עלומים - ג'. מ. קוטזי - 2003

עלוּמים

ג'.מ. קוטזי, אברהם יבין (תרגום מאנגלית)

YOUTH SCENES FROM PROVINCIAL LIFE II, J.M. Coetzee

 

אחת

 

הוא מתגורר בדירת-חדר ליד תחנת הרכבת מוֹבּרֵיי ומשלם

שכר של אחד-עשר גיני לחודש.  ביום העבודה האחרון של

כל חודש הוא נוסע ברכבת העירה,  אל רחוב לוּפּ,  ששם יש

לא' וב' ליוַיי,  סוכנים לנכסי דלא ניידי,  השלט שלהם

ומשרדם הקטנטן.  למר ב' ליוויי,  הצעיר בשני האחים,  הוא

מושיט את המעטפה ובה שכר-הדירה.  מר ליוויי שופך את

הכסף על שולחנו המגובב ומונה אותו.  ורוטן ומזיע הוא

כותב קבלה.  "Voila, בחור!" הוא אומר ומוסר לו אותה

בתנועה גנדרנית.

 

הוא מתאמץ מאוד שלא לאחר בתשלום שכר-הדירה,  כי

הוא יושב בדירה מתוך גנֵבת-דעת.  כשחתם על חוזה

השכירות ושילם לא' וב' ליוויי את דמי-הקדימה,  ציין את

עיסוקו לא כ"סטודנט" אלא כ"עוזר לספרן",  וכמקום

עבודתו - את ספריית האוניברסיטה.

 

אין זה שקר,  לא שקר גמור.  מיום שני עד יום שישי

תפקידו לאייש את אולם הקריאה בשעות הערב.  זה תפקיד

שהספרנים הרגילים,  רובם נשים,  מעדיפים שלא לעשותו,

משום שהקמפוס,  במעלה הגבעה,  שומם ועגום מדי בלילה.

אפילו הוא עוברת לו צמרמורת בשדרתו כשהוא פותח את

מנעול הדלת האחורית ומגשש את דרכו במסדרון שחושך

מצרים שורר בו אל מתג החשמל הראשי.  בקלי-קלות יכול

איזה חורש רע להתחבא בין הכונניות כשהולכים העובדים

הביתה בשעה חמש ואחר-כך לבזוז את המשרדים הריקים

ולחכות בחשכה כדי לשדוד ממנו,  העוזר לשעת הערב,  את

המפתחות שלו.

 

רק סטודנטים מעטים מנצלים את שעות הפתיחה בערב:

רובם אפילו אינם יודעים שהספרייה פתוחה אז.  הוא אין

לו הרבה לעשות.  עשרת השילינגים לערב שהוא משתכר

הם רווח קל.

 

יש שהוא מדמיין לו בחורה יפהפייה בשמלה לבנה

הנקרית אל אולם הקריאה ומשתהה שם בהיסח-הדעת

לאחר שעת הנעילה; הוא מדמיין לו אותו מראה לה את

מסתרי הכריכייה וחדר הקִטלוג,  ואחר-כך יוצא אִתה אל

הלילה המכוכב.  הדבר הזה אינו קורה אף פעם.

 

העבודה בספרייה אינה עיסוקו היחיד.  בימי רביעי

אחר-הצהריים הוא עוזר בשיעורים פרטיים לתלמידי

השנה הראשונה בפקולטה למתימטיקה (שלוש לירות

לשבוע); בימי שישי הוא מדריך את תלמידי התעודה

בדרמה בקריאת מבחר קומדיות של שייקספיר (שתי לירות

ועשרה שילינגים); וכל יום לפנות ערב הוא מועסק

ברוֹנדבּוֹס בבית-ספר להכנת טומטמים לבחינות הבגרות

שלהם (שלושה שילינגים לשעה).  בחופשות הוא עובד

בעירייה (במחלקה לשיכון ציבורי) בהוצאת נתונים

סטטיסטיים מסקרים של משקי-בית.  בסך-הכול,  כשהוא

מסכם את הכנסותיו,  מצבו הכספי טוב למדי - טוב דיו

לשלם את שכר-הדירה ואת שכר הלימוד שלו

באוניברסיטה,  לא לרעוב ואפילו לחסוך משהו.  הוא אמנם

רק בן תשע-עשרה אבל עצמאי,  אינו תלוי בשום אדם.

 

אל צורכי הגוף הוא מתייחס פשוט בהיגיון.  בכל יום

ראשון הוא מבשל עצמות ממוּיחות ושעועים וסלרי ומכין

סיר מרק גדול,  שיספיק לשבוע ימים.  בימי שישי הוא

הולך לשוק סוֹלט ריוֶר וקונה לו ארגז של תפוחים או

גוּיָבות או של הפרי שזו עונתו.  כל בוקר משאיר החלבן

חצי ליטר חלב ליד דלתו.  כשיש לו עודף חלב,  הוא תולה

אותו בגרב של ניילון מעל לכיור והופך אותו לגבינה.  הוא

גם קונה לו לחם בחנות שבפינה.  זו תזונה שהיתה מוצאת

חן בעיני רוּסוֹ או אפלטון.  אשר לבגדים,  יש לו מקטורן

ומכנסיים יפים ללבוש אותם להרצאות; על בגדיו הישנים

הוא שומר שלא ימהרו להתבלות.

 

הוא מוכיח משהו: שכל אדם הוא אי; שאינך זקוק

להורים.

 

יש ערבים,  כשהוא משתרך ברחוב מֵיין במעיל-גשם

ובמכנסיים קצרים ובסנדלים,  שערו דבוק לראשו מן

הגשם,  מואר בפנסיהן הקדמיים של מכוניות חולפות,

שהוא חש כמה מוזר הוא נראה.  לא תימהוני (במראהו של

תימהוני יש איזה ייחוד),  רק מוזר.  והוא חורק אז בשיניו

בעוגמת-נפש ומחיש את צעדיו.

 

הוא דק גו ואבריו גמישים אבל הוא בכל-זאת חלשלוש.

רוצה היה להיות מושך,  אבל יודע שהוא לא.  יש משהו

עיקרי שחסר לו.  איזה תו ברור בפניו.  משהו תינוקי עדיין

משתהה בו.  כמה זמן עוד יעבור עד שיחדל להיות תינוק?

מה ירפא אותו מן התינוקיות,  יהפוך אותו לגבר?

 

מה שירפא אותו,  אם אמנם בוא יבוא,  הוא האהבה.  הוא

אולי אינו מאמין באלוהים,  אבל מאמין באהבה ובכוחה

של האהבה.  האהובה,  היעודה לו,  תראה מיד מבעד

לחיצוניות המוזרה ואפילו התפלה של מראהו את האש

הבוערת בקרבו.  ובינתיים המראה המוזר והתפל שלו הוא

חלק מכוּר-המַצרף שהוא חייב לעוברו כדי לצאת באחד

הימים אל האור - אל אור האהבה,  אור האמנות.  כי אמן

היה יהיה - זה כבר נקבע מזמן.  ואם נגזר עליו לפי שעה

להיות אלמוני ונלעג,  הרי זה משום שגורלו של האמן הוא

לסבול מאלמוניות ונלעגות עד ליום שיתגלה בכוחו

האמיתי,  והמזלזלים והמתקלסים ייאלמו דומייה.

 

הסנדלים שלו עולים שני שילינגים וחצי לזוג.  הם

עשויים גומי ומיוצרים אי-שם באפריקה,  אולי בנְיאַסַלנד.

כשהם נרטבים אינם נאחזים בכף הרגל,  ובחורף יורדים

בַקֵייפּ גשמים שבועות בלי הפוגה.  כשהוא הולך ברחוב

מֵיין בגשם,  הוא חייב להיעצר מדי פעם ולהחזיר למקומו

סנדל שהחליק.  ברגעים כאלה הוא רואה את טובי העיר

השמנים של קייפטאון מצחקקים כשהם עוברים שם

ברווחת מכוניותיהם.  תצחקו-תצחקו! הוא אומר בלבו,  עוד

מעט לא אהיה כאן!

 

 

יש לו ידיד קרוב,  פּוֹל שמו,  שגם הוא כמוהו לומד

מתימטיקה.  פול הוא גבה קומה וכהה ונתון בפרשת אהבים

עם אישה קשישה ממנו,  אישה ששמה אֶלינוֹר לוֹריֶר -

קטנה ובלונדית ויפה מין יופי חפוז,  ציפורי. פול מתלונן

על מצבי-רוחה הלא-צפויים של אלינור,  על הדרישות

שהיא דורשת ממנו.  ואף-על-פי-כן הוא מתקנא בפול.

אילו היתה לו פילגש יפהפייה,  בקיאה בהוויות עולם,

המעשנת סיגריות בפומית ומדברת צרפתית,  אין לו ספק

שהיה משתנה מיד,  אפילו פושט צורה ולובש צורה.

 

אלינור ואחותה התאומה נולדו באנגליה; לדרום-

אפריקה הובאו כשהיו בנות חמש-עשרה,  לאחר המלחמה.

אִמן,  לדברי פול,  לדברי אלינור,  נהגה לסכסך בין בנותיה,

העניקה אהבה ותמיכה פעם לזו ופעם לזו,  בלבלה אותן,

דאגה שיישארו תלויות בה.  אלינור,  החזקה בשתיים,

נשארה שפויה,  אף-על-פי שהיא עדיין בוכה בשנתה ויש

לה דובון במגֵרה.  ואולם אחותה היתה פרק-זמן מטורפת

דיה להיות מוחזקת במוסד.  היא עדיין בטיפול,  נלחמת

ברוח הרפאים של הזקנה המתה.

 

אלינור מלמדת בבית-ספר לשפות שבעיר.  מאז החל

פול לצאת אִתה,  נבלע בחוגה.  חבורה של אמנים

ואינטלקטואלים שמתגוררים בשכונת גארדֶנס.  לבושים

סוודרים שחורים וג'ינס וסנדלי חבלים, שותים יין אדום

זול ומעשנים סיגריות "גוֹלוּאַז".  מצטטים את קאמי ואת

גרסייה לורקה,  מאזינים לג'ז אוונגרדי. אחד מהם מנגן

בגיטרה ספרדית ואפשר לשכנעו לחקות "קאנטֶה חוֹנדוֹ"

(מילולית: "זמר עמוק". שירי קינה, שמקורם צועני, והם

ניכריחם במסורת הפלמנקו. פדריקו גרסייה לורקה חיבר

מחזור שירים כאלה, "שירת הקאנטה חונדו", ואף

הרצה על שורשיהם במסורת הספרדית). מאחר שאין

להם עבודות ראויות לשמן,  הם נשארים ערים

כל הלילה וישנים עד הצהריים.  הם שונאים את

ה"לאומנים",  אבל אינם אנשים פוליטיים.  אילו היה להם

כסף,  כך הם אומרים,  היו עוזבים את דרום-אפריקה

החשוכה ועוברים לתמיד אל מוֹנמַרטר או אל האיים

הבַּליאריים.

 

פול ואלינור לוקחים אותו אִתם לאחד המפגשים שלהם,

הנערך בבונגלו על חוף קליפטוֹן.  אחותה של אלינור,

הלא-יציבה,  שסיפרו לו עליה,  היא בחבורה.  לדברי פול,

יש לה פרשת אהבים עם בעל הבונגלו,  גבר אדמדם פנים

הכותב ב"קייפ טיימס".

 

שם האחות ג'קלין.  היא גבוהה מאלינור,  לא עדינת

קלסתר כמוה,  ואף-על-פי-כן יפה מאוד.  היא מלאה מרץ

עצבני,  מעשנת בשרשרת,  מלווה את דיבורה בתנועות

ידיים.  הוא מסתדר אִתה.  היא עוקצנית פחות מאלינור,

והדבר נוח לו.  בני-אדם עוקצניים גורמים לו אי-שקט.

נדמה לו שהם מתבדחים עליו מאחרי גבו.

 

ג'קלין מציעה שיערכו טיול על החוף.  יד ביד (איך קרה

הדבר?) לאור הירח הם הולכים לאִטם לאורך החוף.  במקום

נסתר בין הסלעים היא פונה אליו,  משרבבת את שפתיה,

מוכנה להינשק.

 

הוא נענה,  אבל מודאג.  לאן זה יוליך? עד כה לא

התעלס עם אישה קשישה ממנו.  ומה אם אינו ברמה

הראויה?

 

זה מוליך,  כך מתברר לו,  עד לסוף.  בלי להתנגד הוא

נשמע לה,  עושה כמיטב יכולתו,  עושה את המעשה,  ובסוף

אפילו מעמיד פנים שיצא מכליו.

 

לאמתו של דבר לא יצא מכליו.  לא רק בגלל החול,

שחודר אל הכול,  אלא גם בגלל השאלה המציקה מדוע

האישה הזאת,  שלא ראה אותה עד כה,  מתמסרת לו.  האם

לשבחו הוא שבמהלך שיחה סתמית היא עומדת על האש

החשאית הבוערת בו,  האש המייחדת אותו כאמן? או שהיא

פשוט נימפומנית,  וזה מה שפול,  בדרכו העדינה,  הזהיר

אותו מפניו כשאמר ש"היא בטיפול"?

 

בענייני מין אין הוא בוּר גמור,  אם הגבר לא נהנה מן

ההתעלסות,  לא נהנתה ממנה גם האישה - זאת הוא יודע,

זה אחד מכללי המין. אבל מה קורה אחר-כך,  בין גבר

לאישה שנכשלו במעשה? הנגזר עליהם שייזכרו בכישלונם

בכל פעם שישובו וייפגשו,  ויחושו מבוכה?

 

כבר מאוחר,  הלילה נעשֶה קר. בשתיקה הם מתלבשים

וחוזרים אל הבונגלו,  שהחבורה שם מתחילה להתפזר.

ג'קלין לוקחת את נעליה וארנקה,  אומרת "לילה טוב"

למארחם ונושקת לו נשיקה חטופה על לחיו.

 

"אתם מסתלקים?" הוא אומר.

 

"כן,  אני מקפיצה את ג'ון הביתה," היא עונה.

 

המארח שלהם לא מתרגש כלל. תבלו יפה," הוא

אומר,  "שניכם."

 

ג'קלין היא אחות בבית-חולים.  מעודו לא היה לו עניין

עם אחות,  אבל הדעה המקובלת היא,  שבגלל עבודתן בין

חולים וגוססים והעיסוק בצורכיהם הגופניים,  האחיות

נעשות ציניות בכל הנוגע למוסר.  תלמידי רפואה מצפים

לזמן שיעשו תורנויות לילה בבית-החולים.  אחיות ממש

רעבות למין,  כך אומרים,  הן מזדיינות בכל מקום,  בכל

עת.

 

ואולם ג'קלין אינה אחות רגילה.  היא אחות של "גאי",

כך היא ממהרת להודיע לו,  שהתמחתה במיילדות

ב"בית-החולים גאי" שבלונדון. על חזה מקטורנה,

המקטורן עם הכותפות האדומות,  יש לה תג ארד קטן:

קובע וכסיה עם המוטו "Per Ardua" [דרך הקשיים],  היא

לא עובדת ב"חרוּטֶה סְקיר",  בית-החולים הציבורי,  אלא

בבית-מרפא פרטי,  שהשכר שם טוב יותר.

 

יומיים לאחר האירוע בחוף קליפטון הוא מבקר במעון

האחיות.  ג'קלין מחכה לו בחדר המבוא,  לבושה ליציאה,

והם יוצאים מיד.  מחלון בקומה עליונה נרכנים פנים

ללטוש עיניים; הוא חש שאחיות אחרות מציצות בו

בסקרנות.  הוא צעיר מדי,  צעיר מדי בעליל,  לאישה בת

שלושים; ובבגדיו העלובים,  בלי מכונית,  ודאי גם לא

מציאה גדולה.

 

בתוך שבוע עזבה ג'קלין את מעון האחיות ועברה לגור

אתו בדירתו.  כשהוא חושב על כך אינו זוכר שהזמין אותה

- הוא רק לא התנגד.

 

מימיו עוד לא גר עם אדם אחר,  וודאי שלא עם אישה,

עם פילגש.  אפילו בילדותו היה לו חדר משלו עם דלת

ננעלת.  הדירה שבמוֹבּרֵיי היא דירה של חדר יחיד ארוך

ומבוא שממנו נכנסים למטבח ולשירותים.  איך יעמוד

בזה?

 

הוא משתדל לנהוג בחברתו-לדירה זו,  החדשה,  הלא-

צפויה,  הכנסת אורחים,  משתדל לפנות לה מקום.  אבל לא

עוברים ימים מעטים והוא מתחיל להתרעם על ערבוביית

התיבות והמזוודות,  על הבגדים המפוזרים בכל מקום,  על

הלכלוך בשירותים.  הוא נחרד מקול הקטנוע המבשר את

שובה של ג'קלין ממשמרת היום.  הם עדיין מתעלסים,  אבל

השתיקות ביניהם הולכות ורבות,  הוא,  יושב ליד שולחן-

הכתיבה שלו ועושה עצמו שקוע בספריו; והיא,  משוטטת

לה,  שכוּחה,  נאנחת,  מעשנת סיגריות זו אחר זו.

 

היא מרבה להיאנח.  בכך מתבטאת הנֵירוֹזה שלה,  אם

אמנם נֵירוֹזה היא - באנחות,  בהרגשת לֵאוּת ולפעמים

בבכי בלי קול.  המרץ והצחוק וההעזה של פגישתם

הראשונה דללו עד תום.  העליצות של הלילה ההוא לא

היתה אלא קרע בענן הקדרות,  כנראה,  פעולתו של

האלכוהול ואולי אפילו העמדת פנים.

 

הם ישנים יחד במיטה שנועדה לאחד.  במיטה מדברת

ג'קלין בלי הרף על גברים שניצלו אותה,  על תֶרַפּיסטים

שניסו להשתלט על מוחה ולהפוך אותה לבובה שלהם.

הגם אני אחד מאלה? הוא תוהה.  האם הוא מנצל אותה?

והאם יש גבר אחר שלפניו היא מתלוננת עליו? הוא נרדם

והיא עדיין מדברת,  ומתעורר בבוקר זעום פנים.

 

ג'קלין היא,  בכל המובנים,  אישה מושכת.  מושכת יותר,

מתוחכמת יותר,  בקיאה יותר בהוויות העולם,  משהוא ראוי

לה.  האמת לאמִתה היא,  שלולא התחרות בין שתי האחיות

לא היתה חולקת עמו במיטתו.  הוא אינו אלא כלי במשחק

שמשחקות השתיים זו עם זו,  משחק שהחל זמן רב קודם

שהופיע הוא בחייהן - לגבי זה אין לו אשליות.  ואף-

על-פי-כן הוא שהועדף,  ואל לו לפקפק במזלו הטוב.  הנה

הוא חולק בדירה עם אישה גדולה ממנו עשר שנים,  אישה

בעלת ניסיון,  אישה שבימיה ב"בית-החולים גאי" שכבה

(כך היא אומרת) עם אנגלים,  צרפתים,  איטלקים ואפילו

עם פרסי. ואם אינו יכול לטעון שאוהבים אותו בזכות

עצמו,  הרי לפחות ניתנה לו כך הזדמנות להרחיב את

חינוכו בתחום האֶרוֹטי.

 

אלה תקוותיו.  אבל לאחר משמרת של שתים-עשרה

שעות בבית-המרפא ולאחריה ארוחת ערב של כרובית

ברוטב לבן ולאחריה ערב של שתיקה עגומה,  אין ג'קלין

נוטה לנדב את עצמה ברוחב לב.  אם היא דבקה בו בכלל,

היא עושה זאת כדי לצאת ידי חובה,  שאם לא למען המין

כלאו עצמם שני זרים בתחום מגורים צר ולא נוח כל-כך,

איזו סיבה יש להם להיות שם?

 

כל זה מגיע עד משבר,  כשג'קלין,  בשעה שהוא לא

בבית,  מחפשת ומוצאת את יומנו וקוראת מה שכתב על

חייהם יחד.  בשובו הוא מוצא אותה אורזת את חפציה.

 

"מה קורה?" הוא שואל.

 

הדוקת שפתיים היא מצביעה על היומן המונח פתוח על

שולחן-הכתיבה שלו.

 

הוא מתרתח.  "את לא תמנעי אותי מלכתוב! הוא

נשבע.  זה לא הגיוני,  והוא יודע זאת.

 

גם היא כועסת,  אבל כעס קר ועמוק יותר.  "אם, כמו

שאתה אומר,  אני בעיניך נטל נורא כל-כך," היא אומרת,

"אם אני הורסת לך את השלווה והפרטיות והיכולת

לכתוב,  תרשה לי להגיד לך שאני מצדי שנאתי לחיות

אתך,  שנאתי כל רגע,  ואני כבר מתה להיות חופשית."

 

מה שהיה צריך לומר הוא שאסור לקרוא את כתביו

הפרטיים של הזולת.  בעצם,  היה צריך להחביא את יומנו

ולא להשאיר אותו במקום שיהיה אפשר למצוא אותו. אבל

כבר היה מאוחר מדי,  הנזק כבר נעשה.

 

הוא צופה בג'קלין בשעה שהיא אורזת,  עוזר לה לקשור

את התרמיל שלה למושב האחורי של הקטנוע.  "ברשותך,

אשאיר לי את המפתח עד שאקח את שאר החפצים שלי,"

היא אומרת.  חובשת בחטף את הקסדה שלה.  "שלום. אני

ממש מאוכזבת ממך,  ג'ון.  אתה אולי מוכשר בזה אין לי

מושג - אבל אתה עוד צריך הרבה להתבגר." והיא

בועטת בדוושת ההתנעה.  המנוע לא מותנע.  והיא בועטת

שוב,  ושוב.  ריח של בנזין מתפשט באוויר.  המאייד מוצף;

אין בררה אלא לחכות עד שיתייבש.  "תיכנסי," הוא מציע.

בפנים קשים היא מסרבת.  "צר לי," הוא אומר,  "על הכול."

הוא נכנס ומשאיר אותה בסמטה.  כעבור חמש דקות

הוא שומע את המנוע מותנע והקטנוע מרעים ומתרחק.

 

האם הוא מצטער? ודאי שהוא מצטער שג'קלין קראה

מה שקראה.  אבל השאלה האמיתית היא: מה הניע אותו

לכתוב מה שכתב.  אולי כתב כדי שהיא תקרא זאת? האם

זה שהשאיר את מחשבותיו הכנות במקום שוודאי תמצא

אותן היתה דרכו להגיד לה מה שהיה מוג-לב מלומר לה

בפניה? ומה הן,  בעצם,  מחשבותיו הכנות? יש ימים שהוא

שמח,  ואפילו רואה עצמו כבר-מזל,  על שהוא חי עם אישה

יפהפייה,  או לפחות שהוא לא חי לבדו,  ויש ימים שלא כך

הוא חש.  האם השמחה היא האמת או העצב,  או האמצע

בין שני אלה?

 

השאלה מה מותר לרשום ביומנו ומה צריך להישאר

חסוי היא לב הבעיה בכל כתיבתו.  אם עליו למנוע את

עצמו מלהביע רגשות נקלים - מורת-רוח על הפלישה

לדירתו או בושה על כישלונו שלו באהבה - איך בכלל

ישנו רגשות אלה את צורתם וייהפכו לשירה? ואם לא

נועדה השירה להיות הגורם להפיכתו מנקלה לנאצל,  לשם

מה לו בכלל לעסוק בשירה? וחוץ מזה,  מי אומר שהרגשות

שהוא רושם ביומנו הם רגשותיו האמיתיים? מי אומר

שבכל רגע שהעט נע הוא באמת הוא? אפשר שברגע אחד

הוא באמת הוא וברגע אחר הוא פשוט בודה דברים.  איך

הוא יכול לדעת זאת בוודאות? מדוע אפילו ירצה לדעת

בוודאות?

 

רק בנדיר דברים הם כמו שהם נראים - זה מה שהיה

צריך לומר לג'קלין.  אבל מה הסיכוי שהיתה מבינה? איך

תאמין שמה שקראה ביומנו לא היתה האמת,  האמת

הנקלה,  על מה שהתרחש בנפש חברה באותם ערבים

כבדים של שתיקה ואנחות,  אלא, להפך,  בדיוֹן,  אחד

מבדיונות אפשריים רבים,  אמיתי רק במשמעות שיצירת

אמנות היא אמיתית - אמיתית רק לגבי עצמה,  אמיתית

לגבי מטרותיה שלה - כשהדברים הנקלים שקראה תאמו

כל-כך את חשדה שחברה אינו אוהב אותה,  ואפילו אינו

מחבב אותה?

 

ג'קלין לא תאמין לו מן הסיבה הפשוטה שאין הוא

עצמו מאמין לו.  אין הוא יודע לְמה הוא מאמין.  לפעמים

נדמה לו שאינו מאמין לשום דבר.  אבל בסופו של דבר

נשארת העובדה שניסיונו הראשון לחיות עם אישה

הסתיים בכישלון,  בביזיון.  הוא חייב שוב לחיות לבדו,

והקלה לא קטנה תהיה בזה.  אבל הרי לא לעולם יוכל

לחיות לבדו.  החזקת פילגשים היא חלק מחייו של אמן; גם

אם יתחמק ממלכודת הנישואים,  שזאת ודאי יעשה,  עליו

למצוא כיצד לחיות עם נשים.

 

אי-אפשר להזין את האמנות רק בחסך,  בכיסופים,

בבדידות.  נחוצים גם קִרבה,  תאווה,  אהבה.

 

פיקאסו,  שהוא אמן גדול,  אולי הגדול מכולם,  הוא

דוגמה חיה.  פיקאסו מתאהב בנשים,  בזו אחר זו.  זו אחר זו

הן באות לגור אתו,  נעשות לו שותפות לחיים,  מדגמנות

לו.  מתוך התאווה ששבה ומתלקחת עם כל פילגש חדשה,

נהפכת כל דוֹרה וכל פּילאר שמזַמן המקרה אל סף ביתו

לאמנות בת אלמוות.  כך הדבר נעשה.  ואילו הוא? היוכל

להבטיח שהנשים שבחייו,  לא רק ג'קלין,  אלא כל הנשים

הבאות,  שאין לציירן בדמיון,  יהיה להן ייעוד כזה? כך היה

רוצה להאמין,  אבל יש לו ספקות.  אם יהיה לאמן גדול,

ימים יגידו,  אבל דבר אחד ברור: אין הוא פיקאסו.  כל

חושיותו שונה מחושיותו של פיקאסו.  הוא אדם שקט

יותר,  קודר יותר,  צפוני יותר.  גם אין לו עיניו השחורות

המהפנטות של פיקאסו.  גם אם ינסה פעם להלביש לאישה

צורה אחרת,  לא ישנה אותה באכזריות כפיקאסו,  לא יכופף

ויעוות את גופה כגוש מתכת בכבשן לוהט.  סופרים אינם

כציירים - הם עקשנים יותר,  סובטיליים יותר.

 

האם נגזר על כל הנשים שייקשרו אל אמנים - שכל

המיטב והמירע שבהן ימוצה ויעובד ליצירה בדיונית?

עולה על דעתו יֶלֶנָה מ"מלחמה ושלום".  האם ראשיתה של

ילנה כאחת מפילגשיו של טולסטוי? האם בכלל שיערה

שזמן רב לאחר שלא תהיה עוד,  יתאוו גברים שלא ראו

אותה בעיניהם לכתפיה החשופות היפות?

 

החייב כל זה להיות אכזרי כל-כך? ודאי יש איזו צורה

של דו-קיום אשר בה גברים ונשים אוכלים יחד,  ישנים

יחד וחיים יחד,  ועם זאת נשארים כל אחד מהם שקוע

בבחינת נפשו שלו.  האם משום כך נדונה הפרשה עם

ג'קלין לכישלון - משום שהיא,  מאחר שאינה אמנית,  לא

יכלה להעריך את הצורך שיש לאמן בבדידות רוחנית?

אילו היתה ג'קלין פסלת, למשל, אילו הוקצתה פינה אחת

בדירה לה, לסתת בה את השיש שלה, שעה שבפינה אחרת

נאבק הוא במילים ובחרוזים, ההיתה אז אהבתם פורחת?

האם זה מוסר-ההשכל ממה שקרה לו ולג'קלין - שמוטב

לאמנים לנהל פרשות אהבים רק עם אמנים?

 

 

שתיים

 

פרשת האהבים נסתיימה.  לאחר שבועות של קִרבה מחניקה

יש לו שוב חדר לעצמו.  הוא עורם את תיבותיה

ומזוודותיה של ג'קלין בפינה ומחכה שיִקחו אותן.  אין

הדבר קורה.  ואולם ערב אחד שבה ומופיעה ג'קלין עצמה.

היא באה,  כך היא אומרת,  לא כדי לשוב ולהתגורר אתו

("אי-אפשר לחיות אתך").  אלא כדי לעשות שלום ("אינני

אוהבת רגשי איבה.  זה מדכא אותי").  שלום שגורר תחילה

התעלסות אתו, ואחר-כך, במיטה, הטפה בעניין מה שכתב

עליה ביומנו.  היא מדברת ומדברת,  והם לא נרדמים עד

שעה שתיים בלילה.

 

הוא מתעורר מאוחר,  מאוחר מכדי להגיע להרצאה של

שעה שמונה.  אין זו ההרצאה הראשונה שהוא מפסיד מאז

נכנסה ג'קלין לחייו.  הוא מפגר בלימודיו ואינו יודע איך

ישלים את החסר.  בשתי שנותיו הראשונות באוניברסיטה

היה אחד הכוכבים בכיתתו.  הכול היה לו קל,  הקדים תמיד

בצעד אחד את המרצה.  אבל לאחרונה כמו ירד ערפל על

מוחו.

 

המתימטיקה שהם לומדים נעשתה מודרנית ומופשטת

יותר,  והוא החל לבוסס.  הוא עדיין יכול לעקוב,  שורה-

שורה,  אחר המוצג על הלוח,  אבל על-פי רוב אינו מבין

את עיקר ההוכחה.  יש לו התקפי בהלה בכיתה והוא

מתאמץ בכל כוחו להסתירם.

 

מוזר,  אבל הוא,  דומה,  היחיד הלוקה בהם. אפילו

האטומים שבין חבריו הסטודנטים אינם מתקשים יותר מן

הרגיל.  ציוניו שלו יורדים מדי חודש,  ואילו שלהם נשארים

בעינם.  אשר לכוכבים,  הכוכבים האמיתיים,  הם פשוט

השאירו אותו מתלבט מאחוריהם.

 

מעודו לא היה צריך לגייס את מלוא כוחותיו.  פחות

ממיטבו היה בו די תמיד.  עכשיו הוא נלחם על חייו.  אם

לא ישקיע עצמו כל-כולו בעבודתו,  יטבע.

 

ועם זאת עוברים עליו ימים תמימים באפיסת כוחות

אפורה.  הוא מקלל את עצמו על שהניח לעצמו לשוב

ולהישאב אל פרשת אהבים העולה לו ביוקר כה רב.  אם זה

מה שהחזקת פילגש כרוכה בו,  איך פיקאסו והאחרים

עומדים בזה? אין לו פשוט המרץ לרוץ מהרצאה להרצאה,

ממשרה למשרה,  ואחר-כך,  בסוף היום,  להקדיש תשומת-

לב לאישה הנעה בין איפוריה לפרקי קדרות שחורה

משחור,  שבהם היא מתרוצצת אנה ואנה והוגה בכל

התרעומות שצברה בימי חייה.

 

אף-על-פי שאינה גרה עוד אתו רשמית,  נוטלת ג'קלין

חירות לעצמה להופיע אצלו בכל שעה משעות היום או

הלילה.  יש שהיא באה לגנותו על איזו מילה שפלט,

שמשמעותה הסמויה התבהרה לה רק עכשיו,  ויש שהיא

סתם מדוכדכת וזקוקה לעידוד.  הרע מכולם הוא היום

שלאחר התֶרפיה - היא באה לחזור,  שוב ושוב,  על מה

שקרה בחדרו של התרפיסט,  לנבור במשמעויותיה של

הקלה שבתנועותיו.  היא נאנחת ובוכה,  לוגמת יין,  כוס

אחר כוס,  ובאמצע המשגל מתאבנת.

 

"גם אתה בעצמך צריך תרפיה," היא אומרת לו ונושפת

עשן.

 

"אחשוב על זה," הוא עונה.  עכשיו הוא כבר חכם דיו

שלא לחלוק עליה.

 

לאמִתו של דבר אף אינו חולם להתחיל בתרפיה.  מטרת

התרפיה היא לעשות אותך מאושר.  ומה הטעם בזה?

אנשים מאושרים הם לא מעניינים.  מוטב לשאת בנטל

האומללות ולנסות להופכה למשהו ראוי: לשירה או

למוסיקה או לציור - זו דעתו.

 

ואף-על-פי-כן הוא מקשיב לג'קלין באורך-רוח ככל

שהוא יכול.  הוא הגבר,  היא האישה; הוא קיבל ממנה הנאה

ועכשיו עליו לשלם את המחיר - זו,  כנראה,  דרכן של

פרשות אהבים.

 

לפי סיפור קורותיה,  המסופר לילה-לילה,  בגרסאות

חופפות וסותרות,  באוזניו טמוּמות השינה,  נגזל ממנה

האני האמיתי שלה בידי רודף,  שלפעמים הוא אִמה

העריצה,  לפעמים אביה שברח מן הבית,  לפעמים אחד

ממאהביה הסדיסטיים ולפעמים תרפיסט שטני.  מה שהוא

מחבק בזרועותיו,  כך היא אומרת לו,  אינו אלא הקליפה

של האני האמיתי שלה; היא תשיב לה את הכוח לאהוב רק

כאשר תשיב לה את האני שלה.

 

הוא מקשיב אבל אינו מאמין.  אם יש לו לתרפיסט שלה

מזימות לגביה,  כך הוא אומר בלבו,  מדוע היא לא חדלה

ללכת אליו? אם אחותה מזלזלת בה,  מדוע,  פשוט,  לא

תחדל להיפגש אִתה? אשר לו,  נדמה לו שג'קלין החלה

להתייחס אליו כאל איש-סוד יותר ממאהב,  וזה משום

שאינו מאהב טוב דיו,  לא לוהט דיו,  לא יִצרי.  נדמה לו

שאילו היה מאהב טוב יותר,  היתה מוצאת עד מהרה את

האני הנעדר שלה ואת התאווה שלה.

 

מדוע הוא פותח שוב ושוב את דלתו כשהיא דופקת

עליה? האם משום שכך נוהגים אמנים - נשארים ערים

כל הלילה.  מסבכים את חייהם - או משום שלמרות הכול

מבלבלת את חושיו האישה הזאת.  החלקלקה והיפה

בעליל, שאינה מתביישת להסתובב בדירה ערומה לעיניו?

 

מדוע חופשית היא כל-כך בנוכחותו? האם זה כדי

ללעוג לו (כי היא חשה שעיניו נעוצות בה - זאת הוא

יודע).  או שכל האחיות נוהגות כך ביחידות - משילות

את בגדיהן,  מתגרדות, מדברות בנעימה מעשית על

יציאות,  מספרות אותן בדיחות גסות שמספרים גברים

בברים? אבל אם אמנם השתחררה ג'קלין מכל העכבות,

מדוע מעשה האהבה שלה פזור-דעת,  כלאחר-יד,  מאכזב

כל-כך?

 

לא רעיונו שלו היה להתחיל את פרשת האהבים,  גם לא

להמשיך אותה.  אבל עכשיו,  כשהוא בתוכה,  אין לו המרץ

להיחלץ ממנה.  פטליזם השתלט עליו.  אם החיים עם

ג'קלין הם מין מחלה,  נניח למחלה להשלים את מהלכה.

 

 

הוא ופול ג'נטלמנים דיָם שלא להחליף רשמים על

פילגשיהם.  ואף-על-פי-כן הוא חושד שג'קלין לוריֶר

מדברת עליו עם אחותה,  ואחותה מדווחת לפול.  מביך

אותו החשש שפול יודע מה קורה בחייו הפרטיים.  הוא

בטוח שמבין שניהם פול הוא המיטיב יותר לטפל בנשים.

 

ערב אחד,  כשג'קלין עובדת במשמרת הלילה בבית-

המרפא,  הוא סר אל פול ומוצא אותו מתכונן לבקר בבית

אמו בס"ט ג'יימס ולבלות שם את סוף השבוע.  מדוע לא

יבוא גם הוא,  מציע פול,  לפחות לשבת?

 

הם מאחרים את הרכבת האחרונה ברגע קט.  אם בכל-

זאת ירצו להגיע לס"ט ג'יימס,  יהיה עליהם לעשות את

שמונה-עשר הקילומטרים ברגל.  הערב ערב יפה.  אם כן,

למה לא?

 

פול נושא את תרמיל-הגב שלו ואת כינורו.  הוא מביא

אתו את הכינור,  כך הוא אומר,  מפני שקל יותר להתאמן

בס"ט ג'יימס,  שהשכנים שם לא קרובים כל-כך.

 

פול למד נגינה בכינור מילדותו,  אבל לא התקדם הרבה.

נראה שדי לו בנגינת אותם הג'יגים והמינוּאטים כמו לפני

עשר שנים.  ואולם שאפתנותו כמוסיקאי גדולה הרבה

יותר.  בדירתו עומד הפסנתר שקנתה אמו כשהחל,  והוא אז

בן חמש-עשרה,  לדרוש שיעורים בפסנתר.  השיעורים לא

עלו יפה,  קצר-רוח מדי היה לשיטתו האיטית,  המודרגת

של המורה שלו.  ואף-על-פי-כן הוא תקיף בדעתו,  שיום

יבוא והוא ינגן,  רע ככל שינגן,  את אופ' 111 של בטהובן,

ואחר-כך את עיבודו של בּוּזוֹני לשאקון ברה מינור של

באך.  הוא יגיע למטרותיו אלה בלי העקיפה הרגילה דרך

יצירות צֶ'רני ומוצרט,  אלא יתאמן בנגינת היצירות האלה,

ובהן בלבד,  בלי חשך.  תחילה ילמד את התווים בנגינה

איטית עד מאוד,  ואחר-כך יגביר יום-יום את הקצב,  במשך

זמן רב ככל שיידרש.  זו שיטתו שלו ללימוד נגינה

בפסנתר,  והוא שהמציאה.  וכל עוד ימשיך בזה,  בלא

היסוס,  אין הוא רואה כל סיבה שלא יצליח.

 

ואולם מה שמתגלה לו הוא שכשהוא מנסה להתקדם

מאיטי מאוד-מאוד לאיטי מאוד בלבד,  פרקי כפות ידיו

נעשים מתוחים ונכלאים,  פרקי אצבעותיו נעשים נוקשים,

וכעבור שעה קלה אינו יכול לנגן כלל.  ואז הוא נתקף חמת

זעם,  הולם בקלידים באגרופיו ויוצא נסער ונואש.

 

השעה כבר אחרי חצות והוא ופול לא הגיעו אלא עד

ויינברג.  התעבורה התמעטה,  הכביש הראשי שומם,  חוץ

מאטאטא רחובות אחד המסיע את מטאטאו.

 

בדיפּ ריוֶר עובר אותם חלבן בקרוניתו הרתומה לסוס.

הם עומדים וצופים בו בשעה שהוא עוצר את סוסו,  מקפץ

במעלה שביל בגינה,  מניח שני בקבוקים מלאים,  לוקח את

הריקים,  מנער מתוכם את המטבעות,  ושב מקפץ אל

קרוניתו.

 

"תמכור לנו חצי ליטר?" אומר פול ומושיט ארבעה

פֶּנס. והחלבן צופה בהם, מחייך, שעה שהם שותים. הוא

צעיר ויפה מראה ושופע מרץ.  אפילו הסוס הלבן הגדול,

שפרסותיו שעירות,  נראה שלא אִכפת לו להיות ער באמצע

הלילה.

 

הוא מלא פליאה.  כל המעשים שאינו יודע עליהם ולא

כלום הנעשים בשעה שבני-האדם ישנים: הרחובות

מטואטאים, החלב מובא אל פתחי הבתים! אבל דבר אחד

אינו מבין. מדוע אין החלב נגנב? מדוע אין גנבים

ההולכים בעקבות החלבן ומסלקים כל בקבוק שהוא

משאיר? בארץ שהרכוש בה הוא פשע והכול אפשר לגנוב,

מה מוציא את החלב מן הכלל? העובדה שגנבתו קלה מדי?

האם יש כללי התנהגות אפילו בקרב הגנבים? או שהגנבים

מרחמים על החלבנים,  שרובם צעירים ושחורים וחסרי

אונים?

 

רוצה היה להאמין שזה ההסבר. רוצה היה להאמין שיש

באוויר די חמלה כלפי השחורים וגורלם, די רצון לנהוג

עמם בכבוד,  לפצותם על אכזריות החוקים. אבל הוא יודע

שלא כך הדבר. בין השחור ללבן פעורה תהום. עמוק יותר

מחמלה,  עמוק יותר מיחס של כבוד,  אפילו עמוק יותר

מרצון טוב,  מקננת ההכרה בשני הצדדים,  שבני-אדם כמו

פול וכמוהו,  עם פסנתריהם וכינורותיהם,  הם כאן,  על

האדמה הזאת,  אדמת דרום-אפריקה,  בתואנה שאין רופפת

ממנה. החלבן הזה ממש,  שלפני שנה ודאי לא היה אלא

נער רועה בקר בעמקי טראנְסקַיי,  ודאי יודע זאת. הוא,

בעצם,  חש שמהאפריקנים בכלל,  ואפילו מן הצבעוניים

שביניהם,  עולה איזה רוך מוזר ומשועשע: תחושה שהוא

ודאי מין פתי תמים,  הזקוק להגנה,  אם הוא מדמה בנפשו

שיוכל להסתדר על סמך מבטים כנים ויחסים מכובדים,

כשהקרקע שמתחת לרגליו ספוגה דם ותהום היסטוריית

הנחשלות העצומה הומה מזעקות זעם.  וכי למה,  אם לא

משום כך,  היה הצעיר הזה,  כשהמשבים הראשונים של רוח

היום סורקים את רעמת סוסו,  מחייך חיוך עדין כל-כך

בצפותו בשניהם שותים את החלב שנתן להם?

 

אל הבית בס"ט ג'יימס הם מגיעים עם עלות השחר.

הוא נרדם מיד על הספה וישן עד הצהריים,  ואז אמו של

פול מעירה אותם ומגישה את ארוחת הבוקר על מרפסת

שיזוף הנשקפת אל מלוא היקפו של פוֹלְס בֵּיי.

 

בין פול לאמו שוטפת שיחה,  שהוא משותף בה בלי

קושי.  אמו צלמת ויש לה סטודיו משלה.  היא אישה קטנה,

לבושה יפה,  קולה הקול הצרוד של מעשנים,  וכולה חסרת

מנוחה.  לאחר שאכלו,  היא מתנצלת ועוזבת אותם - יש

לה עבודה לעשותה,  היא אומרת.

 

הוא ופול יורדים אל החוף,  שוחים,  חוזרים,  משחקים

בשחמט.  ואז הוא חוזר ברכבת הביתה.  זו לו הפעם

הראשונה שראה איך חי פול בביתו,  והוא מלא קנאה.

מדוע לא יכולים להיות גם לו יחסים נורמליים נעימים עם

אמו? הלוואי היתה אמו כאמו של פול,  הלוואי היו לה

חיים משלה מחוץ לחוג משפחתם הצר.

 

כדי להיחלץ מן המועקה של המשפחה עזב את הבית.

עכשיו רואה הוא את הוריו רק לעתים נדירות.  אף-על-פי

שהם גרים במרחק הליכה קצרה,  אין הוא בא לבקרם.

מעולם לא הביא את פול להיפגש אתם,  או שום חבר אחר

שלו,  ואת ג'קלין ודאי שלא.  עכשיו שהוא מפרנס את

עצמו,  הוא מנצל את עצמאותו כדי להוציא את הוריו

מחייו. הוא יודע שצינתו מצערת את אמו,  הצינה שהגיב

בה על אהבתה כל חייו.  כל חייו ביקשה לפנק אותו,  וכל

חייו התמרד.  אף-על-פי שהוא טוען כך בתוקף,  אין היא

מאמינה שיש לו די כסף למחייתו.  בכל פעם שהם נפגשים

היא מנסה לשלשל כסף לכיסו,  שטר של לירה או שתי

לירות.  "רק משהו קטן," היא מכנה את זה.  אם רק יינתן

לה בדל הזדמנות,  תתפור לו וילונות לדירתו,  תיקח את

כבסיו ותכבסם.  הוא חייב להקשות את לבו כלפיה.  לא זה

הזמן לחדול לעמוד על המשמר.

 

 

שלוש

 

הוא קורא את "מכתבי עזרא פאונד".  עזרא פאונד פוטר

ממשרתו ב"וובש קולג' " שבמדינת אינדיאנה משום

שאירח אישה בחדריו.  ופאונד,  שצרות-מוחין קרתנית

כזאת הרתיחה אותו,  עזב את אמריקה.  בלונדון הכיר את

דורותי שייקספיר היפהפייה,  נשא אותה לאישה ובא לגור

באיטליה.  לאחר מלחמת-העולם השנייה הואשם בתמיכה

בפשיסטים ובסיוע להם.  כדי להתחמק מעונש מוות טען

לאי-שפיות ונכלא במוסד לחולי נפש.

 

ועכשיו,  בשנת 1959,  לאחר ששוחרר,  פאונד שוב

באיטליה,  עדיין עוסק במפעל חייו,  ה"קאנטוֹס".  כל

ה"קאנטוס" שיצאו לאור עד כה מצויים בספרייה של

"אוניברסיטת קייפטאון" במהדורות של "הוצאת פֵייבֶּר",

ובהן תהלוכת טורי השיר באות דפוס אלגנטית מפוסקים

שוב ושוב,  כבצלילי גונג,  בסימניות סיניות ענקיות.

ה"קאנטוס" כובשים את לבו; הוא קורא אותם חזור וקרוא

(מדלג ברגשי אשמה על הקטעים המשעממים על וַן בּירן

[Martin Van Buren, 1862-1782, מדינאי אמריקאי;

מייסד המפלגה הדמוקרטית, ונשיא מטעמה בתקופת

המשבר הכלכלי הראשון, שנגרם בעיקר בגלל ספסרות

בקרקעות במערב המדינה) ובני משפחת מַלַטֶסטָה

[משפחה שמשלה ברימיני שבאיטליה, בהפסקות,

מן המאה השלוש-עשרה עד המאה החמש-עשרה]),

וספרו של יוּ קֶנֶר על פאונד משמש לו כמדריך. ת"ס

אליוט כינה ברוחב לב את פאונד il miglior fabbro,

המעולה באומנים.  והוא,  הגם שהוא מתפעל מיצירות

אליוט עצמו,  סבור שהוא צודק.

 

עזרא פאונד נרדף רוב שנות חייו: הוגלה,  אחר-כך

נכלא,  אחר-כך גורש ממולדתו בפעם השנייה.  ואולם,

אף-על-פי שנתווה כמטורף,  הוכיח שהוא משורר גדול,

אולי גדול כווֹלט ויטמן. נשמע לדיימון שלו, הקריב פאונד

את חייו למען אמנותו.  וכן עשה גם אליוט,  הגם שלייסוריו

שלו היה אופי אישי יותר.  אליוט ופאונד חיו חיי צער

ולעתים גם חיי חרפה.  הוא מוצא בזה לקח לעצמו,  שננעץ

בו מכל עמוד של שירתם - שירתו של אליוט שנפגש

אִתה פגישה ראשונה מסעירה כשעדיין למד בבית-הספר,

ועכשיו שירתו של פאונד.  כפאונד וכאליוט עליו להיות

מוכן לשאת את כל מה שמינו לו החיים,  גם אם פירוש

הדבר גלוּת,  עבודה צנועה וגנאי.  ואם ייכשל במבחן

העליון של האמנות,  אם יתברר שאחרי ככלות הכול לא

ניחן בכשרון,  חייב הוא להיות מוכן לשאת גם זאת; את

גזר-הדין שאין עליו עוררין של ההיסטוריה,  את הגורל

שנדון להיות,  למרות כל הסבל שלו עכשיו ולהבא,  זוטר.

רבים מזומנים,  מעטים נבחרים.  לכל משורר דגול עננה של

משוררים זוטרים,  כעננת יבחושים המזמזמים סביב אריה.

 

בהתלהבותו לפאונד שותף לו רק אחד מידידיו -

נוֹרבֶּרט.  נורברט נולד בצ'כוסלובקיה,  בא לדרום-אפריקה

אחרי המלחמה,  ומדבר אנגלית בשפתוּת גרמני קל.  הוא

לומד להיות מהנדס,  כאביו.  הוא מתלבש באלגנטיות

אירופית ומחזר חיזור מכובד לעילא אחר צעירה יפהפייה

ממשפחה טובה,  ועמה יוצא לטייל פעם אחת בשבוע.  הוא

ונורברט נפגשים בבית-תה על מדרון הר ואז מעירים

הערות זה על שיריו החדשים של זה וקוראים זה לזה בקול

קטעים שמצאו חן בעיניהם משל פאונד.

 

מעניינת בעיניו העובדה,  שנורברט,  מהנדס לעתיד,

והוא,  מתימטיקאי לעתיד,  הם חסידיו של עזרא פאונד,

ואילו יתר המשוררים הסטודנטים שהוא מכיר,  אלה

שלומדים ספרות ומוציאים את כתב-העת הספרותי של

האוניברסיטה,  נוהים אחרי ג'רארד מנלי הוֹפּקינס.  גם הוא

ידע בבית-הספר תקופה קצרה של הערצת הופקינס,  שאז

דחס המון מילים חד-הברתיות מוטעמות בשיריו ונמנע

ממילים שמקורן הלשונות הרומניות.  אבל כעבור זמן איבד

הופקינס את חִנו בעיניו,  ממש כשם שעכשיו הולך ומאבד

את חנו שייקספיר.  טוריו של הופקינס דחוסים יותר מדי

בעיצורים,  ושל שייקספיר במטפורות.  הופקינס וגם

שייקספיר מחשיבים יותר מדי מילים לא רגילות,  ובייחוד

מילים אנגליות עתיקות.  אין הוא מבין מדוע צריכה

השירה לעלות לטונים דקלומיים,  מדוע לא תסתפק בגווניו

של קול הדיבור הרגיל - ובעצם,  מדוע צריכה היא להיות

שונה כל-כך מן הפרוזה.

 

הוא החל לבכר את פּוֹפ על שייקספיר ואת סוויפט על

פופ.  למרות הדיוק האכזרי של ניסוחיו,  הנראה לו,  עדיין

שרוי פופ,  לדעתו,  יותר מדי בחוגי השמלניות והפֵּאות

הנוכריות,  בה-בשעה שסוויפט נשאר איש פרא,  מתבודד.

 

גם צ'וֹסֶר חביב עליו.  ימי-הביניים משעממים,  אחוזי

שיגעון של פרישות,  מוצפים אנשי דת; משוררי ימי-

הביניים רובם חיישנים,  רצים כל הזמן אל האבות

הלטיניים לבקש הדרכה.  אבל צ'וסר שומר על מרחק

אירוני נאה מן הרשויות שמעליו.  והוא,  שלא כשייקספיר,

אינו מתקצף על דברים ומתחיל להתלהם.

 

אשר ליתר המשוררים האנגלים, פאונד לימד אותו

לגלות בחוש הריח את הרגש הקל שהרומנטיקנים

והוויקטוריאנים מתפלשים בו,  שלא לדבר על חרזנותם

הרשלנית.  פאונד ואליוט משתדלים לשוב ולהפיח חיוּת

בשירה האנגלית-האמריקנית בהחזירם לה את חוּמרתה של

השירה הצרפתית.  הוא מסכים אִתם הסכמה מלאה.  איך

יכול היה קודם להתלהב מקיטס עד כדי כתיבת סונטות

קיטסיות אין הוא יכול להבין.  קיטס הוא כמו אבטיח -

רך ומתוק ואדום,  בה-בשעה ששירה צריכה להיות קשה

ובהירה כלהבה.  קריאת חצי תריסר דפים של קיטס כמוה

כהיענות לפיתוי.

 

דבקותו בפאונד היתה יכולה להיות בטוחה יותר אילו

ידע באמת צרפתית. אבל כל ניסיונותיו ללמוד אותה

עולים בתוהו.  אין לו חוש לשפה הזאת,  שמילותיה

נפתחות בעוז ונעלמות במלמול.  לכן חייב הוא לבטוח

בעדותם של פאונד ואליוט כשהם אומרים שבודלֵר

ונֶרוואל (Gerard de Nerval, 1855-1808, משורר וסופר

צרפתי מחלוצי הסוריאליזם והסימבוליזם),  קוֹרבּיֶר

ולאפוֹרגב (Jules Laforgue, 1887-1860, משורר צרפתי,

מראשי האסכולה הסימבוליסטית) מצביעים על הדרך

שהוא חייב ללכת בה.

 

תוכניתו,  כשנרשם לאוניברסיטה,  היתה להסמיך עצמו

כמתימטיקאי ואחר-כך לצאת לחוץ-לארץ ולהקדיש עצמו

לאמנות.  עד כאן הגיעה תוכניתו,  היתה צריכה להגיע,  ועד

עכשיו לא סטה ממנה.  ובחוץ-לארץ,  בשעה שישכלל את

מיומנותו כמשורר,  יעשה לפרנסתו משהו צנוע ומכובד.

ומאחר שנגזר על אמנים גדולים להישאר לא-מוכרים

זמן-מה,  הוא מדמה לו שיעביר את שנות המבחן שלו

כפקיד המסכם בענווה טורי מספרים באיזה חדר אחורי.

ודאי שלא יהיה בוהמיין,  כלומר,  שיכור וטפיל ונווד.

 

מה שמושך אותו במתימטיקה,  לבד מן הסימנים

המסתוריים שהיא משתמשת בהם,  הוא הטוהר שלה.  אילו

היתה באוניברסיטה פקולטה ל"מחשבה טהורה",  ודאי היה

נרשם גם אליה; אבל המתימטיקה הטהורה נראית כגישה

היותר קרובה אל עולם הצורות שמציעה האקדמיה.

 

ואולם מכשול אחד יש למילוי תוכנית הלימודים שקבע

לו; לפי התקנות אינך יכול ללמוד מתימטיקה טהורה

בלבד.  רוב הסטודנטים בכיתתו לומדים מתימטיקה טהורה,

מתימטיקה שימושית ופיסיקה במעורב.  זה כיווּן שאינו

רואה עצמו מסוגל ללכת בו.  אף-על-פי שבילדותו

התעניין לסירוגין בטילים ובביקוע גרעיני,  אין לו חוש אל

מה שקרוי עולם המציאות,  אינו מבין מדוע הדברים

בתחום הפיסיקה הם כמו שהם.  מדוע,  למשל,  כדור מקפץ

חדל לבסוף לקפץ? חבריו ללימודים אינם מתקשים בבעיה

זו - מפני שמקדם הגמישות שלו הוא פחות מאחד,  כך

הם אומרים.  אבל מדוע זה צריך להיות כך,  הוא שואל,

מדוע לא יכול המקדם להיות בדיוק אחד או יותר מאחד?

הם מושכים בכתפיהם.  אנחנו חיים בעולם המציאות,  כך

הם אומרים,  ובעולם המציאות מקדם הגמישות הוא תמיד

פחות מאחד.  התשובה אינה נשמעת לו כתשובה.

 

מאחר שהיה נראה כחסר אהדה לעולם המציאות,  הוא

מתרחק מן המדעים וממלא את המרווחים בתוכנית

הלימודים שלו בקורסים באנגלית,  בפילוסופיה ובלימודים

קלסיים.  רוצה היה להיחשב תלמיד מתימטיקה שמשתתף

במקרה בכמה קורסי אמנות; אבל בין תלמידי המדעים הוא

נחשב,  להוותו,  כזר, כדילטנט,  המופיע להרצאות

במתימטיקה ואחר-כך נעלם השד-יודע-לאן.

 

מאחר שהוא עומד להיעשות מתימטיקאי,  הוא חייב

להקדיש את מרבית זמנו למתימטיקה.  אבל המתימטיקה

קלה ואילו הלטינית לא.  בלטינית הוא חלש יותר מבכל

המקצועות.  שנות התרגול בבית-הספר הקתולי שלמד בו

השרישו בו את ההיגיון שבתחביר הלטיני; הוא יכול

לכתוב פרוזה קיקרואית נכונה, אף כי מתנהלת בכבדות.

אבל וירגיליוס והורטיוס, בסדר המילים המקרי ובאוצר

המילים המאוס שלהם,  עדיין מבלבלים אותו.

 

הוא מוצב לקבוצת לימוד לטינית,  שמרבית הסטודנטים

בה לומדים גם יוונית.  ידיעת היוונית מקִלה עליהם את

לימוד הלטינית; והוא חייב להתאמץ שלא לפגר,  שלא

להיראות שוטה בעיניהם.  חבל לו שלא למד בבית-ספר

שמלמדים בו יוונית.

 

אחד מסודות המשיכה של המתימטיקה הוא השימוש

שמשתמשים בה באלף-בית היווני.  ואף-על-פי שאין הוא

יודע מילים יווניות,  חוץ מ"היבּריס" ו"ארֶטֶה"

ו"אֶלֵיתֶריה",  הוא מבלה שעות בשיפור כתב-ידו ביוונית,

לוחץ במשיכות העט כלפי מטה כדי לשוות לאותיות

מראה של אותיות-דפוס "בּוֹדוֹני".

 

היוונית והמתימטיקה הטהורה הן בעיניו הנאצלים

במקצועות שאפשר ללמוד באוניברסיטה.  מרחוק הוא

סוף עמוד 30