הארורים - אנטוניו לובו אנטונש - 2003

הארורים

אנטוניו לובּו אנטוּנֶש, יורם מלצר (תרגום מפורטוגזית)

AUTO DOS DANADOS, Antonio Lobo Antunes

 

 

מיטב בני-האדם

עניים מרודים כולם;

ומשום כך לעולם

לא אטרח לעשות את הטוב,

שכן אין תועלתו בצדו.

 

כל תהילת האדם בין חבריו

היא היות לו ממון,

ואם יבקש לצבור הון

ראשית עליו

להיות רע כמיטב יכולתו.

 

ז'יל ויסנטה, "מעשה החגיגה"

 

Lonely? Ah yes

But it is the flowers and the mirrors

Of flowers that now meet my

Loneliness

And mine shall be a strong loneliness

Dissolvin' deep

To the depths of my freedom,

and that, then, shall

Remain my song.

בוב דילן, "אחת-עשרה מצבות"

 

--

יומיים לפני הפֵסְטָה

 

נוּנוּ כל היום

 

בוקר

 

ביום ד' השני של ספטמבר אלף תשע מאות

שבעים וחמש התחלתי לעבוד בתשע ועשרה.  אני זוכר

את זה לא מפני שיש לי זיכרון יוצא מן הכלל או מפני

שאני כותב כל מה שקורה לי ביומן (יומנים,  שירה וזוטות

כאלה מעולם לא עניינו אותי),  אלא מפני שזה היה יומי

האחרון במרפאה לפני שברחנו לספרד.  מיד אחרי

המהפכה,  באפריל של השנה הקודמת,  אזרחים מזוקנים

וחיילים ארוכי שיער בבגדי הסוואה קרועים פטרלו

בכבישים,  ערכו חיפושים במכוניות או צעדו בסך

בחבורות שם למטה,  בכיכרות,  תחת פיקוחם של

הרמקולים הבלתי-מובנים האלה שמשמשים בהגרלות של

עיוורים ושהמרקסיזם-לניניזם-מאואיזם החזיר לאופנה.

כמו כלבי חוף שדוהרים לאורכו במרדף אחרי ריח דמיוני,

הם התאספו בחוות שעל גבעות האָלֶנְטֶז'וּ כדי לנבוח

סוציאליזם על האיכרים לאור זרקור מאובק,  חרשו את

הארץ בטנדרים חבוטים,  איימו על חנוונים באישוני-

מקלעים פוזלים,  התפרצו לבתים במכות קת ונופפו

בפקודות מעצר מול הפנים ההמומות.  אנחנו,  כשלעצמנו,

ביקרנו בימי ראשון את הדודים והדודות ששרדו אחרי

חורבן המשפחה ונכלאו בעוון חבלה כלכלית בטירת

קאשיאָס ומשם השקיפו מבעד לסורגים ולבתי-שחי של

צנחנים על נהר הטֶז'וּ הגואה ויורד על החומות.  רק

הסבתא,  שהיתה אז כבר חולת סרטן,  המשיכה לנוע אנה

ואנה בכיסא הגלגלים, מצמידה לקווצות השיבה שעל

אוזנה טרנזיסטור קטן, מחייכת בלי להבין ומביטה

בדמוקרטים שהתנודדו ונתקלו זה בזה במסדרון, חיטטו

במה שנותר מכלי הכסף בקני אקדחיהם וחזרו על

הנאומים המוזרים שהשמיעו הרמקולים של העיוורים.

 

מאז חודש אפריל של השנה הקודמת היו חיילים

וקומוניסטים ניגשים לחזיתות הבניינים,  שולפים את

איבריהם,  משתינים כמו חיות ומשאירים על הקירות

עקבות שתן בצורת "יחי זה" ו"מוות לזה" שסתרו וביטלו

אלה את אלה.  ואחר-כך התכסו בכרזות על אסֵפות

ושביתות, תצלומי גנרלים, פוסטרים של להקות רוק,

צלבי קרס, קריאות להחרים את הממשלה וחמשירי זימה

- קצות אותיות שנכרכו זה בזה ודהו בסתיו העתים.

למרות הג'יפים המשטרתיים שסיירו ברחובות,  פלשו

צוענים טעוני סירים וכיסאות לדירות שהתרוקנו במרכז

העיר.  בבניינים ההרוסים צצו פעוטונים שילדים ישבו

בהם על הרצפה והתפטמו מכריכי טיח.  סטאלינים

מצוירים בפחם התגרו בנו מפינות הרחובות,  בקאשיאָס

התעלף הנהר,  חנוק מכנפי ציפורים,  ומתחת לגשר עמדו

בלי ניע גושים של מכליות נפט.

 

ביום ד' השני של ספטמבר אלף תשע מאות שבעים

וחמש דג אותי השעון המעורר משנתי בשעה שמונה,  כמו

שעגורן מעלה לרציף מכוניות שלא למדו לשחות,

שעירות מעשב ים.  עליתי מבין הסדינים,  לילה נוטף

משרוולַי ומרגלַי,  עד שטלפי המתכת הניחו את גופתי

החלודה,  טרוטת העיניים והשיגרונית על השטיח ליד

הנעליים מאמש.  כמו גווייה בחדר המתים התעטפה אַנָה

בשמיכה בצד השני של המיטה,  ומטאטא הקש של שערה

הסתור מציץ מעל.  עקב מת נשר מן המזרן כמו טיפת

שעווה עצובה.  כשצחצחתי שיניים,  הציגה לי בלי רחם

המראה בחדר האמבטיה את ההרס שזרעו בי השנים,  כמו

בכנסייה עזובה. שורות-שורות של צנצנות ושפופרות

עמדו שם על מדפי זכוכית,  וצינור מפלט של מייבש

כביסה ובוהק עז מדי,  שאדי המקלחת הסתירו מאחורי

וילון של פלסטיק עם דגיגים מודפסים. כמו תמיד חמק

ממני הסבון שלוש וארבע פעמים,  נחת על הרצפה או

החליק לכיור,  שובל קצף קטן אחריו ואני בעקבותיו,

כמעט על ארבע,  מפלבל בגלל השמפו,  נחבט בשוק

מהבידֶה,  מנפנף בזרועותי בניסיון לשמור על שיווי

משקל,  נאחז במתלה מגבת מצופה כרום כדי להימנע

מביקור אצל האורתופד,  ואז חוזר,  מרעיד,  הדג השמן

הוורוד בידי,  אל זרם המים החם.

 

אַנָה עישנה,  גבה שעון אל הכר,  והסתכלה בי.  בחלון

צמחו לעומתנו העצים של שגרירות בוליביה.  דרורים

נתלו בין הענפים וראשם למטה.  יום וריח חשכה התערבו

בשמיכות.  פתחתי את המגירה כדי לבחור חולצה ועניבה,

ומצאתי בה תלי-תלים של גרביים לקרסולי מרבה-

הרגליים שלי.  אנה המשיכה לעשן,  ובדמדומי הבוקר

התהלכו על המרפסות המוארות של שגרירות בוליביה

טיפוסים משופמים חבושי סומבררו,  עם אקדח בחגורה,

אפופי הדר כמו תואמי-סַפָּאטָה (אמיליאנו ספאטה דמות

ידועה ממהפכת מכסיקו. [הערה זו ושאר הערות-השוליים

הן של המערכת.]) דיפלומטיים.  התחבאתי

בתוך תחתונים וגרביים וכפתרתי את האפודה,  כשאנה

פונה אלי מן הציפית,  מציתה סיגריה שנייה בראשונה:

נוּנוּ,  בחייך,  כזה סימן כחול על הירך,  לפחות שיהיה לך

הטעם הטוב לא להיראות אתו בציבור.  המשכתי

להתלבש.  כבר שבועיים לא שמעתי ממָפאלְדָה.

 

"חטפתי מכה ברגל,  לא יודע איך," הודעתי והתרכזתי

בשרוכי הנעליים.  "מהפגוש,  מהארון,  אלוהים יודע ממה.

אני חוטף עשרים מכות כאלה ביום ולא זוכר מאיפה."

 

אנה התמתחה על הצד שלה במיטה וחייכה,  לחיה על

זרועה.  לפחות מאז שהתגרשנו,  לפני חמש שנים,  אני לא

צריך לסבול את הסרקאזם שלה.

 

"לחברות שלך יש מנהגים מאוד משונים," אמרה

בחמיצות.  "סליחה שאני מתערבת,  אבל זו בעצם שאלה

של אסתטיקה."

 

"חטפתי מכה ברגל,  נו," חזרתי וטעיתי בקשר העניבה.

מָפאלְדָה גמרה אתי בפעם המאה בגלל שלא חתכתי

סופית עם אנה.

 

"אתה כל-כך נלחץ כשאני מדברת אתך על זה,

שאפילו לקשור עניבה אתה לא מצליח כמו שצריך,"

אמרה אנה במין נעירת ניצחון והתמתחה,  נוזלית,  על

הסדינים.

 

עכבישי אוניות קטנים חלפו בטֶז'וּ.  ברדיו התנגן בולרו

וגרר אותי בדילוגי מחול לדלת: נאחזתי בארון כדי לא

להיסחף בסערת הבֶּמוֹלִים.

 

"איזה נלחץ ואיזה נעליים," אמרתי.  "סתם,  החארות

האלה ממשי תמיד מחליקות לי."

 

במטבח המשרתת הכינה קפה.  היא גרה בכוך שבקצה

הקומה עם מזוודה מתחת למיטה,  ליד עץ-המתכת שלנו

- גרם מעלות החירום - שעלוות-מדרגותיו נאנחה

ונאנקה בחורף בחשכה.  אנה קנתה לה תיבה לבגדים

ושולחן לילה מאמייל לבן,  שהחותנת שלי,  המקורבת

לרופאים ולמכירות פומביות,  כנראה רכשה במכירת

חיסול של איזה בית-חולים.  חריקתן של סוליותי החדשות

הדהדה בכל הבניין,  מהגג ועד למחילות הבטון בחניה,

שם ליחכו המכוניות את צלליהן,  לועסות בשיני המתכת

שבחזיתן.  המשרתת הגישה לי קפה ושלשלה שתי גלויות

של לחם לבן לחריצי תיבת המצנם.

 

"אני לא רעב," אמרתי כדי להתנקם באנה.  "אשתה

קפה זריז ואצא."

 

מבין שמיכות הפוך של הילדים נשמע פה ושם פרץ

שיעול.  פעם טיפל רופא הילדים בחרחורי הדִיזֶל שלהם

בטיפות ובסירופים,  והיום אני מופתע שבמקום זוג ילדים

חיוורים ורזים,  עטופים בחיתולים ולועסים מוצץ-סיגר,

אני פוגש בימי ראשון בכניסה הקודרת לבית הורי

בקַמְפּוֹלידֶה,  שם אני גר עכשיו,  צמד מתבגרים בקסדות

של אנשי מאדים עם תקווה לשפם בין האף לפה,

שמרעימים בזעם במנועי קטנועים ודורשים ממני כסף

באווירה מתוחה של שוד בנק.

 

"תאכל לפחות קצת ריבה,  דוקטור," אמרה המשרתת

והניחה לפני צנצנת גדולה.  "לעבוד בצום,  זה הורס את

הקיבה."

 

היתה לה שעורה קבועה בעין,  ומתחת לחלוק הצמר לא

נדף ממנה ריח לילה כמו מהבית כולו אלא ריח של זמן

ארוחת הערב ושל עייפות,  ריח של אחרי פינוי הכלים

מהמנה האחרונה,  כשהיא מפעילה את המדיח ונעלמת לה

בכוך שלה בלי להתרחץ,  מפיצה סביבה צחנה עגמומית

של עֵז.  אותו ריח נודף ממנה גם היום,  כמעט עשר שנים

אחר-כך,  כשהיא פונה אלי בגוף שני,  נחנקת בשרשרות

זולות ומתיישבת לצדי על מושב העור של המכונית

כשהיא לופתת את הגה-הלַכָּה של תיק היד.  אך בַּזמן

שאני מדבר עליו,  זמנו של הספר הזה,  דחיתי את הריבה,

סירבתי לטוסט וגמעתי את הקפה נטול הסוכר.  השעון

במטבח הורה עשרים וחמישה לתשע.  המשרתת שלחה יד

אל המדף הגבוה כדי למשוך משם את קופסת עוגיות

הווניל,  והניחוח שהדיפה גָבַר; עוגייה לדרך, דוקטור.  ליד

שגרירות בוליביה התנערו העצים מצלליותיהם.  תודה,

אמרתי מול מרפקיה שהתכנסו בעלבון כמו להבי מניפה

נסגרת,  אם אהיה רעב,  יש מאפייה בדיוק מול הקליניקה,

אל תטרחי.

 

עברתי את המסדרון וניגשתי לחדר השינה להיפרד

מאַנָה.  היא המשיכה לעשן,  נוקשה על הכר,  ובחנה

ביסודיות רגליים לולייניות של כַן עציצים.  אצבעותיה

התרוממו מדי פעם אל פיה והנקודה האדומה הקטנה

התלהטה מולו,  עשן עיווה את פניה ואז ידה חזרה לנוח

בין קפלי הסדינים על מאפרת הזכוכית,  כמו על קן

ציפורים.  בחדר הסמוך התפתלו ילדי כזחלים,  כלואים

בפקעת של מיטת הקומתיים.  נעמדתי לרגע,  אגודלי

בכיסי,  מהסס: מרגע שטלפן אליה אני-לא-יודע-מי כדי

לספר לה על מָפאלְדָה,  אנה חדלה לגלות בי ולו שמץ של

עניין.

 

"להתראות," אמרה והביטה הצדה אל המראה עם

בבואות התריסים שמאחוריהם זרם טֶז'וּ-צעצוע מנוקד

בספינות מדומות.  רציתי לשלוף מן הכיס תריסר שחפי

נייר ולפזר אותם על המזח כדי שהמים במראה יתחילו

לרטוט.  בחדר הכניסה פגשתי את פניה הטרודות של

המשרתת בין הקרניים האפריקניות של מתלה הכובעים,

ובאפי עלה ריח עצי הבוקיצה שהיו בחווה,  אז בקיץ,

כשהיינו קטנים,  למעלה למרגלות החומה.

 

"אם הדוקטור רוצה,  נשארה חתיכת טורט מאתמול."

 

המעלית הסיעה את תשובתי השלילית לקומת הקרקע.

גם השוערת שהשקתה את הצמחים בכניסה לבניין הדיפה

ריח לילה ומתחת לסינרה נשמע רטט של קריאות

צרצרים.  האדמה בעציצים הדיפה אף היא ריח לילה -

אבל לא ליל-ילדות אלא לילה אחר,  בהיר יותר ונקבובי,

לילה לח משרכים וממים.  השוערת הפסיקה שוב ושוב

להשקות וקיללה את הילדים שדהרו על אופניים מתחת

לקשתות לאורך הבניין.

 

"שלום גברת דוּלְסֶה," אמרתי כשירדתי במדרגות אל

הרחוב,  עדיין חושב על הטורט ויורק פירורים מלשוני.

 

"הם השתינו לי על הגרניום,  דוקטור," ענתה בטרוניה

וזקפה אוזן-ארנב של עלה יבש.  "אם בעלי לא היה חולה

אסתמה,  מסכן,  הוא היה מגרש אותם מהשכונה עם רובה

חת-שתיים.  בוא ותריח את האָמוֹנְיה הזאת.  אני מגדלת

אותם,  מדשנת,  והבהמות האלו משתינים לי עליהם."

 

הילדים חלפו לידנו,  שורקים בחוצפה,  והשוערת

הסתערה עליהם עם המשפך בידה.  הבוקיצות וניחוח

הלילה נעלמו.  מכוניות מוארות באור השמש הצטופפו

במדרון: איזה שינויים הכניסה אנה בבית? איך נראה

עכשיו האזור ההוא של רֶסטֶלו? מכוער ומאובק כמו פעם?

פחות? יותר? עם אותם מהנדסים,  אותם רופאים,  אותן

כלכלניות גרושות במעילי פרווה? ומה קרה לשכונת

הפחונים עם הכושים והצוענים מתחת לחלון? חילצתי את

המכונית משורת זרבוביות ארוכה של מכסי מנוע

סהרוריים,  כשאני נתקל באבנים,  בפתחי ביוב,  בלוחות

עץ,  מקלל את הסמטה הצרה עד לשדרות בּוֹמְבֵּיירוּש

שמובילות למוֹנְסַנְטוּ,  אחרי תחנת המשטרה בכיכר שבה

עצי הפְּלאטָנו כוסו תמיד חול בצבע חאקי בגלל אתרי

הבנייה. ירדתי לאורך השיחים של אתר הקמפינג,  עברתי

ליד שכונת פחונים חדשה שבתיה עמדו על שפת הכביש,

ונשים דומות לשוערת שלי רוקנו לידם קערות על

האספלט,  חלפתי על פני מגרש כדורגל וגשר,  ואחר-כך

נסעתי בדרך הרגילה לקליניקה,  לא הקליניקה שלי היום

בלוֹאוּרֶש,  עם הכבשים שֶרוֹעות בהפוגות בין החניכיים

של הפציינטים,  אלא הקליניקה הישנה,  המלכותית,

בבְּראמְקַמפּ,  בבניין שהכניסה אליו נראית כמו כניסה

למקדש יווני,  בין פאב לחנות בגדים.  הפציינטים תלשו

בחדר ההמתנה עלי מרגנית מן הירחונים.  כיסא הטיפולים

עמד במרכז המרפאה כגרדום,  והכלים והתותבות אותתו

לי משם,  דוקרניים וכלביים.

 

הסייעת,  שירשתי יחד עם השירותים המקולקלים מן

השוכר הקודם,  מיינה את הכרטיסים לפי הסדר,  מסריחה

מיעילות ומחומר חיטוי.

 

"בוקר טוב," אמרתי והכנסתי את המקטורן לארון,

תליתי אותו על קולב מחוט תיל ושלפתי את חלוק

העינויים.  האחות הכינה קרסים וגלילי צמר-גפן והדליקה

את הווידאו,  שהוקרן בו סרט מצויר עם זאב שרודף אחרי

ציפור בנוף של דיונות.  בחוץ הרסו רימוני-החום של

ספטמבר את העיר,  חזית אחר חזית.  המתדלק בתחנת

הדלק,  שהתכווץ לגל אפר של עצמות,  טרח על מנוע

מפורק.  הפצצות של מרגמת-השמש עקרו מהפארק

צמחים ופיסות דשא.  במסעדה ליד האגם מתו השולחנות

ושכבו אפרקדן על אריחי האבן,  דם-צִבְעָם נוטף מהם.

 

"לקרוא לראשון?" שאלה הסייעת והמשיכה להזיז

רטיות וצנצנות ושפופרות קטנות כשלבשתי כפפות גומי

ובדקתי את המקדחים כמו טייס שמנסה את מדחפי

המטוס.  על הקיר היתה תלויה קריקטורה של רופאה

קשישה שופעת חזה,  בידה מפתח שוודי אוחז בשן טוחנת

ועל פניה הבעת ניצחון.  הזאב,  שנשען כעת על קביים

והיה מכוסה כולו צלבי פלסטרים,  מתח בריכוז רשת

ענקית בין שני מצוקים כדי ללכוד את הציפור השועטת

במדבר.  הקיץ פוצץ את הבניינים כמו פצעי בגרות.

 

"תתחילי," אמרתי והבלטתי את הקורקבן כמו לוחם

פרים.  צמד הטלפונים צלצל במקהלה בפינה שעמדו בה

הכרטיסיות והארון עם המקטורן,  ובו ברגע נכנסה אשה,

צמידיה מקרקשים,  ואחריה הסייעת עם הרטיות.  הרשת

התרוממה והתוותה קשת באוויר,  תפסה את הזאב

והשליכה אותו על קקטוס.  הסייעת הרגיעה את הטלפונים

שקיפצו כמו טלאים רעבים.

 

"בשבעה-עשר בשעה אחת-עשרה," אמרה,  "זה הזמן

היחיד שיש לי." כיביתי את הווידאו (נקודת האור גוועה

אט-אט ומתה במרכז המסך),  בדיוק ברגע שהציפור

התקרבה בדהרה,  עצרה לפתע,  הגתה ביפ-ביפ ונעלמה.

הכנסתי קלטת אחרת,  המסך התמלא בגרגרים מרצדים,

רצועה אדומה ואחריה רצועה לבנה,  וסובבתי את כפתור

הקול כדי לשמוע את תרועת החצוצרות המלווה את

הכותרות.  הסייעת הניחה את שפופרת הטלפון הראשון

וענתה לשני.  מה שלומך, אדוני האדמירל,  תודה רבה,  מה

אפשר לעשות בשבילך? והנה לֶסְלי קארוֹן מחכה לי

בחיוך,  קצות רגליה פונים מעט החוצה,  ליד כיסא

הטיפולים.  מובן שאם נפל לך הכתר,  הסבירה הסייעת,

הדוקטור יקבל אותך היום אחרי-הצהריים בשש,  בלי שום

ספק, אני רושמת ביומן כדי שלא ישכח.  בכיכר המשיכה

השמש את טֶבח האפר,  והנה חלוק הרופאים שלי הופך

לחולצת פסים רחבה והמרפאה לתפאורת קרטון של רחוב

פריזאי,  עם פנסים,  עצים וגשרים מצוירים בפחם,  ומגדל

אייפל והמולן רוז',  ומסביבם פזורים פה ושם הוותיקן וכל

מונומנט אירופי אפשרי.  התקרבתי אליה,  התרחקתי

בפירואט ושוב התקרבתי,  הייתי גִ'ין קֶלי שמחולל לקצב

התזמורת - רוקד על השטיח במרפאה,  מדלג מעל

קופסאות פֶּדים,  חומק מבת-צחוקן של תותבות,  מקפץ על

מדרגות דיקט אל עבר נהר סֵין צלופני,  מואר בזרקורים

צבעוניים,  עם סירות מקרשים גסים,  קיוסקים מתנדנדים

ושלטים של בתי-קפה,  וברקע ליד החלון עמדה להקת

מלצרים-רקדנים נושאי מגשים ולובשי סינרים,  וזונות

טלטלו את תיקי הלכּה שבידיהן,  והכול יחד התווה

כוריאוגרפיה מסובכת מוֶרְסַאי ועד מוזיאון הפְּראדוֹ.

 

"הגברת הזו היא פציינטית של דוקטור אָקאסְיוּ,"

אמרה הסייעת וירדה בתורה אל הסֵין בתנועות החלטיות

של אמריקנית עשירה שברבע השעה האחרונה מתעקשת

לתת לי במתנה סטודיו לציור שנראה יותר כמו קיטון של

זונה יקרה.

 

"דוקטור אָקאסְיוּ אמר לבוא אליך אם תהיה לי בעיה,"

אמרה האשה שפניה הוארו תחת עינה הקבועה,  הבלתי-

מעפעפת,  של המנורה.  "אתה מחליף אותו כשהוא בחופש,

נכון?"

 

דלקות מוגלתיות שוחחו עם התוכיים שבכלוב בחדר

ההמתנה,  מעל לירחוני נשים שהמרכזנית נהגה להקריב

להם בכל חודש בתקווה שלהט האהבה בין נהג-המרוצים

האיטלקי לבין בתו של איל הספנות היווני ישכיח מהם

את כאבם.  קולגה קדח בלי הפוגה במרפאה מימין מעבר

לקיר,  מרסק עצב חשוף.  הסייעת סבבה בין יציקות הגבס

וקשרה סינר בד על צווארה של האשה.  החום פורר את

הבניין ממול ברעש דומם.  בווידאו,  גִ'ין קֶלי המדוכדך -

ידיים בכיסים - פנה לעליית-האמנים שלו,  לֶסְלי קארוֹן,

ראשה על מגש של מקדחים,  משכה כלפי מטה את

שמלתה כדי לכסות את ברכיה או את מה שנחשף

מירכיה: "מחר בבוקר אני נוסעת לאַלְגָרְוֶה (אזור

קיט בדרום פורטוגל.) עם הקטנים, תוכל לומר לי איפה

אני מוצאת רופא שיניים באַרְמָסָאו דֶה פֶּרָה?"

 

וגִ'ין קלי צייר מריחות איומות, ומבעד לחלון הפתוח

כבה ונדלק השלט של פיגאל, מופיע ונעלם, פועם כמו

לב של צפרדע במעבדה, ואחד מחבריו, שתוי ומכוער,

לגופו חליפה מקומטת ובידו כוס של ויסקי, הילל את

יצירתו.  הסייעת חיטאה ווים במכשיר ההרתחה.  לסלי

קארון שילבה את רגליה,  הביטה בי,  ובעצמותי פרחו עלי

כותרת קטנים של דרדר וציפורֵי ענפַי המריאו מן החוף

הארוך של בטני.  אתמול בארוחת הערב ירקתי משהו

קשה על הצלחת,  אמרה,  זאת בטח היתה חתיכת עופרת

מסתימה.  מה פתאום,  אל תגידי דבר כזה,  אף פעם לא

מצאת אבן באורז? המוסיקה בסרט התמלאה ערגה: ג'ין

קלי אחז במברשת,  צנח על שמיכת הטלאים ששימשה לו

ככיסוי מיטה,  ניתר,  זינק והטיל את ראשו לאחור כדי

לפצוח בשיר:

 

"תפתחי את הפה," הוא ביקש.

 

הוא טייל בין החניכיים שלה,  המוגדלים במראת

המתכת הקטנה,  בדק את הסתימות,  נתקל בחסרונה של

שן בינה,  גירד את האמייל וחש בקרסולה של האשה

נצמד לשלו מבעד למכנסיים,  ועוד כמה ציפורים

התעופפו מבטני,  ומעצמותי הנצו פרחים,  ועוד זרמי גאות

עמוקים וחשאיים סערו בקרבי על דמדומי חול מלוא

העין: אם אאריך את הבדיקה,  הוא חושב,  אם אנקה את

האבנית במקדח,  יהיה לי תירוץ לסקור אותה ביסודיות

ולהגיע לחזה.  אבל בינתיים הזדקפתי,  כיביתי את

המנורה,  הנחתי את המראה הקטנה והרגעתי אותה.  הכול

מצוין,  גבִרתי,  את יכולה לנסוע לאַלְגָרְוֶה ולהיות רגועה.

והרגל שלה עדיין נחה על רגלי כששמעתי את הטלפון

מצלצל שוב,  ועד שהסייעת אמרה,  הלו? ושמעתי עיפרון

מקיש על השולחן ואת הודעתה שזו גברת מפאלדה

שמבקשת לדבר עם הדוקטור,  הירך התרחקה מיד.  איפה

אני משלמת?

 

"הפקידה תוציא לך קבלה בחוץ," הסבירה הסייעת,

בגבה אליה,  ואילו ג'ין קלי חולל לבדו על מזחיו של נהר

הסֵין,  והקיש אכזבה ברגליו המרקדות.

 

"נוּנוּ?" שאל קול החוחית הדק של מפאלדה,  "נוּנוּ?

מה אתה עושה בעוד שעה-שעתיים? אני חייבת לדבר

אתך,  אני מודאגת מאוד,  אתה לא מתאר לעצמך כמה."

 

מזווית העין ראיתי את לסלי קארון מודה לסייעת

ויוצאת,  ואת פסלו של המרקיז, דֶה פּוֹמבָּל נמס על כנו

בחיוך רקוב,  (שלושת אלפים שש מאות אֶשְקוּדוּש,

אוליביה,  נהמה הסייעת באינטרקום,  לזאת עם הצמידים

שתיכף מגיעה.) קרסולי חש בחסרונו של קרסול האשה

כמו שאריח במוזיאון שומר במשך מאות שנים את טביעת

גופו המשונה של חרק.  אחת מזרועותיו של המרקיז נטפה

לאִטה על המדרכה.

 

"בפעם האחרונה גירשת אותי מהדירה שלך בצעקות,"

אמרתי ונזכרתי בדירה הקטנטנה בלוּמִיאָר,  בשיחי

ההיביסקוס שעל הטפיטים בחדר השינה,  בחדר הכניסה

עם החצים והמגן שמוטבע בו ברדלס,  ונזכרתי בי עצמי,

שנדחפתי בכוח צווחותייך מחדר לחדר ואל הרחוב. אני

לא רוצה להיות עם גבר נשוי! אם אתה לא מסוגל

להיפרד מאנה,  לך לעזאזל!

 

"יש לי גוש בחזה,  נוּנוּ,  יש לי תור אצל הרופא," ואני

תרגמתי: נגמר לה הסם,  ונזכרתי במטבח שלה שמסריח

תמיד מטיגון ומגבינות צרפתיות עם עשבים שאני שונא,

ובכביסה שנתקלת שם בצוהר של מכונת הכביסה. יש לך

חצי שעה לאכול צהריים בשקט בין שני פציינטים?

 

"אולי אמצא חצי שעה," אמרתי ואמדתי בעיני את

ערֵמת הכרטיסיות שעל השולחן.  "הבוקר נפלו עלי כל

החורים שבעולם.  באחת אצלך?"

 

"עדיף בבית-הקפה הרגיל," אמרה החוחית בצפצופיה

הזעירים.  "כנראה שכחת את שיחתנו האחרונה.  עד

שתיפטר מאנה,  אם תיפטר ממנה אי פעם,  נישאר רק

ידידים."

 

אבל אפילו ידידים לא נשארנו: איזה טמטום היה כל

העסק הזה - הוויכוחים,  השתיקות,  השנאות הקטנות

שכרסמנו בזעם כמו עצמות של גומי,  אינספור הבדלים

וראשינו זה לצד זה על מסעד המיטה,  ראשים רציניים,

עיקשים,  מלאי חֵמה,  סרבנים,  והקמט באמצע המצח

שנמתח עד שחצה את הזווית בין הרגליים. כנראה

הזדקנת בשנים האלה יותר משהיית אמורה להזדקן על פי

מניין השנים,  כנראה עורך נהיה לא-נעים ויבש וחולי,

נשארת רווקה,  ואת כנראה עוד נוהגת במכונית הזערורית

שלך המלאה ריח בלתי-נסבל של טבק, בזה לתמרורים,

מסתתרת מאחורי משקפי שמש ובלונים של מסטיק, ומן

הסתם מתפרנסת, כמו תמיד, מכל מיני מהלכים סבוכים,

קצת מתעסקת בתיירות,  קצת מקדמת דיסקוטקים, קצת

מתרגמת רומנים צרפתיים,  שותה כוסות קפה בטירוף,

מוצצת סוכריות מגעילות על מקל כדי להיגמל סופית

מניקוטין, יושבת יחפה על הרצפה ומטלפנת לעדת חברות

כדי לתאם קניות בבָּדאחוֹס, יציאות לסרטים, ארוחות

בבַּיירו אַלְטו, משחקי קלפים, טיולי ג'יפים בגֶ'רֶש או

באלגרוֶה, תצוגות אופנה, נשפי מסכות, בוטיקים, ואת

חייבת לרזות בכל הכוח, להיות אומללה בכל הכוח,

להתכער בכל הכוח,  להיות מוזנחת ומלוכלכת,  עד שליל-

השכחה שלי יסגור עלייך אחת ולתמיד באנחה של מים

עכורים.

 

"יש לי עוד המון עבודה," אמרתי,  "נראה אם אוכל."

 

במגדנייה שמול המרפאה שתתה לסלי קארון איזה

משהו בטעם תפוח או אננס שפעם הייתי יונק בקש,

ולרגע חשבתי לרדת אחריה במדרגות בדילוגים.  אבל מיד

נכנסה אשה מבוגרת כדי שאהדק לה את התותבת,

ואחריה נכנס גבר לבוש היטב שהתחיל להזיע מיד עם

זמזום המקדח,  עד שבסוף הסרט נשארה לי בקיבה

חמיצות מיואשת וגם ודאות שהאושר חומק מאתנו לנצח

בגלל איזו עששת שמתייצבת ברגע האחרון בינינו לבין

זוג נעלי-בלט נמלטות.

 

"סיימת את השיחה,  דוקטור?" שאל פתאום קולה

הזועף של הבחורה מהמרכזייה,  שהתפרצה לשיחה כמו

גרגר חול לעין.  "כל הקווים שלי תפוסים,  ודוקטור

סַלְדָנִייָה ביקש ממני להשיג קו לסַנְטָרֶם."

 

"אני כבר מסיים," אמרתי.  ובניגוד לצפוי,  לא שמעתי

צליל של ניתוק.

 

"זה יהיה טוב אם תוכל לבוא," אמרה מפאלדה.

"ובדרך תיישר לי קצת את המטומטמת הזו."

 

"אני מטומטמת? תראו חוצפה," ענתה המרכזנית

במהירות.  "אני עובדת,  עושה מה שאומרים לי,  לא יושבת

רגל על רגל כל היום."

 

"רגע,  רגע," ביקשתי במבוכה,  "מה זה צריך להיות,

המריבה הזאת פתאום?"

 

"אני בסך הכול עושה את העבודה שלי,  דוקטור,"

שיקרה המרכזנית,  זועמת.  "מה אכפת לי מהשיחות

הפרטיות של אנשים?"

 

"אתה מרשה שהאפָסית הזו תדבר אליך ככה,  נוּנוּ?"

נרעשה מפאלדה.  "אתה מסכים שהיא תפנה אליך בטון

כזה?"

 

"תראו מי שמדברת.  דווקא את זאת שנובחת,  גברת,"

רתחה השנייה.  "אמא שלך אפסית,  חתיכת פרה."

 

"שמעת את זה,  נוּנוּ?" התלוננה מפאלדה.  "שמעת את

הקללות של הזונה הזאת?"

 

"ואת,  אל תקלקלי גברים נשואים," צעקה המרכזנית

שאיבדה את עשתונותיה.  "אני שמה כסף שאם בא לו על

נקבה,  את לא תהיי הבחירה הראשונה."

 

הנחתי את השפופרת עם שני הקולות המתגוששים

שנשכו זה את זה בישימון חשמלי של ברגים וחוטים.

טיפלתי בחותכת של נער מתבגר,  שבכל פעם שהתקרבתי

אליו לָפַת באצבעות לבנות את הערבסקות של הכיסא.

בפניו הבוערות מפצעונים,  רק עיניו הביעו אימה חייתית,

פחד משתולל של סייח.  הסייעת פינתה והביאה כלים,

הכינה תערובת אמלגם,  ריחפה בחדר שדמה לאקווריום

שטוף שמש.  בועות ירקרקות עלו וירדו לאורך מסגרות

האלומיניום של החלונות.  טיפלתי בעוד שתי טוחנות,

כתבתי באדום על הכרטיסיות,  ציירתי צלבים במקומות

שביצעתי סתימות,  ניקיתי את התעלות של אשה בשנות

השלושים שלה שארבעת ילדיה לא הפסיקו לגעת בכל

דבר,  לפתוח ארונות,  לזהם את הרטיות,  להידקר

ממלקחיים ולצבוט זה את זה בתפסים תחת מבטה המחויך

או הגאה או המפוזר של האם,  פיה פעור ומשפתה

משתלשלת צינורית לשאיבת ריר,  כשילדיה עושים

כמיטב יכולתם להרוס לי את המרפאה ובועטים במכשיר

הרנטגן; טוב שלאנה ולי לא היו עוד ילדים,  טוב שהזרע

שלי הפך לנוזל עלוב ומימי.  חלבון עקר ודליל במבחנה,

ואחרי שמונה או תשעה קורבנות עמד להופיע פציינט

חדש.  מישהו מבְּרַאגָה: אלוהים, האם ייתכן שכבר יצאו לי

מוניטין כאלה ברחבי הארץ כולה, עד שאפילו מהצפון

באים כדי שאניח עליהם את ידי הפלא שלי? מה אתה

אומר על זה.  נוּנוּ? צווחה מפאלדה.  מה אתה אומר על

הדחליל הזה שיש לך במרפאה? יצאתי להשתין בתא

שבמסדרון והמרכזנית בהתה בי במבט עמום, אטומה

לחיוך החביב, הרך כמעט, ששלחתי לה.  בחדר ההמתנה

השתעלה דמות לא-ברורה והפילה מאפרות וירחונים: זה

בטח הפציינט מבְּראגָה,  חשבתי,  ודמיינתי מפלצת

קרחונית מכוסה זיפים שהפשירה בחום של ספטמבר.

משכתי את החבל של מכל ההדחה ושמעתי נקישה ריקה

של מתכת במתכת,  שטפתי ידיים בבדל סבון שקוף שגווע

בין ידי,  סובבתי את הידית,  שוב חייכתי למרכזנית

ונעניתי בנעירה אפלה.  כנראה האיש מבּראגה כבר נכנס,

כי חדר ההמתנה היה הרוס ונטוש.  עשרה לשתים-עשרה:

סידרתי את החלוק,  דחפתי את הדלת ולבשתי את הבעת

הביטחון וההחלטיות המצופה מרופא.  הסייעת סידרה

כלים כירורגיים קטנים במגירה מחולקת לתאים כמו

קופסת תפירה.  על המסך,  אדוארד גִ'י רובינסון עישן סיגר

והביט בי מארובות העיניים הכי עגמומיות בעולם,  עם

כרס מכובדת,  אפודה ויד מושטת,  מתנגש בי כמו לווייתן

בלווייתן: מזל שהשגתי תור,  דוקטור,  למצוא רופא שיניים

בארץ הזו זה כאב ראש לא קטן.

 

במקום פסלו של המרקיז דֶה פּוֹמְבָּל נשאר כעת מכתש

מעלה עשן מוקף בבניינים הרוסים,  ומעל,  השמים

הצהובים נראו כמו תקליט ענק מסתובב: באחת בצהריים,

בחום הגובר,  היה בוודאי קשה ללכת על האספלט

ברחובות,  בין הרמזורים המותכים.

 

"ודווקא אני," אמר הלווייתן והצביע על לחיו,  "סוחב

פה בעיה קשה,  זין רציני."

 

לשמע הביטוי הגס נרעדו כתפיה של הסייעת,

השתוחחו ורפו,  כמו פני המים בבאר שאבן נופלת לתוכה,

ונדמה היה לי,  אפי עדיין תחוב בווידאו בסצנת יריות,

שלא רק עיניו של אדוארד ג'י רובינסון הן הכי עגמומיות

בעולם,  אלא גם שפתי הגומי שנבלו מפניו,  וקמטי

הגווייה שעל לחייו,  ועפעפי הלטאה המשונים שלו,  וגם

שבריריותו הרצינית,  הנוגעת ללב.  מוצא חן בעיניך? שאל

האיש והציץ מעבר לכתפו,  גם אני קניתי צעצוע כזה

בשביל הפרחחים שלי,  אבל בהברחה מספרד,  ונשמתי את

הבל פיו הסמיך כל-כך עד שנדמה לי שהמלים הנכנסות

לאוזני הן מוצקות או קרושות.  הוריתי לו באצבע על

הכיסא,  התמקמתי על השרפרף,  עדיין שותק,  לקחתי את

המראה הדנטלית ומצאתי את ארוחת הבוקר שלו במרווח

שבין החניכיים - שאריות לחם,  עוגה,  נקניק וגבינה.

שאלתי אותו,  איפה כואב? והאיש הצביע על תותבת

מפלסטיק שנראתה כמו משהו שקונים ביריד של צוענים,

בין חמורים צולעים,  כלי חרסינה וחרס,  צעקות,  מוסיקה

וקרוסלות,  בצק מטוגן וצווחות של חזרזירים,  ועיוורים

שכפות ידיהם העצומות מגיחות מולך,  אופקיות,  וכך

שטפתי במים את הפרוטזה הגדולה מדי שכמעט פיצחה

לו את הגולגולת ונפערה ליד לשונו כמו שיני כלב

משונות.  איך זה שהוא לא צוהל? חשבתי והתבוננתי

באימה במערכת השיניים הזו של סוס כרכרה.  איך הוא

לא מזנק בקפיצה ודוהר חופשי בשדרה? אדוארד ג'י

רובינסון שלף אקדח נשכח ממעילו המפוספס,  כפול

הכפתורים,  והחבורה שאתו דרכה את מקלעיה בנקישה,

בעוד עובדי הבנק,  מצחיותיהם לראשיהם,  רועדים מאחורי

רשת המגן שבקדמת הדלפק.  הסייעת סידרה את הכלים

לטיפולים של אחר-הצהריים,  דגה אותם בפינצטה

ממכשיר העיקור,  ואני מניח שזו הפעילות הקרובה ביותר

למריטת שיער שהיא הכירה.  תוציא את הדבר הזה,

אמרתי לאיש מבראגה וחיפשתי מרית על מדף הזכוכית,

נראה מה יש לך מתחת.

 

לא רק המרקיז דה פּוֹמבּל הפך למעגל של אפר,  אלא

גם שאר כיכרות העיר,  השדרות,  הסמטאות והרחובות.

בכיכר אֶסְטֶפאנִייָה למשל,  המזרקה דעכה בין הבניינים

המעוקמים.  בינתיים על המסך,  הכנופיה של אדוארד ג'י

רובינסון כיוונה רובים לדלפקים וגרפה כסף לתוך שקי

בד.  האיש משך את התותבת בשתי ידיים כמי שמנסה

לחלץ פקק מצוואר בקבוק קשה עורף,  אבל הפלסטיק לא

נכנע.  הוא משך שנית,  האדים,  ובשלישית,  הִסְגיל,  ושום

דבר.  זה לא יוצא,  ייבב האיש באימה,  אולי זה נתקע

והשתרש בבשר,  אולי זה נדבק לי לעצם,  מה יהיה?

תירגע,  אמרתי,  גם אם התותבת נתקעה,  נחלץ אותה מיד.

החדרתי מלקחיים קטנים ונעזרתי במקדח דק,  אבקה

ורודה פרחה מסביבו והשיניים התותבות שהשתחררו

נשרו ימינה ושמאלה כמו חרוזים,  ולבסוף התפרק גם

התיל שחיבר אותן וצנח.  והטיפוס בטח ילך לקנות לו עוד

חתיכת זבל כזו ביריד אחר,  חשבתי,  יש נבלות שמוכרים

אותן בתריסרים,  מקופסאות קרטון,  בכל הגדלים

והמחירים,  בין העזים והתהלוכות הדתיות ודוכני הירי

והמשפחות ההמומות,  בין אלה שמטפלים בשיניים

קדמיות בסרט נע,  תחת אוהל צבעוני. שתים-עשרה

וארבעים,  הצצתי בשעון,  אבוד לי,  חשבתי,  אני כבר לא

אגיע ללומיאר בזמן.  זרקתי את שרידי הפרוטזה לפח שבו

הצטברו פיסות מדממות של צמר-גפן ושברי חֵיך.  האיש

מבראגה התבונן בייאוש באוצרו המרוסק ובעיניו צער של

יתמות.  אדוארד ג'י רובינסון ירה ירייה בודדת באוויר ורץ

אל היציאה מהבנק,  למכונית שמאחורי ההגה שלה ישב

גנגסטר מעוך-אף.  ניקיתי את החלל שהותיר הפלסטיק,

טיפלתי בשריטות שלו במֶרְקוּרוֹכְרוֹם,  בין משבי ריח

דוחים של מאכלי כפר וחורים שהבָּקֶלִיט והמתכת הרחיבו

בין שיניו.  בלי התותבת,  התכווצו פניו של האיש כמעט

במחצית,  לחייו ששקעו התבלו מקמטים,  העיניים הזקינו,

ואני חשבתי,  אוי,  כמה שהוא אהב את התותבת המסריחה

הזו,  איך שהוא היה קשור לחתיכת חרא הזו.  עכשיו עוד

כואב לך? שאלתי,  אתה לא מרגיש שהפה קצת נרגע?

והמפגר הנהן.  סימן לי שכן, אישר את דברי, אבל עיניו

תרו בלי הרף אחר מקור סבלו ואושרו שבפח, ולבסוף הוא

קם ורדף אחרי הסייעת שלקחה את ההריסות אל מחוץ

לחדר, לאשפה, וכך נעלמו שניהם מעיני, הרחק ולנצח, כי

באותו אחר-צהריים כבר לא חזרתי למרפאה, ובערב

מצאתי את עצמי באָלֶנטֶז'ו עם אשתי וגיסי בן האחת-

עשרה,  ואחרי חמישה ימים חצינו את הגבול לספרד על

אחת הסירות של הדייג הטבוע,  כי הצבא והקומוניסטים

כולם רצו להרוג אותנו מיד עם תום הפֵסְטָה - בסמטאות

העיירה,  על מדרגות כנסיית סנטה מריה,  בין הקבצנים

וחתולי האשפתות,  בגבנו למפעל הצלולוזה,  במקום שעוד

הרבה לפני המהפכה הבטיחו לבנות סכר שלא נבנה

מעולם והניחו לעצי הזית ולשיחי השמשון לצמוח באין

מפריע עד גדת הגוּאָדִיָאנָה,  בתוך הצבע הזה של

ספטמבר,  הצהוב כמו תצלום ישן או חומצה מקולקלת.

הסייעת התנדפה עם התותבת והברנש מבּראגה דהר

אחריה וקרא לה, הלו גברת, הלו, רגע, מה את רצה, את

לוקחת שמה משהו שלי, ואני פשטתי את החלוק והוצאתי

את המקטורן מן הארון, מודאג: שתים-עשרה ארבעים

ושש, זה יהיה נס אם מפאלדה, עם השיגעון שלה

לדייקנות, עוד מחכה לי. העברתי את הידיים מתחת לברז

בשירותים כמו שכומר מעביר ידיים על לחם הקודש

במיסה,  ראיתי את החלוק נופל מן הקולב ולא חזרתי

להרים אותו,  אמרתי להתראות למרכזנית שהתבצרה

מאחורי הדלפק כמו ינשוף קטן ומצונן שנאחז בזלזל,

כועסת על מפאלדה, כועסת עלי, כועסת על כל העולם,

מוכנה לטלפן מיד לאנה ולהסוות את קולה כדי לספר לה,

תארי לך שבעלך מתנפח כמו טווס בכל ליסבון, יקירתי,

רק תדמייני חלק מהבושות שהמנוול הזה עושה לך,  עם

המאהבת הזאת שהוא מסתובב אתה בכל העיר,  ועוד

חברה טובה שלך.  ירדתי במדרגות בריצה,  מסדר את

השרוולים,  תוחב פנימה את שולי החולצה,  קושר את

העניבה.  רופא,  ככה הסבירה לי אמי,  לא יכול להתלבש

כמו צועני, אתה כבר לא סתם סטודנט, ובסוף, בחוץ, עמד

לו פסלו של המרקיז בריא ושלם, והבניינים והשדרות גם

הם לא ניזוקו וכך גם כיכר אֶסטֶפאנייה, עם מזרקת המים

ששוב זרמו על הארד שחזר להיות ארד, ואז שאלתי את

עצמי כרגיל, איפה השארתי את המכונית? כי אף פעם,

אבל ממש אף פעם אני לא זוכר איפה לכל הרוחות

השארתי אותה, אם בפינה הזו או בפינה ההיא או באחרת,

ואפילו כשאני נתקל בה אני לא מזהה אותה, קופסת פח

עם ארבעה גלגלים,  זהה לכל קופסאות הפח עם ארבעה

גלגלים האחרות שבעולם,  אולי כדאי שארשום את שמי

המלא ומצבי המשפחתי ומספר תעודת הזהות שלי

באותיות גדולות על מכסה המנוע.  והטיפוס הזה מבּראגה,

במאמץ עילאי להחזיר לעצמו את הלסתות,  המשיך לרדוף

אחרי הסייעת במדרגות האחוריות של הבניין.  התחלתי

לעבור על פני המכוניות,  מבולבל,  ופתאום ראיתי זקנה

טובעת בחבילות יורדת ממונית מעבר לרחוב,  טקסי,

נבחתי.  טקסי! וחציתי את הכביש.  מתחכך בפגוש של

טנדר שבלם פתאום והתחיל לקלל אותי במרץ פרולטרי,

והגעתי לדלת חצי צעד לפני אדון כסוף שיער שהתנשף,

הוא שלי, הוא שלי, צנחתי על מושב הוויניל, הורדתי את

כפתור הדלת כדי להציב חיץ זכוכית ביני לבין האדון,

והוריתי לנהג לנסוע לרחוב קָרִישָה כמו אציל המורה

למרכבה לנסוע למחוז חפצו, מביט בנהג בעיניים ובפה

הכי עגמומיים בעולם,  מוכן לשלוף מהמעיל המפוספס

שלי אקדח ענקי ולירות בו כדורי דמה מכלי-נשקי

הקולנועי.

 

"כבר כמעט הלכתי,  נוּנוּ," אמרה מפאלדה שישבה מול

בקבוק של מים מינרליים וכוס קפה.  "לא הייתי מחכה לך

אפילו עוד שנייה."

 

בית-הקפה עמד בכיכר קטנה עם חנות מכולת או

מינימרקט משמאל,  ומספרה עלובה שפונה אל הרחוב ועל

שמשותיה וילונות מצניעים קטנים.  אדי הבישול בלעו את

הלקוחות,  פועלים ומכונאים,  כך שמתוך עננת ארוחת

הצהריים הציצו מדי פעם איזה קטע זרוע או פלח עורף.

פיסח אחד עבר מבקבוק לבקבוק,  נתלה בדלפק

הפורמייקה.  חסידות בסרבלים נחו על כיסאות גבוהים,

ניקרו בקליפות או פרשו כנפיים ויצאו מן הדלת,  כבדות

מאלכוהול,  מטפסות בקושי במדרגות האוויר התכולות.

מתוך פתח באריחים המצוירים מסר מרפק של אשה

צלחות עם מנות ומרקים: נתקעתי בפקק בדרך,  ומפאלדה,

בוחשת בכפית בספל הריק: אני חייבת כמה כדורים,  נוּנוּ,

הפסיכיאטר של אחותי לא יכול לקבל אותי השבוע.

 

מישהו בסינר דאה לעברנו,  עצם אטום בתוך אור

אטום,  הטיל על השולחן תפריט בכתב יד כמו של ילד על

לוח ונעלם כמו דג בין האצות של מרקי העוף.

 

"הרוקח אצלך למטה לא מוכן למכור לך," שאלתי תוך

כדי פענוח השרבוטים,  "ושתתני לו מרשם ביום שני?"

 

לידנו,  זקנה בשיער צבוע צהוב מצצה אדרות ובחיקה

גור מקורזל שתחב כל הזמן את חוטמו לאורז שלה.

 

"הם כאלה נודניקים," התלוננה מפאלדה,  "דורשים

מרשמים מיוחדים,  מבררים במשטרה,  מסתכלים עליך

בעין עקומה.  שלחתי את הרוקח הזה לכל הרוחות."

 

ברור שהגוש בשד נעלם,  ואתו הדאגות,  והבדיקה אצל

הרופא.  הזמנתי סטייק שיאפשר לי,  אולי,  אם אפטר ממנו

מהר,  לעלות לדירה שלה ולשכב אתה תמורת הכדורים

שיש לי בכיס.  המלצר צעק את הארוחה שלי למטבח

ושוב נעלם כמו פֵיה בסינר,  לא-מגולחת ושחורת

ציפורניים.  אז מה,  אמרה מפאלדה,  אתה תיתן לי את

התרופה אצלי בבית.  אני לא מאמינה.  אבל בעצם אתך

כבר שום דבר לא מפתיע אותי.  הזקנה הבלונדינית הניפה

את המזלג ונזפה בכלב שעיניו נראו כמו עדשות מגע

גדולות ולחות.  על מפה מנייר הניחו לפני סכין,  מזלג,

כוס ומפית.  בירה,  אמרתי,  והערפל התפזר קצת: מול

הגברת עם השיער הצבוע ראיתי אדון קירח בעניבת

פרפר,  שדיבר על כדורגל עם אוהד אחר שהקשיב לו ברוב

כבוד,  רוכן מעל הדלפק.  כבר הודעתי לך שכל עוד אתה

לא נפרד מאנה,  הזכירה מפאלדה,  אנחנו רק ידידים,

נקודה.  ואני חושב על הגוף הרזרזון שלך נע מתחת

לסדינים,  על הפה הנמרץ,  על השדיים הריקים שלך.

הפיסח מאחורי הבר התנודד אל הטלפון.  יצור אכול

בדידות אחר נשען אל הקיר,  נאבק בנקניקייה שבחביתה

שלו.  וחוץ מזה,  אמרה מפאלדה,  אם מה שיש לך בראש

זה הבית שלי,  יותר טוב שתשכח ממנו: העוזרת של אמא

שלי כנראה נמצאת שם, באמצע הניקיונות, ורק תחשוב

איזה בלגן יהיה אם ננחת עליה פתאום.  הסטייק והבירה

צנחו לי מתחת לאף: הבירה הזיעה מקור והצ'יפס בהקו

משמן.  הוצאתי את הכדורים מן הכיס והנחתי אותם על

השולחן,  שישה גלילים קטנים בנייר כסף,  עם שם

התרופה מודפס בכחול על האריזה.  אצבעותיה של

מפאלדה התקדמו מיד במין צמא מוזר,  אישוניה התרחבו,

פניה השתנו ומשהו חמדני ודוחה הופיע עליהן.  לאט-

לאט,  המלצתי לה,  חותך את הבשר,  תירגעי,  הם עדיין

שלי בינתיים.  היד עצרה והתחילה לרעוד,  סיגריה בין

ציפורניה,  שתי אצבעות מהסם. פיסת אפר ניתקה וצנחה

על הנייר. הבלונדינית הניחה את הכלב על הארץ

בזהירות מופלגת,  והחיה הרימה מיד רגל אחורית כדי

להשתין על נעלה של הגברת.  אנחנו יכולים לנסות

לעלות,  נוּנוּ,  הציעה מפאלדה בנימת קול שונה לגמרי,

אבל אם היא שם ואם היא תתלונן לאמא שלי,  יחתכו לי

מיד את הקִצבה.  ילד רע! נהמה הזקנה על גור הכלבים,

ככה מתנהג כלב מחונך? תוך ידי לעיסה החזרתי את

הכדורים לכיס: אם את לא רוצה,  אולי עדיף שהם יישארו

אצלי,  אמרתי ואיזנתי את הצ'יפס על המזלג,  אני משתמש

בהם הרבה במרפאה,  נגד כאבים.  לא,  לא,  בוא נלך,

הזדרזה מפאלדה,  אני רק פוחדת מהעוזרת,  אבל לא

חשוב.  הכלבלב רחרח את האריחים בחוצפה,  והזקנה,

נעצבת כמו סבתא מאוכזבת,  החלה לנקות את קרסולה

במפית.  מה כבר עשה היצור המחליא הזה,  ז'וֹזֶלייָה? שאל

הקירח מצדו השני של השולחן.  יכולת לפחות לתת לי

לקחת אחד עם הקפה,  התחננה מפאלדה,  אני מזיעה,

הכליות שלי שורפות,  הכול מתערבב לי בִּפְנים.  מתוך

העשן ראיתי את המלצר לכוד בין שני שולחנות,  מדבר

עם לקוח,  וצעקתי לו ביללה של צופר ערפל,  קופסת

סיגריות ואספרסו! השעון שלי הראה אחת חמישים

ושתיים,  ואם לוקחים בחשבון את העובדה שהוא ממהר

תמיד,  השעה היתה אחת ארבעים ושמונה או אחת

ארבעים ותשע. שום דבר,  שום דבר,  אמרה הבלונדינית

במהירות,  כמה טיפות של פיפי שפגעו במקרה בנעל שלי,

זה הכול.  הנחתי את הסכו"ם,  קילפתי את נייר הכסף

ושלפתי מתוכו לאט,  כמו קוסם במופע,  גלעין כחול אחד.

מפאלדה,  שפתיה מתעוות,  הושיטה אליה את היד עם

הסיגריה,  מפזרת בדרכה עוד אפר,  מפילה את הכמוסה

ארצה,  מרימה אותה מן הנסורת שעל הרצפה,  ואז דוחקת

אותה בכוח לגרונה בזרם של מים מינרליים.  גיד התרומם

בצווארה.  הוא השתין עלייך? נרעש הקירח,  החלאה הזה

השתין עלייך? המלצר הכין לי את החשבון,  כותב בזנב

עיפרון באותו כתב יד ילדותי ומאומץ שעל התפריט.

מפאלדה התיישרה לאט מקמטיה,  תנועותיה נעשו

משוחררות,  עיניה מחייכות.  אתן לך את שאר הכדורים

בחדר השינה שלך,  אמרתי,  מבחינתי אני משלם וזהו,

אפשר ללכת.  הגור חש באיום הקרב וזינק בחזרה אל

חיקה של גברתו.  חתיכת זבל,  אמר הקירח וקם,  אתה

באמת חתיכת טינופת שמטנף לי את כל הבית,  אַרְמִינְדוּ,

התייפחה הזקנה וגוננה בטבעותיה על החיה,  תיזהר על

הלחץ דם שלך,  ארמינדו.  הקירח הקיף את השולחן,  נתקל

בו,  המעיל מפרוות אקריליק נשר מכתפיה של הגברת

ונחת על הרצפה.  חובב הכדורגל נראה שקוע בקינוח,

רוטב נוזל לו על סנטרו.  זאת סחטנות דוחה,  נונו,  מחתה

מפאלדה,  ואם יחתכו לי את הקִצבה החודשית,  תגיד לי

אתה,  איך אני אסתדר? הבר והכיסאות הגבוהים היו ריקים

כעת כמו חוף שומם.  כוסיות וקליפות היו מושלכות סביב

כמו מישור של אשפה באור השמש.  סחטנות,  כן,  הודה

בעצב אדוארד ג'י רובינסון,  כולו חמלה והוא עומד

במקומי ומשמן את האקדח,  אבל תסדרי לי דרך אחרת

להיות אתך. הקירח הרים ברך ובעט בעיטה אדירה

בכלבלב,  שנעלם ביבבות,  הרצועה הירוקה באוויר,  אל

אחר-הצהריים של הכיכר הקטנה,  כשהאשה מייללת,

בשם אלוהים,  ארמינדו,  בשם אלוהים,  איזה מין שיגעון

נכנס בך להתעלל בבֶּנְפִיקָה.  אפילו הפיסח התכופף מעל

הדלפק,  פיו פעור והוא מביט בבעל-החיים שהתאדה אל

האופק.  ראינו שובל דק של אבק,  שמענו מכה ואופנוע

שבלם פתאום: אם אתה היית ישן כל לילה בסדינים

מסריחים מאמוניה,  טען הקירח כנגד אוהד הכדורגל,

נראה אותך אם לא היית עושה אותו דבר,  ואין לך מושג

כמה פעמים שמתי את הסיר על האש כדי לזרוק אותו

פנימה, אומרים שנזיד כלב עם בצל זה מעדן ממש.

ארמינדו! הזדעזעה הבלונדינית.  הלקוחות דיברו בהערכה

על הבעיטה: הוא אפילו לא פגע בכיסא,  אפילו לא

בשולחן,  בחיים שלי לא ראיתי הרמה כזו נקייה.  מפאלדה

ואני יצאנו לרחוב,  צעדיה חופזים להם לפנַי,  קצרים:

בתים מכוערים,  מבנים בבנייה,  משאיות ואבק,  עצים

כחושים גוססים ויונים שעפו,  כבר צלויות,  לאורך מרום

הרעפים.  הבית היה במרחק מאה מטרים,  במקום שרחוב

קָרישָה מתחיל והעיר מסתיימת בשדות מיובשים

ובעבודות עפר: חביות צבועות באדום-לבן ופועלים

מקָאבּוֹ-וֶרְדֶה שברו את האספלט במכושים בשקט הכפרי

של הפרוורים.  הבית: צמחים בכניסה,  קומות בלי מעלית,

קירות מכוסים בגסויות כתובות בגיר,  ושתי נשים,  האחת

בנעלי-בית וחברתה בבגדי אבלות,  שלחששו במישורת

המדרגות והשתתקו למראנו.  הנה, כבר הסתבכתי,  לחשה

מפאלדה,  האלמנה היא החברה הכי טובה של העוזרת,  הן

שורצות אחת אצל השנייה כל הזמן.  עברנו על פניהן

בחיוך סתמי,  כשאני מכריז בקול רם,  אם גברתי מבטיחה

לי שאגרת הטלוויזיה שלה שולמה, אין שום בעיה,  העניין

הוא שהמדינה שולחת אותי לבדוק. סקרנותן של הדודות

התעוררה ותווי פניהן החדים,  המתכתיים,  התרכזו בי

באימה חדורת דרך-ארץ.  הגענו למישורת השנייה,  מחוץ

לשדה הראייה שלהן,  ומפאלדה חיפשה את המפתח בתיק

ואמרה לי בלחש,  תבקש מכל הקדושים שקוֹנְסִיסָאוּ לא

תהיה,  תתפלל לכל הקדושים שיש לה עוד פעם התקפת

ראומטיזם.  והנה הכניסה שזכרתי,  רק חומה יותר מטבק

ומסריחה יותר מצְלי,  דלת הזכוכית של המטבח,  הדלת

לסלון,  המסדרון המוביל לשירותים,  ושם,  בחשכה,  החדר

עם אוסף הצדפות וכוננית הספרים.  היו שם הריחות

הרגילים,  שטיחי הקיר היומרניים,  הדממה.  תיכנס לשם,

אמרה מפאלדה ודחפה אותי לחדר העבודה הקטנטן שלה.

ציורים איומים היו מודבקים בנייר דבק על הקירות,

וכריות,  עיתונים וירחונים היו מוטלים על השטיח,  חלון