שעת הפעמונים - ז'ורז' סימנון - 2004

שעת הפעמונים

ז'ורז' סימנון, יהושע קנז (תרגום מצרפתית)

LES ANNEAUX DE BICETRE / LE RICHE HOMME, Georges Simenon

 

 

פתח-דבר

 

ברוב הספרים ששאלתי בנעורי בספרייה,  אלה

הכרוכים בבד שחור וריח טוב של נייר עבש עולה מהם,

היתה הקדמה,  ואודה שבארבעים השנים שאני עצמי כותב,

לא פעם אני מצר על שהאופנה הזאת עברה מן העולם.

בייחוד אני מתגעגע לרומנים מסוימים של קונראד,  שלא

הקדמה אחת בלבד יש בהם אלא גם הקדמה למהדורה

השנייה,  ולפעמים גם לשלישית,  ואף פתח-דבר ו"אל

הקורא",  סדרה שלמה של טקסטים מוכרים שקסמו לי

בשעתם לא פחות מן הסיפור עצמו.

 

הלוא כך ניתנה למחבר אפשרות לקשור משולי יצירתו

קשר ישיר עם הקורא.  כיום נוטים הסופרים להביע את

דעתם בעיתונים,  ברדיו ובטלוויזיה,  אבל לא תמיד הם

מגיעים אל קוראי יצירותיהם.

 

לא ידובר כאן על כוונותי ולא כל שכן על איזו תורה

ספרותית.  באין ברֵרה הייתי יכול להסתפק בנוסחה

המקודשת המשמשת גם בסרטי קולנועי "האירועים

המתוארים הם פרי הדמיון וכל קשר בין הדמויות לבני

אדם אמיתיים אינו אלא מקרי."

 

אמצעי זהירות זה נעשה בשנים האחרונות בלתי נמנע,

אף כי אינו יעיל תמיד,  כי בני זמננו נוטים לזהות את

עצמם ביצירות הספרות,  בייחוד אם הם מקווים להפיק

מזה איזה רווח חומרי.

 

מצבו של הסופר נעשה קשה.  לפי עשרים וחמש שנה,

למשל,  כשישבתי בפריס,  כתבתי את "מכת ירח",  רומן

שעלילתו מתרחשת בליבּרְוויל שבגאבּוֹן,  וביתר פירוט

בבית-מלון העומד בפאתי היישוב והיער המשווני. לא

עלה בידי לזכור מה היה שם בית-המלון שהתאכסנתי בו

שנתיים קודם לכן ולא רציתי להשתמש בו. בחרתי אפוא

לקרוא למלון שבספר בשם הפחות סביר שבאפשר: "מלון

המרכז".  והנה קלעתי בול,  וכעבור שבועות אחדים בא

בעל-המלון מגאבּון לפריס לתבוע אותי למשפט.

 

חוויה זו חזרה לדאבוני פעמים מספר בשינויים.  איך

למצוא שם מתקבל על הדעת שלא נקרא בו איש בעולם

כולו? ואם בתיאורה של עיר שדה תציג את המושל,  את

פרקליט המחוז,  את ראש העיר או את מפקד המשטרה? אם

תצייר את הדמות כאיש שמן וקירח,  מנין תדע שהאיש

האמיתי אינו נראה כך? ואם תהיה אשתו בספרך רזה

ופטפטנית...

 

באחד מספרי האחרונים,  "האחרים",  קיבלתי עלי לברוא

עיר שלמה עם הנהר שלה,  בית-המשפט שלה,  כנסיותיה,

רחובותיה,  חנויותיה...

 

אבל איך מעבירים את בִּיסֶטְר שהייתי צריך להציג בה

פרופסור,  רופאים מתמחים ואחות ראשית?

 

האם היה עלי,  למשל,  לתאר את פלונית כאדמונית או

כחומת שיער,  כאישה רכה או תקיפה,  בלי להסתכן

שאקלע בול?

 

אני מודיע בזה שאף כי ביקרתי בהוספיס של בִּיסֶטְר,

לא פגשתי שם אף אחת מן הדמויות המתוארות בספר הזה.

הוא הדין בדמויות של עורך העיתון ועורך-הדין ובשני

חברי האקדמיה - אני נשבע שלא העתקתי!

 

הואיל והרומן שלי אינו רומן מפתח,  אני חוזר על

הנוסחה המקודשת: "כל דמיון לבני אדם אמיתיים

אי-אפשר שלא יהיה מקרי."

 

ואני מוסיף להתגעגע להקדמות מן המאה שעברה,

שהיו כה אישיות יותר ועסיסיות יותר.

 

ז'ורז' סימנון

 

 

פרק ראשון

 

השעה שמונה בערב.  למיליוני בני אדם,  איש

בפינתו,  איש בעולמו הקטן שברא לו או נידון להיות בו,

בא אל קצו יום מסוים מאוד,  קר וערפִלי,  יום רביעי 3

בפברואר.

 

לרֶנֶה מוֹגְרָה אין יום ואין שעה,  ורק אחר-כך תטריד

אותו שאלת הזמן שעבר.  לפי שעה הוא בתחתיתו של בור

חשוך כמצולות האוקיינוס,  בלי מגע עם העולם שבחוץ.

אבל בלי משים מתחילה יד ימינו להתנועע כבעווית,  ולחיו

תופחת בצורה מגוחכת עם כל נשיפה שהוא נושף.

 

האות הראשון הבא אליו מן החוץ מצטייר כעיגולים של

גלי שמע המתרחבים והולכים ויוצרים אדוות רחוקות יותר

ויותר.  בעיניים עצומות הוא מנסה לעקוב אחריהן ולהבין,

ואז מתחוללת תופעה שלא יעז לספר עליה לאיש: הוא

מכיר את האדוות הללו ומתאווה לחייך אליהן.

 

בילדותו היה רגיל להקשיב לפעמוניה של כנסיית

סנט-אֶטְיֶן,  והיה מצביע על כחול השמים ואומר:

"גִיגוּלִים!..."

 

אמו סיפרה לו זאת זמן-מה לפני מותה.  עדיין לא ידע

לבטא את המילה עיגולים,  שנעשתה בפיו "גיגולים",  וכך

קרא לפעמונים בשל העיגולים שהם משלחים בחלל

האוויר עיגול בתוך עיגול.

 

גם כאן יש פעמונים.  את מספר הפעימות אינו מנסה

למנות בגלל קהות חושיו.  גם קהות החושים הזאת מוכּרת

לו.  כבר התנסה בה,  ותקופה ארוכה פחות או יותר היה

שרוי בבלבול.  אולי עודו אותו זאטוט בן שמונה,  שהובהל

מבית-הספר אל בית-החולים שבפֶקאן,  מתפתל וזועק,

ומסכה צמודה אל פניו, כדי לכרות לו את התוספתן?

 

היה בור ואחר-כך,  כעבור זמן רב,  היה טעם משונה

בפיו,  עייפות נפלה על כל גופו,  וכשהחל לצוף,  הופיעו

גלי השֵמַע המוכרים של הפעמונים.

 

רוצה היה לחייך עכשיו,  כי המחשבה העוברת בראשו

נראית לו מצחיקה.  אמנם אינו בוטח בה,  אבל אינו מתפתה

לסלקה כליל מדעתו.  האין זה הילד הקטן מפֶקאן

המתעורר בחדר של בית-חולים והדבר הראשון שקולט

מבטו הוא האחות הבלונדית השמנה היושבת וסורגת? אם

כן,  כל השאר לא היה אלא חלום.  בגלל ההרדמה חלם

כנראה כחמישים שנות חיים.

 

זה כמובן לא נכון.  הוא יודע שאין זה נכון,  שהוא איש

בן חמישים וארבע,  וזמן רב עבר מאז עזב את הבית הקטן

ברחוב אֶטְרְטָה.  אמנם הבלבול נמשך כמה דקות או כמה

שניות,  סביר יותר שהיו שניות,  ובכל-זאת,  היה רוצה

לבדוק זאת. לשם כך די לו אם יפקח את עיניו ותופעה

משונה תתחולל לנגדן,  לא טראגית כלל,  אדרבה,  כמעט

קומית: הוא עושה את הדרוש כדי לפקוח את עפעפיו,  מה

שעושים בדרך-כלל,  ודאי פקודה של המוח לעצבים

מסוימים.  אבל העפעפיים נשארים סגורים.

 

הוא לא סובל.  כיליונו נעים למדי,  כאילו אינו עוד אדם.

בלי בעיות,  בלי שום אחריות.  סיבה אחת מניעה אותו

להמשיך במאמץ,  עליו להיות בטוח לחלוטין שהאחות

הבלונדית השמנה והוורודה אינה סורגת ליד מיטתו.

 

האם המתרחש בתוכו נראה מבחוץ? העיגולים נמוגו

הרחק באוויר,  והוא קולט עוד רעש שמעלה בו אף הוא

זיכרונות.  הוא עייף מכדי לתהות אילו זיכרונות הם.  כיסא

חרק,  כמו בשעה שמישהו קם במהירות,  והוא כנראה

הצליח לפקוח את עפעפיו כי הוא רואה קרוב מאוד אליו

מדים לבנים,  פנים צהובות ושיער חום שנשמט מתוך כובע

האחות.

 

זו לא האחות המטפלת בו,  והוא עוצם את עיניו,

מאוכזב.  הוא באמת עייף מכדי לשאול שאלות ומעדיף

להחליק אל תחתית הבור שלו.

 

האם יהיה מסוגל אחר-כך,  כעבור כמה שעות או כעבור

כמה ימים,  להבחין בין מה שקלט באמת מבעד לתרדמה

ובין מה שיספרו לו אחר-כך? למשל,  האם יש טלפון

במסדרון,  ליד חדרו,  והאם הוא שומע קול אישה אומר:

 

"הפרופסור בֶּסוֹן ד'אַרְגוּלֶה?.. הוא לא בבית?.. איך

אפשר להשיג אותו?..  הוא ביקש להודיע לו ברגע ש..."

 

מחר ייוודע לו שאכן יש טלפון-קיר מדגם ישן ליד

פתח חדרו.  עדיין אין לזה משמעות,  וכשתהיה,  תעניין רק

אותו.

 

בתשע וחצי עדיין אינו יודע שהשעה תשע וחצי

ויקיצתו פתאומית יותר,  דרמתית יותר,  כמו אחרי חלום

בלהות,  כמו חלם שעליו להיצמד ויהי-מה אל משהו איתן.

אלא שכוחו אזל.  איבריו מתנועעים לריק,  בלי כיוון ברור,

בלי שישלוט בהם.  והוא רוצה לצעוק,  לקרוא לעזרה.  פיו

נפתח.  הוא כמעט בטוח שפער את פיו לרווחה,  אבל שום

קול לא יוצא ממנו.

 

אין לו ברֵרה אלא לראות מה סביבו.  גופו שטוף זיעה,

מצחו רטוב,  ואף-על-פי-כן קר לו,  הוא רועד כל-כולו

ואינו יכול לשלוט בעצמו.

 

"אל תדאג... הכול בסדר... הכול בסדר גמור..."

 

הוא מכיר את הקול.  הוא מנסה לזהותו במדויק,  ופתאום

הוא רואה,  בבת-אחת,  לא רק פנים וכובע לבן,  אלא חדר

זר שקירותיו ירקרקים.

 

עומד ליד המיטה בֶּסוֹן ד'אַרְגוּלֶה - הוא קורא לו פְּיֶר

כי הם חברים זה שלושים שנה - והופעתו היתה צריכה

להצחיק אותו: מתחת לחלוקו הלא-רכוס הוא לבוש חזייה

ועניבה לבנה של בגדי ערב.

 

"תהיה שקט, רֶנֶה חביבי... הכול בסדר גמור..."

 

ודאי לגבי הפרופסור המוסיף לבדוק בפיזור נפש את

דופקו.  לא בֶּסוֹן הוא השוכב על מה שנראית כמיטת

בית-חולים,  שאחות חומת שיער טורחת סביבה.  קודם לא

טעה.  הכרתו אכן שבה אליו לכמה רגעים,  שהרי הוא מכיר

אותה.

 

"שום דבר רציני לא קרה לך רֶנֶה... כל הבדיקות

מאשרות את זה... יעשו לך עוד בדיקות,  יטרידו אותך עוד

קצת,  אבל זה הכרחי... אני מחכה לאוֹדוֹאַר שצריך לבוא

כל רגע..."

 

מי הוא אוֹדוֹאַר? זה שם מוּכּר לו או שהיה צריך

להכירו,  הוא המכיר את כל אנשי פריס.  האחות הניחה על

מגש מזרק שהמחט שלו ארוכה מאוד ועבה מאוד.  נדמה

שהיא מקשיבה בקוצר רוח לקולות הבאים מן המסדרון

ובתוך כך בוחנת במבטה את מוֹגְרָה,  וכשדלת נשמעת

נפתחת ונסגרת,  היא ממהרת לומר:

 

"בייחוד אל תהיה מופתע אם..."

 

הוא דווקא מופתע,  כי עכשיו פתח את פיו.  ולא כדי

להתלונן אף לא כדי לשאול שאלות.  לאמִתו של דבר

התכוון לומר,  כשהוא נועץ את מבטו בחזית החולצה

המעומלנת ובעניבה הלבנה:

 

"צר לי,  חביבי,  שאני מקלקל לך את הערב..."

 

שום קול לא יצא מפיו.  אין לו קול.  לא-כלום! אף לא

חרחור.  בקושי מין שריקה או בעצם בִּקְבּוּק,  כי לחיו

מוסיפה להתנפח בצורה מגוחכת.  כאילו היא לחיו של

תינוק המנסה לעשן מקטרת.

 

"ודאי יעברו עוד כמה ימים שלא תוכל לדבר..."

 

מתלחשים במסדרון.  חושיו מתעוררים.  כמה מהם

לפחות,  כי הוא מריח עשן סיגריה.

 

"אתה סומך עלי,  נכון?..  אתה יודע שלא אשקר לך?.."

 

למה לשאול אותו כשאינו יכול להשיב? ברצון היה

אומר "כן" כדי לשמח את חברו פייר.  "כן" בלי להיות

משוכנע.  "כן" מנומס,  אדיש,  כי לא משנה לו,  כי מעדיף

היה לשקוע בחורו,  אולי ימצא שם שוב את גלי השמע של

הפעמונים.

 

לא! הוא אינו מכיר את אוֹדוֹאַר.  מעולם לא נפגש אתו.

אילו נפגשו,  היה יודע זאת,  פני אנשים נחרתות היטב

בזיכרונו ובלי היסוס יצמיד להן שם,  אפילו ראה אותן רק

דקות ספורות לפני שנים רבות.  הוא רופא,  על-פי חלוקו

הלבן והכובע העגול שלראשו.  פניו חתומות.  רק בנדיר

ראה מוֹגְרָה פנים כה שלוות,  כה חסרות הבעה וגם כה

רגילות,  ותנועות כה מוכניות.

 

השניים לחצו ידיים והביטו זה בזה בלי אומר ודברים,

כאילו אין להם צורך לדבר כדי להבין איש את רעהו,  או

כאילו כבר חזרו על המעמד הזה.  אחר-כך פנה אוֹדוֹאַר,

ממרגלות המיטה,  אל רֶנֶה.

 

"אתה רגוע... זה טוב מאוד... אנחנו עוד נציק לך קצת

ואחר-כך תוכל לישון במנוחה..."

 

הנה פונים אליו כאל בן אדם והוא כמעט מופתע מזה.

אם כי באותה עת נוהגים בו כבחפץ.  האחות הצעירה

מסירה מעליו את השמיכה והוא נבוך לגלות שירכיו

עירומות,  מַשְתֵן בין רגליו,  כזקן שאינו שולט עוד בנקביו.

 

היא אוחזת בתוקף אחת מברכיו שהחלה להתנועע

והפרופסור אוֹדוֹאַר לוקח מזרק מן המגש,  לא את הגדול

בעל המחט העבה,  אלא מזרק קטן,  ונועץ אותו בעכוזו.

הוא אינו מרגיש מאומה.  גם זאת היה רוצה לומר להם.

ולא מפני שהוא מודאג.  אדרבה,  מעודו לא היה אדיש

כל-כך לחייו,  והוא מביט בשלושתם כאילו אין לו שום

קשר למעשיהם ולתנועותיהם.

 

אירע משהו שלא נשמר בזיכרונו.  אף אינו זוכר איפה

או מתי אירע הדבר.  הוא מקמט את מצחו,  או סבור שהוא

מקמט אותו,  כי עכשיו שפיו אילם ואיבריו אינם מצייתים

לו עוד,  שוב אינו בטוח בשום דבר.

 

שני הגברים בלבן מחכים עומדים וצופים בו; האחות

מוסיפה להחזיק ברגלו ועיניה נעוצות בשעון יד.

 

לא משנה מה העניין.  זה היה צריך לקרות.  תמיד ידע

שזה יקרה,  ולאמִתו של דבר הוקל לו.  עכשיו זה נגמר.  לא

צריך להתעסק עוד בזה.  טועים האחרים המוטרדים

ממצבו.

 

מן הסתם מחכים שלושתם עד שיירדם. למה? כדי

לנתחו? הוא אינו סובל בשום חלק מחלקי גופו,  אבל אין

ספק שמשהו התערער בו.

 

"אתה מרגיש טוב?"

 

מוֹגְרָה מתאמץ להביע שמחה בעיניו,  כדי להודות

לבֶּסוֹן ד'אַרְגוּלֶה,  לאחות,  וגם לזה שנקרא אוֹדוֹאַר

ושנוהגים בו כבוד רב.  מנהל חשוב,  כמו בֶּסוֹן,  אולי מהולל

אף יותר מבֶּסוֹן.  מה מומחיותו? אישים דגולים רבים הוא

מכיר בעולם הרפואה.  הוא מאמץ את זיכרונו,  מתוך

סקרנות בלבד,  עד שמחשבותיו מתערפלות ונדמה לו

שמצא במרחקים את גלי הפעמונים.

 

התמונה האחרונה היא תמונת שני גברים המביטים זה

בזה כאומרים:

 

"זהו זה..."

 

 

*

 

 

הוא לא מת ויש שמש בחדרו,  שבֶּסוֹן ד'אַרְגוּלֶה,  היושב על

מקום האחות,  מעשן בו סיגריה. הפרופסור שוב אינו בבגדי

ערב ולא לבוש חלוק לבן.  בן שישים הוא ועודו גבר נאה,

אבירי,  מעודן,  לבוש בטעם ללא דופי.

 

"איך אתה מרגיש?.. עדיין אל תנסה לדבר... אל תזוז...

לפי מבטך אני רואה ברור שעמדת יפה בזעזוע..."

 

איזה זעזוע? ומדוע רואה חברו פייר צורך לנקוט את

הנעימה החלקלקה השמורה עמו לחולָיו?

 

"אני מניח שאתה לא זוכר כלום?"

 

הוא מתפתה להשיב:

דווקא כן!

 

כי פתאום נזכר במסעדת "גְראן וֶפּוּר",  בטרקלין הפרטי,

בקומת הביניים שמעל למדרגות הלולייניות,  שבני

חבורתם,  שלושה-עשר בתחילה,  עשרה כיום,  בגלל

המיתות,  מתכנסים שם לסעודה ביום שלישי הראשון של

כל חודש.

 

כמה זמן עבר מאותו רגע? לדידו,  אפשר שמדובר ביום

או בשבוע.  לא היתה אז שמש כמו הבוקר,  כי על-פי טיב

האור,  על-פי מין שבריריות של קרני השמש,  הוא יודע

שעכשיו בוקר.  עדיין אינו טרוד בשאלת השעה המדויקת,

אבל נשים מטאטאות ומזיזות דליים סמוך לחדרו.

 

הם התכנסו ב"גְראן וֶפּוּר" ומן החלון שצורתו כחצי ירח

יכלו לראות,  מבעד לגשם דק,  את הרחבה והקמרונות של

פאלֶה רוֹיאל.  בֶּסוֹן ישב מולו והיה שם כמעט כל הזמן,

וכמעט כולם היו שם,  קְלאבּוֹ עורך-הדין,  ז'וליין מארֶל

חבר האקדמיה,  שבדיוק אז הוצג מחזהו האחרון בתיאטרון

שממול,  קוּפֶה,  אף הוא חבר האקדמיה,  ושאבּי.

 

...אחד לאחד הוא יכול למנותם,  להושיב כל אחד מהם

במקום שישב בו אז,  ובעיני רוחו הוא רואה את ויקטור,

מלצר היינות,  המשרתם זה יותר מעשרים שנה,  מקיף את

השולחן ובידו בקבוק מאגנום של ארמניאק.

 

הוא קם ללכת לטלפן אל עיתונו.  הטלפון נמצא בין

שירותי הגברים לשירותי הנשים.  בעבר האחר של הקו היה

פֶרְנאן קוֹלֶר,  העורך הראשי שלו,  שבניגוד לשמו ["זעם"]

הוא רך כטלה.

 

כשהוא יוצא מן המערכת,  ולוּ לשעה,  הוא חש תמיד

צורך לטלפן,  ובקול תקיף ועוקצני במקצת נותן הוראות

מפורטות.

 

"לא! אל תחליף שום דבר בעמוד ראשון... זרוק את

הטור השלישי של עמוד שלוש... ולמשרד הפנים תגיד

שאין לנו ברֵרה ולא נוכל לעבור בשתיקה על התקרית..."

 

בֶּסוֹן ד'ארגולה,  המעשן את הסיגריה שלו,  רואה עכשיו

צורך להסביר לו:

 

"כולנו ישבנו אל השולחן,  ב'גְראן וֶפּוּר'... כשמזגו לנו

את משקאות הקינוח יצאת לטלפן... אחר-כך נכנסת

לשירותים ושם כנראה הרגשת רע,  כי כשקְלאבּוֹ יצא גם

הוא לשירותים,  כעבור עשר או חמש-עשרה דקות,  מצא

אותך שם חסר הכרה..."

 

לשם מה ההתפתלות,  מה הנימה הסבלנית הזאת?

מתייחסים אליו כאל ילד או כאל מבוגר חולה,  שאכן כך

הוא.

 

בפרט אחד טועה הפרופסור,  למרות ביטחונו בעצמו.

וגם זה משונה,  משונה כל-כך שמוֹגְרָה,  אפילו יכול לדבר,

לא היה פוצה את פיו.

 

נכון שאחרי שהניח את שפופרת הטלפון,  פתח את דלת

השירותים ונעמד לפני המשתנה בתנוחה המגוחכת אך

המוכרת לכל גבר.  הוא חשב על קוֹלֶר,  על התערבות

משרד הפנים,  ואז,  בלי סימן מקדים,  התמוטט.

 

הוא זוכר פרט מכוער.  בכל כוחו נאחז בשתי ידיו

באמאיל החלקלק של המשתנה,  עד שהרפה ממנו.

 

מה אמר לו עכשיו בסון?

 

"כשהגיע לשם קלאבו,  כעבור עשר או חמש-עשרה

דקות,  מצא אותך חסר הכרה..."

 

המילים האלו אינן אומרות כלום על התנוחה שנמצא

בה.  אבל הוא רואה את עצמו מוטל לרוחב החדר הצר,  על

המרצפות,  עושה מאמץ נואש,  לא לקום,  לא לקרוא לעזרה,

אלא לרכוס את מכנסיו.

 

הדבר שהוא בגדר מסתורין הוא הראייה שהוא רואה את

עצמו כדרך שעשוי היה מישהו אחר לראותו,  שהוא רואה

את עצמו מבחוץ,  כמו שהתגלה מן הסתם לעיני קלאבו.

האם תיתכן כפילות כזאת?

 

"אני מודה שברגע הראשון הפחדת אותנו..."

 

 

*

 

הוא צלול,  וצלילותו,  כך נדמה לו,  אף חריפה יותר משהיא

ברגיל. הוא קולט מיד את כל המתרחש סביבו,  את

הטעמות קולו של הרופא,  את היסוסיו,  ואפילו את צורתן

הלא-רגילה של פריפות חפתיו,  שמצוירת עליהן אות

יוונית,  הוא לא יודע איזו,  כי חודשים אחדים בלבד למד

יוונית.  ברגע שהוא מבחין בהם,  הוא תוהה שמא בֶּסוֹן

ד'ארגולה נבוך יותר ממנו ושמא עודו מודאג לא פחות

משהיה בשירותים של "גראן ופור".

 

אמנם כן,  מוֹגְרָה אינו יכול לדבר ומחצית גופו

משותקת.  גם זאת גילה בעצמו.  האם ציפה חברו לתגובתו

זו ובעצם לאי-תגובתו,  לקור רוחו הדומה לאדישות?

 

זו באמת אדישות,  כאילו מה שקורה בחדר הזה,  הקטן

והעלוב למדי,  אינו נוגע לו,  כשם שגופו שוב אינו מעניין

אותו,  ואין הוא מופתע כשהוא רואה מחט ננעצת בזרועו

וצינורית גומי מחוברת לכלי זכוכית המלא כדי מחציתו

נוזל שקוף.

 

מבטו לא חמק מעין הרופא,  שהזדרז להסביר:

 

"דֶקְסְטְרוֹזָה.  עד שמחר או מחרתיים יהיה אפשר להזין

אותך דרך הפה,  חשוב שלא תיחלש..."

 

בקול המשכנע הזה הוא מדבר מן הסתם אל כל חוליו

שמצבם קשה.  מוֹגְרָה,  שלא היה נועץ בו אלא בעניין

מחושים של מה בכך ולבדיקה שנתית,  לא הכיר צד זה

באישיותו.

 

בֶּסוֹן כאילו משתדל לנחש את שאלותיו ומקדים להשיב

עליהן.

 

"אני משער שאתה תוהה מדוע אתה כאן ולא בבית-

החולים באוֹטֵיי?"

 

פעם אחת,  לפני ארבע או חמש שנים,  שלח אותו בֶּסוֹן

לשם לסדרת בדיקות,  בגלל התמוטטות עצבים.  כרגיל עבד

יותר מדי,  השקיע מרץ ללא חשבון.

 

"תאר לך שבהתחלה הסעתי אותך לאוטֵיי,  ביתר דיוק,

ליוויתי אותך לשם באמבולנס... מיד נתנו לך את הדירה

שכבר היית בה,  ואשתך מיהרה לבוא... אל תדאג לה...

הסברתי לה ששום סכנה לא נשקפת לך... היא היתה בסדר

גמור... טלפנתי אליה כמה פעמים ביום,  והיא רק מחכה

שאודיע לה שהיא יכולה לבוא לבקר אותך.

 

"אל תנסה לדבר... אני יודע שזה הדבר הפחות נעים,

המייאש ביותר,  אבל אני מבטיח לך שבמקרה שלך אובדן

הדיבור הוא זמני..."

 

זה היה צריך לקרות.  בעוד חברו מדבר,  חוזר רֶנֶה בלבו

על ארבע המילים האלו,  רגוע,  כאילו אינן אלא קביעת

עמדה נדושה.

 

מדוע זה היה צריך לקרות? על זאת אינו תוהה.  בעיניו

זה אפילו משעשע.  אולי גם המילים לובשות משמעות

אחרת.  אלא אם כן שכלו היגע מתבלבל ביניהן? במקום

משעשע,  למשל,  היה נוטה לומר מְרַוֵחַ,  אלא שהמילה אין

לה כנראה המשמעות הזאת.  זה מין משחק שהוא משחק

עם עצמו בלי שידע איש,  ומעמיד פנים שהוא מקשיב

לדברי בֶּסוֹן.

 

זה זמן רב,  אולי מאז ומתמיד,  חשש לאסון,  ובחודשים

האחרונים חש שהוא קרוב כל-כך עד שלפעמים קצרה

רוחו לראותו בא.

 

בֶּסוֹן ד'אַרְגוּלֶה הולך סחור-סחור כי הוא חושש מן

ההברות שיהיה עליו לבטאן לבסוף: שי-תוּק חֶלְ-קי.

 

"קודם אגיד לך בשתי מילים מדוע אתה כבר לא

באוֹטֵיי.  מיד לאחר שאבחנתי אפשרות של פקקת בעורק

התיכון של המוח,  קראתי לעמיתי אוֹדוֹאַר,  פרופסור

לנוירולוגיה ורופא ראשי ב'בִּיסֶטְר'... שמו ודאי היה מוכר

לך... ראית אותו אמש והוא שעשה לך אחר-כך דיקור

מותני... אוֹדוֹאַר העדיף שתימצא אצלו,  מוקף בצוות מיומן

שהוא סומך עליו לגמרי... לרשותו בבית-החולים שני

חדרים פרטיים... אחד מהם היה פנוי... וכך,  מיום שלישי

בערב אתה כאן..."

 

בֶּסוֹן מעמיד פנים מתבדחות.

 

"אני מקווה שאתה לא כועס עלינו,  על אוֹדוֹאַר ועלי,

שהבאנו אותך למקום שהשם שלו נשמע לא טוב [בִּיסֶטְר

מוסד מפורסם לחולי נפש בעיר בשם זה שבעיבורי פריס.

(הערה זו ושאר ההערות שבספר הן של המתרגם.)]

אשתך,  אגב,  היתה המומה בתחילה והייתי צריך להוכיח

לה שכאן תרגיש טוב יותר מבבית-חולים פרטי,  גם אם

כאן יפה פחות..."

 

מוֹגְרָה ממצמץ,  סתם כך,  כדרך שממצמצים בלי משים,

וחברו תוהה אם יש בזה סימן.

 

"אני לא מעייף אותך?"

 

בפניו,  שאין לו שליטה עליהן,  הוא מתאמץ להודיע לו

שאיננו עייף והרופא נראה שהבין.

 

הדלת שמשמאל למיטה יש בה שמשות עמומות,

ובעצם,  כולן עשויות חריצים דקים,  המעוותים את מה

שנראה בעדן,  ומפעם לפעם רואים בהן צללים מגושמים

של אנשים הנתמכים בקביים,  אבל נעים בלי קול.  זה קצת

מסתורי.  אולי לרגליהם נעלי-בית עם סוליות לֶבֶד?

 

בֶּסוֹן הכין לו מן הסתם את הנאום הקטן שלו והוא

ממשיך אותו תמיד במקום שהפסיקוֹ.

 

"ידיעותיך ברפואה מספיקות כדי שאספר לך מה

המסקנות שהגענו אליהן,  אודואר ואני... אני סומך בעיקר

על אודואר,  הבקי הרבה יותר ממני בתחום הזה...

 

"אתה,  ככל האנשים,  יודע בערך מה הוא שיתוק חלקי,

אבל כרובם אינך יודע שיש כל מיני סוגים,  הן מבחינת

הגורמים והן מבחינת התוצאות,  וכל סוג מתאפיין בסימני

אבחון מסוימים ומחייב דרכי טיפול מוגדרות..."

 

למה להכביר מילים? הלוא מבקשים להודיע לו

שהשיתוק החלקי שלו הוא היותר פשוט והפחות חמור

מכולם.

 

"במקרה שלך,  הדיקור המותני הכרחי.  לא נמצא שום

יסוד פתולוגי,  ופירוש הדבר שלפנינו מכת שבץ מוחי

עם..."

 

בֶּסוֹן מכווץ את מצחו,  כנעלב,  ועושה הפסקה להדליק

לו סיגריה.

 

"אתה לא מקשיב לי?"

 

מוֹגְרָה מהנהן כמיטב יכולתו.

 

"אתה לא מאמין לי.  אתה חושב שאני מנסה להרגיע

אותך בדברי הבל..."

 

אפילו לא! הוא לא מרחיק לכת כל-כך.  מה שקורה הוא

שעבר מחסום סמוי והוא נמצא בעולם אחר.  והוא אף

מרגיש משונה כשהוא חושב שהאיש רם המעלה,  מפקד

בלגיון הכבוד,  היושב ליד מיטתו ומבזבז את זמנו

בהסברים חסרי ערך הוא חברו,  והם פונים זה אל זה דרך

קרבה [הצרפתית מבחינה בין הפנייה המנומסת בלשון vous

(אתם), כלומר, לשון ריחוק, לעומת הפנייה אל ילד או בשיח

בתוך המשפחה ובין ידידים, המתנהל בלשון tu (אתה או את)

- וזאת תיקרא "לשון או דרך קרבה".]  אכן,  גם הוא עצמו

מפקד בלגיון הכבוד!

 

ההבדל ביניהם הוא שאחד מהם מוכה עכשיו בשי-תוק

חל-קי.

 

כמו פֶלִיקְס אַרְטוֹ,  הטוב בכַּתָבים שלו,  שהוא שלחוֹ גם

לאמזונס,  וגם לטיבט ולגרֶנלנד,  שראיין את כל ראשי

המדינות החיים,  פליקס ארטו הגדול,  הלא-נלאה והקולני,

היכול לא לישון שניים או שלושה לילות רצופים ולשתות

בקבוק ויסקי שלם בלי להתנדנד.

 

כמוהו נמצא גם ארטו בשעה שלוש בלילה מוטל ללא

הכרה במלון פאר בשאנז-אליזֶה,  שבילה שם עם

אמריקאית צעירה.

 

הוא היה גרוש.  לא ידעו אם יש לו קרובי משפחה

בפריס,  ורֶנֶה מוֹגְרָה,  הבוס שלו,  הוא שהוזעק בחשאי

באמצע הלילה.  הוא עזר לרופא המלון ולאחות להלביש

לחברו את המכנסיים ונסע במכוניתו אחר האמבולנס

שהסיעו אל בית-החולים האמריקאי בנֶיִי.

 

ארטו היה בן ארבעים וחמש בלבד.  הוא היה ספורטאי,

שחקן רוגבי לשעבר,  שש תמיד להתכתש.  לא הפרופסור

אוֹדוֹאַר טיפל בו אלא מנהל בית-יולים פרטי שמוֹגְרָה

שכח את שמו,  איש אדמוני קטן,  רזה מאוי,  לבוש תמיד

חלוקים ארוכים למידותיו,  שרק כפות רגליו מבצבצות

מהם.

 

שעות נבדק ארטו וזכה גם הוא בדיקור מותני ואחר-כך

ברִשְמַת מוח חשמלית.

 

האם עשו גם לו בדיקה זו כשהיה בתרדמת? יקשה עליו

לשאול זאת.  מעתה הוא תלוי בחסדי הבריות.  הם מן הסתם

מנחשים את זה.

 

כשנכנס לחדרו של ארטו היתה מחט נעוצה בזרועו

השמאלית,  מחוברת,  כמו שלו עכשיו,  למכל זכוכית.

 

בביקורו השני כבר לא היה הכַּתב חסר הכרה,  אבל

פרכוס משונה הרעיד את לחיו,  וכל פעם שניסה לדבר,

נפלטו מפיו גרגורים בלבד.

 

הוא מת ביום החמישי עם שחר,  שעה שהיה רגיל לשכב

בה לישון.

 

מוֹגְרָה ידע על עוד מקרה כזה,  ז'וּבּלֶן,  המשורר שישב

תמיד במסבאת "ליפּ",  ולקה בהתקף על המדרכה של

בולוואר סן-זֶ'רֳמֶן.  ז'וּבּלֶן היה כבן שישים ובשש השנים

הבאות היה משותק,  תלוי בזולתו,  מרותק לכיסא גלגלים.

 

וגם שחקן קולנוע מפורסם... די! די! בֶּסוֹן ד'אַרְגוּלֶה,

המשעשע והאירוני כל-כך בסעודות יום שלישי שלהם,

מנסה עכשיו להוכיח לו באותות ובמופתים שהמקרה שלו

שונה וכי בתוך שבועות אחדים...

 

"...לא יותר מחודשים אחדים... אני מדבר כמובן על

החלמה גמורה... אתה אדם נבון ואני עומד על כך שאסביר

לך הכול בפרוטרוט,  כי אוֹדוֹאַר ואני זקוקים לשיתוף

הפעולה שלך... אני עדיין מרגיש שאתה לא מאמין לי

אתה חושב שאני מנסה לעודד אותך וממתיק לך את

הגלולה... תודֶה!.."

 

רֶנֶה פוער את עיניו כדי להודיע שאינו חושב כלום,

ששום דבר לא אכפת לו.

 

פייר המסכן! זה צד באישיותו שמוֹגְרָה לא חשב עליו

מעולם.  הוא מכיר את הפטרון הגדול של המסיבות

הרשמיות,  את הפריסאי הספקן הנראה בכל הצגות

הבכורה,  את אנין החך מהסעודות ב"גראן ופור",  את איש

הספר שבין דוח לדוח שהגיש לאקדמיה לרפואה,  הקדיש

את עתותיו לכתיבת טרילוגיה על חייהם של פְלובֶּר,  זוֹלָה

ומוֹפּסאן.

 

ליד שולחן הסעודה שמע אותו מתאר "מקרים"

ססגוניים וסיפורי אנוש טראגיים.

 

האם גם את סיפורו יספר באחד הימים?

 

מעולם לא תיאר לו אותו יושב,  כבאותה שעה,  ליד

מיטתו,  בורר את המילים,  מתעקש לשכנע,  תוהה באיזה

סדק יחדור אל תודעתו של חולה.

 

אל תתייגע כל-כך! הוא מבקש לומר לו.  הוא בא לכאן

ברכבו,  מכונית ספורט אנגלית.  הוא גר ברחוב לוֹנְשאן

ועבר את שדרות שאנְז-אליזֶה כשהעיר מתרחצת.  בחוץ

קריר.  עוד מעט ישוב בֶּסוֹן למכוניתו החונה בחצר בית-

החולים ובגג פתוח יעבור שוב בפוֹרְט-ד'איטָלי,  בדרכו אל

תלמידיו ב"בְּרוּסֶה",  שהוא מלמד שם פתולוגיה רפואית.

 

"השגתי לך אחות פרטית,  העלמה בלאנש,  שעבדה

לפנים אצלי והיא ליד מיטתך מיום שלישי בערב... אתה

יכול לסמוך עליה בלב שלם... אחרת,  מיומנת לא פחות

ממנה,  תמלא את מקומה בלילות..."

 

ובנימה קלילה יותר הוא מוסיף:

 

"בוודאי שמת לב שהעלמה בלאנש יפה,  וזה עוזר

להחלמה... מחר היא תתחיל להאכיל אותך,  קודם נוזלים,

ובעוד שלושה או ארבעה ימים היא תכריח אותך לרדת

מהמיטה לכמה דקות... נמאס לך לשכב,  לא?..  קיוויתי

לפגוש את אוֹדוֹאַר הבוקר... כנראה התעכב בגלל איזה

מקרה דחוף,  אבל בלי ספק יבוא הנה לפני הצהריים... ואני

אקפוץ לכאן שוב במשך היום..."

 

מוֹגְרָה מבין היטב את המבט שנותן חברו באחות עם

צאתו! מבט האומר:

 

עשיתי כל מה שאני יכול,  ולדאבוני,  בלי תוצאות של

ממש...

 

הוא לא נראה מופתע ביותר.  אולי כך זה עם רוב

החולים בשיתוק חלקי?

 

הוא חוזר על עקבותיו.

 

"עומדים לעשות לך זריקה שתרדים אותך לכמה

שעות... אם לא יחליט אוֹדוֹאַר אחרת,  יורידו אותך אחר-

כך לרנטגן לצילום עורקי המוח... שום סכנה.  אתה אפילו

לא תרגיש כלום,  כי תהיה מורדם... אל תכעס עלינו,  מסכן

שלי,  על שאנחנו מענים אותך כל מיני עינויים כאלה,  אבל

ברפואה,  כמו בכל דבר,  גם כמו בעיתון שלך,  יש שגרה

שחייבים לנהוג לפיה..."

 

מוֹגְרָה אינו מוחה,  אין לו חשק למחות.  אין לו בלבו על

איש.  גם על הגורל אין לו בלבו.

 

בֶּסוֹן והאחות מתלחשים במסדרון,  שצללים מגושמים

עוברים שם כל הזמן בדממה.  ודאי יש שם מימין חדר גדול

שמותר לחוליו להתהלך,  והמסדרון משמש להם כנראה

כטיילת.

 

בקוצר רוח הוא מצפה לשובה של העלמה בלאנש,  כי

הבדידות שהוא חש,  כמו זו שחש אותו יום בשירותים של

"גראן ופור",  מעוררת בו פתאום בהלה.

 

רוחו קצרה גם מפני שהובטח לו כי הזריקה תפיל עליו

תרדמה, ואולי יראה שוב את הגלים הערניים של

הפעמונים.

 

כשהיא חוזרת רעננה,  זריזה,  חייכנית,  הוא עוקב אחריה

במבטו וחושב שכך היא נוהגת בכל חולה מחוליה,  וכולם

עוקבים אחריה בעיניהם באותה הבעה,  כי בעיני כל אחד

מהם היא מייצגת את הנעורים והחיים.

 

אילו יכול,  היה מחייך אליה כשתרים את הסדין כדי

להזריק לו,  וכך מודה לה על שהיא שם,  מתנצל על שהוא

מטריח אותה כל-כך,  ובייחוד מתנצל על שהוא קטן אמנה,

על שהוא חולה רע,  על שאין לו שום חשק להיאבק.

 

כי אין לו חשק להיאבק.  לשם מה?

 

 

פרק שני

 

עדיין לילה ואין שום אפשרות לנחש מה השעה.

תחושתו הראשונה היא מועקה,  כי לדעתו הוא לבדו בחדר

המואר רק בנוגה צהבהב הבא מן המסדרון בעד דלת

הזכוכית.  הדלת הפתוחה במקצת היא שעוררה בו את

המחשבה שהוא לבדו,  כאילו משגיחים עליו רק מרחוק,  רק

האחות התורנית של הקומה.

 

כשהוא מסב קצת את ראשו מסתבר לו שטעה,  כי

מישהו ישן על מיטה מתקפלת בינו ובין הקיר.  הוא לא

מבחין בתווי הפנים,  רק בשיער האדמוני,  ונזכר בתורנית

הלילה שהוצגה לפניו בערב הקודם.  היא אלזאסית,  ז'וֹזֶפָה,

ומִבטאה כבד.  היא יפה פחות מהעלמה בלאנש וחייכנית

פחות ממנה.  תחת מדי האחות,  רואים גוף שמנמן ומגרה

והבד המעומלן מתוח על שדיה.  גם לדודתו,  אחות אמו,

היה בשר כה מוצק ושופע,  וגם תווי פניה היו נאים אך

חסרי חן.

 

הוא לא ראה את ז'וֹזֶפָה שוכבת לישון,  לא ידע שיש

בחדר מיטה מתקפלת.  אולי הביאו אותה כשישן,  כי הוא

נרדם מיד לאחר הזריקה האחרונה.  איזו זריקה זו? זאת לא

אמרו לו.  אתמול הזריקו לו פעמים אחדות,  וכל פעם רשמו

כמה מילים או סימנים מוסכמים על דף שהוצמד אל

מרגלות מיטתו.

 

על-פי הקולות מן החוץ,  הלילה כנראה מגיע אל קצו.

משאיות רבות נוסעות בשדרה היוצאת מפורט-ד'איטלי,

עוברת את הפרוורים ולבסוף מתחברת אל הכביש הבין-

עירוני מספר 7.  מאות פעמים עבר בשדרה הזאת כדי

להגיע אל הריוויירה; מעולם לא טרח לברר את שמה.  גם

אין הוא זוכר אם יום-יום או כמה פעמים בשבוע נערך שם

שוק על המדרכות,  ולא רק לממכר עופות אלא גם דוכנים

מתפרקים שמלבושים תלויים שם.

 

זה קרוב לשם,  לא יותר ממאה מטרים מן המוסד שהוא

מאושפז בו.  לפעמים כשעבר שם היה מעיף עין בבניינים

האפורים המקיפים חצר פנימית רחבה,  שכמו בקסרקטין,

לובשי מדים שומרים על שערה.  תמיד חשב שמאשפזים

שם רק זקנים חשוכי מרפא,  שנראו בחצר,  אחד-אחד או

בקבוצות קטנות,  שותקים.  וגם משוגעים.  הלוא "בִּיסֶטְר"

אינו רק הוספיס אלא גם בית-חולים פסיכיאטרי.

 

היותו שם לא משפיל אותו ולא מחריד אותו.  אמנם

נשאר בפיו טעם משונה,  אבל למרות ההרדמה של אתמול,

עדיין רוחו חסרת מעצורים וערנית,  וכשהוא שוכב ללא

נוע על מיטתו,  הוא נהנה לעקוב לרגע אחר המחשבות

העולות בדעתו,  לדחותן,  לערבן ושוב להפריד אותן.

 

אין הן מחשבות טראגיות.  בניגוד למה שעשויים

מקורביו לשער,  אין הוא מדוכא,  אדרבה,  הוא נכון

להישבע שמימיו לא ידע שלווה דומה לשלוותו עתה.

 

אלא שזו שלווה מיוחדת,  שיקשה עליו להגדירה,  שאף

לא ציפה לה.

 

איך היה מגיב אילו הודיעו לו כמה ימים קודם לכן,  עוד

ביום שלישי בבוקר:

 

בעוד כמה שעות תחדל פתאום להיות אדם נורמלי! לא

תוכל ללכת.  לא תוכל לדבר.  ימינך לא תוכל לכתוב.

תראה אנשים מתהלכים סביבך ולא תוכל לתקשר אתם...

 

אף פעם לא היה לו כלב ולא חתול.  בעצם אינו אוהב

בעלי-חיים,  אולי מפני שלא התקרב אליהם ולא ניסה

להבינם.  פתאום עולה בזיכרונו מבטם,  המבט המבקש בלי

ספק להביע משהו ואינו מצליח.

 

הוא אינו ממורמר.  ואילו בחן את נפשו לעומקה,  היה

מגלה שאינו מתחרט על שום דבר.  אדרבה! כשהוא מגולל

בזיכרונו,  במתכוון,  את חייו לפני כן,  את הבוקר האחרון,

בוקר יום שלישי,  הוא מופתע מאורח חייו,  מן החשיבות

שתלה בהם,  מן התפקיד ששיחק,  הנראה לו עתה ילדותי.

 

כדי להמחיש לו את מצב רוחו,  הוא נזכר בתמונה מן

הימים כשעוד היה לו פנאי לבקר בגלריות לאמנות.  זה

ציור של קיריקו,  שמצוירת בו רמות סינתטית במובן

כלשהו,  אימום של חייטים,  שכאילו נתנו עליו ראש עץ

והוא טובל באור קר,  סהרורי.

 

באור כזה,  שאין בו רחמים,  נראה לו יומו האחרון,

הנורמלי כביכול.  בפריס הוא גר זה כמה שנים באחת

הדירות במלון "ז'ורז' החמישי",  באגף המעונות,  השמור

ללקוחות המתאכסנים שם לאורך ימים.  זה חוסך לאשתו

את טרחות משק הבית.

 

היא ניסתה לנהל בית ברחוב פֶזאנְדְרי,  השקיעה רצון

טוב ומרץ,  אבל אחרי שנתיים היתה על סף התמוטטות

עצבים.

 

לא על הסף! באמת לקתה בהתמוטטות עצבים ושבועות

סירבה לצאת מחדרה החשוך,  נשארה בו יומם ולילה.

 

זו לא היתה אשמתה של לינה,  אלא אשמתו שלו,  כי

הוא שבחר בה והוא כופה עליה את אורח חייו.

 

אתמול באה לבקרו,  אחרי שהחזירו אותו מן הרנטגן.

עוד לא נמוגו בו כליל ערפילי ההרדמה והוא היה אז אדיש

הרבה יותר משהוא עתה.

 

ובכל-זאת הבחין שהיא לבושה שמלת משי שחורה

מתחת למעיל הגברדין המרופד בפרוות חורפן.  זו היתה אז

האופנה בחברה שהם באים בה,  בייחוד בחברה שלינה באה

בה: בגלל מין סנוביות מהופכת,  מכסים על הפרווה היקרה

בבד פשוט לכאורה.

 

השעה כנראה שש בערך.  הלילה מתחיל להתפוגג

ורואים את הערפל הנדבק לשמשות.

 

אתמול התוודע גם אל האחות הראשית,  כי היא

שהכניסה את לינה.  הוא לא אוהב את האישה הזאת,  אישה

כבת שישים ששערה אפור,  פניה אפורות כמעט כשערה,

והיא קרת מזג אף יותר מן הפרופסור אוֹדוֹאַר.

 

האין זו חקיינות? האם אינה משתדלת להידמות לבוס

הגדול? היא עמדה באמצע החדר,  שאינו גדול,  ונוכחות יש

לה כזאת של שחקנים גדולים,  המאפילה על כל דבר אחר.

מבטה השלֵו בחן,  שקל,  מתח ביקורת.

 

היא מונולית העשוי לשאת עליו את משקלו של בית-

החולים.

 

לינה הנרעשת היססה להרכין אליו את ראשה כדי

לנשקו,  וכצפוי,  נדף ממנה ריח אלכוהול.  ודאי שתתה כוס

ויסקי אחת או שתיים לפני צאתה ממעונות "ז'ורז'

החמישי",  ואין ספק שכאשר התקרבה אל בית-החולים

הורתה לנהג שלהם,  לֶאוֹנאר,  לעצור ליד הבר הראשון

שיעברו לידו,  כדי שתלגום עוד כוס.

 

גם הפעם אין לו בלבו עליה.  הוא רגיל לזה.  עוד ביום

שלישי היה זה טבעי בעיניו,  ככל הדברים שהוא עצמו

עושה.  כל אחד מהם יש לו חדר שינה וחדר רחצה משלו,

והסלון הוא התחום הנייטרלי.

 

התברר שהסידור הזה הכרחי,  כי רק לעתים רחוקות הם

הולכים לישון באותה שעה,  ובבוקר נשארת לינה במיטה

עד שעה מאוחרת,  ואילו מוֹגְרָה נבלע כבר בשעה שמונה

וחצי ב"בֶּנְטְלי" שלו המחכה לו למטה להסיעו אל מערכת

העיתון.

 

תמיד הוא ממהר.  זה שנים על שנים הוא ממהר.  אינו

משתהה להביט במתרחש ברחוב.  בקושי מבחין אם השמש

זורחת או אם מזג האוויר סגרירי.  במכונית הוא עובד,

סוקר סקירה ראשונה את עיתוני הבוקר ומסמן לו מאמרים

בעיפרון אדום.

 

הוא איש חשוב,  ועוד ביום שלישי ידע זאת.  תנועותיו.

קולו.  משפטיו הקצרים.  המבט שנתן בבני שיחו כאילו אינו

רואה אותם, היו כשל איש חשוב; שרים טלפנו אליו דרך

 

סוף עמוד 32