כיסא הקשירה - קתרין הריסון - 2001

כסא הקשירה או ביקור מטעם האגודה לשחרור הרגל

קתרין הריסון

 

 

חניכות

      

אל מזוזת השער, שטויחה בוורוד התואם לווילה, הוצמד אריח מזוגג ועליו מספר כחול, אותו המספר שבמודעה. נא לפנות אישית. אבני דה פלר, 72.

 

     יום חם, ובהיר כל-כך. שמש הבזיקה מזגוגיות החלונות וסחטה ניצוצות משיחים שהושקו זה מקרוב. זה אחר זה נעצרו הפונים ליד השער הנעול, בחנו את סלסולי הברזל ואת הגוון הזחוח בעליל של בית-המגורים המבצבץ מבין הסורגים. הם בדקו את המספר פעמיים, אובדי-עצות, היססו לפני שלחצו על הכפתור השחור בטבעת הפליז הממורקת שלו.

 

     כשהופיע הנער המשרת ומחזיק-מפתחות בידו, שערו המסורק בחומרה מבהיק מווזלין, הרכינו את ראשיהם כנגד קידתו והלכו אחריו דרך השער המיטלטל בשקט, ראשיהם עודם מורכנים, והם מלכסנים מבט מסוחרר אל שברי הקוורץ הלבנים התוחמים את ערוגות הוורדים שלאורך השביל.

 

     "שבו, בבקשה."

 

     מיי קיבלה את פניהם בסולריום. מאחורי כיסאה, בעד דלתות זכוכית, נשקפו גן אחורי מדורג, מפל של פרחים צבעוניים להפליא, ברכת-שחייה ארוכה, מחופה אריחים כחולים, שריססה את בבואתה על הקירות ועל התקרה הלבנים.

 

     מאחד-עשר הגברים והנשים שענו למודעתה של מיי, ארבעה לא התאפקו ונעצו בה את מבטם באופן גלוי, והיא פטרה אותם מיד בלא-כלום.

 

     יהיו מה שיהיו ציפיותיו של העונה על מודעה מטעם אשה ששמה גברת ארתור כהן, מיי, מכל-מקום, לא הלמה אותן. ראשית, כהן, האם אין זה שם יהודי? והנה היא לפנינו: סינית, בלי כל ספק. ומי, מי ראה נישואי תערובת כאלה בשנת 1927, אפילו בקרב אוכלוסיית המהמרים ונערי הג'יגולו של הריביירה, בעלי היכטות וחולי השחפת והמאגרים הלא-נדלים של רוזנות מודחות, תושבות ארעיות המתקיימות מנזרים ממושכנים? בחודשי הקיץ, כשהשתלטו על העיר ניצה עובדי השמש - נשים המתהלכות בשדרות ברגליים חשופות, וגם בשפתיים חשופות, חצאיות הטניס שלהן אינן מכסות את ברכיהן ועל שפתיהן אין שמץ של שפתון, שערן קצוץ, צוואריהן חומים ושריריים, כלביים - מיי כהן נראתה לא מיושנת דווקא, אלא כמישהי מכוכב אחר.

 

     למרות החום, היא קיבלה את אחד-עשר המועמדים שלה בלבוש מסורתי: מעיל מנדרינים של משי ורוד שעגורים רקומים עליו והוא רכוס בפריפות אדומות שזורות, מכנסיים ורודים תואמים, ונעלי משי זעירות, שהציצו מתחת למכפלת המכנסיים כמו שתי לשונות אדומות מחודדות.

 

     שערה השופע, השחור משחור, היה צנוף בפקעת. משוך לאחור, הוא הדגיש קו-שער נאה, דמוי לב, ומצח חיוור וחלק כנייר. עיניה היו שחורות ומוארכות, כל גבה משיחת מכחול קליגרפית; שפתיה המלאות היו צבועות אדום. היה לה אף צר שנחיריו עדינים, עצבניים - נחיריים אדנותיים, רגשניים, שנראו כאילו עוצבו בדקדקנות קנאית. אך כל פרט ופרט בגופה של מיי, העור שבשולי הציפורניים והעצמות של פרקי הידיים ותנוכי האוזניים, השקע הקורן, הלבן-התכול, בין עצמות-הבריח, כל אלה הוליכו לאותה מסקנה עצמה: לצורך הרכבתה נדרש יותר מכוחה היוצר של הביולוגיה השגרתית. בשנתה החמישים עדיין היה יופיה מופלג כל-כך, עד שהיה בו עלבון לכל נפש רגישה. הצרפתית שלה, כמוה כאנגלית שלה, היתה מושלמת.

 

     מבין שבעת המועמדים הנותרים (אלה שלא פסלו את עצמם בנעיצת מבטים), הראשון הביא המלצות מבית-מרפא מקומי. אולי זה מסביר את המאמץ שלו לרצותה, את מבטו הזהיר, הרך והלח, כאילו היא נוטה למות. "אנא, קבל את התנצלותי," אמרה. "אינך מתאים."

 

     השני, החליטה, פשוט אידיוט. "היתה לך - זו היתה תאונה?" שאל, והיא חייכה, אך לא בחביבות.

 

     השלישית, שווייצית מסוגפת בעלת שפה שסועה תפורה בחוסר מיומנות ומעיל מתוקן בקפדנות, נראתה כמי שזקוקה למשרה. אבל היא קימטה את אפה בסלידה אנינה, ומיי צלצלה למשרת, שילווה אותה החוצה.

 

     ההתרגשות של הרביעי כשהציץ בקשת כף רגלה הימנית של מיי, הנתונה בתחבושת הדוקה, כפות ידיו הלחות ותנוחת הציפייה הלא-מרוסנת שלו - כל אלה בישרו צרות. מיי התירה את רגליה המשוכלות, נעמדה ואיחלה לו יום נעים.

 

     החמישי והשישי נמלכו בדעתם וחזרו בהם.

 

     לא נותרה בררה אלא לקבל את השביעי, שהיה האחרון. הוא היה שתקן; זה, לפחות, מצא חן בעיניה.

 

     "מתי אני מתחיל?" היה המשפט הארוך ביותר שלו.

 

     "היום," אמרה מיי. "עכשיו." והמשרת צייד אותו בבגד-ים, במגבת, בחלוק, ונתן לו חדר להחליף שם את בגדיו.

 

     מיי, נעזרת במקלה העשוי אבן-ירקן, טיפסה לאטה במדרגות אל מדור מגוריה, ושם פשטה את כל בגדיה מלבד אגדי הבד הלבנים והנעליים האדומות - בלעדיהם לא יכלה ללכת כלל - ולבשה את בגד-הים השחור החדש שלה. היא שלפה את הסיכות משערה, הברישה וקלעה אותו לצמות, ובחלוק לבן, ארוך כל-כך עד שנגרר אחריה כשובל, יצאה לדרכה הארוכה במורד המדרגות. בדרך פגשה את האחיינית אליס, מתנשמת ועולה שתיים-שתיים.

 

     "אני מאחרת," הסבירה אליס בלי צורך. ואחר-כך, "בבקשה!" כשמיי חסמה את דרכה במקל.

 

     "למה?" שאלה מיי. "למי?"

 

     "אני אמורה לפגוש אותו ב'נגרסקו'. רק לתה, זה הכול, אז בואי לא נריב." אליס ניסתה לעבור, אבל מיי החזיקה את המקל שעון על המעקה, ולא הרפתה. "תביני, הוא יחשוב שאני לא באה!"

 

     "רק תזכרי." מיי כיוונה את קצה מקלה אל לבה של אליס. "כולנו מתים בודדים."

 

     "בבקשה! אין לי עכשיו זמן לזה!" אליס זינקה בכעס בכוונה לחטוף את המקל, אבל מיי הנמיכה אותו פתאום, ואליס איבדה את שיווי-משקלה; היא מצאה את עצמה יושבת לרגלי דודתה.

 

     מיי הציצה בה מלמעלה. "אני בת-מזל יותר ממך."

 

     "ולמה זה?" המלים נאמרו בחמיצות, ואליס הזעיפה פנים, זקרה את סנטרה בתוקפנות; ואף-על-פי-כן היא העריכה מאוד את דודתה בשל הטרגדיות ששרדה.

 

     "כי אופיום," אמרה מיי, "הוא סם טוב יותר."

 

     "טוב," אמרה אליס אחרי אנחה קולנית. היא קמה על רגליה. "יש לך איזו עצה בשבילי?" שאלה בעוקצנות.

 

     מיי משכה בכתפיה. היא זקפה את גבותיה הסימטריות לחלוטין והפכה כף יד לבנה ריקה. "הימנעי מנישואים," אמרה. "כמובן." היא המשיכה לרדת, ואליס צפתה בה כשניווטה את דרכה במבואה, החלוק הלבן נשרך אחריה על הפרקט, צעדיה המקוצרים סמויים מן העין, מוסווים. דרך הטרקלין והחוצה אל הברכה: מי יכול לנחש שהיא צולעת?

 

     בגן, על כיסא-נוח שגרר הגבר הצעיר מצל שמשייה אל שמש אחר-הצהריים, הוא חיכה סרוח בפישוט רגליים על הכרית הצהובה, החלוק מקופל, בלא שימוש, למרגלותיו. הוא פקח את עיניו למשמע דלת הפטיו הנפתחת; וקם על רגליו, בעוד מיי קרבה והולכת. שרפרף נמוך הוצב ממש על קצה האריח התלוי מעל למדרגות היורדות אל חלקה הרדוד של הברכה הכחולה הארוכה, ומיי התיישבה עליו. הגבר הצעיר צפה בה דומם כשפיתחה את אבנט החלוק, משכה את זרועותיה הלבנות משרווליו הלבנים והניחה לו לנשור מכתפיה קודם שהתכופפה להסיר את האגדים מכפות רגליה.

 

     מאחר שכל תנועותיה היו חינניות כל-כך, הופתע האיש הצעיר מכניסתה המסורבלת אל הברכה. אבל הוא לא אמר מלה, ולא חש לעזרתה כשהסתייעה בזרועותיה לתמרן את עצמה מהמושב הנמוך אל קצה הברכה ומשם אל המדרגות.

 

     רגע נחה על המדרגה העליונה, והיא שקועה במים רק עד מותניה ומביטה אל תוך המים. מתחת לפני המים המשתברים לא נראו רגליה מקוצרות יותר מרגלי כל אשה אחרת.

 

     היא נפנתה אליו, ידה על שפת הברכה. "ובכן?" אמרה, והוא הנהן. הוא ניתר אל המקפצה, ביצע צלילה ראוותנית ועלה מבהיק, מחייך, שאנן ונינוח במים כמו ספן משנחאי. שנחאי. כלום יש עיר רחוקה מהחוף הזך והבתולי, הנוצץ באופן מעורר קנאה, של דרום צרפת, יותר מאשר שנחאי המלוכלכת, הגועשת, ונתיבי המים המזוהמים שלה? בעברו האחר של העולם, ובכל-זאת סמוכה ולא-מתרצה כמו צדה הפנימי של התודעה: זורמת, לא-סכורה. לא-נסכרת. מיי נשאה אותה אתה, את הוואנגפו המצחין האפוף אדים, ההומה מעבורות ומפרשיות, וגווייה של מכור או זונה מיטלטלת פה ושם בין גופי הספינות. ארבות שקועות למחצה תחת משקלם של פחם וקלחי כרוב, ספינות-קיטור לאורך המזחים מחליפות ארגזי ביסקוויטים בתיבות תה, יין במשי. ספינות-דואר מקיאות את שקי המכתבים וכתבי-העת, הודעות נישואים ומודעות אבל, ולפעמים מכתב אהבה, חנוק בין דיווחי מיסיונים ועיתונים אירופיים בני חודש. "קחי נשימה עמוקה. סגרי את הפה."

 

     מיי היססה, והוא הניח את ידיו על כתפיה ודחף אותה לאט אל מתחת לפני המים. היא ראתה זרמים כסופים של בועות נמלטים מאפה, ומיד עלתה בעיניים צורבות, ניסתה ללפות את צדו, את כתפו, רק לא לשקוע. לא לטבוע.

 

     "לא רע," אמר. ושוב, לאחר שחדלה להתנשף, דחף אותה בעדינות פנימה. כך עשו במשך שעה.

 

     "את צריכה להרגיש נוח עם הראש מתחת למים," אמר. "כשאת עוצרת את הנשימה."

 

     הוא לא הזכיר את רגליה, אף לא פעם אחת - לא ביום הראשון, ולא אחר-כך - ועל זאת העריכה אותו.

 

     כשאיחרה לרדת לשיעור, היתה מוצאת אותו תלוי על קצה המקפצה ומבצע זקיפות סנטר, מושך בקלילות את גוו החוצה מן המים העמוקים. בעד העצים פיזרה השמש על-פני הברכה מכיתות בוהקות. שוב ושוב היה עולה מן המים, ולא טורד את מנוחתם אלא כדי הרקדה קלה שלהם.

 

     אחרי הנשימות הגיע תור הבעיטות. הוא הביא גלגל הצלה ואמר לה לאחוז בו ולבעוט בכוח וכך לצלוח את הברכה לאורכה, ובחזרה. היא התקדמה לאטה, סמוך לדופן הברכה. שלוש פעמים נעצרה לשאוף אוויר. הוא שחה על-ידה, מניע את גופו הגדול כאילו היה חסר-משקל, מתהפך מהבטן אל הצד ואל הגב. בין שיניו הקדמיות היה רווח, וכששחה על גבו היה מתיז דרכו קשתות מים כסופות.

 

     "אם לא תגיעי לכך שלא תזדקקי למנוחה, לא תהיה שום התקדמות." הוא העיר זאת בשוויון-נפש, כאילו לא אכפת לו כלל, כך או כך. ריסיו, שהלבינו מן השמש, נצמדו יחד לכדי קצות כוכב רטובים, ופניו השזופות הביעו פטרונות נדיבה של מאלף-חיות. מצא חן בעיניה הניתוק הזה שלו, מוטב כך: הצלחותיה, כישלונותיה, לא שלו הן, אלא שלה. שייכות לה. בעולם הבא, הזהירו את מיי, היא תמצא אגם שתחת פני המים שלו שוחות נשים שילדו ילדים. האגם הוא אגם של דם. הדם שאבד מדי חודש והדם שאבד בלידה. דם הבדים המוכתמים המכובסים בנהרות.

 

     כדי לשכך את סבלן של המתות, פעמון המקדש, הרחב והרעשני כמו פעמון של תחנת כיבוי-אש, רופד בשער ראשן, קווצות אחדות נלקחו מכל אחת מהן והודבקו אל המתכת הקרה בטיפת שעווה או במריחת סירופ אורז. עם כל מכת ענבל היתה שחיינית אחת עולה לשאוף אוויר. כך, מכל-מקום, הסבירה אמה של מיי שנים רבות קודם לכן - חיים שלמים חלפו מאז - כשעברה עמה צ'ואן על-פני המקדש, ומיי שאלה למה מרחפים בחצרו הקדמית המאובקת דבלולי שער שחור מבהיק.

 

     מיי ואמה הציצו החוצה דרך וילונות האפיריון. "אני לא אלך לשם אף פעם," אמרה מיי וטלטלה את ראשה, "אל האגם הזה." אמה לא ענתה. "מהר! מהר!" קראה במקום זה לנערים נושאי האפיריון. הן מאחרות לחזור הביתה. סבתה של מיי תכעס. הזרועות היו חזקות מהרגליים. היא ניסתה להחזיק בגלגל ההצלה ביד אחת ולחתור באחרת, אך בסופו-של-דבר הוא נאלץ לתמוך בה כשהתאמנה. הוא עמד בקצה הרדוד והחזיק אותה על-פני המים בכפות ידיו הרחבות. מגע ידיו בצלעותיה, הבעת הריכוז הנערית שעל פניו, האינטימיות הרשמית ועם זאת הגופנית - כל אלה הזכירו לה את העבר, כשהיתה צעירה כמוהו ועבדה כפרוצה בשנחאי.

 

     "לא, לא. התזמון שלך לא טוב. את צריכה להפנות את הפנים מהמים כשאת מרימה את הזרוע. לקחת אוויר כשאת מרימה." כשהיתה אליס בבית, היתה צופה בשיעורים ממרפסת חדר-השינה שלה, דמותה הצופייה הוקרנה כצללית על הווילון הלבן שמאחוריה.

 

     מיי לא היתה עושה מעשים סתם. היא לא היתה מתעסקת בשחייה לשם הנאה. בוודאי לא כדי לשמור על הכושר, ובשום פנים לא בעצת רופא. ברור שיש לה איזו... איזו תוכנית.

 

     חתירה, גב, חזה, צד: אליס עקבה אחר התקדמותה של מיי דרך הסגנונות, זרועותיה שלה שלובות, ראשה הכהה מורכן בדאגה.

 

 

שעון הצאר

 

 אליס בנג'מין נפרדה ממיי רק פעם אחת, בשנת 1913, כשהיתה בת שתים-עשרה ונתפסה בחדר-ההלבשה של דודתה כשהיא מגלגלת בשביל מיי כדורי אופיום דביקים לעשנם במקטרת השנהב והכסף הארוכה שלה. אליס הספיקה להכין יותר מתריסר כדורים, בגודל גולות, וערכה אותם בשורה על שולחן-הטואלט בין הבשמים והקרמים, ואז נכנסה אמה לחדר. האם זה היה רגע המפנה?

 

     עד אז התגוררה המשפחה כולה יחד בבית הגדול שברחוב באבלינג ול בשנחאי: הדודה מיי ואליס ואחותה של אליס, ססילי; אבי הנערות, דיק בנג'מין, ואמם, דולי, ואחי אמם, הדוד ארתור, שהתאהב בפרוצה סינית ונכנע לחוסר הטעם או לקלות-הדעת או למה שנדרש כדי להביא גבר לבן, נבון בדרך-כלל, להינשא לאשה ילידית - זונה! - ואפילו היא יפה ומתורבתת כמיי.

 

     "זה," אמרה דולי, מביטה בסהרוני האופיום הכהים שתחת ציפורניה של אליס, "זה כבר באמת הקש האחרון."

 

     "שום דבר לא קרה," אמרה מיי. "את יודעת שאני אוהבת את אליס כמו ילדה שלי. בשום פנים לא הייתי מעשנת בנוכחותה." אבל הצהרות האהבה של מיי לא ניחמו את דולי. בחלוקה הבלתי-נמנעת של קשרי החיבה המשפחתיים היתה ססילי שייכת לדולי, אליס למיי, ודולי כבר היתה מוטרדת זמן רב מהשפעת גיסתה על בתה הצעירה.

 

     "הרי אליס מכינה לה תמיד את המקטרת," אמרה ססילי, להוטה להשמיץ. "היא עושה את זה שנים."

 

     "לא נכון!" מחתה המחנכת של הנערות, "בשום אופן לא."

 

     "דווקא כן!" אמרה אליס, כי איך אפשר לעמוד בפיתוי ולא להתווכח עם מיס ווטרס, שחושבת שהיא יודעת הכול, עם הפרצוף הזה שלה, שנראה כאילו יתנפץ לרסיסים אם ישמטו אותו? המחנכת התגאתה בעורה הבהיר כמו נערה לפני הנשף הראשון שלה, והיתה בולעת גלולות זרניך כדי לשמר את בוהק החרסינה שלו.

 

     "את רואה," אמרה מיי כשסיפרה לה אליס על הגלולות הלבנות הקטנות. "צדקתי כשאמרתי שהיא ארסית. אני במקומך לא הייתי מנשקת אותה."

 

     אבל טבליות לשיפור העור של אבלאר זה דבר אחד, ואופיום זה כבר משהו אחר לגמרי. וכך, בלי הרבה דיבורים, הוציאו את אליס ואת ססילי מבית-הספר המקומי ורשמו אותן לפנימייה בלונדון, רחוק-רחוק. "שבעת אלפים שמונה-מאות וארבעים וכמה מיילים," חישב הדוד ארתור, חובב גיאוגרפיה נלהב.

 

     "באמת הגיע הזמן," אמר אביהן, והעיר את ההערות הרגילות על האקלים של שנחאי, המלריות והאדים הממאירים והגזים של נהר הוואנגפו.

 

     האחיות ואמן והמחנכת שלהן והאמה נסעו לאנגליה ברכבת. תחילה לחרבין ברכבת הסינית המזרחית, בקרונות שחורים ומאובקים, משם כל הדרך מערבה עד מוסקבה ברכבת האקספרס הטרנס-סיבירית הכחולה היפהפייה, ומשם לפריס בנור-אקספרס, ומפריס לקלה, ששם עברו את התעלה. מסע ארוך מאוד, אשר עתיד היה לשכנע את אמה של אליס שמאוחר מדי, שהיה להפריד בין אליס לדודתה שנים רבות קודם לכן. וזאת משום שכשהגיעו לבסוף ללונדון, ל"אקדמיה לגברות צעירות של מיס רובסון", כבר היתה אליס בנג'מין ידועה. ידועה לשמצה: אחת שמביטים עליה ומלחששים עליה, זו הנערה שירדה מרכבת עם גבר זר. והודתה בכך! כן, אליס ירדה מרכבת האקספרס באחת מערי סיביר, מקום שמעולם לא היתה בו, יד ביד עם גבר שלא הכירה, סרן בצבא. רק בת שתים-עשרה, אבל מבוגרת דיה לדעת שאסור לה ללכת מרצונה עם זר. המשטרה באה, כמובן, גורודובוי במגפיים מבהיקים. ושלושה ימים התעכבה המשפחה בקויבישב, מקום-לא-מקום, איש לא שמע עליו אפילו. אבל אליס סירבה להרחיב על כך את הדיבור. היא הסכימה לענות על שאלות בעניין רכבת האקספרס. כן, היא מפוארת, גם אם האוויר קצת דחוס. אי-אפשר לפתוח את החלונות.

 

     כערובה נגד קלאוסטרופוביה - אמה היתה רגישה לה במיוחד - הזמין אביה של אליס שלושה תאי רכבת לחמשתן, די מקום, לדברי סוכן החברה, לשנים-עשר איש.

 

     מיי ליוותה אותן לתחנת הרכבת, ובשל הפרדה הצפויה מדודתה בכתה אליס כל הדרך לאורך נורת' הונאן רוד ועד למחזה, המכה בהלם בכל פעם מחדש, של ההמונים הממלאים את התחנה, הקבצנים והרוכלים והמצורעים והגנבים, ופה ושם מכורים השוכבים הלומי חושים בין הרגליים.

 

     "כל ה-danse macabre המחורבן," אמר אביה של אליס והוציא ממחטה מכיסו ושפשף אותה בין כפות ידיו. הוא היה נרגז, כפי שהיה תמיד כשלקח לו חופשה ממשרד התיווך שלו והשאיר את הונו - את העתיד! - בידי שותפיו, ולו גם לזמן קצר.

 

     מיי נשקה לאליס ואמרה, "את חייבת להפסיק לבכות, את באמת חייבת, יקירה," ואליס הפסיקה. משום שכמו שחששה אמה, אליס אכן היתה שבויה בידי דודתה; מוכנה היתה לעשות כל דבר כדי לרצותה.

 

     בשל תקלה בכרכרה (ציר שנשבר בדיוק כשיצאו מהשביל הפרטי שלהם), הגיעה המשפחה אל התחנה בשיירת ריקשות: אליס ומיי בראש, אחריהן אמה ואביה של אליס, אחריהם ססילי ומיס ווטרס, ולבסוף האמה, דחוסה בין שני מגדלי מטען מטים לנפול.

 

     "כתוב כאן," אמרה מיס ווטרס שוב, "שהדיילים בקרון-המסעדה מדברים אנגלית, גרמנית, צרפתית ורוסית. ושחדרי-האמבטיה מרוצפים באריחי שיש." היתה לה חוברת של חברת הרכבות, וכשלא סבלה ממיגרנה הרבתה לעלעל בה, קוראת שוב ושוב על כל מיני הנוחיות המובטחים: "טרקלין עם ספות, כורסאות ומכתבות. חדרי-רחצה פרטיים עם אמבטיות חרסינה. מים חמים, כלי-מיטה רעננים מדי יום.

 

     "השלמת הלולאה הצירקומבייקלית ב1904-," הכריזה, "מאפשרת לרכבת לחצות את סיביר בשמונה ימים."

 

     "כבר קראת לנו את זה," אמרה ססילי והתיישבה על תיבת-מסע ומבטה עוקב אחרי אביה שנבלע בתוך ההמון לחפש סבל.

 

     "יש לנו אוכל משלנו," אמרה אמן.

 

     "כן," אמרה המחנכת.

 

     "אז אין לנו צורך במלצרים שמדברים ארבע שפות."

 

     "לא," הסכימה מיס ווטרס.

 

     אכן היה להן אוכל: שלושה סלים מלאים וגדושים. חמישים בקבוקים של מי וישי, עשרים חבילות ביסקוויטים תוצרת "לו", צנצנות אפרסקים ואגסים, תפוחים ומשמשים, משומרים כולם בידי דא סו וצוות נערי-המטבח הכנועים שלו. חפיסות תה וקקאו, תפוזים מיובאים, כל אחד מהם ארוז בנפרד בנייר-משי ורוד שמשושי חלת-דבש מודפסים עליו, שש-עשרה קופסאות סרדינים פורטוגליים, ארבע צנצנות חמאת-לימון, ארבע שפופרות ממרח אנשובי (שנראה כמו משחת-שיניים, אבל חומה), שני תריסרי ביצים קשות (שהטילו התרנגולות שלהם, ושבושלו במטבח שלהם), שניים וחצי קילוגרמים שוקולדים ממולאים בליקר (מתנה ממיי, שהסתייגה מכל דבר שימושי גרידא), בקבוק משרת עשבים לתיבול משקאות חריפים, שמונה פחיות בשר משומר, שתים-עשרה פחיות חלב מרוכז של "סוויס בר ברנד", ושני חריצי גבינה הולנדית חתומים בשעווה שחורה - כל הפריטים הארוזים הובאו בכסף רב מאירופה, רק כדי לשוב לשם. אבל מי קונה בדעה צלולה מצרכים סיניים?

 

     חוץ מהאוכל, היו במטענן מגבות וכלי-מיטה, מרבד גומי לצורך הפרדה בינן לאמבט הרכבת, ספרים, נייר-מכתבים, עטים, דיו, חפיסות קלפים וקופסאות של קלפי סטראופטיקון עם המקרן, אבזרי רקמה, צעצועים, וכמובן, בגדים וצורכי טואלט, הכול ארוז בשלוש תיבות-מסע מחופות עור עם פרזולי פליז, מערכת מזוודות-רכבת תואמות, ותיבת כובעים אחת.

 

     שתי תיבות-מסע כחולות כהות, גדולות יותר, גדושות בחפצים ששתי האחיות יצטרכו להם בבית-הספר, יסעו בקרון-המשא של רכבת האקספרס תמורת תוספת מחיר של עשרים ואחד רובלים וארבעים קופיקות. חברת הרכבות הסינית המזרחית לא ערכה שום ביקורת, אבל בחרבין ובאין-ספור תחנות בדרך מערבה, כל פריט מטען יורד מהרכבת בידי סבלים רוסים (שיהיה צורך להעניק להם תשר נאה אם אין רוצים שיתעללו בחפצים או ישמטו אותם), ייפתח וייבדק על הרציף.

 

     כפי שקרה תמיד כשאביהן היה האחראי, הגיעה המשפחה לתחנה מוקדם מדי, ונאלצה להעביר את הזמן. בטרקלין הדחוס של המחלקה הראשונה, קרא דיק את ה"נורת' צ'יינה דיילי ניוז", בעוד דולי מתהלכת סביב סלי המזון, סוקרת בראשה את תוכנם: מנות שחוברו, חולקו לחמש, חוברו מחדש, ואחר-כך הוכפלו בשניים, על כל צרה שלא תבוא, כך שקבוצת הנוסעות תוכל להחזיק מעמד שבועות בלי להזדקק לקרונות-המסעדה, שהמזון שהם מציעים, לטענת חברת הרכבות, יכול להתחרות בטובות שבמסעדות אירופה.

 

     דולי בנג'מין היתה בטוחה שכולרה וטיפוס ושחמת-הכבד - כל טרגדיה העולה על הדעת - רק מחכות שתרפה מדריכותה. מחלה תיכנס אל גופם של בני משפחתה אם יתפתו לגלידה מפוקפקת, לממתק לא-עטוף. מי יודע מה מתרחש במטבח הרכבת, או במטבחי הטובות שבמסעדות אירופה, לענייננו? אבל רכבת האקספרס המפוארת אכן היתה מפוארת, בייחוד אחרי יומיים ברכבת סינית מלוכלכת. תאיה הציעו את כל הנוחיות המובטחת, מושבים מרופדים ברוקד כחול כהה, קירות מחופים עור מעשה תבליט. על הדופן שמעל לספה היתה תלויה בשיפוע מראה גדולה, וססילי נעמדה על הכרית והסתכלה בה. היא החליקה את גביניה באצבעה, ליקקה את קצה והבריקה ברוק את השערות הדקות הכהות. לחלונות הגדולים היו שמשות כפולות של זכוכית עבה להגנה מפני הקור, מעוטרות בחלקן העליון בדגם חרוט של כדים וזרים. המכתבה היתה גדושה דפי-כתיבה ומעטפות ובראשם המלים, Compagnie Internationale des Wagon-lits ממש כמו בבית-מלון. על הדופן היה תצלום במסגרת של שוברת-הקרח בייקל, שלוש ארובותיה פולטות עשן שחור. האונייה שטה באגם הקפוא, מפלחת בו תעלה כהה. בעקבותיה צפו על המים השחורים לוחות-קרח לבנים אדירים. משמאל לאונייה, על קרח שנשאר שלם, חנו מזחלות ענקיות, כל אחת מהן רתומה לשלושה איילים; וביניהן עמדה קבוצה קטנה של גברים חסרי-צורה בשכבות פרווה.

אליס מצצה את קצה צמתה החומה כשהסתכלה בתצלום. צמתה היתה עבה כזרועה של אמה וארוכה דיה לשבת עליה. היא לא היתה ילדה יפה בהשוואה - הבלתי-נמנעת - לאחותה ססילי, שעיניה שלוות ולחייה ורודות ותלתליה חלקים. אליס היתה כהה ופראית, שפתיה מלאות מדי, רעבות מדי לגבי ילדה קטנה.

 

     היא קירבה את עיניה אל הזכוכית החופה על התצלום. מתחת לכובע הפרווה היו לכל אחד מהגברים זקן ושפם כמו של אביה. על התצלום צוינה השנה 1900, ועותק שלו היה תלוי בכל אחד משלושת התאים שהזמינו, שלושת התאים הצמודים בקרון הכחול הארוך, שהמספר 578 נצבע בלבן על דופנו. את התא הקדמי אמורות היו לחלוק מיס ווטרס והאמה; הבא נועד לאליס ולססילי; והאחרון לאמן, שקיבלה תא שלם רק לעצמה כדי לחסוך ממנה טרדות הנובעות משינה בקרבת יתר לאדם אחר, או למקרה של כאב-ראש או כאב-בטן, או כל דבר שבגינו עשויים התריסים להישאר סגורים, דרגש-השינה מורד והדלת נעולה, כפי שהיה קורה לעתים בבית.

 

     לאחר שבדק מפקח את דרכוניהן, דפק על דלת כל אחד מהתאים עוד גבר אחד, בחולצה שחורה חגורה ובמכנסיים רחבים תחובים במגפיים שחורים נוצצים, הציג את עצמו כפרובודניק, או שרת, ואמר שיחזור בתשע עם כלי-המיטה להציע את דרגשי-השינה שלהן.

 

     "אפשר לשאול מה השעה עכשיו?" אמרה ססילי.

 

     האיש הסיר את כובעו לפני שענה. "שתים-עשרה וחצי," אמר באנגלית הטובה שלו.

 

     "איך זה ייתכן?" שאלה ססילי. "הרי כבר אכלנו ארוחת-צהריים, ושתינו תה- מנחה."

 

     "כן," אמרה אליס. "עכשיו צריכה להיות שעת ארוחת-הערב."

 

     הפרובודניק שלף אוגדן עור מתחת לזרועו, וממנו טבלה מודפסת של שעון רוסיה לפי חבליה השונים. הוא הגיש אותה לאמן, ועותק נוסף למחנכת. את האמה הזעירה החשיב מן-הסתם בכלל הילדות, והחליט, בדומה למלצר החייב לחסוך בתפריטים, שיהיה זה בגדר בזבוז לתת לה מסמך כזה. בעוד הנשים מעיינות בטבלה, המודפסת גם ברוסית וגם בצרפתית, הסביר שלוח-השעות האמיתי הזה אינו נוגע להן, כי בין חרבין למוסקבה יוגשו הארוחות ויוצעו המיטות לפי השעון הקיסרי, ומועדי ההגעה והיציאה מתבססים תמיד על שעון הצאר. הוא השתתק, שאף אוויר ואחר-כך נשף אותו בקול דרך נחיריו, והושיט להן עוד נייר ארוך אחד, מקופל, לוח-הזמנים של תחנותיה של רכבת האקספרס הבין-לאומית. אם הן מתכוונות לרדת מהרכבת, הזהיר, עליהן לנעול את תאיהן, לקחת אתן את הדרכונים, ולזכור ששלושה צלצולים מכריזים על כל יציאה מתחנה: צלצול אחד רבע שעה לפניה, צלצול שני חמש דקות לפניה, והאחרון ממש לפניה. באירקוצק יעברו לקרונות אחרים, כי מסילת-הברזל הקיסרית הרוסית ממערב לעיר הזאת צרה מזו שממזרח לה.

 

     "קרון-המסעדה?" שאלה מיס ווטרס בקול שהתרומם באוקטבה אחת מתוך תקווה, על אף קביעתה הנחרצת של גברת בנג'מין שלא תיכנסנה אליו כלל.

 

     "פתוח בין שבע בבוקר, לפי שעון הצאר, לתשע בערב."

 

     "אבל," אמרה המחנכת, שלמדה מלוח-השעות שחרבין מקדימה את פטרבורג בשש שעות ועשרים וחמש דקות, "האם זה לא אומר שארוחת-הבוקר תוגש באמצע ה... כלומר, בזמן... ארוחת-הצהריים?"

 

     הפרובודניק הביט עליה. "בין שבע, לפי שעון הצאר, לתשע."

 

     "כן," אמרה המחנכת, ועברה במהירות לעניין אחר שהעסיק אותה מאוד. "האמבטיה, היא-"

 

     "מחרסינה. בשירותים שבירכתי הקרון."

 

     האמה עשתה פרצוף חמוץ. "לא מתרחצי אמבטיה רכבת! לא יש נקי! יש מלוכלך! מלוכלך!" היא נפנתה אל המחנכת. "את יש אשה טיפשה! מה אכפתי חרסינה! מי יודע מי הולך אמבטיה קודם! אין יש חרסינה לא חשוב."

 

     הפרובודניק השפיל מבט מצמית אל הסינית הזקנה בירכית ובמכנסיים הכחולים ובנעליים השחורות השטוחות, ומיד חזר ונפנה אל המחנכת. ניכר בו היטב שהוא חש שרק היא בקבוצת הנוסעות הזאת יודעת להעריך נכונה את נפלאות הרכבת, העומדת להסיע אותן אלפי מילין מערבה, לעבר אירופה, לעבר הצאר והציוויליזציה. הרחק מהסינים הנבערים. זו שכאן רחוקה מרחק דור ולא יותר מפראים שהיו עושים את צורכיהם בשדות האורז שלהם ורוחצים את בתי-השחי שלהם בשתן. ברייה כמוה - ברייה שאינה אפילו בחזקת אדם - מה היא מבינה בהיגיינה?

 

     הוא קד קידה קלה, קלה כל-כך, שאפשר היה לטעות ולחשוב שזו צמרמורת, כאילו חש פתאום כמה קר במסדרון הקרון, ואמר שעליו ללכת לענייניו.

 

     רק אחרי צלצול האזהרה האחרון, בעודם ניתקים אט-אט מבניין הלבנים של התחנה, הן ראו לראשונה את הנוסע האחר בקרון שלהן, קצין רוסי בירכית לבנה ובמכנסיים כחולים. הוא פסע הלוך וחזור במסדרון פעמיים, מחליק בימינו את זקנו ושפמו האפורים בין אצבע לאגודל, בתנועה עצבנית גורפת, ואחר-כך נעצר לפני התא שאליס, ססילי, אמן והמחנכת ישבו בו ועדיין התאמצו לפענח את לוח-הזמנים, ודפק על הדלת. מיס ווטרס הכניסה את העופרת בחזרה לעיפרון הכסף המכני שלה, וקיפלה את דף החישובים; אמן קמה לפתוח את הדלת.

 

     "סרן ליטובסקי," אמר הקצין, קד קידה עמוקה מן המותן, הסיר בתוך כך את כובעו השחור-הלבן וקודם שהזדקף לגמרי החזירו למקומו. "מהנדס בפיקוד הקיסרי."

 

     "גברת בנג'מין," אמרה אמן. "ובנותי, ססילי ואליס. המחנכת שלהן, מיס ווטרס."

 

     המבוגרים החליפו דברי נימוסין; הנערות נעצו את עיניהן בקצין בלי לשעות אל מיס ווטרס המעווה את פניה במורת-רוח. היה לו לסרן הרגל מרתק לגעת תחילה בתיתורת כובעו, אחר-כך בשפמו ובצווארונו, בכיסיו, ולבסוף במה שנדמה כקת של אקדח-רפאים הנתון בנרתיק על ירכו - או שמא היה זה ניצב של חרב, נעלמה אף היא.

 

     "למה אתה מדבר אנגלית?" נכנסה אליס לתוך דבריו.

 

     "אליס!" אמרה אמה.

 

     "זה בסדר," אמר הסרן, והוא נועץ את מבטו באליס ונראה כמעט מפוחד, כאילו ראה רוח-רפאים. "אני... אני... גם לי יש ילדים," גמגם.

 

     "תגיד לי," אמרה אמן. "תמיד הרכבת פועלת לפי לוח-זמנים כל-כך משונה? ה... א... פוב... פרובודניק אמר שהארוחות יוגשו לפי שעון פטרבורג אפילו כאן, במזרח סיביר, ו... "

 

     "ארוחת-הצהריים מוגשת בזמן ארוחת-הערב!" אמרה מיס ווטרס.

 

     "סליחה?" אמר הסרן.

 

     המחנכת הושיטה לו את הלוחות יחד עם המשוואות שהכינה על נייר-המכתבים של הרכבת. "תראה בעצמך," אמרה.

 

     הוא החזיק אותם מתחת לאהיל המצויץ של מנורת-הקריאה ונרכן כדי להיטיב לראות.

 

     "לא שזה משנה בכל הנוגע לארוחות, כיוון שאיננו מתכוונות לנצל את קרון-המסעדה, אבל אם המיטות לא יוצעו עד עלות השחר-"

 

     "אבל למה שלא תנצלו את קרון-המס - " אמר כשהוא משתיק תחילה את מיס ווטרס ואחר-כך משתתק בעצמו ומשקיף החוצה בעד החלון כאילו הופתע ממשהו.

 

     "סרן?" אמרה אמן כעבור רגע. "אדוני?" שכן האיש עמד דומם לגמרי, מתוח ונוקשה אפילו לגבי קצין, ושמט את לוחות-הזמנים ואת החישובים של מיס ווטרס ופתח שוב בסדרת התנועות המסתורית מתיתורת הכובע לשפם וכן הלאה. פניו היו חסרות-תנועה, עיניו לטושות וקפואות. אך מאחורי האישונים דימתה אליס לראות מהירות נוראה, כאילו הוא צונח בחלל. ואז, פתאום, באמת נפל, היישר ארצה.

 

     עבר רגע ואף אחת מהן לא זזה, אף אחת לא קמה לעזור לו. הוא שכב על גבו, רגליו חורגות מפתח התא אל המסדרון, ודיבר בשלוש שפות בבת-אחת, מלים רוסיות בלולות בצרפתית ובאנגלית. "ניצ'בו," מלמל. "ניצ'בו." עתיד היה לחזור על המלה הזאת, ולתרגם אותה בשבילן: שום דבר.

 

     דמעות נזלו מעיניו העצומות, ריר מזוויות פיו. הוא גם חזר על שם, כמה פעמים. אולגה! אולגה! הוא חזר עליו בקול רם, כאילו הוא קורא לאשה ממרחקים, כחושש שלא תשמע אותו. ואז דמם, גופו רפוי, כישן.

 

     "היה לו התקף," הסיקה מיס ווטרס.

 

     "לכי," אמרה אמן. "לא, תישארי כאן ואני אלך עם הילדות לקרוא ל... לשרת, או איך שקוראים לו."

 

     אבל כשחזרו עם הפרובודניק, מצאו את המחנכת במסדרון והסרן היה בתאן, דלת התא היתה סגורה, והווילון משוך אף הוא.

 

     "מה קרה?" אמרה אמן. הפרובודניק משך בידית.

 

     "זה נעול," אמר ודפק על הדלת. "אדוני!" אמר. "זדראסטוויטי! הלו! סרן, אני חייב לבקש ממך לפתוח את הדלת. זה לא התא שלך!"

 

     "אולי הוא מת," אמרה ססילי.

 

     "לא, אני שומעת משהו," אמרה אמן. "למה, בשם אלוהים, השארת אותו שם!" שאלה את המחנכת.

 

     "אני לא יודעת," אמרה המחנכת. "זאת אומרת... הנה," אמרה. "הוצאתי את התיק שלך ואת הדרכונים."

 

     האמה השמיעה נחרת בוז.

 

     "סרן!" אמר הפרובודניק. "פז'אלסטה! בבקשה! אני עומד על כך שתפתח את הדלת מיד."

 

     והוא פתח אותה. "במה אני יכול לעזור לך?" הוא קד ועל פניו ארשת של חשדנות ועלבון. אגלי זיעה גדולים בצבצו על מצחו; הוא הסיר את כובעו ומחה את פניו בממחטת משי ורודה גדולה.

 

     "אדוני!" אמר הפרובודניק. "מה אתה... אתה בסדר?"

 

     "למה שלא אהיה בסדר? פשוט... כתבתי דוח."

 

     "הוא משוגע," אמרה המחנכת. "הוא שתוי."

 

     "זה לא התא שלך," אמר הפרובודניק.

 

     "מה זאת אומרת?"

 

     "זאת אומרת," אמר הפרובודניק, "שהתא הזה, תא מספר מאה ושש-עשרה, הוא תאה של גברת בנג'מין, והתא שלך נמצא שלוש דלתות מכאן, מספר מאה ותשע-עשרה."

 

     "אחת, אחת, תשע," הוסיף כשהאיש לא הגיב. סרן ליטובסקי הסתכל בהם בשתיקה. הוא פיתל את הממחטה היפה שלו לחבל ורוד וכרך אותה בעצבנות על פרקי אצבעותיו.

 

     "תסתכל," אמרה אליס. "הנה הבובה שלי על המושב, והקלפים של ססילי על המכתבה."

 

     הסרן הסתובב והביט בבובה. הוא נגע בתיתורת כובעו, בשפמו, בצווארון ובכיסים, ובנשק הנעדר שעל הירך. "כן," אמר לבסוף. "אני מבקש את סליחתכם. אינני בקו-הבריאות מאז... אני מרגיש שלא כשורה.

 

     "אני נוסע לשתות מן המים בסרגיבסק. במעיינות-המרפא, המעיינות ליד קויבישב. בעצת הרופא שלי. הזמנתי קוטג' לחמישה-עשר בחודש." הוא החליק את ידו לתוך הירכית שלו, כמחפש שם סימוכין לדבריו, והושיט לשרת ארנק עור מהוה, שהיו בתוכו שני שטרות כסף מקומטים, מעטפה עם חותם-שעווה שבור והפרפיסקה שלו.

 

     "זה הדרכון שלך. אני זקוק לכרטיס." הפרובודניק נשמע נרגז. "אם הכרטיס שלך נמצא אצלך כרגע, אראה לך שמאה ותשע-עשרה הוא-"

 

     "כן, כן. נזכרתי." ליטובסקי נפנה אל גברת בנג'מין ובנותיה. "סלחנה לי," אמר. "אני... אני... אני... השתחרר - שוחררתי מהצבא. אני חוזר הביתה, ובדרך אעצור במעיינות."

 

     "כמובן," אמרה אמה של אליס. "בבקשה, אין צורך להרחיב על כך את הדיבור. היינו מודאגות בקשר לבריאותך, זה הכול."

 

     "כן. היא... אני... "

 

     "אפשר ללוות אותך לתא שלך?" אמר הפרובודניק.

 

     הסרן הלך בצייתנות אחרי השרת לאורך המסדרון, מתנודד קצת יחד עם תנועת הרכבת.

 

     "מה קרה לו?" שאלה אליס.

 

     "איזשהו התקף. מין-"

 

     "ייתכן שהוא שתיין," אמרה המחנכת.

 

     "הוא מהנדס, קצין בצבא הרוסי!" אמרה אמה של אליס.

 

     "זה בוודאי לא היה מונע בעדו מלשתות. ייתכן אפילו שזו אחת הדרישות." מיס ווטרס הרשתה לעצמה חיוך קטן, מרושע.

 

     "מי היא אולגה, לדעתכן?" שאלה ססילי.

 

     מיס ווטרס ספרה את המעטפות שבמכתבה. "אשתו, אולי."