקטורנים והסוודרים,  הסרתי את שמלותיה מהקולבים

ופרשתי אותן על הרצפה.  פעם לבשתי אחת מהן,  ופעם

אחרת מדדתי את לבניה ומשחתי על פני את האיפור שלה.

זאת היתה חוויה מספקת ביותר,  אבל אחרי כמה ניסיונות

נוספים גיליתי שפעולתו של הבושם יעילה עוד יותר מזו

של השפתון והמסקרה.  הבושם כאילו החזיר אותה בצורה

חיה יותר,  כאילו העלה את נוכחותה לפרקי זמן ארוכים

יותר.  רצה המזל ובחודש מרס נתתי לה ליום הולדתה

מלאי חדש של שאנל 5.  כיוון שהגבלתי את עצמי למנות

קטנות פעמיים ביום,  החזיק הבקבוק מעמד עד סוף הקיץ.

 

בסמסטר הסתיו נטלתי לי חופשה ללא תשלום,  אבל

במקום להסתלק או לחפש סיוע פסיכולוגי,  נשארתי עוד

בבית והמשכתי לשקוע.  בשלהי ספטמבר או בראשית

אוקטובר כבר חיסלתי יותר מחצי בקבוק ויסקי מדי ערב.

זה עזר לי לא להרגיש יותר מדי,  אבל בו בזמן גם מנע

ממני כל תחושה של העתיד,  ואדם שאין לו למה לצפות

חשוב כמת.  יותר מפעם תפסתי את עצמי בעיצומם של

חלומות ארוכים בהקיץ על כדורי שינה ועל פחמן

חד-חמצני.  מעולם לא הרחקתי לכת לכדי מעשה של

ממש,  אבל היום,  כשאני מביט לאחור אל אותם ימים,  אני

מבין עד כמה הייתי קרוב לכך.  הגלולות היו בארון

התרופות ושלוש או ארבע פעמים כבר הורדתי את הבקבוק

מהמדף; הגלולות כבר היו מונחות בכף ידי.  אילו נמשך

המצב כך עוד זמן רב,  ספק אם הייתי מוצא בי את הכוח

להתנגד.

 

אלה היו פני הדברים כשהקטור מאן נכנס לחיי באופן

בלתי-צפוי.  לא היה לי מושג מי הוא,  מעולם אף לא

נתקלתי באזכור של שמו,  אבל ערב אחד,  ממש לפני

תחילת החורף,  כשהעצים ניצבו עירומים סוף-סוף והשלג

הראשון עמד לרדת,  ראיתי במקרה בטלוויזיה קטע מאחד

מסרטיו הישנים והוא עורר בי צחוק.  זה לא נשמע אולי

חשוב,  אבל זו היתה הפעם הראשונה שצחקתי מאז יוני,

וכשהרגשתי את העווית הבלתי-צפויה גואה בחזי

ומתחילה לרטוט סביב ריאותי,  הבנתי שעדיין לא הגעתי

לשפל המדרגה,  שחלק ממני עדיין רוצה להמשיך לחיות.

כל העניין כולו לא נמשך יותר מכמה שניות.  הצחוק לא

היה קולני או ממושך במיוחד,  אבל הוא הפתיע אותי,  ומן

העובדה שלא נאבקתי בו ושלא בושתי בעצמי על

ששכחתי את אומללותי באותם רגעים ספורים שהופיע

הקטור מאן על המסך,  נאלצתי להסיק שיש בתוכי משהו

שלא שיערתי עד כה,  משהו שאיננו רק מוות ותו לא.  אינני

מדבר על אינטואיציה מעורפלת או על כמיהה

סנטימנטלית למשהו שיכול היה להיות.  גיליתי תגלית

אמפירית,  והיא נשאה את מלוא כובד משקלה של הוכחה

מתמטית.  אם יש בי היכולת לצחוק,  פירוש הדבר שלא

קהיתי לחלוטין.  פירוש הדבר שלא הקמתי ביני לבין

העולם חומה כה בצורה עד ששום דבר לא יוכל עוד

לחדור בעדה.

 

השעה היתה כנראה קצת אחרי עשר.  הייתי מרותק

לפינתי הקבועה בספה,  בידי האחת כוס ויסקי ובשנייה

מכשיר השלט-רחוק,  והחלפתי ערוצים בבלי דעת.  אל

התוכנית הגעתי דקות ספורות אחרי שהחלה,  אבל לא

נדרש לי זמן רב להבין שמדובר בסרט תעודה על שחקני

הקומדיות בעידן הסרט האילם.  כל הפנים המוכרים היו

שם - צ'פלין, קיטון, לויד - אבל נכללו שם גם קטעים

נדירים של מצחיקנים שלא שמעתי עליהם מעולם.  דמויות

פחות ידועות כמו ג'ון בַּאני, לארי סימוֹן, לוּפּינוֹ לֵיין

וריימונד גריפית.  עקבתי אחרי הגאגים במעין ריחוק מדוד,

בלי לשים לב אליהם באמת,  ובכל-זאת הייתי שקוע

מספיק כדי לא לעבור למשהו אחר.  הקטור מאן הופיע רק

בשלב מאוחר בתוכנית,  וגם אז הראו רק קטע אחד,  שתי

דקות מתוך "סיפור הכַּספָּר",  המתרחש בבנק והקטור

ממלא בו תפקיד של קופאי חרוץ,  אינני יכול להסביר מה

תפס אותי בכך,  אבל הקטור,  בחליפת הספארי הלבנה

ובשפמו השחור הדקיק,  עמד שם ליד שולחן וספר ערמות

של כסף,  ועבד ביעילות כה סוערת,  במהירות הבזק

ובריכוז מטורף,  עד שלא יכולתי להתיק את עיני ממנו.

בקומה מעל נערכו שיפוצים והפועלים התקינו קרשים

חדשים ברצפת משרדו של מנהל הבנק.  בקצה החדר ישבה

מזכירה נאה ליד שולחן עבודה ופצרה את ציפורניה

מאחורי מכונת כתיבה גדולה.  בתחילה דומה היה ששום

דבר לא יסיח את דעתו של הקטור מהשלמת המשימה

שלפניו בזמן שיא.  ואז,  טיפין-טיפין,  החלו לצנוח על

מקטורנו סילונים דקיקים של נסורת,  ושניות לא רבות

לאחר מכן הוא הבחין סוף-סוף בנערה.  גורם אחד הפך

לפתע לשלושה גורמים,  ומרגע זה ואילך הפעולה קיפצה

ביניהם במקצב משולש של עבודה,  גנדרנות ותשוקה:

המאבק להמשיך לספור את הכסף,  הניסיון להגן על

חליפתו האהובה,  והדחף ליצור קשר עין עם הנערה. מדי

פעם בפעם נרעד שפמו של הקטור במבוכה,  כאילו נועד

להדגיש את המתרחש באנחה רפה או במלמול מוסגר.

יותר משהיו כאן סלפסטיק ואנרכיה היו כאן אופי וקצב,

מזיגה מתוזמרת היטב של חפצים,  גופים ותודעות.  בכל

פעם שהקטור התבלבל בספירה היה עליו להתחיל

מהתחלה,  וזה רק המריץ אותו לעבוד כפליים מהר יותר

מקודם.  בכל פעם שהפנה את ראשו לתקרה לראות מנין

מגיעה הנסורת,  עשה זאת שבריר שנייה אחרי שסתמו

הפועלים את החור בקרש חדש.  בכל פעם שלִכסן מבט

לעבר הנערה,  הביטה היא בכיוון ההפוך.  ובכל-זאת,  כל

אותו זמן הצליח הקטור איכשהו לשמור על שלוות רוחו

וסירב לאפשר לתסכולים הפעוטים הללו לסכל את

תכליתו או לנפץ את דעתו הטובה על עצמו.  אולי זה לא

היה הקטע הקומי המופלא ביותר שראיתי מעודי,  אבל הוא

משך אותי אליו עד שהייתי לכוד בו כליל,  וברעידה

השנייה או השלישית של שפמו של הקטור כבר צחקתי,

ממש צחקתי בקול רם.

 

את המתרחש ליווה קולו של קריין,  אבל אני הייתי כה

שקוע בסצנה עד שלא תפסתי כל מה שאמר.  משהו על

פרישתו המסתורית של הקטור מעסקי הסרטים,  נדמה לי,

והעובדה שהוא נחשב כמי שהיה האחרון ביוצרים

החשובים של הקומדיה הקצרה.  בשנות העשרים כבר עברו

הליצנים המצליחים והחדשניים ביותר לסרטים באורך

מלא,  ואיכותן של הקומדיות הקצרות סבלה מירידה חדה.

הקטור מאן לא תרם לז'אנר שום דבר חדש,  אמר המספר,

אך הוא נודע כאמן גאגים כשרוני בעל שליטה גופנית

יוצאת דופן,  יוצר שנכנס לזירה באיחור ועשוי היה

להמשיך ולהגיע להישגים חשובים אלמלא הסתיימה

הקריירה שלו בצורה כה פתאומית.  בנקודה זו הסתיימה

הסצנה ואני התחלתי להאזין ביתר קשב לדברי הקריין.  על

האקרן הופיע רצף של תצלומי סטילס של כמה עשרות

שחקנים קומיים והקול הספיד את אובדנם של סרטים כה

רבים מהעידן האילם.  מן הרגע שנכנס הקול לסרטים החלו

הסרטים האילמים להירקב בכספות,  הושמדו בדלקות,

סולקו כפסולת,  ומאות יצירות נעלמו לבלי שוב.  אבל לא

אבדה התקווה,  הוסיף הקול.  מדי פעם צצים ומופיעים

סרטים ישנים,  ובשנים האחרונות נעשו כמה תגליות

ראויות לציון.  ראו למשל מה קרה להקטור מאן,  אמר

הקול.  עד 1981 אפשר היה להשיג בכל רחבי העולם רק

שלושה מסרטיו.  שרידים של תשעת הסרטים האחרים היו

קבורים בתוך שלל מקורות משניים - דיווחי עיתונות,

סקירות סרטים מאותם ימים,  תצלומי סטילס מההפקות,

תקצירי סרטים - אך הסרטים עצמם היו בחזקת אבודים.

והנה,  בדצמבר של אותה שנה הגיעה חבילה ללא שם

למשרדי הסינמטק הצרפתי בפריז.  בחבילה,  שנשלחה

כנראה מאי-שם במרכז לוס אנג'לס,  היה עותק חדש כמעט

לחלוטין של "חזיז ורעם",  השביעי בתריסר סרטיו של

הקטור מאן.  במרווחי זמן בלתי-סדירים נשלחו במהלך

שלוש השנים הבאות שמונה חבילות דומות לארכיוני

סרטים חשובים בעולם כולו: המוזיאון לאמנות מודרנית

בניו יורק,  מכון הסרטים הבריטי בלונדון,  "איסטמן האוז"

ברוצ'סטר,  מכון הסרטים האמריקני בוושינגטון,  ארכיון

הסרטים הפסיפי בברקלי,  ופעם נוספת לסינמטק בפריז.

עד 1984 כבר היתה כל יצירתו של הקטור מאן מפוזרת

בין ששת המוסדות הללו.  כל חבילה הגיעה מעיר שונה

ועשתה את דרכה ממקומות מרוחקים זה מזה כמו קליבלנד

וסאן דייגו,  פילדלפיה ואוסטין,  ניו אורלינס וסיאטל,

והואיל ומעולם לא צורף לסרטים מכתב או מסר כלשהו,

לא היתה כל אפשרות לזהות את התורם או אפילו לגבש

השערה לגבי זהותו או מקום מגוריו.  נדבך נוסף של

מסתורין הצטרף לחייו ולדרכו של הקטור מאן החידתי,

אמר הקריין,  אבל התרומה היתה גדולה וקהילת הקולנוע

היתה אסירת תודה.

 

לי עצמי לא היתה משיכה רבה לחידות או למסתורין,

אבל שעה שישבתי וצפיתי בשמות האחרונים ברשימת

הקרדיטים לתוכנית עלה בדעתי שאולי ארצה לראות את

הסרטים הללו.  שנים-עשר מהם היו פזורים בין שש ערים

שונות באירופה ובארצות הברית,  וכדי לראות את כולם

צריך אדם לוותר על נתח נכבד מזמנו.  לא פחות מכמה

שבועות,  חשבתי,  אבל אולי אפילו חודש או חודש וחצי.

הדבר האחרון שהייתי מנבא באותו רגע היה שאמצא את

עצמי כותב ספר על הקטור מאן.  רציתי רק לעשות משהו,

משהו שיעסיק אותי בדרך בלתי-מזיקה עד שארגיש מוכן

לחזור לעבודה.  קרוב לחצי שנה צפיתי בעצמי יורד

מהפסים וידעתי שאם אניח לכך להימשך,  אמות.  לא חשוב

מה תהיה המשימה או מה ארצה להפיק ממנה.  בשלב זה

כל בחירה היתה שרירותית,  אבל באותו ערב צץ והופיע

רעיון במוחי,  ועל סמך שתי דקות של סרט וצחוק אחד

קצר בחרתי לשוטט סביב העולם ולצפות בקומדיות מעידן

הסרט האילם.

 

לא הייתי איש קולנוע.  התחלתי ללמד ספרות כסטודנט

לתואר שני באמצע שנות העשרים לחיי,  ומאז היתה כל

עבודתי קשורה לספרים,  לשפה ולמילה הכתובה.  תרגמתי

כמה משוררים אירופים (לוֹרְקָה,  אֶלוּאַר,  לֵאוֹפַּרְדי,  מישוֹ),

כתבתי סקירות לכתבי-עת ולעיתונים ופרסמתי שני ספרי

ביקורת.  הראשון,  "קולות באזור המלחמה",  היה עיון

בפוליטיקה ובספרות שבחן את יצירתם של הַמְסוּן,  סֶלין

ופאונד ביחס לפעילותם הפרו-פשיסטית במהלך מלחמת

העולם השנייה.  השני,  "הדרך לחבש",  היה ספר על

סופרים שחדלו לכתוב,  הרהור על השתיקה. רֶמְבּוֹ,  דאשְייל

האמֶט,  לורה רַיידינג,  ג'"ד סלינג'ר ואחרים - משוררים

וסופרים מבריקים בצורה יוצאת דופן שמסיבה זו או אחרת

הפסיקו.  היה בדעתי לכתוב ספר חדש על סטנדאל בדיוק

כשהלן והילדים נהרגו.  לא שהיה לי משהו נגד סרטים,

אלא שהם לא היו מעולם חשובים במיוחד בעיני,  ואף פעם

אחת בחמש-עשרה שנות הוראה וכתיבה לא הרגשתי צורך

לדבר עליהם.  אהבתי אותם כמו שכולם אוהבים אותם -

כשעשוע,  כטפט שאיוריו ניעורו לחיים,  כמשקל נוצה.  גם

כאשר התמונות היו יפות או היפנוטיות,  הן מעולם לא

העניקו לי את הסיפוק העז שהעניקו לי המילים.  יותר מדי

נמסר כאן,  הרגשתי,  ולא נותר די לדמיונו של הצופה,

והפרדוקס הוא שככל שהסרטים מתקרבים לחיקוי

המציאות,  כך הם כושלים בייצוג העולם - הנמצא

בתוכנו לא פחות מאשר סביבנו.  זו הסיבה שמבלי משים

העדפתי תמיד סרטים בשחור-לבן על פני סרטים בצבע,

סרטים אילמים על פני סרטים מדברים.  הראינוע היה שפה

חזותית,  דרך לספר סיפורים באמצעות דימויים המוקרנים

על מסך דו-ממדי.  הוספת הקול והצבע יצרה אשליה של

ממד שלישי,  אבל בה בעת גזלה מן הדימויים את טהרתם.

שוב לא הוטל עליהם לעשות את כל העבודה,  ובמקום

להפוך את הסרט למדיום בן-כלאיים מושלם,  הטוב שבכל

העולמות האפשריים,  הקול והצבע דווקא החלישו את

השפה שאותה היו אמורים לחזק.  באותו ערב,  כשצפיתי

בהקטור ובשחקני הקומדיה האחרים עושים את שלהם

בסלון שלי בוורמונט,  עלה לפתע בדעתי שאני עד לאמנות

מתה,  לז'אנר שאבד עליו הכלח ושאיש לא ייצור בו שוב

לעולם. ובכל-זאת,  למרות כל השינויים שהתרחשו מאז,

היתה עבודתם רעננה ומחיה נפשות כפי שהיתה כאשר אך

הוצגה לראשונה.  וזאת מפני שהם הבינו את השפה

שדיברו בה.  הם המציאו תחביר חזותי,  דקדוק של קינֶזיס

טהור,  ופרט לתלבושות ולמכוניות ולריהוט בעל החן הישן

שברקע,  שום דבר מכך לא יכול להתיישן.  זו היתה

מחשבה מתורגמת לפעולה,  רצון אנושי המבטא את עצמו

באמצעות הגוף האנושי,  ולפיכך איננו תלוי בזמן.  רוב

הקומדיות האילמות אפילו לא טרחו לספר סיפור.  הן היו

כמו שירים,  כמו תיאור של חלומות,  כמו מין כוריאוגרפיה

סבוכה של רוח האדם,  ומפני שהיו מתות,  ודאי דיברו

אלינו עתה ברובד עמוק יותר משדיברו אל הקהל של

תקופתן.  אנחנו צפינו בהן מעבר לתהום רבה של שכחה,

ואותם דברים ממש שהפרידו בינינו לבינן הם למעשה

שהפכו אותן למרתקות כל-כך: אילמותן,  העדר הצבע,

מקצביהן המקוטעים והמואצים.  אלה היו מכשולים,  והם

הקשו עלינו את הצפייה,  אך הם גם הסירו מן הדימויים את

עול הייצוג.  הם עמדו בינינו לבין הסרט,  ולפיכך לא

נאלצנו עוד להעמיד פנים שאנחנו צופים בעולם הממשי.

המסך השטוח היה העולם,  והוא התקיים בשני ממדים.

הממד השלישי היה בראשנו.

 

לא היה מה שימנע ממני לארוז את חפצי ולצאת

למחרת היום.  הייתי בחופשה למשך הסמסטר,  והסמסטר

הבא עמד להתחיל רק באמצע ינואר.  הייתי חופשי לעשות

כרצוני,  חופשי ללכת לאן שיישאוני רגלי,  ולמען האמת

גם אילו נזקקתי לזמן רב יותר,  יכולתי להמשיך בשלי עד

אחרי ינואר,  אחרי ספטמבר,  אחרי כל הספטמברים

והינוארים שיעלו בדעתי.  כי זאת היתה האירוניה של חיי

האבסורדיים והאומללים.  ברגע שהלן והילדים נהרגו

הפכתי לאיש עשיר.  התשלום הראשון הגיע מפוליסת

ביטוח חיים שהלן ואני שוכנענו לרכוש זמן לא רב אחרי

שהתחלתי ללמד בהאמפטון - "למען שלוות הנפש

שלכם," אמר האיש - וכיוון שהיתה צמודה לביטוח

הבריאות של הקולג' ולא עלתה הרבה,  שילמנו סכום קטן

מדי חודש ולא טרחנו להרהר בכך.  לא זכרתי אפילו שיש

לנו ביטוח כזה כשהתרסק המטוס,  אבל פחות מחודש

לאחר מכן הופיע איש בביתי ומסר לי המחאה על כמה

מאות אלפי דולרים.  זמן קצר לאחר מכן הגיעה חברת

התעופה להסדר עם משפחות הנספים,  וכאדם שאיבד

שלושה אנשים בתאונה מצאתי את עצמי זוכה בכל קופת

הפיצויים,  פרס תנחומים ענק על מוות אקראי ואירועים

בלתי-צפויים מידי שמים.  הלן ואני עשינו תמיד מאמצים

גדולים להתקיים על משכורתי האקדמית ועל התשלומים

המזדמנים שהיא השתכרה מעבודתה ככותבת לעת מצוא.

בכל שלב בחיינו היתה תוספת של אלף דולר מהווה שינוי

עצום בשבילנו.  עכשיו היו לי אותם אלף דולרים כמה

מאות מונים,  ולא היתה לכך כל משמעות.  כשהגיעו

ההמחאות,  שלחתי את מחצית הכסף להוריה של הלן,  אבל

הם שלחו אותו בחזרה בדואר,  הודו לי על המחווה הנאה

אבל הבטיחו לי שאינם רוצים בו.  קניתי מתקני משחק

חדשים לבית-הספר של טוד,  תרמתי ספרים בשווי אלפיים

דולר וארגז חול חדיש שבחדישים לגן הילדים של מרקו,

וכפיתי על אחותי ועל בעלה המורה למוזיקה מבולטימור

לקבל תרומת כסף גדולה במזומן מקרן המוות של זימר.

אילו היו במשפחתי אנשים נוספים שיכולתי לתת להם

כסף,  הייתי עושה זאת,  אבל הורי כבר לא היו בחיים,

ודבורה היתה אחותי היחידה.  נפטרתי אפוא מסכום הגון

נוסף על-ידי מלגה שייסדתי על-שם הלן בהאמפטון

קולג': מלגת הנסיעה על-שם הלן מארקהם.  הרעיון היה

פשוט מאוד.  מדי שנה יינתן פרס כספי על הצטיינות

במדעי הרוח לאחד מבוגרי התואר הראשון.  את הכסף

צריך היה להוציא על נסיעה,  אך פרט לכך לא היו כללים,

לא תנאים,  לא דרישות שיש לעמוד בהן.  הזוכה ייבחר

על-ידי ועדה מתחלפת של פרופסורים ממחלקות שונות

(היסטוריה, פילוסופיה, אנגלית ושפות זרות), וכל עוד

ישמש המענק למימון נסיעה לחוץ-לארץ,  יוכל הזוכה

במלגת מארקהם לעשות בכסף כראות עיניו,  ללא שאלות.

השקעה כספית עצומה נדרשה כדי להקים זאת,  אך הסכום,

גדול ככל שהיה (שווה ערך למשכורת של ארבע שנים),

חרץ רק סדק פעוט בחשבון הבנק שלי,  וגם אחרי

שחילקתי את הסכומים השונים הללו בדרכים שונות

שנראו לי מתקבלות על הדעת,  עדיין היה לי יותר כסף

מכפי שידעתי מה לעשות בו.  זה היה מצב גרוטסקי,  שפע

מחליא של עושר,  וכל פרוטה ממנו הושגה בדם.  אלמלא

שינוי פתאומי בתוכניות,  הייתי ודאי ממשיך לחלק את

הכסף עד שלא היה נשאר דבר.  אבל לילה קר אחד

בראשית נובמבר נכנס לראשי הרעיון לצאת למסעות משל

עצמי,  ובלא המשאבים הכספיים הדרושים לכך לא הייתי

מסוגל לבצע תוכנית אימפולסיבית שכזאת הלכה למעשה.

עד אז הכסף לא היה בשבילי אלא עינוי.  עתה ראיתי בו

מרפא,  מזור שיהדוף את התמוטטותה הסופנית של הרוח.

המגורים בבתי-מלון והאכילה במסעדות היו עתידים

להיות עניין יקר,  אבל לפחות הפעם לא הייתי צריך לדאוג

אם אוכל להרשות לעצמי את מבוקשי.  הייתי נואש

ואומלל אבל גם אדם חופשי,  ומפני שהיה זהב בכיסי

יכולתי לקבוע את תנאי החירות הזאת לשיטתי.

 

 

חצי מהסרטים נמצאו במרחק נהיגה מביתי.  רוצ'סטר היתה

מרוחקת שש שעות לכיוון מערב,  וניו יורק ווושינגטון

נמצאו בקו ישר דרומה - פחות או יותר חמש שעות עד

התחנה הראשונה במסע,  ועוד חמש עד לתחנה השנייה.

החלטתי להתחיל ברוצ'סטר.  החורף הלך והתקרב,  וככל

שהייתי דוחה את הנסיעה היו גדלים הסיכויים שאקלע

לסערות ולדרכים מכוסות קרח,  שאהיה נתון לחסדיו

האכזריים של מזג האוויר הצפוני.  למחרת בבוקר צלצלתי

ל"איסטמן האוז" לברר אם אפשר לראות את הסרטים

שבאוספם.  לא היה לי כל מושג איך מתחילים לארגן דבר

כזה,  ומפני שלא רציתי להישמע בור מדי כשאציג את

עצמי בטלפון,  הוספתי שאני פרופסור בהאמפטון קולג'.

קיוויתי שהתואר ירשים אותם והם יראו בי אדם רציני -

לא איזה נודניק שמצלצל פתאום,  כפי שהייתי באמת.

אהה,  אמרה האישה מעברו השני של קו הטלפון,  אתה

כותב משהו על הקטור מאן? מפיה נשמעו הדברים כאילו

יש רק תשובה אפשרית אחת לשאלה,  ואחרי שתיקה של

רגע מלמלתי את המילים שציפתה לשמוע.  כן,  אמרתי,  זהו

זה,  בדיוק כך.  אני כותב עליו ספר,  ואני צריך לראות את

הסרטים בשביל המחקר שלי.

 

וכך החל הפרויקט.  טוב שזה קרה כל-כך מוקדם,  מפני

שברגע שראיתי את הסרטים ברוצ'סטר ("מועדון הסייסים"

ו"הרחרחן"),  הבנתי שאינני מבזבז את זמני לריק.  הקטור

אכן היה כשרוני ומחונן כפי שקיוויתי שיהיה,  ואם עשרת

הסרטים האחרים יעמדו ברמתם של שני אלה,  הרי שהוא

ראוי שייכתב עליו ספר,  ראוי להזדמנות שיתגלה מחדש.

לפיכך,  למן הרגע הראשון לא רק צפיתי בסרטיו של

הקטור אלא גם חקרתי אותם.  אלמלא אותה שיחה עם

האישה ברוצ'סטר,  לא היה עולה כלל בדעתי לנקוט גישה

כזאת.  תוכניתי המקורית היתה הרבה יותר פשוטה,  וספק

אם היתה מעסיקה אותי הרבה מעבר לחג המולד או

לראשית השנה.  אך הדברים התגלגלו כך שסיימתי לצפות

בכל סרטיו של הקטור רק באמצע פברואר.  הרעיון

הראשוני היה לראות כל סרט פעם אחת.  עכשיו ראיתי

אותם פעמים רבות,  ובמקום לשבת בארכיון שעות ספורות

ביליתי שם ימים שלמים,  הקרנתי את הסרטים על

סְטינבֶּקים ומוביולות, וצפיתי בהקטור שעות ארוכות של

בוקר ואחר-צהריים בלא הפסקה,  מגלגל ומחזיר את

הסרטים עד שכבר לא יכולתי להחזיק את עיני פקוחות.

רשמתי לי הערות,  בדקתי בספרים והעליתי על הכתב

פרשנויות ממצות,  עם פירוט החיתוכים וזוויות הצילום

והתאורה,  עם ניתוח כל ההיבטים של כל סצנה עד

לגורמים השוליים ביותר,  ואף פעם לא עזבתי מקום לפני

שהייתי מוכן,  לפני שהספקתי לחיות עם הצלולואיד די

זמן להכיר בעל-פה כל סנטימטר ממנו.

 

לא שאלתי את עצמי אם כל זה באמת שווה.  היתה לי

משימה,  והדבר היחיד שעניין אותי היה לדבוק בה ולוודא

שתיעשה.  ידעתי שהקטור אינו אלא דמות משנית,  מין

נספח לרשימת המתחרים שנדחקו מן המקומות הראשונים

ואלה שמזלם לא שיחק להם,  אבל זה לא מנע אותי

מלהתפעל מעבודתו וליהנות מחברתו.  סרטיו יוצרו בקצב

של אחד לחודש במשך שנה,  ותקציביהם היו כה נמוכים,

כה רחוקים מהסכומים שנדרשו על-מנת לצלם את

הפעלולים המרהיבים ואת הקטעים עוצרי הנשימה

הנקשרים בדרך-כלל בתודעה עם הקומדיה של ימי הסרט

האילם,  שפלא כי הצליח להפיק משהו בכלל,  קל וחומר

תריסר סרטים בהחלט ראויים לצפייה.  על-פי מה שקראתי,

הקטור החל את דרכו בהוליווד כאיש אבזרים,  צייר

תפאורות ולפעמים כניצב,  עלה בדרגה לתפקידים פעוטים

בכמה קומדיות,  ואת ההזדמנות הראשונה לביים סרטים

משלו ולככב בהם קיבל מאדם בשם סימור האנט.  האנט

היה בנקאי מסינסינאטי שרצה להיכנס לעסקי הסרטים

ובראשית 1927 הגיע לקליפורניה כדי להקים חברת הפקה

משלו,  "סרטי קליידוסקופ" שמה.  על-פי כל התיאורים

היה טיפוס סוער ונכלולי,  שלא ידע דבר על עשיית סרטים

וידע עוד פחות על ניהול עסק.  ("קליידוסקופ" נסגרה

כעבור שנה וחצי בלבד.  האנט,  שהואשם בתרמית מניות

ובמעילה,  התאבד בתלייה לפני שהתיק נדון בבית-

המשפט.) מתוך מחסור במימון ובאנשי צוות ולנוכח

התערבות בלתי-פוסקת מצדו של האנט,  הצליח הקטור

בכל-זאת לנצל את ההזדמנות וניסה להפיק ממנה את

המרב.  לא היו תסריטים כתובים,  כמובן,  ולא תוכניות

צילומים מוגדרות מראש.  רק הקטור וצמד אמני גאגים

בשם אנדרוּ מֶרפי וג'וּלס בְּלָאוּסטין, שאלתרו תוך כדי

משחק,  ופעמים רבות צילמו בלילה על סטים שאולים עם

אנשי צוות תשושים וציוד מיד שנייה.  הם לא יכלו

להרשות לעצמם להרוס תריסר מכוניות או לביים מנוסת

בהלה של עדר בקר.  בתים לא יכלו להתמוטט ובניינים לא

יכלו להתפוצץ.  לא שיטפונות,  לא הוריקאנים ולא אתרי

צילום אקזוטיים.  ניצבים כמעט שלא היו להם,  ואם רעיון

מסוים לא עלה יפה,  הם לא נהנו מהמותרות של צילום

חוזר אחרי סיום הסרט.  הכול היה צריך להתבצע על-פי

לוח הזמנים,  ולא היה זמן לחרטות.  גאגים לפי פקודה:

שלושה צחוקים בדקה,  ואז צריכים לשים מטבע נוסף

במדחן.  ולמרות כל החסרונות של הסדר זה,  דומה

שהמגבלות שנכפו על הקטור רק גרמו לו לפרוח.  הוא עבד

בקנה מידה צנוע,  אך בעבודתו היתה אינטימיות שמיקדה

את תשומת לבך ואילצה אותך להגיב אליו.  הבנתי מדוע

מכבדים המומחים את עבודתו - וגם מדוע איש לא

מתרגש ממנה במיוחד.  הוא לא פרץ דרכים חדשות,  ועתה,

כשכל סרטיו שוב נמצאו בהישג יד,  התברר כי לא יהיה

צורך לשכתב את תולדותיה של אותה תקופה.  סרטיו של

הקטור היו תרומה קטנה לאמנות אך גם לא היו זניחים,

וככל שהרביתי לצפות בהם כן עלה ערכם בעיני בזכות

חִנם ושנינותם הדקה,  בזכות סגנונו המשעשע והנוגע ללב

של הכוכב שלהם.  כפי שגיליתי במהרה,  איש עדיין לא

ראה את כל סרטיו של הקטור.  האחרונים שבהם התגלו

לפני זמן קצר מדי,  ואיש לא לקח על עצמו להשלים את

המסע בין הארכיונים והמוזיאונים השונים בעולם.  אם

אצליח לבצע את תוכניתי,  אהיה הראשון.

 

לפני שעזבתי את רוצ'סטר צלצלתי לסמיטס,  דיקן

הפקולטה בהאמפטון,  ואמרתי שאני מבקש להאריך את

חופשתי לסמסטר נוסף.  בתחילה כעס קצת וטען שבידיעון

כבר נרשמו הקורסים שלי,  אבל אז שיקרתי וסיפרתי לו

שאני עובר טיפול פסיכיאטרי והוא התנצל.  זה היה אולי

תרגיל מלוכלך,  אבל בשלב ההוא נאבקתי על חיי ולא היה

לי הכוח להסביר מדוע הצפייה בסרטים אילמים נעשתה

פתאום חשובה כל-כך בשבילי.  בסופו של דבר היתה לנו

שיחה לבבית שבסיומה איחל לי כל טוב,  אבל למרות

ששנינו העמדנו פנים שאחזור בסתיו,  נדמה לי שהוא

הרגיש שאני הולך ומתרחק,  שלבי כבר אינו נתון לכך.

 

את "שערוריה" ו"סופשבוע בכפר" ראיתי בניו יורק,  ואז

עברתי לוושינגטון לראות את "סיפור הכּספר" ואת "כפול

או לא-כלום",  הזמנתי מקומות להמשך הטיול אצל סוכנות

נסיעות בכיכר דוּפּוֹן (ב"אֶמטְראק" לקליפורניה,  ב"קווין

אליזבת II" לאירופה),  אבל למחרת בבוקר,  בפרץ פתאומי

של הרואיזם עיוור,  ביטלתי את הכרטיסים ובחרתי לטוס.

זאת היתה איוולת ממש,  אבל כיוון שהתחלת הדרך היתה

כה מבטיחה,  לא רציתי לאבד את התנופה.  לא חשוב

שאצטרך לשכנע את עצמי לעשות בדיוק את מה

שהחלטתי לא לעשות עוד.  לא יכולתי להאט את הקצב,

ואם פירוש הדבר היה חיפוש פתרון פרמקולוגי לבעיה,

הרי הייתי מוכן לבלוע את כל הגלולות המרדימות שרק

אצטרך.  אישה ממכון הסרטים האמריקני נתנה לי שם של

רופא.  חשבתי שהביקור יארך לא יותר מחמש או עשר

דקות.  אספר לו לשם מה נחוצים לי הכדורים,  והוא יכתוב

לי מרשם,  וזהו זה.  הרי פחד מפני טיסה הוא בעיה שכיחה,

ולא יהיה צורך לשוחח על הלן והבנים,  לא יהיה צורך

לחשוף לפניו את נפשי.  רציתי רק לחסום את מערכת

העצבים המרכזית שלי לכמה שעות,  וכיוון שאת הדברים

האלה אי-אפשר לקנות ללא מרשם רופא,  תפקידו היחיד

היה להושיט לי פיסת נייר שחתימתו תתנוסס עליה.  אבל

ד"ר סינג התגלה כאדם יסודי,  והוא ערך את כל הטקס של

מדידת לחץ הדם שלי והקשבה ללבי,  ובתוך כך שאל אותי

שאלות רבות שהחזיקו אותי בחדרו שלושת-רבעי שעה.

הוא היה נבון מכדי לא לרצות לחקור,  ומעט-מעט יצאה

האמת לאור.

 

כולנו נמות יום אחד,  מר זימר,  אמר.  מה גורם לך

לחשוב שתמות דווקא במטוס? אם תאמין לסטטיסטיקות,

יש לך סיכוי גדול יותר למות פשוט מישיבה בבית.

 

לא אמרתי שאני פוחד למות,  עניתי,  אמרתי שאני פוחד

לעלות על מטוס.  יש הבדל.

 

אבל אם המטוס לא עומד להתרסק למה לך לדאוג?

 

מפני שאני כבר לא בוטח בעצמי.  אני חושש לאבד

שליטה,  ואני לא רוצה לעשות מעצמי הצגה.

 

אני לא בטוח שאני מבין.

 

אני מדמיין את עצמי עולה למטוס,  ועוד לפני שאני

מגיע למושב שלי,  אני מתפרק.

 

מתפרק? באיזה מובן מתפרק? אתה מדבר על התפרקות

נפשית?

 

כן,  אני נשבר לפני ארבע-מאות זרים ומאבד את שפיות

דעתי.  אני מתחיל להשתולל.

 

ואז מה אתה מדמיין שאתה עושה?

 

תלוי.  לפעמים אני צורח.  לפעמים אני מחטיף לאנשים

בפרצוף.  לפעמים אני רץ לתא הטייס ומנסה לחנוק את

הטייס.

 

מישהו עוצר אותך?

 

מובן שכן.  מתנפלים עלי ומשכיבים אותי על הרצפה.

מרביצים לי מכות רצח.

 

מתי השתתפת בקטטה בפעם האחרונה,  מר זימר?

 

לא זוכר.  אולי כשהייתי ילד.  בן אחת-עשרה,  שתים-

עשרה.  מכות בחצר בית-הספר.  התגוננתי מול הבריון של

הכיתה.

 

ולמה שתתחיל להתקוטט דווקא עכשיו?

 

סתם.  אני פשוט מרגיש את זה בעצמות?,  זה הכול.  אם

משהו קצת ירגיז אותי,  אני לא חושב שאצליח להתאפק.

הכול עלול לקרות.

 

אבל למה דווקא מטוסים? למה אתה לא פוחד לאבד

שליטה על הקרקע?

 

כי מטוסים הם דבר בטוח.  כולם יודעים.  מטוסים הם

דבר בטוח,  מהיר ויעיל,  וברגע שאתה באוויר שום דבר

כבר לא יכול לקרות לך.  לכן אני פוחד.  לא מפני שאני

חושב שאיהרג - אלא מפני שאני יודע שלא.

 

ניסית פעם להתאבד,  מר זימר?

 

לא.

 

חשבת על זה?

 

מובן שחשבתי על זה.  לא הייתי אנושי אם לא הייתי

חושב על זה.

 

אז זאת הסיבה שבאת הנה? כדי שתוכל לצאת מכאן עם

מרשם לאיזה סם נחמד וחזק ולגמור עם החיים?

 

אני מחפש את השִכחה,  דוקטור,  לא את המוות.

התרופות ירדימו אותי,  וכל זמן שלא אהיה בהכרה לא

אצטרך לחשוב מה אני עושה.  אני אהיה שם אבל לא אהיה

שם,  ובמידה שלא אהיה שם,  אהיה מוגן.

 

מוגן מפני מה?

 

מפני עצמי.  מפני הזוועה של הידיעה ששום דבר לא

יקרה לי.

 

אתה מצפה לטיסה חלקה,  בלי אירועים מיוחדים.  אני

עדיין לא מבין למה זה צריך לעורר בך פחד.

 

כי הסיכויים הם לטובתי.  אני עומד להמריא ולנחות

בשלום,  וברגע שאגיע למקום שאני נוסע אליו,  אצא מן

המטוס בחיים.  יופי,  אתה אומר,  אבל ברגע שאעשה זאת,

זאת תהיה יריקה בפרצוף של כל מה שאני מאמין בו.  אני

מעליב את המתים,  דוקטור.  אני הופך טרגדיה למקרה

פשוט של חוסר מזל.  עכשיו אתה מבין אותי? אני אומר

למתים שהם מתו לשווא.

 

הוא הבין.  לא אמרתי זאת מפורשות,  אבל לרופא הזה

היה שכל מעודן ומתוחכם והוא הצליח להבין את השאר

בכוחות עצמו.  ג"'מ סינג,  בוגר הקולג' המלכותי לרפואה,

מתמחה ברפואה פנימית בבית-החולים האוניברסיטאי של

ג'ורג'טאון,  בעל המבטא הבריטי המדויק והשיער

המידלדל בטרם עת,  תפס לפתע מה שניסיתי להסביר לו

באותו חדרון עם אורות הניאון ומשטחי המתכת

המבהיקים.  עדיין הייתי על שולחן הבדיקה וכפתרתי את

חולצתי והבטתי ברצפה (לא רציתי להביט בו,  לא רציתי

להסתכן בדמעות מביכות),  ובדיוק אז,  אחרי שתיקה

שנדמתה לי ארוכה ומסורבלת,  הניח את ידו על כתפי.  צר

לי,  אמר,  באמת צר לי.

 

זאת היתה הפעם הראשונה זה חודשים שמישהו נגע בי,

ובעיני זה היה מטריד,  כמעט דוחה,  להיות חשוף לחמלה

שכזאת.  אני לא רוצה את האהדה שלך,  דוקטור,  אמרתי.

רק את הכדורים שלך.

 

הוא נסוג בהעוויה קלה,  ואחר-כך התיישב על שרפרף

בפינה.  כשסיימתי לסדר את חולצתי ראיתי אותו מוציא

מכיס חלוקו הלבן פנקס מרשמים.  אני מוכן לעשות את זה,

הוא אמר,  אבל לפני שתקום ותלך אני רוצה לבקש ממך

להרהר שוב בהחלטה שלך. אני חושב שיש לי מושג מה

עבר עליך,  מר זימר,  ואני מהסס אם להכניס אותך למצב

שעלול לגרום לך עינוי כזה.  יש שיטות תעבורה אחרות,

אתה יודע.  אולי מוטב אם תימנע בשלב הזה מטיסות.

 

כבר חשבתי על זה,  אמרתי,  והחלטתי נגד.  המרחקים

פשוט גדולים מדי.  התחנה הבאה שלי היא ברקלי,

קליפורניה,  ואחר-כך אני צריך לנסוע ללונדון ולפריז.

רכבת לחוף המערבי לוקחת שלושה ימים.  אם תכפיל את

זה בשניים,  לדרך חזרה,  ותוסיף עוד עשרה ימים לחציית

האוקיינוס האטלנטי ובחזרה,  אנחנו מגיעים למינימום של

שישה-עשר ימים אבודים.  מה אני אמור לעשות עם כל

הזמן הזה? לבהות דרך החלון ולהתמוגג מהנוף?

 

אולי זה לא רעיון כל-כך רע להאט את הקצב.  זה יעזור

לך להוריד מעט מהלחץ.

 

אבל לחץ זה בדיוק מה שאני צריך.  אם ארפה עכשיו,

אתפרק לחתיכות.  אעוף למאה כיוונים שונים ולעולם לא

אצליח להתחבר מחדש.

 

היה משהו כל-כך חזק בדרך שבה אמרתי את המילים

האלה,  משהו כל-כך רציני ומטורף בגון הקול,  שהרופא

כמעט חייך - או לפחות נדמה היה שהוא כובש חיוך.

טוב,  הרי אנחנו לא רוצים שזה יקרה, נכון? הוא אמר.  אם

אתה כל-כך נחוש בדעתך לטוס,  לך ותטוס.  אבל בוא

נוודא קודם שאתה עושה את זה רק לכיוון אחד.  ובהערה

שובבה ומוזרה זו שלף את העט מכיסו ורשם שורה של

סוף עמוד 30