שנת הארנב - ארטו פאסילינה - 2004

שנת הארנב

אַרטוֹ פָּאַסילינָה, רמי סערי (תרגום מפינית)

JANIKSEN VUOSI, Arto Paasilinna

 

 

1. הארנב

 

שני גברים מדוכדכים נסעו במכונית.  השמש השוקעת

סנוורה אותם מבעד לשמשה הקדמית המאובקת.  הקיץ

הפיני היה בעיצומו.  נופיו דהרו על פני עיניהם היגעות

בשביל העפר הנידח.  איש מהם לא שם לב ליפי הערב.

 

השניים היו עיתונאי וצלם בנסיעת עבודה,  שני אנשים

אומללים וצינים.  זה כבר התקרבו לגיל העמידה,  והתקוות

שתלו בחיים בנעוריהם היו רחוקות,  רחוקות מאוד,

מלהתגשם.  הם היו נשואים,  נבגדים,  מאוכזבים,  כיב קיבה

ציפה לשניהם,  ודאגות יומיום שונות ומשונות הכבידו על

חייהם.

 

זה עתה רבו ביניהם אם מוטב להם לנסוע בחזרה

להלסינקי או ללון בהֵינוֹלָה (עיר קטנה בדרום-מזרח פינלנד).

מאז לא החליפו שניהם מילה.

 

זעופים ונרגנים עברו ביפי הערב הקֵיצי,  שקועים

בעצמם ובמחשבותיהם העגמומיות,  בלי להבחין כלל כמה

עלוב ועצוב לנסוע כך,  מותשים ויגעים.

 

על גבעה קטנה,  באור השמש השוקעת,  התמתח ארנבון

לפני זינוק,  שיכור מקַיץ נעמד על רגליו האחוריות באמצע

הדרך,  ושמש אדומה מסגרה אותו כבציור.

 

הצלם שנהג ברכב ראה את היצור הקטן,  אך מוחו הקהה

לא הצליח לפעול במהירות הנחוצה כדי לעקוף אותו. נעלו

המאובקת לחצה בכבדות על הבלמים,  אבל מאוחר מדי.

החיה המבועתת ניתרה לגובה לפני המכונית.  קול עמום

נשמע כשהארנב נחבט בקצה השמשה הקדמית ועף היישר

ליער.

 

- שמע,  דרסנו ארנב,  אמר העיתונאי.

 

- חיה מזורגגת,  מזל שהשמשה לא נשברה.

 

הצלם עצר ונסע לאחור עד מקום התאונה.  העיתונאי

יצא מהמכונית.

 

- אתה רואה אותו שם? שאל הצלם בחוסר עניין,  הוא

אמנם פתח את החלון הצדדי,  אבל לא כיבה את המנוע.

 

- מה? צעק העיתונאי מן היער.

 

הצלם הצית סיגריה ומצץ אותה בעיניים עצומות.  רק

כשהתחילה לצרוב את ציפורניו,  התעשת.

 

- בוא כבר,  אין לי זמן לבזבז פה על איזה ארנב

מטומטם.

 

העיתונאי התהלך פזור דעת בחורש הדליל,  הגיע לקצה

של חלקת שדה קטנה,  דילג מעל לתעלת ניקוז והביט בכר

דשא ירוק כהה.  בין קני העשב ראה את הארנבון.

 

רגלו השמאלית האחורית של הארנבון היתה שבורה.

היא הידלדלה מגופו,  אומללה,  והכאיבה לחיה עד כדי כך

שזו לא נמלטה כשראתה את האיש המתקרב.

 

העיתונאי הרים את הארנבון המבוהל אל חיקו.  הוא

כופף זרד וקיבע אליו את הרגל בעזרת רצועות בד שקרע

מממחטתו.  הארנב הגן על ראשו בשתי רגליו הקדמיות,

הקטנות.  אוזניו נרעדו מעוצמת פעימות לבו.

 

מן השביל המרוחק נשמעו נהמת מנוע עצבנית,  שתי

צפירות כעוסות וצעקה:

 

- בוא כבר! לעזאזל,  אנחנו בחיים לא נגיע להלסינקי

אם תמשיך בשוטטות המטורפת הזאת שלך ביערות! אם

אתה לא יוצא משם תיכף ומיד,  אז מצדי אתה יכול לחזור

לבד!

 

העיתונאי לא ענה.  הוא חיבק את החיה הקטנה

בזרועותיו.  נראה שהיצור לא נפגע אלא ברגלו.  לאט-לאט

נרגע.

 

הצלם יצא מהמכונית.  הוא התבונן ביער,  נזעם,  ולא

ראה בשום מקום את חברו לעבודה.  הוא קילל,  הצית

סיגריה ופסע על השביל כמה פסיעות חסרות מנוח.  כיוון

ששום קול לא נשמע מהיער,  השליך את הסיגריה על

השביל וצעק:

 

- תישאר לך פה,  אידיוט,  שלום ולעזאזל אתך!

 

אחרי שהטה אוזן עוד רגע ולא זכה לתשובה,  נכנס

הצלם בחמת זעם לרכב,  התניע,  העביר מהלך ויצא לדרך.

החצץ שעל השביל חרק מתחת לגלגלים,  וכעבור רגע

המכונית נעלמה.

 

העיתונאי ישב על גדת התעלה והארנב בחיקו,  כמו

זקֵנה שקועה במחשבות שמסרגותיה לפניה.  רעש המכונית

היה כלא היה.  השמש שקעה.

 

העיתונאי הניח את הארנב על כר הדשא וחשש לרגע

שזה תיכף יזנק ויברח,  אבל היצור הקטן הצטנף בין

הגבעולים,  וכשהגבר שב ונטל אותו בזרועותיו,  הארנב לא

פחד עוד כלל.

 

- אז זהו,  נשארנו כאן,  אמר האיש לארנב.

 

זה היה המצב: הוא יושב לבדו ביער,  רק מקטורן לגופו,

בערב קיץ.  למעשה נעזב לנפשו.

 

מה עושים בדרך כלל ברגעים כאלה? האיש הרהר ועלה

על דעתו שאולי היה צריך להשיב לקריאותיו של הצלם.

עכשיו ייאלץ כנראה לחזור לשביל,  לחכות למכונית

הבאה,  לבקש טרמפ ולהגיע בכוחות עצמו להֵינוֹלָה או

להלסינקי.

 

המחשבה נראתה לו דוחה ממש.

 

העיתונאי חיטט בארנקו וגילה שטרות אחדים של מאה

מארק,  תעודת עיתונאי, פוליסה של ביטוח בריאות, תצלום

של אשתו,  כמה מטבעות,  שני קונדומים,  צרור מפתחות

ותג ישן של האחד במאי.  כמו כן מצא מספר עטים,  פנקס

כתיבה וטבעת.  על פנקסו הדפיס המעסיק שלו: קָאַרְלוֹ

וָטַנֶן,  כַּתָב.  לפי המידע שבפוליסה קָאַרְלוֹ וָטַנֶן נולד בשנת

1942.

 

וָטַנֶן קם ונעמד,  הביט בזוהר השמש האחרון שמאחורי

היער והנהן לארנב.  הוא הסתכל על הדרך,  אך לא עשה אף

צעד לעברה.  במקום זה הרים את הארנב,  הניח אותו

בזהירות בכיס הצדדי של מקטורנו והתחיל לפסוע מחלקת

השדה אל היער המאפיל.

 

הצלם נהג להינולה בכעס.  הוא תדלק שם את רכבו

והחליט ללכת למלון שהעיתונאי הציע קודם לכן שילונו

בו.

 

הוא לקח חדר לשניים,  פשט את בגדיו המאובקים ונכנס

למקלחת.  אחרי שהתרחץ הלך למסעדת המלון.  הוא חשב

שהעיתונאי יתייצב שם כעבור שעה קלה ואז יוכלו לברר

את העניין.  הצלם שתה כמה בירות,  ואחרי שאכל הוסיף

לשתות,  הפעם משקאות חריפים יותר.

 

אבל העיתונאי לא הופיע.

 

בשעת לילה מאוחרת,  הצלם עדיין ישב בבר של המלון,

כשהוא בוהה בדלפק השחור ומתמלא כעס ורחמים

עצמיים.  במהלך הערב חשב שוב ושוב על מה שקרה.  עלה

על דעתו שכאשר נטש את רעהו ביער,  באזור שומם

כמעט,  לא נהג כשורה.  ומה אם העיתונאי שבר רגל ביער?

ואולי תעה בדרך או טבע בביצה? שהרי אלמלא כן,

בוודאי כבר היה מגיע להינולה אפילו בהליכה.

 

הצלם הבין שעליו לטלפן להלסינקי,  לאשת העיתונאי.

 

האישה המנומנמת ענתה שווטנן איננו בבית,

וכשהבחינה שהמתקשר שתוי,  טרקה את השפופרת.  כששב

הצלם וניסה להתקשר לאותו המספר,  הוא לא זכה למענה.

האישה שלפה כמובן את התקע מהשקע.

 

לקראת עלות השחר הזמין הצלם מונית.  הוא החליט

לנסוע למקום שבו נטש את העיתונאי ולבדוק אם חברו

אולי בכל-זאת נמצא שם.  נהג המונית שאל את לקוחו

השתוי לאן הוא רוצה להגיע.

 

- בוא וניסע סתם ככה בדרך הזאת,  לא לשום מקום

מסוים.  אני כבר אגיד לך איפה לעצור.

 

נהג המונית העיף מבט לאחור.  הם נסעו כברת דרך

מנומרת ביער לילי,  מתרחקים מהעיר,  וכאמור,  לא לשום

מקום מסוים.  הנהג הוציא בחשאי מתא הכפפות את אקדחו

והניח את הנשק על המושב הקדמי בין רגליו,  כשהוא בוחן

בעצבנות את הנוסע.

 

כשהגיעו לאחת הגבעות,  הנוסע אמר לו:

 

- תעצור פה.

 

הנהג אחז באקדחו.  אלא שהשיכור יצא מן הרכב

בניחותא והתחיל לקרוא ביער:

 

- וטנן,  וטנן!

 

היער הלילי לא השיב לו,  אפילו לא בהד.

 

- וטנן,  תקשיב לי,  וטנן!

 

הגבר חלץ את נעליו,  הפשיל את שולי מכנסיו עד

ברכיו ונכנס יחף ליער.  עד מהרה אבד בחשכה.  קריאותיו

בקעו מן היער בשעה שתר שם אחרי וטנן.

 

טיפוס די מוזר,  חשב לעצמו נהג המונית.

 

אחרי שהרעיש כחצי שעה ביער החשוך,  חזר הנוסע

לכביש.  הוא ביקש מטלית ומחה בה את הבוץ מרגליו.

אחר-כך נעל את נעליו בלי לגרוב את הגרביים,  שהוסיפו

לבצבץ מכיס מקטורנו.  השניים חזרו להינולה.

 

- הלך לך לאיבוד מישהו שקוראים לו וטנן?

 

- כן,  השארתי אותו בערב על הגבעה ההיא,  אבל

עכשיו הוא כבר לא שם.

 

- נכון,  גם אני לא ראיתי אותו,  השתתף הנהג בצערו.

 

הצלם התעורר במלון למחרת בסביבות השעה אחת-

עשרה.  חמרמורת עזה הלמה ברקותיו והיתה לו בחילה.

הוא נזכר בעיתונאי שנעלם.  עליו להתקשר תיכף ומיד

למקום העבודה של אשת וטנן.  בטלפון סיפר לה:

 

- הוא הלך שם לחפש איזה ארנב על הגבעה ולא חזר.

 

אני קראתי לו שוב ושוב,  אבל הוא אפילו לא ענה.  אז

השארתי אותו שם,  ויכול להיות שגם הוא עצמו רצה

להישאר שם.

 

האישה שאלה:

- הוא היה שיכור?

 

- לא.

 

- אז איפה הוא עכשיו? הרי בן-אדם לא יכול להיעלם

סתם ככה.

 

- אבל הוא כן נעלם.  הוא לא חזר אלייך,  נכון?

 

- לא.  אלוהים אדירים,  אני עוד אשתגע בגללו.  מצדי

שיסתדר לבד,  העיקר שיחזור מיד הביתה,  תגיד לו.

 

- איך אני יכול להגיד לו אם אין לי מושג איפה הוא?

 

- אז תשלוף אותו מאיפה שהוא ותגיד לו להתקשר

אלי לעבודה תיכף ומיד.  ותגיד לו שזו הפעם האחרונה

שהוא עושה לי תעלול כזה.  שמע,  הגיע אלי לקוח,  תגיד

לו שיתקשר אלי,  שלום.

 

הצלם התקשר למערכת.

 

- כן... ויש עוד עניין אחד - וטנן נעלם.

 

לאן הוא נעלם? שאל העורך הראשי.

 

הצלם סיפר את הסיפור.

 

- הוא בוודאי יחזור עוד מעט.  הכתבה שלכם ממילא

לא עד כדי כך חשובה שאי-אפשר לדחות את הפרסום.

נפרסם אותה אחרי שווטנן יחזור.

 

הצלם העלה את האפשרות שלווטנן קרה איזה אסון.

מהלסינקי הרגיעו אותו:

 

- די,  תירגע,  ותחזור הנה.  מה כבר היה יכול לקרות

לו? ובכל מקרה,  זה עניינו.

 

- אולי כדאי שאודיע למשטרה?

 

- שאשתו תודיע,  אם היא רוצה.  עדכנת אותה?

 

- כן,  אבל זה לא ממש אכפת לה.

 

- נו,  אז זה גם לא ענייננו.

 

 

2. הדוּח

 

השכם בבוקר התעורר וטנן באסם של חציר ריחני לקול

שירת הציפורים. הארנב שכב מכורבל בבית-שחיו,  נראה

שהוא עוקב אחרי הסנוניות המעופפות אל קנן שמתחת

לקורה העליונה של האסם. הן אולי בונות עדיין את קנן,

ואולי כבר יש להן גוזלים,  מפני שהן עפו לתוך האסם

ושבו ועפו החוצה בחריצות רבה.

 

השמש זרחה מבעד לחרכי הקורות הישנות של האסם,

והחציר שנשמר שם הפיץ חמימות. וטנן שכב בין

השיבולים שקוע במחשבות שעה ארוכה לפני שהתרומם,

קם ויצא,  מחזיק את הארנב בחיקו.

 

מאחורי האחו הישן והפורח פכפך לו פלג קטן.  וטנן

הניח את הארנב על גדת הפלג,  התפשט וטבל במים

הצוננים.  להקת דגיגים צפופה שחתה נגד הזרם,  נרעשת

מכל תנועה,  אך שוכחת כהרף עין את פחדיה.

 

וטנן חשב על אשתו שבהלסינקי ונהיה לו רע.

 

וטנן לא חיבב את אשתו.  היה בה משהו מרושע; היא

היתה מרשעת או ליתר דיוק אנוכיית במשך כל חייהם

המשותפים.  אשתו נהגה לקנות לעצמה חדשות לבקרים

בגדים איומים,  מכוערים ולא שימושיים,  וללבוש אותם רק

תקופה קצרה,  כי לאורך זמן הם לא מצאו חן אפילו

בעיניה. גם את וטנן היא היתה שמחה להחליף,  אילו רק

יכלה לעשות זאת באותה קלות שהחליפה בה את בגדיה.

 

בראשית חיי הנישואים שלהם התמסרה האישה לאגירת

מה שנחוץ למעון משותף,  לקן.  ביתם רוהט כשילוב משונה

של הנחיות עיצוב מעיתוני נשים,  באורח שטחי וסר טעם.

רדיקליות מלאכותית שלטה בבית ביד רמה,  מגובה

בכרזות גדולות ובכיסאות מתקפלים לא נוחים.  היה קשה

לחיות בחדרים האלה בלי להיתקל ברהיטים,  ערב רב

תמוה של פריטים.  הבית דמה מאוד לחיי הנישואים של

וטנן.

 

באחד האביבים האישה נכנסה להיריון,  אך חיש קל

סידרה לעצמה הפלה.  מיטת תינוק היתה הורסת את

שלמות העיצוב,  אמרה האישה,  אולם הסיבה האמיתית

נודעה לווטנן רק אחרי ההפלה: העובר לא היה שלו.

 

- תגיד,  אתה מקנא לעובָּר מת,  טיפש שכמוך? שאלה

האישה כשווטנן העלה את העניין.

 

וטנן הניח את הארנבון על גדת הפלג כך שזה יוכל

לשתות.  פיו הקטן דמוי הצלב החל לוגם מהמים הזכים -

בהתחשב בקוטנו היה הארנב צמא מאוד.  אחרי ששתה

התחיל לאכול במרץ מעשבי הגדה.  רגלו האחורית עדיין

כאבה מאוד.

 

אולי צריך לחזור להלסינקי,  חכך וטנן בדעתו.  מה

יחשבו במקום העבודה על היעלמותו?

 

גם כן מקום עבודה ומקצוע,  שלא נדע! כתב-עת

שלכאורה בחש בעוולות,  אבל לא פרסם מילה וחצי מילה

על כל בעיות היסוד בחברה.  על עטיפתו הופיעו מדי

שבוע בשבוע פניהם של אפסים למיניהם - מלכות יופי,

דוגמנים,  תינוקות רכים של זמרים מפורסמים.  בצעירותו

היה וטנן מרוצה מעבודתו ככתב בעיתון גדול,  במיוחד היה

שבע רצון כשנקרתה לו ההזדמנות לראיין אדם שנעשה לו

עוול,  על אחת כמה וכמה כשהמדינה נשאה באחריות

לעוול ההוא.  וטנן חשב אז שיש לו שליחות חשובה וכי

דווקא אותה העוולה תזכה לתהודה. אולם עכשיו,  אחרי

שנים של עבודה,  לא השלה עוד את עצמו להאמין כי יש

פרי למאמציו,  והוא הסתפק אך ורק בעשיית המוטל עליו

- די והותר היה לו בכך שלא העמיק בעצמו את הפער

החברתי.  כמוהו היו גם חבריו לעבודה אנשים צינים,

מתוסכלים במלאכתם.  אפילו לעלוב שבמפיצים ניתנה

הזכות לומר לאיזה מין כתבות מצפה המו"ל מן

העיתונאים,  ובדיוק כתבות כאלה נאלצו להכין.  העיתון

הצליח,  אבל המידע לא הגיע לציבור.  אדרבה,  הוא טויח,

הושתק ועובַּד לכדי בידור זול.  מצא לו וטנן עיסוק

 

אמנם שילמו לו משכורת טובה למדי,  ואף-על-פי-כן

סבל תדיר ממחסור בכסף.  שכר הדירה הגיע כמעט לאלף

מארק בחודש,  יקר לגור בהלסינקי,  ותשלומי שכר הדירה

לא אפשרו לווטנן לרכוש דירה מעולם.  סירה אמנם קנה,

אבל גם בגללה הסתבך בחובות.  פרט לשיט בסירה לא היו

לווטנן תחביבים.  אשתו דיברה מדי פעם על יציאה

משותפת לתיאטרון,  אבל הוא לא רצה להסתובב אתה,

אפילו קולה כבר נמאס עליו לגמרי.

 

וטנן נאנח.

 

בוקר הקיִץ הלך והתבהר,  אולם מחשבותיו העגומות

נשאו עמן את השמחה.  רק אחרי שהארנב אכל וּוטנן

הכניס אותו לכיסו,  הסתלקו להם ההרהורים הנוגים.  חדור

מרץ נפנה ללכת מערבה,  בכיוון שהתחיל ללכת בו משביל

העפר בערב הקודם.  היער רשרש בעליצות,  וטנן זמזם לו

שיר ישן-נושן.  אוזני הארנב בצבצו מכיס המקטורן.

 

כעבור שעתיים הגיע וטנן לכפר.  משפסע לאורך הרחוב

הראשי הגיע לקיוסק אדום,  מזל מהשמים.  ליד הקיוסק

עבדה במרץ נערה צעירה.  כנראה עמדה לפתוח את העסק

הקטן שלה.

 

וטנן ניגש לקיוסק,  בירך את הנערה לשלום והתיישב

על אחד הספסלים שמחוצה לו.  הנערה פתחה את הצוהר,

נכנסה פנימה והסיטה את הזגוגית הצדה.  אחר-כך אמרה:

 

- פתוח.  מה תרצה?

 

וטנן קנה סיגריות ובקבוק גזוז.  הנערה בחנה אותו

בקפידה ושאלה:

 

- אתה פושע?

 

- לא... את פוחדת ממני?

 

- לא בגלל זה שאלתי.  סתם חשבתי ככה,  כי יצאת

מהיער.

 

וטנן שלף מכיסו את הארנב והניח אותו על ספסל

הקיוסק.

 

- אהה,  יש לך שפן,  שמחה הנערה.

 

- זה לא שפן,  זה ארנב.  אני מצאתי אותו.

 

- אוי מסכן,  כואבת לו הרגל.  אני אביא לו גזר.

 

הנערה עזבה את הקיוסק,  רצה לבית הסמוך ונשארה

שם רגע.  מיד אחר-כך חזרה ובידה צרור גזרים מכוסים

אדמה,  גזרים מהשנה שעברה.  היא שטפה אותם בגזוז

והגישה אותם לארנב בהתלהבות,  אבל הוא לא אכל.

הנערה התאכזבה קצת.

 

- עושה רושם שלא מתחשק לו לאכול.

 

- הוא קצת חולה.  יש פה בכפר וטרינר?

 

- המם,  יש את מַטִילָה - הוא אמנם לא אחד משלנו,

אבל הוא תמיד בא הנה מהלסינקי לבלות את הקיץ.  בחורף

הוא נוסע.  בית-הקיץ שלו נמצא שם,  על חוף האגם.  אם

תטפס על הגג של הקיוסק,  אני אראה לך אותו.

 

וטנן טיפס על הגג,  והנערה הסבירה לו מחצר הקיוסק

לאיזה כיווּן עליו להסתכל ומהו צבע המבנה.  האיש ציית

להנחיותיה וחיש קל התברר לו באיזה בית מדובר.  אחר-

כך ירד מהגג והנערה תומכת בעכוזו.

 

הווטרינר מַטִילָה הזריק לארנב זריקה קטנה וחבש

בזהירות את רגלו האחורית.

 

- הוא סבל מהלם.  הרגל תירפא.  אם תיקח אותו

העירה,  דאג לו לחסה טרייה.  זה מה שהוא אוכל.  צריך

לשטוף היטב את החסה כדי שהוא לא יסבול מקלקול

קיבה,  ותן לו לשתות רק מים זכים.

 

כשחזר וטנן לקיוסק,  ישבו שם כמה גברים בטלים

ממלאכה.

 

הנערה הציגה את וטנן:

 

- הנה איש הארנב.

 

הגברים ששתו בירה התעניינו מאוד בארנב ושאלו

עליו.  יחד ניסו להעריך את גילו.  אחד הגברים סיפר

שלפני שהוא קוצר את המספוא,  הוא תמיד מסתובב בין

הערוגות וצועק כדי שהארנבונים המסתתרים בשדה

יסתלקו.

 

אם אני לא עושה את זה,  הם נחתכים בלהב של

הקומביין.  קיץ אחד היו שלושה שזה קרה להם - לאחד

הלכו האוזניים,  לאחד הרגליים האחוריות ואחר בותר

לשניים.  אבל בקיצים שעברתי שם קודם וגירשתי אותם,

אף אחד לא נחתך.

 

הכפר היה כל-כך נחמד,  שווטנן נשאר להתגורר בו

ימים רבים בעליית הגג של אחד הבתים.

 

 

3. סידורים

 

וטנן עלה לאוטובוס להינולה,  כי אפילו בכפר נחמד כזה

אין לשבת לנֶצח בחוסר מעש.

 

וטנן ישב בירכתי האוטובוס והארנב בסלסילה.  כפריים

אחדים שישבו מאחור עישנו.  כשראו את הארנב

שבסלסילה,  התחילו לשוחח עליו.  אמרו שהקיץ היו

ארנבים רבים יותר מבדרך כלל,  וניסו לנחש אם הארנב

הזה הוא זכר או נקבה.  כמו כן שאלו את וטנן אם יש

בכוונתו לשחוט ולאכול אותו כשיגיע לפרקו.  וטנן השיב

שאין לו כוונות כאלה.  בתגובה הסכימו כולם,  שאין אדם

הורג אפילו את כלבו ושלפעמים קל יותר להיקשר לחיה

מלאדם.

 

וטנן לקח חדר במלון,  התרחץ וירד לאכול.  השעה היתה

שעת צהריים והמסעדה - ריקה לגמרי.  וטנן הושיב את

הארנב על הכיסא שלצדו.  אחראי המשמרת הביט בארנב

והתפריט בידו:

 

- האמת היא שאסור להכניס הנה חיות.

 

- הוא לא מסוכן.

 

וטנן הזמין לעצמו אוכל ולארנב חסה טרייה,  גזר מגורר

ומים זכים.  אחראי המשמרת נעץ בווטנן מבט נוקב כשזה

העמיד את הארנב על השולחן כדי שיאכל חסה מהקערה,

אבל לא ניגש לאסור זאת עליו.

 

אחרי הארוחה התקשר וטנן מהלובי לאשתו

שבהלסינקי.

 

- זה אתה? צעקה האישה הנזעמת.  - מאיזה חור אתה

מתקשר עכשיו? בוא הביתה מיד!

 

- חשבתי כבר לא לבוא יותר הביתה בכלל.

 

- אהה, זה מה שאתה חושב! ירדת לגמרי מהפסים,

אבל אתה מוכרח לחזור.  בגלל התעלול הזה עוד יפטרו

אותך מהעבודה,  אין לי צל של ספק.  אַנְטֶרוֹ וקֶרְטו יבואו

הערב לבקר אצלנו,  מה אני אגיד להם?

 

- תגידי שברחתי מהבית,  אז לפחות לא תשקרי.

 

- אני הרי לא יכולה להגיד דבר כזה.  מה הם יחשבו?

אם זו הדרך שלך לנסות להתגרש,  תהיה בטוח שזה לא

יצליח לך! אני לא מתכוונת לשחרר אותך בקלות כזאת

אחרי שהרסת לי את החיים.  שמונה שנים איבדתי בגללך!

איזו טיפשה הייתי שלקחתי אותך!

 

האישה פרצה בבכי.

 

- תבכי מהר,  כי השיחה הזאת עולה לי ביוקר.

 

- אם אתה לא בא הנה תיכף ומיד,  אני מעבירה את

הטיפול בעניין לידי המשטרה.  הם כבר ילמדו אותך לשבת

בבית!

 

- קרוב לוודאי שהסיפור הזה לא יעניין את המשטרה.

 

- אז תדע לך שאני מתקשרת מיד לאַנטִי רוּהוֹנֶן,  ואז

תראה שיש לי חברה!

 

וטנן הניח את האפרכסת.

 

אחר-כך צלצל לאִיריוֹ חברו.

 

- שמע, אִיריוֹ,  אני מוכר לך את הסירה שלי.

 

- בחייך,  מאיפה אתה מצלצל?

 

- מחוץ לעיר,  מהינולה.  חשבתי לא לחזור עכשיו

להלסינקי,  ואני זקוק לכסף.  אתה עדיין מוכן לקנות את

הסירה?

 

- איזו שאלה.  אתה מוכר בחמישה-עשר אלף?

 

- סגרנו.  אתה יכול לקחת את המפתחות מהמערכת,

הם נמצאים בצד שמאל של המגרה התחתונה בשולחן

הכתיבה שלי,  שני מפתחות במחזיק פלסטיק כחול.  תבקש

מלֵנָה,  אתה הרי מכיר אותה,  היא יכולה לתת לך אותם.

 

תגיד לה שאני אמרתי.  יש לך כסף מזומן?

 

- כן,  המקום שלך במזח כלול במחיר?

 

- כן.  שמע מה אני צריך שתעשה: לך מיד לבנק

ותשלם את החוב שלי (וטנן נתן לו את מספר החשבון),

אחר-כך תיגש לאשתי,  תן לה חמשת אלפים מארק,  ואת

יתר הכסף,  שבעת אלפים מארק,  שלח לי בהעברה בנקאית

דחופה לבנק המסחרי של הינולה.  בסדר?

 

- תיתן לי גם את מפות הניווט שלך?

 

- כן,  הן אצל אשתי.  תיזהר לא לעלות עם הסירה על

אבנים.  תתחיל לאט ובזהירות,  ואז לא יקרה שום נזק.

 

- תגיד,  מה פתאום אתה מוכר את הסירה שלך? נשבר

לך ממנה?

 

- אפשר להסתכל על זה גם ככה.

 

למחרת הלך וטנן לסניף הבנק בהינולה והארנב עמו.

צעדו היה קליל ודעתו נטולת דאגות,  אפשר להבין אותו.

 

רבות דובר בחוש השישי של האדם,  וככל שהלך וטנן

והתקרב לבנק,  כך התחזקה בו התחושה שמשהו אינו

כשורה.  בזהירות התקרב לשם,  אף שלא הצליח להעלות

בדעתו איזו סכנה עלולה לרחף עליו שם.  הוא שיער כי

חירותו,  שארכה ימים אחדים,  חידדה את חושיו.  המחשבה

שעשעה אותו,  והוא נכנס לבנק בחיוך.

 

לא בכדי הזהירו אותו חושיו.

 

בבנק ישבה אשתו וגבה לדלת.  לבו של וטנן ניתר

בקרבו,  כעס ופחד גאו בו.  אפילו הארנב נרעד.

 

וטנן שעט מן הבנק אל הרחוב.  הוא יצא בריצה לאורך

המדרכה ונמלט כל עוד רוחו בו.  האנשים שבאו לקראתו

נעצרו נדהמים והביטו באיש הנס מן הבנק ובידו סלסילה

שאוזני ארנב קטנות מבצבצות ממנה.  הוא רץ עד לקצה

האחר של גוש הבתים ונעלם שם באחד הרחובות

הצדדיים.  לפתע ראה לפניו דלת של פונדק קטן.  מיד נכנס

למסעדה שבו,  מתנשף.

 

- אתה בוודאי העיתונאי וטנן,  אמר השומר בכניסה

והביט בארנב כאילו הוא מכיר אותו.  - מחכים לך כאן.

 

בקצה המסעדה ישבו הצלם והעורך הראשי,  לגמו בירה

ובכלל לא הבחינו בווטנן.  השוער הסביר ששני האדונים

ביקשו ממנו בעוד מועד להוביל לשולחנם אדם הנראה

כמוהו ואולי נושא עמו ארנב,  אם זה יגיע למקום.

 

ובכן,  שוב הוּבל.

 

הוא חמק לרחוב הסואן,  התגנב למלונו וניסה להרהר

ולגלות מה לא עלה יפה בסידורים שסידר.  כך הגיע

למסקנה שמאחורי כל זה עומד אִיריוֹ המנוול.

 

וטנן התקשר לאִיריוֹ.  התברר שהוא סיפר בטיפשותו

לאשתו של וטנן לאן הוא שולח את שאר כספי הסירה.  את

ההמשך ניתן לשער בנקל: האישה גייסה את המעביד,  וזה

הצטרף אליה להינולה כדי לתפוס את וטנן.  עכשיו הגברת

יושבת בבנק ומצפה שבעלה יבוא למשוך את כספו.

 

הכסף אמנם הועבר לבנק,  אבל איך יוכל וטנן למשוך

אותו בלי לחולל שערורייה?'

 

חומר למחשבה.

 

וטנן מצא פתרון.  הוא ביקש מפקיד הקבלה לעשות לו

את החשבון,  אבל אמר שעוד מעט יבואו לפגוש אותו

בחדרו שלושה אנשים,  אישה אחת ושני גברים.  אחר-כך

כתב על נייר המכתבים של המלון מילים אחדות והשאיר

את הדף על השולחן.  כשסיים את מלאכתו,  אחז בטלפון,

ומשמצא במדריך את מספר הטלפון של המסעדה שביקר

בה זה עתה כחתול על גג פח לוהט,  התקשר לשם.  מן

העבר השני של הקו ענה לו שומר הסף שפגש לפני שעה

קלה.

 

- מדבר העיתונאי וטנן.  אתה יכול בבקשה לקרוא

לאחד משני האדונים שם לטלפון?

 

- זה וטנן? קולו של העורך הראשי בקע כעבור רגע

מהאפרכסת.

 

- כן, זה אני.  שלום.

 

- תפסנו אותך,  נבלה קטנה.  אתה יודע מה? אשתך

יושבת בבנק,  ואנחנו מחכים לך פה.  בוא הנה מיד ונחזור

להלסינקי.  מספיק כבר עם השטויות האלה.

 

- שמע,  אני לא יכול להגיע לשם כרגע.  בואו

שלושתכם למלון,  מספר החדר שלי הוא 312,  ואני חייב

לעשות עכשיו שתי שיחות חוץ.  קחו את אשתי מהבנק

ובואו אִתה,  ואז נברר כאן ארבעתנו את כל העניין.

 

- או.קיי,  אנחנו כבר באים.  אל תזוז משם.

 

- מאה אחוז,  להתראות.

 

עוד המילים על שפתיו,  זינק וטנן עם הארנב מן החדר

היישר למעלית,  שילם לפקיד הקבלה תמורת השהות

ושיחות הטלפון,  והודיע שיש למסור את החדר לאותם

השלושה שיגיעו בעוד רגע לפגוש אותו.  אחר-כך דהר

לרחוב כהרף עין.

 

הוא עשה איגוף והגיע לבנק מרחוב צדדי.  כבר מרחוק

בדק אם אשתו עדיין אורבת לו שם.  ואכן,  היא עדיין ישבה

שם,  ארורה שכמותה.  וטנן עמד והמתין מעבר לפינה.

 

לא עבר זמן רב ומהפונדק יצאו להם שני גברים,  העורך

הראשי והצלם.  הם ניגשו לבנק וכעבור רגע יצאו ממנו

מלווים באשת וטנן.  השלושה שמו פעמיהם אל המלון.

וטנן שמע את האישה אומרת:

 

- אני הרי אמרתי שרק ככה נצליח לתפוס אותו.

 

כשהשלושה נעלמו,  פסע וטנן בניחותא לבנק,  ניגש

לדלפק והושיט את תעודת הזהות שלו.  הפקידה קראה את

שמו.

 

- אשתך מחפשת אותך.  היא הרגע יצאה.

 

- אני יודע.  אני הולך לפגוש אותה עוד מעט.

 

אותם שבעת אלפים מארק ציפו לווטנן כמסוכם -

שישה מארקים נוכו מהם,  העמלה המקובלת כיום תמורת

העברה בנקאית.  וטנן חתם ומשך את הכסף,  היה לו מה

לספור.  הארנב הצטנף על משטח הזכוכית של הדלפק.

פקידות הבנק עזבו את עמדותיהן והתקהלו בהשתאות

סביב היצור היפה,  כולן רצו ללטף אותו.

 

- רק אל תיגעו לו ברגל האחורית,  היא שבורה,  הזהיר

אותן וטנן בטוב לב.

 

- אוי,  איזה מותק,  אמרו הנשים.  אווירת אושר עילאי

השתררה בחלל הבנק.

 

אחרי שווטנן יצא סוף-סוף,  הוא ניגש לתחנת המוניות

שבקצה השוק,  נכנס לרכב שחור וגדול ואמר לנהג:

 

- בוא ניסע למִיקֶלי (עיר בדרום-מזרח פינלנד, במרכז

מחוז סאבוֹ),  מהר.

 

בו בזמן התנהלה בחדר המלון שיחה נסערת,  שסיבתה

הדף שווטנן השאיר על שולחן חדרו ועליו המילים:

 

"עִזבו אותי בשקט.  וטנן."

 

 

4. גבעולים

 

מִיקֶלי שטופת השמש,  החירות בהתגלמותה.  וטנן ישב על

ספסל בגן המרכזי של העיר,  הארנב ניסה למצוא אוכל

בדשא.  מתחנת האוטובוס באו לעברם ארבע צועניות

לבושות בבגדים ססגוניים.  הן נעמדו להסתכל בארנב,

ניגשו לשוחח עם וטנן.  מצב רוחן היה מרומם,  והן רצו

לקנות את הארנב.

 

הנשים ידעו וסיפרו לווטנן איפה נמצאת הלשכה

לענייני ציד של דרום סאבו.  אחת מהן התעקשה לנבא

לווטנן את עתידו.

 

- שינוי גדול בחיים,  אמרה האישה.  לדבריה וטנן היה

נתון ללחצים כבדים ועכשיו קיבל החלטה חשובה.  הקו

האמצעי בכף ידו הורה על התפתחויות כבירות בחייו,

מסעות רבים מסתמנים באופק ואין שום מקום לדאגה.

כשווטנן רצה לשלם לה,  היא סירבה.

 

- אוי,  חביבי,  בקיץ לא צריך כסף.

 

על דלת הלשכה לענייני ציד היה תלוי פתק שלפיו ניתן

לפגוש את האחראי על הלשכה,  מר א' קַרקַיְנֶן,  בביתו.

וטנן נסע במונית לכתובת הרשומה על הפתק.  כלב גדול

נבח בחצר.  כשהריח את הארנב,  התחיל ליילל ממש.  וטנן

לא העז להתקדם.

 

הגבר הצעיר והגדול שיצא לחצר גער בכלב.  וטנן נכנס

לבית.  האחראי על הלשכה ביקש מאורחו לשבת ושאל

אותו איך יוכל להיות לו לעזר.

 

- מה חיה כזאת אוכלת? שאל וטנן,  הרים את הארנב

מהסלסילה והניח אותו על השולחן ביניהם.  - וטרינר

אחד באזור הינולה אמר לי שחסה,  אבל קשה להשיג חסה

ועשב נראה לי שהוא לא אוכל.

 

קַרקַיְנֶן בחן את הארנבון בעניין ובמיומנות.

 

- זָכָר,  כנראה לא מלא לו עדיין חודש.  אתה מתכוון

לגדל אותו? זה אסור לחלוטין בהתאם לחוק להגנת הטבע.

 

- הוא בוודאי היה מת אלמלא טיפלתי בו,  הרגל שלו

היתה שבורה.

 

- כן,  ככה זה נראה,  אבל צריך להסדיר את זה באופן

חוקי.  אני אכתוב לך רישיון כדי שתוכל להחזיק אותו

אצלך כחיית מחמד.

 

האיש כתב במכונה שורות אחדות על הנייר,  הטביע

בתחתית הדף את חותמת לשכתו וקינח בחתימתו.

 

בדף היה כתוב:

 

תעודה.

הריני מעיד בזאת,  כי לנושא הרישיון יש הזכות החוקית

להחזיק ברשותו ארנב בר ולגדל אותו,  שכן בעל הרישיון

לקח את חיית היער בהיותה פגועה ברגלה השמאלית

האחורית,  ואלמלא כן,  הארנב היה עלול למות.  במִיקֶלִי,  א.

קַרקַיְנֶן,  הלשכה לענייני ציד של דרום סאבוֹ.

 

- תאכיל אותו בתלתן רענן,  תלתן הרי אפשר למצוא

בקלות כמעט בכל מקום.  ותן לו לשתות אך ורק מים זכים,

לא כדאי להשקות אותו חלב.  בנוסף לתלתן יכולים

להתאים לו שיבולי חציר וגם שִלְפֵי שעוֹרים... גם

אַגְרוֹסְטֶמָה יכולה למצוא חן בעיניו,  הארנב אוהב טוֹפַח

גדול ואת כל סוגי הבִּקיָה,  וגם תלתן השדה הוא מזון

שמתאים לו.  בחורף,  אם אתה מחזיק אותו בעיר,  תן לו

שיפת עצים נשירים ונצרי אוכמניות קפואים.

 

- איזה מין צמח זה,  טופַח גדול? אני לא חושב שאני

מכיר אותו.

 

- ואת הבִּקיָה אתה כן מכיר?

 

- נדמה לי שכן,  שהיא ממשפחת הפרפרניים,  ויש לה

אותו הסוג של תרמילים שעירים כמו לאפונה.

 

- טופַח גדול די דומה לבִּקיָה,  אבל יש לו פרחים

צהובים,  וזה סימן ההיכר הטוב ביותר שלו.  אני אצייר לך

אותו,  כך שתוכל לזהות אותו.

 

קרקיינן לקח גיליון נייר גדול והתחיל לצייר את הצמח

בעיפרון.  צייר מצטיין הוא לא היה.  העיפרון התקדם על

הנייר אחוז בכוח בכף היד החזקה,  חודו חרץ והעמיק בדף

ופעמיים במהלך הציור נשבר.  בתום המאמץ הממושך

הלכה התמונה והתבהרה.  וטנן הציץ בסקרנות בציור

הנשלם בהדרגה,  אבל קרקיינן משך את הנייר הצדה

כמעיר שברצונו לסיים את מלאכתו באין מפריע.

 

- ויש לו מין פרחים צהובים קטנים כאלה... לעזאזל,

צריך כאן צבע צהוב כדי שתבין טוב יותר באיזה צמח

מדובר.  אני אביא את צבעי המים של הבן שלי.

 

קרקיינן הביא מים והתחיל לצבוע את התמונה עזת

המבע.  הוא צבע את הגבעולים ואת העלים בירוק וניקה

את המכחול בקפידה לפני שעבר לצבוע את הפרחים

בצהוב.

 

- הנייר הזה קצת דק מדי,  הצבע מתפשט.

 

אחרי שהפרחים נצבעו בצהוב,  הסיט קרקיינן הצדה את

אביזרי הציור ונשף על צבעי המים עד שאלה התייבשו.

שעה ארוכה התבונן ביצירתו,  מרחיק אותה כדי להיטיב

לבקרה.

 

- אני לא ממש בטוח שהתמונה הזאת תעזור לך,  אבל

הצמח נראה פחות או יותר ככה,  והארנב בוודאי ישמח

לאכול אותו.  הקנוקנות יצאו לי קצת עבות מדי,  דמיין

אותן דקות יותר כשתשווה אותן לצמח האמיתי בטבע.  אם

יש לך תיק,  תוכל להכניס לתוכו את הציור בלי לקפל

אותו.

 

וטנן הניד את ראשו.  קרקיינן נתן לו מעטפה אפורה

גדולה,  והתמונה נכנסה לתוכה כמות שהיא.

 

וטנן הודה על העצות.  האחראי על הלשכה חייך

במבוכה אך גם בשביעות רצון.  בחצר לחצו שני הגברים

בחמימות זה את ידו של זה.

 

נהג המונית המתין בחוץ זה כחצי שעה.  וטנן ביקש

ממנו לנסוע לקצה העיר,  לאיזשהו מקום שיש בו שפע של

צמחייה.  המקום המתאים התגלה בלי חיפושים יתרים:

חורש לִבנים רחב,  שחלקו הסמוך לכביש היה משופע

סביונים צהובים.

 

נהג המונית שאל אם הוא יכול לצאת ולעזור בקטיפת

הפרחים - משעמם לשבת לבד במכונית לוהטת.

 

מובן שהתשובה היתה חיובית.

 

וטנן נתן לנהג המונית את התמונה שצייר קרקיינן.  לא

עברה אלא שעה קלה,  והנהג קרא לו בעליצות מן החורש:

הטופח הגדול נמצא.  גם צמחים אחרים שהאחראי על

הלשכה המליץ עליהם צמחו בסביבה.

 

- מאז ומתמיד התעניינתי בצמחים,  גילה נהג המונית

לווטנן.

 

כעבור שעה היתה לכל אחד מהשניים אלומה גדולה

של הצמחים הנחוצים.  הארנב אכל מהם בתיאבון.  הנהג

הביא בינתיים באחת מצלחות האופַן של הרכב מים מן

המעיין,  קודם לכן שטף בקפידה את הצלחת במים

הזורמים.  הארנב שתה מהמים שבצלחת עד שרווה,  ביֶתר

המים התחלקו ביניהם נהג המונית ווטנן.  אחרי ששתו את

המים הזכים,  הרכיב הנהג את הצלחת במכה אחת על

הגלגל הקדמי ברכבו.

 

- אנחנו יכולים לקחת את כל הגבעולים האלה אלי,

הם יכולים לחכות בארון של הכניסה עד שתמצא חדר

במלון או איזשהו מקום אחר לגור בו.

 

הם נסעו בעיר עד לחצר הבית שהנהג גר בו.  שני

הגברים קיבצו את גבעולי אלומותיהם,  נכנסו למעלית

ועלו לקומה הרביעית.  אישה צנועת מראה פתחה את

הדלת והתפלאה קצת לראות לפניה את בעלה עם גבר

נוסף,  שניהם חובקים כמות אדירה של ירק ריחני.

 

- הֶלְוִי,  הגבעולים האלה שייכים לנוסע הזה,  נחזיק

אותם אצלנו בארון עד שהוא יצטרך אותם.

 

- שלא נדע מצרות,  איפה נמצא מקום בשבילם,

התאוננה האישה,  אבל השתתקה כשראתה את מבטו

הכעוס של בעלה.  וטנן שילם תמורת הנסיעות ולפני שעזב

הודה לנהג.  זה אמר:

 

- רק תתקשר אלי,  ואני כבר אביא לך את הגבעולים.

 

 

5. המעצר

 

באמצע יוני נשא אותו מסעו אל הכביש המוביל לנוּרמֶס

(עיירה קטנה במחוז צפון קָרֶליָה). ירד גשם והיה קר.

 

וטנן ירד זה עתה מהאוטובוס שבא מקוּאוֹפִּיוֹ (אחת

הערים הגדולות,  היפות והחשובות במזרח פינלנד,

במחוז סאבוֹ) ונסע לנוּרמֶס.  עכשיו עמד בדרך הגשומה

ונרטב בגלל דחף רגעי: קילומטרים רבים עדיין הפרידו

בינו ובין מרכז העיירה נִילסִיָה.

 

רגלו האחורית של הארנב נרפאה והוא גם די גדל

בינתיים.  מזל שעוד נכנס לסלסילה.

 

מכל-מקום,  מעבר לעיקול הדרך עמד לו בית,  מבנה

מהודר בן קומה וחצי שנראה כמעונם של אנשים אמידים.

וטנן החליט לגשת לשם ולבקש מקום ללון בו.  אישה

במעיל גשם תיחחה את הגינה בחצר,  ידיה היו שחורות

מאדמה.  הזקנה הזאת הזכירה לווטנן את אשתו.  היה בהן

דבר-מה דומה.

 

- שלום.

 

האישה הכפופה הזדקפה.  תחילה הביטה באורח ולאחר

מכן בארנב הרטוב שהתרוצץ וקיפץ לרגליו.

 

- אני וטנן.  בדיוק הגעתי מקוּאוֹפִּיוֹ.  ירדתי פה

מהאוטובוס בטעות,  הייתי אמור לנסוע עד לכנסייה

בנִילסִיָה.  יורד כאן קצת גשם.  מה חדש אצלך?

 

האישה הסתכלה בארנב.

 

- ומה זה צריך להיות?

 

- סתם,  ארנב.  הוא נולד באזור הינולה,  ולקחתי אותו

משם כדי שילווה אותי בדרך אנחנו מטיילים ביחד.

 

- ומה בדיוק אתה מחפש פה?

 

- אני לא מחפש שום דבר מיוחד,  סתם עובר לי

ממקום למקום עם הארנב ומעביר ככה את הזמן  כמו

שסיפרתי לך,  ירדתי מהאוטובוס,  והאמת היא שעכשיו אני

די עייף.  אולי מתאים שאשאר לישון פה לילה?

 

- אני אשאל את אָאַרנוֹ.

 

האישה נכנסה אל הבית.  הארנב כרסם את צמחי הגינה

ברעבתנות.  וטנן אסר זאת עליו,  ובסוף נאלץ להרים אותו.

על המדרגות הופיע איש קטן בגיל העמידה,  מקריח מעט.

הוא אמר לווטנן:

 

- תסתלק מפה.  אסור לך להישאר אצלנו.  לך מכאן

תיכף ומיד.

 

וטנן התרגז קצת.  הוא ביקש מהאיש להואיל בטובו

להזמין לו מונית.

 

האיש חזר על דרישתו ונראה מפוחד.  וטנן ניגש

למדרגות כדי להבהיר את העניין,  אבל האיש חמק פנימה

וטרק לווטנן את הדלת בפרצוף.  אנשים מוזרים,  חשב וטנן.

 

- תתקשר כבר,  הוא משוגע,  בקע קולה של האישה

מבעד לחלון.  וטנן העריך שלמרות הכול בני הזוג יזמינו

לו מונית.

 

- כן,  זה לָאוּרילָה,  בוא הנה מיד,  הוא עומד ליד הדלת,

ניסה להתפרץ פנימה,  משוגע על כל הראש.  יש לו אתו

ארנב.

 

כך הסתיימה השיחה.  וטנן ניסה לסובב את הידית.

 

הדלת היתה נעולה.  גשם ירד.  האיש קרא לו מהחלון בכעס

שלא יפרוץ את הדלת.  - יש לי נשק,  צרח.  וטנן ניגש

להתיישב בנדנדה שבחצר,  היא היתה מכוסה בסוכך.

 

האישה צעקה מהחלון:

 

- אוי ואבוי לך אם תנסה להיכנס הנה!

 

כעבור זמן-מה נכנסה לחצר ניידת שחורה.  שני שוטרים

במדים יצאו ממנה וניגשו לווטנן.  על המדרגות הופיעו

שוב בני הזוג,  הצביעו על וטנן ואמרו לשוטרים לקחת

אותו,  כי זה האיש.

 

- אהה,  אמרו השוטרים.  - מה עשית פה?

 

- ביקשתי שיזמינו לי מונית,  אבל במקום זה הזמינו

אתכם.

 

- ויש לך גם ארנב?

 

וטנן פתח את הסלסילה,  שהארנב נכנס לתוכה רגע

קודם לכן בחפשו מפלט מהגשם.  הארנב הציץ מבוהל

מהסלסילה ונראה איכשהו אשם.  השוטרים הביטו זה בזה

והנהנו.  אחד מהם אמר:

 

- קדימה,  נזוז.  תן לי את הסלסילה.

סוף עמוד 36