חרפה - ג'. מ. קוטזי - 2000

חרפה

ג.מ. קוטזי, סמדר מילוא (תרגום)

J.M. Coetzee, Disgrace

 

 

 

1

 

לגבי גבר בגילו, בן חמישים ושתיים, גרוש,

הוא פתר את בעיית המין לא רע,  לדעתו.  כל יום

חמישי בצהריים הוא נוסע לגרין-פוינט.  בשעה שתיים

בדיוק הוא לוחץ על הזמזם בכניסה ל"מעונות וינזור",

אומר את שמו ונכנס.  בפתח הדלת של דירה מס' 113

ממתינה לו סוראיה.  הוא הולך היישר אל חדר המיטות

שריחו נעים ותאורתו רכה,  ופושט את בגדיו.  סוראיה

יוצאת מחדר האמבטיה,  משילה את חלוקה ומחליקה

לתוך המיטה לצדו.  "התגעגעת אלי?" היא שואלת.

 

"אני מתגעגע אלייך כל הזמן," הוא עונה.  הוא מלטף

את גופה השחום כעין הדבש,  שהשמש לא טבעה בו

את חותמה; הוא משטח את איבריה,  מנשק את שדיה;

הם מתעלסים.

 

סוראיה גבוהה ורזה,  שערה שחור וארוך ועיניה

כהות,  צלולות.  למעשה הוא מבוגר דיו להיות אביה;

אבל הרי למעשה אדם יכול להיות אב כשהוא בן

שתים-עשרה.  זה יותר משנה שהוא ברשימת

לקוחותיה; הוא שבע-רצון ממנה לגמרי.  בישימון של

ימות השבוע היה יום חמישי לנווה מדבר של luxw et

volupte (תענוגות ומותרות, בצרפתית).

 

במיטה אין סוראיה נוטה להתלהבות יתרה. מזגה

שקט למדי,  בעצם,  שקט ונוח. בהשקפותיה הכלליות

היא מוסרנית להדהים,  היא מתקוממת למראה תיירות

החושפות את שדיהן ("עטינים",  היא מכנה אותם)

בחופים ציבוריים; והיא סבורה שיש לעצור את

הנוודים עוברי האורח ולשלוח אותם לטאטא רחובות.

איך היא מיישבת את דעותיה עם המקצוע שלה,  זאת

אין הוא שואל.

 

מפני שהוא מתענג עליה,  ומפני שתענוג לא-אכזב

הוא,  צמחה בלבו חיבה כלפיה.  והיא משיבה לו מידה

של חיבה,  כך נדמה לו.  חיבה אולי איננה אהבה,  אבל

לפחות היא דודנית שלה.  אם מביאים בחשבון את

התחלותיהם הלא-מבטיחות,  בני מזל היו,  שניהם: הוא

על שמצא אותה,  היא על שמצאה אותו.

 

הוא שבע רצון,  ואף קשור אליה קצת יותר מדי.

אלה רגשותיו והוא יודע זאת,  אבל אינו חדל לדבוק

בהם.

 

תמורת בילוי של תשעים דקות בחברתה הוא משלם

לה סכום של 400 רַנְד,  שמחצית ממנו היא נותנת

ל"שירותי ליווי דיסקרטיים".  חבל ששירותי הליווי

יקבלו כל-כך הרבה,  אבל הם הבעלים של דירה מס'

113 ושל דירות אחרות ב"מעונות וינזור"; במובן

מסוים הם גם הבעלים של סוראיה,  של החלק הזה

שלה,  השימוש הזה.

 

הוא משתעשע ברעיון להיפגש עמה בזמנה הפנוי.

שמח היה לבלות אתה ערב,  אולי אפילו לילה תמים.

אבל לא בבוקר שלמחרת.  הוא מפוכח מכדי לחשוף

אותה לבוקר שלמחרת,  כשהוא קריר,  סר וזעף,  קצר-

רוח להיות לבדו.

 

זה המזג שלו.  מזגו לא ישתנה,  הוא מבוגר מדי

לשם כך.  המזג שלו קבוע,  יציב.  הגולגולת,  ובמקום

השני המזג: שני החלקים הקשים ביותר בגוף.

 

לך בעקבות מזגך.  לא פילוסופיה היא,  הוא לא היה

מהדר זאת בשם הזה. זה כלל,  כמו אחד הכללים

בתקנון של בנדיקטוס הקדוש.

 

בריאותו טובה,  מחשבתו צלולה.  לפי מקצועו הריהו

חוקר,  או היה חוקר,  והעיסוק במחקר עדיין מעסיק

לפרקים את מוחו ואת לבו.  הוא חי לפי הכנסותיו,  לפי

מזגו,  לפי אמצעיו הרגשיים.  האם הוא מאושר? על-פי

רוב אמות המידה,  כן,  הוא סבור שכן.  אבל אין הוא

שוכח את המזמור האחרון ב"אדיפוס": "שום אדם אַל

ייקרֵא מאושר כל עוד הוא חי."

 

כשמדובר בסקס,  מזגו,  אף-על-פי שהוא נמרץ,  לא

היה לוהט מעולם.  אילו היה עליו לבחור לו טוטם היה

בוחר בנחש.  את המשגל שלו עם סוראיה הוא מדמה

בלבו להזדווגות של נחשים: מתמשך,  שקוע בעצמו,

אבל מופשט למדי,  יובשני,  אפילו ברגעי השיא.

 

האם הטוטם של סוראיה גם הוא נחש? אין ספק

שעם גברים אחרים היא נעשית אישה אחרת: la

donna e mobile (האישה היא הפכפכת, באיטלקית.

אריה מתוך האופרה 'ריגולטו' של ורדי). אבל מבחינת

המזג אי אפשר לטעות בדמיון שביניהם.

 

על-פי עיסוקה היא אישה מופקרת,  ואף-על-פי-כן

הוא בוטח בה,  עד גבול מסוים.  בפגישותיהם הוא

משוחח אתה מתוך מידה ידועה של חירות,  לפעמים

אפילו שופך לפניה את לבו.  היא יודעת את עובדות

חייו.  היא שמעה את הסיפורים על נישואיו הראשונים

והשניים,  יודעת על בתו ועל העליות והמורדות

בחייה.  היא מכירה רבות מדעותיו.

 

על חייה מחוץ ל"מעונות וינזור" אין היא מגלה

דבר.  שמה האמתי אינו סוראיה,  הוא בטוח בכך.  ישנם

סימנים שיש לה ילד,  או ילדים.  ייתכן שאינה זונה

מקצועית כלל.  אולי היא עובדת בשביל סוכנות הליווי

רק פעם או פעמיים בשבוע אחרי הצהריים,  ובימים

אחרים היא חיה חיים מכובדים באחד הפרוורים,

רַיילֶנדס או אֶתלון.  דבר יוצא דופן אצל אישה

מוסלמית,  אבל בימינו הכול אפשרי.

 

על מקצועו שלו אין הוא מרבה לדבר,  כדי שלא

לשעמם אותה.  הוא מרוויח את לחמו באוניברסיטה

הטכנית,  לשעבר הקולג' האוניברסיטאי של קייפטאון.

קודם לכן היה פרופסור לשפות מודרניות,  אבל מאז

ההתייעלות הגדולה,  לאחר שנסגרו המחלקות

ללימודים קלאסיים ולשפות מודרניות,  הוא משמש

פרופסור נספח לתקשורת.  כמו כל חברי הסגל

המיועלים הוא רשאי ללמד קורס אחד בשנה בתחום

מיוחד,  בלי להתחשב במספר הנרשמים - מפני שזה

טוב למוראל.  השנה הוא מלמד קורס בשירה רומנטית.

בשאר הזמן הוא מלמד קורס תקשורת 101 -

"מיומנויות תקשורת",  וקורס תקשורת 102 -

"מיומנויות תקשורת מתקדמות".

 

אף-על-פי שהוא מקדיש שעות בכל יום לתחום

החדש שלו,  אווילית ומגוחכת בעיניו ההנחה הראשונה

המקובלת כאן,  כמפורט בחוברת של קורס תקשורת

101: "החברה האנושית יצרה את השפה כדי שנוכל

להעביר איש לרעהו את הגיגינו,  רגשותינו

וכוונותינו." לדעתו שלו,  שאין הוא משמיע אותה

בקול,  מקורו של הדיבור בזמר,  ומקורו של הזמר

בצורך למלא בצליל את נשמתו הגדולה מדי והריקה

למדי של האדם.

 

במהלך הקריירה שלו,  המשתרעת על פני רבע

מאה,  פרסם שלושה ספרים,  שאף אחד מהם לא עורר

לא סערה ואף לא אדווה קלה; אחד על אופרה ("בויטו

ואגדת פאוסט: ראשיתו של מפיסטופלס"),  אחד על

החזון בתור אֶרוֹס ("חזונו של ריצ'רד מסנט ויקטור"),

ואחד על וורדסוורת וההיסטוריה ("וורדסוורת ונטל

העבר").

 

בשנים האחרונות הוא משתעשע ברעיון לחבר

יצירה על ביירון.  תחילה חשב על עוד ספר,  עוד חיבור

ביקורתי.  אבל כל הנסיונות לכתוב את הספר הזה

שקעו בְבִיצת השיממון.  האמת היא שהוא כבר נלאה

מביקורת הספרות,  נלאה מפרוזה שנמדדת על-פי

נפחה.  מה שהוא מבקש לכתוב זה מוסיקה: "ביירון

באיטליה",  הגיגים על אהבה בין המינים בצורה של

אופרה קאמרית.

 

בשעה שהוא עומד לפני כיתות התקשורת שלו

מבליחים במוחו ביטויים,  לחנים,  קטעי שירה וזמר מן

היצירה הלא-כתובה.  מעודו לא היה מורה גדול,

ובמוסד הלימודים הזה בגלגולו החדש,  המסורס

לדעתו,  הוא מרגיש תלוש יותר מאי-פעם.  אבל הרי

כמוהו כעמיתים אחרים שלו מן הזמנים ההם,  הנושאים

את משאו של חינוך שאינו הולם את המשימות

שקיבלו עליהם; כמרים בעידן פוסט-דתי.

 

מפני שאין בו כבוד לחומר שהוא מלמד,  הוא לא

עושה שום רושם על תלמידיו.  הם מביטים ממנו

והלאה כשהוא מדבר,  שוכחים את שמו.  אדישותם

פוגעת בו יותר משהוא מוכן להודות.  אף-על-פי-כן

הוא ממלא בקפידה את חובותיו כלפיהם,  כלפי

הוריהם,  כלפי המדינה.  חודש אחר חודש הוא מטיל

עליהם עבודות,  אוסף אותן,  קורא ומעיר הערות,  מתקן

טעויות של פיסוק,  כתיב ושימושי לשון,  מקשה על

טיעונים חלשים,  מצרף לכל עבודה הערות ביקורת

קצרות ושקולות.

 

הוא ממשיך בהוראה מפני שזאת פרנסתו,  וגם מפני

שהיא מלמדת אותו ענווה,  ממחישה לו מי הוא בעולם.

האירוניה אינה נעלמת מעיניו: מי שבא ללמד נמצא

למד את הלקח העמוק ביותר,  ואילו מי שבאים ללמוד

אינם לומדים דבר.  על הצד הזה של מקצועו אין הוא

מדבר עם סוראיה.  ספק בלבו אם יש בה האירוניה

הנחוצה לשם כך.

 

 

במטבח הדירה שבגרין-פוינט יש קומקום,  ספלי

פלסטיק,  צנצנת קפה נמס,  שקיות סוכר בתוך קערית.

במקרר יש מלאי של בקבוקי מים,  בחדר האמבטיה

סבון וערמה של מגבות,  ובארון כלי מיטה נקיים.

סוראיה מחזיקה את כלי האיפור שלה במזוודה קטנה.

מקום לפגישות חשאיות,  לא יותר,  שימושי,  נקי,

מבוקר כהלכה.

 

בפגישתם הראשונה משחה סוראיה את שפתיה

בצבע אדום לוהט ואיפרה את עיניה בצללית כבדה.

האיפור הדביק לא מצא חן בעיניו והוא ביקש ממנה

להסירו.  היא צייתה,  ומאז חדלה להשתמש בו.  מהירה

ללמוד,  סבלנית,  סתגלנית.

 

הוא אוהב להעניק לה מתנות.  בראש-השנה נתן לה

צמיד מצופה אמאיל,  בעיד אל-פיטר אנפה קטנה

עשויה מָלָכיט שצדה את עינו בחנות עתיקות.  הנאתה,

שהיא אמתית לגמרי,  ממלאת את לבו עונג.

 

מפליא אותו שתשעים דקות בשבוע בחברתה של

אישה די בהן לעשותו מאושר,  הוא שהיה רגיל לחשוב

שיש לו צורך ברעיה,  בבית,  בנישואים.  מתברר

שצרכיו קלים למדי,  בסופו של דבר,  קלים וחולפים,

כשל פרפר. שום רגש,  או שום רגש חוץ מן העמוק

ביותר,  זה שנותנים עליו את הדעת פחות מכול: צלילי

ליווי של קורת-רוח,  כמו נהמת המכוניות שמרגיעה

ומרדימה את בן העיר,  או כמו דממת הליל לאנשי

כפר.

 

הוא מהרהר באֶמה בובארי בשובה הביתה שבעת

תענוגות,  עיניה מזוגגות,  לאחר שבילתה את שעות

אחר-הצהריים בזיונים פרועים.  "זהו,  אם כן,  האושר!"

היא אומרת,  משתאה לדמותה שבמראה.  "זה האושר

שהמשוררים מדברים עליו!" אילו היתה רוח הרפאים

המסכנה של אמה מוצאת אי-פעם את דרכה

לקייפטאון,  היה לוקח אותה אתו ביום חמישי אחד

אחר-הצהריים ומראה לה איך אושר יכול להיות;

אושר מתון,  אושר מְמוּתן.

 

 

ואז,  בבוקר שבת אחד,  הכול משתנה.  הוא שוהה

בעיר,  טרוד בענייניו: ברחוב סנט ג'ורג' מבטו נופל על

דמות דקה הפוסעת לפניו בהמון.  סוראיה היא,  אין

ספק בכך,  ושני ילדים מלווים אותה מימינה

ומשמאלה,  שני בנים.  הם נושאים צרורות בידיהם;

חוזרים מקניות.

 

הוא מהסס,  אחר-כך עוקב אחריהם מרחוק.  הם

נעלמים בפתחו של "פונדק הדגים של קפטן דורֶגו".

לנערים שער מבהיק כשערה של סוראיה ועיניים כהות

כעיניה.  אין הם יכולים להיות אלא בניה.

 

הוא הולך הלאה,  סב על עקבותיו,  חוזר ועובר על

פני "קפטן דורגו" בפעם השנייה.  השלושה ישובים

לשולחן סמוך לחלון.  מבעד לזכוכית,  להרף עין,  עיניה

של סוראיה פוגשות את עיניו.

 

כל ימיו היה בן עיר,  והוא חש בנוח בתוך זרם של

גופים,  מקום שאֶרוס אורב ומבטים מבזיקים כחצים.

אבל על המבט הזה שחלף בינו ובין סוראיה הוא

מתחרט מיד.

 

איש מהם אינו מזכיר את האירוע בפגישתם ביום

חמישי הבא.  אבל הזיכרון מרחף מעליהם באי-נחת.

אין בו כל רצון לערער את מה שבשביל סוראיה הוא

ודאי חיים כפולים תלויים על בלימה.  הוא בעד חיים

כפולים,  חיים משולשים,  חיים ממודרים.  לאמתו של

דבר הוא מרגיש כלפיה עדנה רבה יותר עכשיו.  "סודך

שמור עמי לבטח," היה רוצה לומר לה.

 

אבל לא הוא ולא היא אינם יכולים להתעלם ממה

שקרה.  שני הילדים הקטנים היו לנוכחות שקמה

וניצבת ביניהם,  והם משחקים להם שקטים כצללים

בפינת החדר שאמם מתייחדת בו עם האיש הזר.  לרגע

קט,  בזרועותיה של סוראיה,  הוא נהיה אביהם:

אב-מאמץ,  אב-חורג,  אב-צללים.  כשהוא עוזב את

מיטתה לאחר מכן הוא חש את עיניהם מרפרפות עליו

בחשאי,  בסקרנות.

 

על כורחו מחשבותיו פונות אל האב האחר,  האמתי.

האם יש לו צל של מושג מה אשתו עושה,  או שמא

בחר באושר שבאי-הידיעה?

 

הוא עצמו אין לו בן.  ילדותו עברה עליו במשפחה

של נשים.  עם הזמן נמוגו ונעלמו האם,  הדודות,

האחיות,  ואת מקומן תפסו מאהבות,  רעיות,  בת.

חברתן של הנשים עשתה אותו מאהב של נשים,

ובמידת-מה רודף שמלות.  בזכות קומתו,  מבנה

עצמותיו הנאה,  גון הזית של עורו ושערו הגולש יכול

היה לבטוח תמיד בכוח הפיתוי שלו.  כשהיה מתבונן

באישה בדרך מסוימת,  בכוונה מסוימת,  היה סמוך

ובטוח שתשיב לו מבט.  ככה חי את חייו; שנים

ארוכות,  עשרות שנים,  זה היה עמוד השדרה של חייו.

 

ויום אחד הסתיים כל זה.  בלא התראה נטשו אותו

כוחותיו.  מבטים שלפנים היו נענים למבטיו החליקו

ועברו מעליו,  מעבר לו,  דרכו.  בִן לילה היה לרוח

רפאים.  כשרצה באישה היה עליו ללמוד לעגוב עליה,

ולא פעם,  בדרך זו או אחרת,  לקנות אותה.

 

הוא חי בתוך פרץ של הפקרות חרֵדה,  ניהל פרשיות

אהבים עם נשות עמיתיו,  מצא לו תיירות בבארים על

החוף או ב"מועדון איטליה",  שכב עם זונות.

 

את סוראיה פגש לראשונה בטרקלין קטן אפלולי,

סמוך לחדר הקבלה של "שירותי ליווי דיסקרטיים",

עם תריסי רפפות על החלונות ועציצים בפינות ועשן

מעופש שתלוי בחללו.  בקטלוג שלהם היא מסווגת

בתור "אקזוטית",  והתצלום מראה אותה עם פרח

שעונית אדום בשערה וקמטוטים דקים-מן-הדקים

בזוויות עיניה.  "אחר הצהריים בלבד",  נכתב שם,  וזה

מה שהכריע: ההבטחה של חדרים מוגפי תריסים,  של

סדינים קרירים,  של שעות גנובות.

 

למן ההתחלה היה זה קשר משביע רצון,  בדיוק מה

שרצה.  פגיעה בול.  שנה תמימה לא הוצרך לחזור

לסוכנות הליווי.

 

ואז התקרית ברחוב סנט ג'ורג',  והניכור

שבעקבותיה.  לפי שעה סוראיה עדיין מקיימת את

הפגישות במועדן,  אבל הוא חש בקרירות גדלה

והולכת בעודה הופכת את עצמה לסתם אישה אחרת

ואותו לסתם עוד לקוח.

 

יפה הוא יודע איך הזונות מגלגלות שיחה זו עם זו

על לקוחותיהן,  בעיקר על המבוגרים שבהם.  הן

מספרות סיפורים,  הן צוחקות,  אבל הן גם מתחלחלות,

כדרך שאדם מתחלחל למראה תיקן בכיור הרחצה

באמצע הלילה.  במהרה יהיה גם הוא גורם לחלחלה

שמתוך איסטניסות,  מתוך רשעות.  זה גורל שלא יהיה

לו מנוס מפניו.

 

ביום חמישי הרביעי שאחרי התקרית,  בשעה שהוא

עומד לעזוב את הדירה,  סוראיה מודיעה לו את מה

שהתכונן לשמוע זה כבר.  "אמא שלי חולה ואני

הולכת לטפל בה.  בשבוע הבא לא אהיה פה."

 

"אוכל לראות אותך בשבוע שאחריו?"

 

"אני לא בטוחה.  תלוי איך היא תרגיש.  כדאי

שתתקשר קודם."

 

"אין לי מספר טלפון."

 

"תטלפן לסוכנות.  הם ידעו."

 

הוא ממתין ימים אחדים,  אחר-כך מטלפן לסוכנות.

סוראיה? סוראיה עזבה אותנו,  האיש אומר.  לא,  אנחנו

לא יכולים לקשר אותך אתה,  זה מנוגד לכללי הבית.

אולי תרצה להכיר מארחת אחרת? יש לנו מבחר גדול

של נשים אקזוטיות - מלזיות,  תאילנדיות,  סיניות,

מה שתרצה.

 

הוא מבלה ערב עם סוראיה אחרת - "סוראיה"

הוא כנראה שם מסחרי פופולרי - בחדר בבית-מלון

בלוֹנְג סְטרִיט.  היא בת שמונה-עשרה לכל היותר,

חסרת ניסיון,  גסה לטעמו.  "אז מה אתה עושה?" היא

שואלת בשעה שהיא מחליקה ויוצאת מתוך בגדיה.

"יצוא-יבוא," הוא עונה.  "מה אתה אומר!" היא

אומרת.

 

מזכירה חדשה באה למחלקה שלו.  הוא מזמין אותה

לארוחת צהריים במסעדה במרחק זהיר מן הקמפוס

ומאזין לה בשעה שהיא מתלוננת,  מעל לסלט

חסילונים,  על בית-הספר של בניה.  סוחרי סמים

מסתובבים במגרשי המשחקים,  היא אומרת,  והמשטרה

לא עושה כלום.  כבר שלוש שנים שהיא ובעלה

רשומים בקונסוליה של ניו-זילנד,  מבקשים להגר.

"אַתֶם היה לכם קל יותר.  כלומר,  עם כל הפלוסים

והמינוסים של המצב,  לפחות ידעתם איפה אתם

חיים."

 

"אתם?" הוא אומר.  "מי זה אתם?"

 

"אני מתכוונת הדור שלכם.  היום אנשים פשוט

בוחרים להם לאיזה חוקים לציית.  זו אנרכיה.  איך אתה

יכול לגדל ילדים כשיש אנרכיה מסביבך?"

 

שמה דוֹן.  בפגישתם השנייה הוא לוקח אותה לביתו

ושוכב אתה.  זה כישלון.  היא משתוללת,  שורטת,

משלהבת את עצמה לכלל התרגשות שוצפת שבסופו

של דבר רק דוחה אותו.  הוא משאיל לה מסרק,  מסיע

אותה בחזרה אל הקמפוס.

 

אחר הדברים האלה הוא מתחמק ממנה,  טורח

לעקוף את המשרד שהיא עובדת בו.  בתחילה היא

נותנת בו מבטים נעלבים,  אחר-כך מתעלמת ממנו.

 

עליו לוותר,  לפרוש מן המשחק.  בן כמה היה

אוריגֶנֶס,  הוא תוהה,  כשסירס את עצמו? לא הנאה

שבפתרונות דווקא,  אבל ההזדקנות הלוא אינה עניין

נאה.  ניקוי השולחן,  לפחות,  כדי להתפנות לעיסוק

הראוי לזקנים: ההכנה למוות.

 

וכי יכול אדם לפנות לרופא ולבקש את זה? ניתוח

פשוט למדי,  מן הסתם: הם עושים את זה לבעלי-חיים

יום-יום,  והללו שורדים לא רע,  אם מתעלמים ממשקע

כלשהו של עצבות. כריתה; קשירה וניתוק: בעזרת

הרדמה מקומית ויד יציבה וקורטוב של קור-רוח אדם

יכול אפילו לעשות את זה בעצמו,  לפי ספר הדרכה.

גבר יושב על כיסא וחותך לעצמו: מחזה מכוער,  אבל

מבחינה מסוימת,  לא מכוער יותר ממראהו של אותו

גבר בשעה שהוא מתנועע על גופה של אישה.

 

עדיין אין הוא מוותר על סוראיה,  ראוי היה לו

לסיים את הפרק הזה,  אבל הוא משלם לסוכנות בילוש

כדי לאתר אותה.  בתוך ימים ספורים הוא יודע את

שמה האמתי,  כתובתה,  מספר הטלפון שלה.  הוא

מצלצל אליה בתשע בבוקר,  בשעה שהבעל והילדים

מחוץ לבית.  "סוראיה? זה דיוויד.  מה שלומך? מתי

אוכל לראות אותך שוב?"

 

שתיקה ממושכת.  "אני לא יודעת מי אתה," היא

אומרת לבסוף.  "אתה מטריד אותי בבית הפרטי שלי.

אני דורשת שלעולם לא תצלצל אלי לכאן שוב,

לעולם."

 

"דורשת",  כלומר "פוקדת".  נעימתה הצורמת

והנוקבת מפתיעה אותו: לא היה לכך שום רמז קודם

לכן.  אבל למה יכול טורף לצפות כשהוא פולש לקִנה

של השועלה,  חודר למשכן גוריה?

 

הוא מניח את השפופרת.  צל של קנאה חולף מעליו

כלפי הבעל שהוא לא ראה מעולם.

 

 

2

 

בלי האינטרלוד של יום חמישי השבוע חדגוני

כמדבר.  ישנם ימים שאין הוא יודע מה לעשות עם

עצמו.

 

הוא מבלה זמן רב יותר בספריית האוניברסיטה,

קורא כל מה שהוא מוצא על החוג החברתי הרחב יותר

של ביירון,  מוסיף חומר להערות שכבר ממלאות שני

תיקים כרסתניים.  הוא נהנה מן השקט של בין

הערביים בחדר הקריאה,  מן ההליכה הביתה לאחר

מכן: האוויר החורפי המעורר,  הרחובות הרטובים,

הנוצצים.

 

ביום שישי אחד בערב כשהוא חוזר לביתו,  הולך

בדרך הארוכה העוברת בגני הקולג' הישן,  הוא מבחין

באחת מתלמידותיו על השביל לפניו.  מֶלַני אייזַקס

שמה,  מן הקורס לשירה רומנטית.  לא הטובה

שבתלמידים,  אבל גם לא הגרועה שבהם: פיקחית

למדי,  אבל לא משקיעה.

 

היא פוסעת לה לאטה; חיש-קל הוא מדביק אותה.

"שלום," הוא אומר.

 

היא מחייכת אליו ומנענעת בראשה,  וחיוכה

ערמומי ולא ביישני דווקא.  קטנה ורזה,  בעלת שער

שחור קצוץ,  עצמות לחיים רחבות,  כמעט סיניות,

ועיניים כהות גדולות.  לבושה מרשים תמיד.  היום היא

לבושה חצאית מיני חומה כעין הערמון,  סוודר בגון

החרדל וגרבוני טייץ שחורים; העיטורים המוזהבים

שעל חגורתה תואמים את כדורי הזהב של עגיליה.

 

הוא מאוהב בה קצת,  אין בכך כלום: כמעט בכל

שליש הוא נשבה בקסמיה של תלמידה זו או אחרת.

קייפטאון: עיר שופעת יופי,  שופעת יפהפיות.

 

האם היא יודעת שהוא שם עין עליה? קרוב לוודאי.

נשים רגישות לזה,  לכוחו של המבט החומד.

 

גשם ירד זה לא כבר; מפתחי הניקוז שלצדי השביל

עולה הצליל הרך של פכפוך המים.

 

"העונה האהובה עלי,  שעת היום האהובה עלי,"

הוא אומר.  "את גרה כאן בסביבה?"

 

"מעבר למסילה.  אני גרה בדירה עם שותפה."

 

"קייפטאון היא הבית שלך?"

 

"לא.  גדלתי בג'ורג'."

 

"אני גר ממש קרוב.  אפשר להזמין אותך למשקה?"

 

היא שותקת,  זהירה.  "אוקי.  אבל אני צריכה לחזור

בשבע וחצי."

 

מן הגנים הם נכנסים למובלעת המגורים השקטה

שם הוא גר בשתים-עשרה השנים האחרונות,  תחילה

עם רוזלינד,  ואחר-כך,  אחרי הגירושים,  לבדו.

 

הוא פותח את מנעול שער הביטחון,  את מנעול

הדלת,  מוליך את הנערה פנימה.  הוא מעלה אור,  נוטל

את תיקה.  טיפות הגשם בשערה.  הוא נועץ בה את

עיניו,  מוקסם בעליל.  היא משפילה את עיניה,  מחייכת

אותו חיוך קטן חמקמק,  אולי אפילו מתחנחן,  כמקודם.

 

במטבח הוא פותח בקבוק של יין מירלוּסְט,  עורך

על צלחת רקיקים וגבינה.  כשהוא חוזר היא עומדת

אצל מדפי הספרים,  ראשה מצודד,  קוראת את

הכותרות.  הוא משמיע מוסיקה: חמישיית הקלרניט של

מוצרט.

 

יין,  מוסיקה; פולחן שגברים ונשים מקיימים אלה

עם אלה.  אין שום רע בפולחנים,  הם הומצאו כדי

להקל את המהלכים המביכים.  אבל הנערה שהביא

הביתה צעירה ממנו בשלושים שנה,  ואם לא די בכך,

היא תלמידה,  תלמידה שלו,  בת חסותו. אחת היא מה

שיקרה ביניהם עכשיו,  יהיה עליהם לשוב ולהיפגש

בתור מורה ותלמידה.  האם הוא מוכן לזה?

 

"את נהנית מהקורס?" הוא שואל.

 

"אהבתי את בלייק.  אהבתי את החומר של

Wonderhorn."

 

"Wonderhorn" (קרן הפלאים. הכוונה לקובץ שירי העם

הגרמניים 'קרן הפלאים אשר לנער')

 

"על וורדסוורת אני לא כל-כך משתגעת."

 

"אסור לך לומר את זה לי.  וורדסוורת הוא אחד

המשוררים הדגולים בעיני."

 

אמת ויציב.  ההרמוניות של "הפְרֶלְיוד" מהדהדות

בתוכו מיום שהוא זוכר אותן.

 

"אולי בסוף הקורס אעריך אותו יותר.  אולי אתרגל

אליו."

 

"אולי.  אבל מנסיוני או שהשירה מדברת אליך

ממבט ראשון,  או בכלל לא.  הבזק של התגלות והבזק

של היענות.  כמו ברק.  כמו להתאהב."

 

כמו להתאהב.  האם הצעירים עדיין מתאהבים,  או

שמא זה מכניזם שאבד עליו הכלח,  מיותר,  משונה,

כמו תנועה בכוח הקיטור? הוא לא מעודכן,  לא

בעניינים.  האהבה יכלה לצאת מהאופנה ולחזור אליה

חצי תריסר פעמים,  ככל הידוע לו.

 

"את עצמך כותבת שירה?"

 

"כתבתי כשהייתי בבית-ספר.  לא הייתי טובה

כל-כך.  עכשיו אין לי זמן לזה."

 

"ותשוקות? יש לך איזשהן תשוקות...

 

"ותשוקות? יש לך איזשהן תשוקות. ספרותיות?"

 

היא מקמטת את מצחה לשמע המילה המוזרה.

"למדנו את אדריאן ריץ' ואת טוני מוריסון בשנה

השנייה שלי.  ואת אליס ווקר.  הייתי די מחוברת לזה.

אבל לא הייתי קוראת לזה תשוקה דווקא."

 

ככה: לא יצור של תשוקות.  האם היא מתרה בו,

בעקיפה שבדרכים,  שישמור מרחק?

 

"אני הולך לארגן משהו לארוחת ערב," הוא אומר.

"תצטרפי אלי? ארוחה פשוטה מאוד."

 

היא נראית מפקפקת.

 

"קדימה! תגידי כן!"

 

"אוקי.  אבל אני צריכה לטלפן קודם."

 

שיחת הטלפון מתארכת יותר משציפה.  מן המטבח

הוא שומע מלמולים,  שתיקות.

 

"מה תוכניותייך לעתיד?" הוא שואל אחר-כך.

 

"בימוי ועיצוב.  אני עושה תואר בתאטרון."

 

"ולמה החלטת לקחת קורס בשירה רומנטית?"

 

היא מתהרהרת,  מקמטת את אפה.  "בעיקר בגלל

האווירה.  לא רציתי לקחת שוב את שקספיר.  למדתי

אותו בשנה שעברה."

 

הארוחה שהוא מארגן אכן פשוטה: דגי אנשובי על

טַלייאטֶלי ברוטב פטריות. הוא מניח לה לקצוץ את

הפטריות.  אחר-כך היא יושבת על שרפרף וצופה בו

בעודו מבשל.  הם סועדים בחדר האוכל,  פותחים

בקבוק יין שני.  היא אוכלת בלי עכבות.  תיאבון בריא,

לגבי מישהי קטנה כל-כך.

 

"אתה תמיד מבשל לעצמך?" היא שואלת.

 

"אני חי לבד.  אם אני לא אבשל,  אף אחד לא יעשה

את זה."

 

"אני שונאת בישול.  אצטרך ללמוד,  כנראה."

 

"למה? אם את באמת שונאת את זה,  תתחתני עם

גבר שיודע לבשל."

 

הם בוחנים את התמונה יחדיו: הרעיה הצעירה,

בבגדים נועזים ובתכשיטים צעקניים,  פוסעת ונכנסת

בדלת הראשית,  מרחרחת את האוויר בקוצר-רוח;

הבעל,  "הגבר המושלם" האפרורי,  חגור סינר,  עומד

במטבח המהביל ובוחש בסיר.  הפכים: חומרי הקומדיה

הבורגנית.

 

"זה הכול," הוא אומר לבסוף,  כשהקערה מתרוקנת.

"קינוח אין,  אלא אם את רוצה תפוח או קצת יוגורט.

מצטער - לא ידעתי שתהיה לי אורחת."

 

"זה היה נחמד," היא אומרת,  מרוקנת את כוסה,

קמה.  "תודה."

 

"אל תלכי עוד." הוא נוטל את ידה ומוליך אותה

אל הספה.  "יש לי משהו להראות לך.  את אוהבת

מחול? לא ריקודים: מחול." הוא מחליק קלטת לתוך

מכשיר הווידאו.  "זה סרט ישן שעשה אחד נורמן

מֶקלַרֶן.  מצאתי אותו בספרייה.  מעניין מה דעתך."

 

הם יושבים זה לצד זה וצופים בסרט.  צמד רקדנים

על במה חשופה.  מצלמה סטרוֹבוֹסקוֹפית הנציחה את

דמויותיהם,  את הבבואות של תנועותיהם,  המתפרשות

אחריהם כמו כנפיים מרפרפות.  את הסרט הזה ראה

לראשונה לפני רבע מאה ועדיין הוא שבוי בקסמו:

רגע אחד חולף של הווה,  והעבר של הרגע הזה,

לכודים באותו החלל.

 

רצונו שגם הנערה תהיה שבויה בקסם הזה,  אבל

הוא חש שלא כך הוא.

 

כשהסרט מסתיים היא קמה,  משוטטת בחדר,

מרימה את מכסה הפסנתר,  מקישה על דו אמצעי.

"אתה מנגן?" היא אומרת.

 

"קצת."

 

"מוסיקה קלאסית או ג'אז?"

 

"לא ג'אז,  לצערי."

 

"תנגן משהו בשבילי?"

 

"לא עכשיו.  אני לא בכושר.  בפעם אחרת,  כשנכיר

זה את זו יותר טוב."

 

היא מציצה לתוך חדר העבודה שלו.  "מותר

להסתכל?" היא שואלת.

 

"תדליקי את האור."

 

הוא משמיע עוד מוסיקה: סונטות של סקרלטי,

מוסיקת חתולים.

 

"יש לך הרבה ספרים על ביירון," היא אומרת

בצאתה.  "הוא המשורר האהוב עליך?"

 

"אני כותב משהו על ביירון.  על הזמן שהיה

באיטליה."

 

"נכון שהוא מת צעיר?"

 

"בן שלושים ושש.  הם כולם מתו צעירים.  או

שהפסיקו ליצור.  או שיצאו מדעתם ונכלאו.  אבל

ביירון לא מת באיטליה,  אלא ביוון.  הוא בא לאיטליה

כדי לברוח משערורייה,  והתיישב שם.  השתקע.  ניהל

את פרשת האהבים הגדולה האחרונה של חייו.  איטליה

היתה יעד חביב על האנגלים בימים ההם.  הם האמינו

שהאיטלקים עדיין מחוברים אל נטיותיהם הטבעיות.

פחות מוגבלים על-ידי מוסכמות,  מלאי תשוקה יותר."

 

היא עושה עוד סיבוב בחדר.  "זאת אשתך?" היא

שואלת,  ונעצרת לפני התצלום הממוסגר הניצב על

שולחן הקפה.

 

"אמא שלי.  כשהיתה צעירה."

 

"אתה נשוי?"

 

"הייתי.  פעמיים.  אבל עכשיו לא." הוא לא אומר:

עכשיו אני מסתפק במה שאני מוצא.  הוא לא אומר:

עכשיו אני מסתפק בזונות.  "אפשר להציע לך ליקר?"

 

היא לא רוצה ליקר,  אבל מסכימה לטיפת ויסקי

בקפה שלה.  בעודה לוגמת הוא נרכן לעברה ונוגע

בלחיה.  "את חמודה מאוד," הוא אומר.  "אני עומד

להזמין אותך לעשות משהו פזיז." הוא נוגע בה שוב.

"תישארי פה.  תבלי אתי את הלילה."

 

מעבר לשפת הספל היא מתבוננת בו במבט יציב.

"למה?"

 

"כי את חייבת."

 

"למה אני חייבת?"

 

"למה? מפני שיופיה של אישה לא שייך רק לה.  זה

חלק מהשפע שהיא מביאה לעולם.  חובתה להתחלק

בו."

 

ידן עודנה נחה על לחיה.  היא לא נרתעת,  אבל גם

לא נעתרת.

 

"ומה אם אני כבר מתחלקת בו?" בקולה יש רמז

לקוצר נשימה.  מרגש,  תמיד,  להיות מחוזרת: מרגש,

מהנה.

 

"אז את צריכה להתחלק בו יותר."

 

דברי חלקות,  עתיקים כמו הפיתוי עצמו.  אבל ברגע

זה הוא מאמין בהם.  היא לא שייכת לעצמה.  היופי לא

שייך לעצמו.

 

"יצור יפה - ראוי שיתרבה," הוא אומר,  "ששושנת

היופי לא תיבול." (מתוך סונטה מספר 1 של שקספיר.

תרגם שמעון זנדבנק)

 

מהלך לא מוצלח.  חיוכה מאבד את איכותו

המשועשעת,  הקלילה.  הפֶנטַמֶטֶר,  שקצבו היטיב פעם

כל-כך לשמן את מילותיו של הנחש - עכשיו הוא רק

מרחיק ומנכר.  והוא עצמו נהיה שוב מורה,  איש הספר,

אוצֵר מכמני התרבות.  היא מניחה את ספלה.  "אני

חייבת ללכת.  מחכים לי."

 

השמים התבהרו,  הכוכבים נוצצים.  "איזה לילה

יפה," הוא אומר,  ופותח את שער הגן.  היא אינה

נושאת את עיניה.  "ללוות אותך הביתה?"

 

"לא."

 

"בסדר.  לילה טוב." הוא מושיט את זרועותיו,

מחבק אותה.  רגע אחד הוא חש בשדיה הקטנים כנגד

גופו.  אחר-כך היא מחליקה ונחלצת מחיבוקו והולכת

לה.

 

 

3

 

כאן ראוי היה לו לסיים את הפרשה.  אבל הוא

לא עושה כן.  ביום ראשון בבוקר הוא נוסע לקמפוס

הריק ונכנס למשרד המחלקה.  משידת התיוק הוא

שולף את כרטיס הרישום של אייזקס ומעתיק את

פרטיה האישיים: כתובת הבית,  כתובתה בקייפטאון,

מספר הטלפון.

 

הוא מחייג את המספר.  קול של אישה עונה לו.

 

"מלני?"

 

"אני אקרא לה.  מי מדבר?"

 

"דיוויד לוּרי."

 

מֶלני מֶלוֹדי: חרוז זול, סר טעם. שם שאינו הולם

אותה.  העבר אפוא את ההטעמה.  מלאני (Melani):

השחרחורת.

 

"הלו?"

 

את כל חוסר הביטחון שלה הוא שומע במילה

האחת הזאת.  צעירה מדי.  היא לא תדע איך להתמודד

אתו; עליו להניח לה ללכת.  אבל משהו השתלט עליו.

שושנת היופי: השיר קולע היישר כמו חץ.  היא לא

שייכת לעצמה; אולי גם הוא לא שייך לעצמו.

 

"חשבתי שאולי תרצי לצאת לארוחת צהריים," הוא

אומר.  "אני אאסוף אותך,  נאמר,  בשתים-עשרה."

 

עדיין יש שהות בידה להמציא איזה שקר,  להתחמק.

אבל היא מבולבלת מדי,  והרגע חולף.

 

בבואו היא ממתינה לו בחוץ על המדרכה,  לבושה

מכנסי טייץ שחורים וסוודר שחור,  ירכיה צרות כירכי

ילדה בת שתים-עשרה.

 

הוא לוקח אותה למפרץ האוּט,  אל הנמל.  בשעת

הנסיעה הוא משתדל להרגיע אותה,  שואל על

הקורסים האחרים שלה.  היא משחקת במחזה,  היא

אומרת.  זו אחת החובות בחוג שלה.  החזרות גוזלות

הרבה מזמנה.

 

במסעדה אין לה תיאבון,  היא משקיפה החוצה

בדכדוך,  בוהה לעבר הים.

 

"קרה משהו? את רוצה להגיד לי?"

 

היא מניעה את ראשה מצד לצד.

 

"את מודאגת בגלל שנינו?"

 

"אולי," היא אומרת.

 

"אין צורך.  אני אזהר.  לא אניח לזה ללכת רחוק

מדי."

 

רחוק מדי.  מהו רחוק,  מהו רחוק מדי,  בעניין שכזה?

האם הרחוק מדי שלה כמוהו כרחוק מדי שלו?

 

גשם מתחיל לרדת.  יריעות של מים מרצדות על

פני המפרץ הריק.  "נלך?" הוא אומר.

 

הוא לוקח אותה אל ביתו.  על רצפת הטרקלין,

לצלילי הגשם הטופח על החלונות,  הוא מתעלס אתה.

גופה חלק,  פשוט,  מושלם בדרכו; אף-על-פי שהיא

פסיבית מן ההתחלה ועד הסוף,  הוא מתענג על

המעשה,  מתענג כל-כך עד שממרומי שיאו הוא צונח

ושוקע בתוך חלל ריק של שכחה.

 

כששבה אליו רוחו הגשם כבר פסק.  הנערה שוכבת

תחתיו,  עיניה עצומות,  ידיה מונחות לה ברפיון מעל

לראשה,  גבותיה מכווצות מעט.  ידיו שלו נמצאות

מתחת לסריג המחוספס של הסוודר שלה,  על שדיה.

מכנסיה ותחתוניה מוטלים בפקעת על הרצפה; מכנסיו

כרוכים לו סביב קרסוליו.  "אחרי הסערה",  הוא

מהרהר; היישר מגיאורג גרוס. (צייר גרמני 1893 - 1959)

 

היא מסבה את פניה,  משתחררת,  אוספת את בגדיה,

יוצאת מן החדר.  בתוך דקות היא חוזרת,  לבושה.  "אני

חייבת ללכת," היא אומרת בלחש.  הוא לא עושה שום

מאמץ לעכב אותה.

 

בבוקר שלמחרת הוא מקיץ בתחושת נועם עמוקה,

שאינה מתפוגגת.  מלני לא באה לשיעור.  ממשרדו הוא

מטלפן לחנות פרחים.  ורדים? אולי לא ורדים.  הוא

מזמין ציפורנים.  "אדומים או לבנים?" האישה שואלת.

אדומים? לבנים? "תשלחי שנים-עשר ורודים," הוא

אומר.  "אין לי שנים-עשר ורודים.  שאשלח זר

מעורב?" "שלחי זר מעורב," הוא אומר.

 

גשם יורד במשך כל יום שלישי,  ניתך מעננים

כבדים שעלו ממערב ונפרשו מעל לעיר.  בסוף היום,

כשהוא עובר באולם הכניסה של בניין המחלקה

לתקשורת,  הוא רואה אותה עומדת בפתח הדלת,  בתוך

קבוצה של סטודנטים הממתינים להפוגה בגשמים.

הוא ניגש אליה מגבה,  שם יד על כתפה.  "חכי לי פה,"

הוא אומר.  "אני אסיע אותך הביתה."

 

הוא חוזר ומביא עמו מטרייה.  על הרחבה בדרך

למגרש החניה הוא מושך ומקרב אותה אליו כדי לגונן

עליה.  פרץ רוח פתאומי מעיף את המטרייה והופך

אותה,  פנימה החוצה; בצעד מגושם הם רצים יחד אל

המכונית.

 

היא לבושה מעיל גשם צהוב מבריק; במכונית היא

מסירה את הברדס.  סומק מציף את פניה; הוא מבחין

בחזה העולה ויורד.  היא לוקקת טיפת גשם משפתה

העליונה.  "ילדה!" הוא אומר בלבו.  "ילדה ולא יותר.

מה אני עושה?" אבל לבו רוטט מתשוקה.

 

מכוניתו משתלבת בתנועה הכבדה של שעת בין

הערביים.  "חסרת לי אתמול," הוא אומר.  "את בסדר?"

 

היא לא עונה,  נועצת את עיניה בלהבי המגב.

 

לפני רמזור,  באור האדום,  הוא נוטל את ידה הקרה

בידו.  "מלני!" הוא אומר,  מנסה לשמור על נעימה

קלילה.  אבל הוא כבר שכח איך מחזרים.  לא את קולו

של מאהב הוא שומע,  אלא את קולו של הורה משדל.

 

הוא עוצר לפני בניין הדירות שלה.  "תודה," היא

אומרת ופותחת את דלת המכונית.

 

"את לא מזמינה אותי להיכנס?"

 

"אני חושבת שהשותפה שלי בדירה."

 

"נוכל להיפגש הערב?"

 

"יש לי חזרה הערב."

 

"אז מתי אוכל לראות אותך שוב?"

 

היא לא עונה.  "תודה," היא אומרת שוב,  ומחליקה

החוצה.

 

 

ביום רביעי היא בכיתה,  במקומה הרגיל.  הם עדיין

עם וורדסוורת,  בספר השישי של "הפרליוד",  המשורר

בהרי האלפים.

 

"מראש צוק שומם," הוא קורא בקול

 

לראשונה ראינו מעורטלת

את פסגתו של המוֹן בְלאן,  ואז

נצבט לבנו,  כי תמונה קפואה

השתררה על מחשבה רוטטת,

שלא תשוב עוד לעולם.

 

"ובכן,  מתברר שההר הלבן המלכותי,  מון בלאן,

הוא אכזבה.  מדוע?

 

"השמים התבהרו,  אומר וורדסוורת,  פסגת ההר

נגלתה לעין,  מעורטלת,  ולבנו נצבט למראיה.  תגובה

מוזרה מצד המטייל בהרי האלפים.  מדוע נצבט בו

לבו? מפני שתמונה קפואה,  כך הוא אומר,  סתם תמונה

על רשתית העין,  השתררה על מה שהיה עד כה

מחשבה חיה,  רוטטת.  מה היתה המחשבה הרוטטת

הזאת?"

 

דממה.  האוויר עצמו תלוי בחלל החדר רפוי כסדין.

אדם מתבונן בהר: למה זה צריך להיות מסובך כל-כך,

הם מבקשים להתלונן.  איזו תשובה הוא יכול להשיב

להם? מה הדבר שאמר למלני בערב הראשון ההוא?

שבלא הבזק של התגלות אין כלום.  איפה הבזק

ההתגלות בחדר הזה?

 

הוא מעיף בה מבט מהיר.  ראשה שחוח,  היא שקועה

בטקסט,  על-כל-פנים שקועה למראית עין.

 

"אותו פועל,  'להשתרר',  שב ומופיע כעבור כמה

שורות.  ההשתררות,  ההשתלטות,  היא אחד הנושאים

היותר עמוקים ברצף הקטעים המוקדשים להרי

האַלְפִים.  הארכיטיפים הגדולים של הרוח,  האידאות

הטהורות,  נדחקים הצדה ומפנים את מקומם לרישומי-

חושים גרידא.

 

"אבל איננו יכולים לחיות את חיי היום-יום שלנו

בממלכה של אידאות טהורות,  מוגנים מפני ההתנסות

החושית.  השאלה היא לא איך נשמור את הדמיון

בטהרתו,  נגונן עליו מפני המציאות.  השאלה היא אם

יוכלו השניים להתקיים יחד זה לצד זה?

 

"הביטו בשורה 599.  וורדסוורת כותב על מגבלותיה

של התפיסה החושית,  נושא שכבר נגענו בו קודם לכן.

כשאברי החישה ממצים את יכולתם אורם מתחיל

לדעוך. אבל ברגע הדעיכה האור הזה מזנק אל-על

בפעם האחרונה,  כמו שלהבת של נר,  ומאיר לנו בחטף

את הסמוי מן העין. זו פסקה קשה; אולי היא אפילו

סותרת את החוויה אל מול המון בלאן.  אבל נראה

שוורדסוורת מחפש כאן את האיזון: לא האידאה

הטהורה,  האפופה עננים,  ולא התמונה החזותית

הטבועה ברשתית,  שמשתלטת ומאכזבת אותנו

בבהירות-החולין שלה,  אלא תמונת החושים,  חולפת

ורגעית ככל האפשר,  בתור אמצעי לעורר את האידאה

הקבורה עמוק יותר באדמת הזיכרון."

 

הוא משתתק.  אטימות וריקנות.  הוא התקדם מהר

מדי,  רחוק מדי,  איך יקרב אותם אליו? איך יקרב

אותה?

 

"זה כמו להיות מאוהב," הוא אומר,  "אילו הייתם

עיוורים קרוב לוודאי שלא הייתם מתאהבים בכלל.

אבל מי רוצה באמת לראות את האהובה באור הצלול

הקר של מנגנון הראייה? לטובתכם אולי כדאי לכם

להביט בה מבעד לצעיף,  כדי לשמור אותה בצורתה

הארכיטיפית,  הדומה לאֵלָה."

 

קשה לומר שזה וורדסוורת,  אבל זה מעורר אותם

לפחות.  "ארכיטיפים?" הם אומרים בלבם.  "אֵלות? על

מה הוא מדבר? מה הוא יודע על אהבה,  הזקן הזה?"

 

תמונה מן הזיכרון מציפה אותו: הרגע ההוא על

הרצפה,  כשהפשיל בכוח את הסוודר שלה וחשף את

שדיה הקטנים הנאים,  המושלמים.  עכשיו היא מגביהה

את ראשה בפעם הראשונה; עיניה פוגשות את עיניו

ובהבזק אחד רואות הכול.  היא שבה ומשפילה את

מבטה במבוכה.

 

"וורדסוורת כותב על הרי האלפים," הוא אומר.

"לנו אין אלפים בארץ הזאת,  אבל ישנם הרי

דְראקֶנסבֶרג,  והר השולחן הקטן יותר,  ועליהם אנחנו

מטפסים בעקבות המשוררים,  מייחלים לאחד מאותם

רגעי התגלות,  הרגעים הוורדסוורדיים שכולנו שמענו

עליהם," עכשיו הוא מדבר בעלמא,  מחפה על

רגשותיו.  "אבל רגעים שכאלה לא יבואו אלא אם נפנה

את מבטנו חלקית פנימה,  אל הארכיטיפים הגדולים

של הדמיון שאנחנו נושאים בקרבנו."

 

מספיק ודי! צליל קולו שלו כבר היה לו לזרא,  וצר

לו גם עליה,  שהיא נאלצת להקשיב לרמזים

האינטימיים החשאיים הללו.  הוא מסיים את השיעור

ואחר-כך מתמהמה,  מקווה להחליף עמה מילה.  אבל

היא חומקת ונעלמת בתוך ההמון.

 

לפני שבוע לא היתה אלא עוד פנים יפות בכיתה.

עכשיו הריהי נוכחות בחייו,  נוכחות נושמת.

אמצע עמוד 31