המאזין הלילי - ארמיסטד מופין - 2004

המאזין הלילי

אַרמיסטֶד מוֹפּין, מיכל אלפון (תרגום מאנגלית)

THE NIGHT LISTENER, Armistead Maupin

 

1  לקשט את הפיל

 

אני יודע איך זה נשמע כשאני קורא לו בני. יש

בזה משהו מעושה קצת,  מתיימר קצת,  קשה להתייחס לזה

ברצינות.  שמתי לב להבעות הפנים של האנשים,  לחיוכים

הקלושים,  הסלחניים,  הנעלמים כהרף עין.  לא קשה לראות

איך הם מתייגים אותי; גבר שלא מימש את עצמו,  קרוב

לחמישים מהצד הלא-נכון,  נאחז בהזדמנות האחרונה

לאבהות,  עם ילד של מישהו אחר.

 

לא נכון.  האמת היא שאף פעם לא רציתי ילד.  אף פעם

לא חשבתי שייעודי כגבר נגזל ממני בגלל איזו גחמה של

הטבע.  פיט ואני היינו תאונה,  פשוט כך,  התנגשות של

שתי נפשות אחיות בלי כל קשר לדחפי הורות,  חבויים או

אחרים.  את זה אני יכול לומר לכם בוודאות.

 

"בני" אינה המילה הנכונה,  כמובן.

 

אבל זו המילה היחידה שגדולה דיה לתאר את מה

שקרה.

 

 

אני בדאי מקצועי,  ראו הוזהרתם: שנים בזזתי את חיי כדי

לדלות מהם את הבדיון.  כעקעק אני שומר את כל הנוצץ

ומשליך את השאר; אין לי חפץ במה שאינו משרת את

הגיאומטריה של הסיפור.  לכן,  במה שנוגע לעובדות

אי-אפשר ממש לסמוך עלי.  תשאלו את גֶ'ס קַרמוֹדי,  שחי

אתי עשר שנים והכיר את הבעיה מכלי ראשון.  היה לו

אפילו שם לַדבר: תסמונת הפיל המקושט,  על-פי סיפור

שסיפרתי לו פעם על חבר ותיק מימי הלימודים.

 

חברי,  ששמו בוֹיד,  התגייס ל"חיל-השלום" בשלהי

שנות השישים.  הוא נשלח אל כפר בהודו והתאהב שם

בנערה בת המקום ולבסוף הציע לה נישואים.  אבל הוריו

כחולי-הדם של בויד,  בביתם שבקרוליינה הדרומית,

התחלחלו כל-כך מן המחשבה שיהיו להם נכדים שחומים,

שסירבו להשתתף בטקס הכלולות בניו-דלהי.

 

בויד שלח להם אפוא תמונות.  הכלה,  כך התברר,  היתה

אריסטוקרטית,  בת לקַסטה המיוחסת מכולן,  ובלי ספק

אצילית יותר מכל בני משפחתו של בויד.  הזוג נישא בפאר

מלכים,  על גבם של צמד פילים מקושטים באבנים טובות.

הוריו של בויד,  שהיו כלואים בסנוביות של המעמד

הבינוני,  הצליחו להחמיץ אירוע חברתי של פעם בחיים.

 

את הסיפור הזה סיפרתי פעמים רבות כל-כך עד שג'ס

ידע אותו בעל-פה.  וכך,  כשהגיע בויד העירה בענייני

עסקיו והם נפגשו לראשונה,  היה ג'ס בטוח שהוא יודע

בדיוק איך לפתוח בשיחה.  "נו, " אמר בקלילות,  "גבריאל

מספר לי שהתחתנת על פיל."

 

בויד בהה בו,  מבולבל.

 

הרגשתי שפני מאדימים.  "מה,  לא?"

 

"לא," אמר בויד בצחוק נבוך.  "התחתנו בכנסייה

פְּרֶסְבִּיטֶרְיַאנית."

 

ג'ס לא אמר דבר,  אבל נעץ בי מבט זעום-עפעפיים

שאת פירושו למדתי לדעת זה כבר: אסור לסמוך עליך

בעניין העובדות.  להגנתי ייאמר שעיקר הסיפור היה נכון.

בויד אכן נשא לאישה נערה הודית שפגש ב"חיל-השלום",

והתברר שהיא עשירה מאוד.  והוריו של בויד - שבאמת

היו אנשים צרי אופקים מאין כמותם - הצטערו תמיד על

כך שלא היו בחתונה.

 

על הפילים איני יודע מה לומר חוץ מזה שהאמנתי בהם

אמונה שלמה.  אין ספק שמעולם לא הרגשתי שהם שקר,

אולי דווקא מין סימן מקוצר של אמת גדולה יותר ומספקת

פחות.  ברוב הסיפורים יש פערים המשוועים לפילים

מקושטים.  ואני,  אבוי,  יצרי דוחק בי לספק אותם.

 

אני לא רוצה שדברים כאלה יקרו כשאדבר על פיט.

אנסה להציג את העובדות בדיוק כמו שאני זוכר אותן, זו

אחר זו, נטולות קישוטים ככל האפשר.  זאת לפחות אני חב

לו, לבני - לשנינו,  בעצם - ולעלילות המאולתרות של

חיי היומיום.

 

אבל יותר מכל אני רוצה שתאמינו לדברים.

 

זה יהיה קשה גם כך.

 

 

לא הייתי אני עצמי אותו יום אחר-הצהריים כשהופיע

פיט.  ואולי הייתי אני עצמי יותר משהייתי מעולם.  ג'ס

עזב אותי שבועיים קודם לכן,  והידיעה שכך הוא עדיין

היתה כפצע פתוח.  מעודי לא הכרתי את הצער כדבר גופני

כל-כך,  נוכחות ממשית שהכבידה על איברַי כמו משהו

רטוב וצמרי.  לא יכולתי לכתוב,  לא רציתי,  על-כל-פנים

- לא הייתי מוסגל לשאת את ההסתכלות העצמית

המפרכת שתובעת כתיבת סיפור.  הייתי מאכיל את הכלב,

מוציא אותו לטייל,  עובר על הדואר,  מאכיל את עצמי,

מדיח את הכלים, שוכב שעות על הספה מול הטלויזיה.

 

כל דבר נראה לי קשור לכאבי.  כל פרסומת טיפשית

לקפה עשויה היתה להטיל אותי למעמקי התוגה

הצ'כובית.  לא היה לי מפלט מחוסר הביטחון ומהפחד

ומהכעס.  נישואי התפוצצו באוויר,  שרידיהם נפוצים לכל

עבר,  ולא היה בכוחי אלא לחטט בפסולת ולחפש סימן

כלשהו לסיבה אפשרית,  קופסה שחורה מלשינה.

 

הדברים שידעתי בוודאות נהפכו למין פזמון חוזר

שדקלמתי באוזני חברים בטלפון: ג'ס שכר דירה בבּוּאֶנה

ויסטה פארק. הוא רוצה מרחב,  אמר,  מקום שבו יוכל

להיות לבד.  עשר שנים ציפה למותו ועכשיו הוא מתכוון

לחשוב איך לחיות. (עכשיו זה מותר,  התברר לו,  אין עוד

צורך לקרוא לזה הכחשה.) הוא יעשה מדיטציה ויקרא

ויתמקד בעצמו,  לשם שינוי.  הוא לא יודע בדיוק מתי

יחזור,  ואם יחזור,  ואם ארצה בו בכלל כשזה ייגמר.  אני לא

צריך לקחת את זה באופן אישי,  אמר,  אין לזה כל קשר

אלי.

 

ואז,  אחרי שמילא וגדש את תרמיליו במעכבי פירוק

חלבונים,  הדביק נשיקה חגיגית על שפתי ועלה על

האופנוע האדום ששישה חודשים קודם לכן למד בכוחות

עצמו לרכוב עליו.  אף פעם לא נתתי אמון בכלי הזה.

עכשיו,  כשהבטתי בו מתרחק ברעם במורד הגבעה,  הבנתי

מדוע: מאז ומתמיד נראה כאילו נועד לרגע הזה.

 

הבדידות שבאה אחר-כך הורידה אותי מהפסים.  או

פחות אל רחובות רובע הקַסטרוֹ פעם אחת ביום,  לחפש

לי צלעות חזיר וקלטות פורנו,  רק כדי להיות בין החיים.

זה היה מוזר,  אחרי עשר שנים של התכרבלות עם ג'ס.  כל

הנערים עגולי הראש עם הזקנקנים וכתובות הקעקע.  כל

הזקנים,  כמוני,  מדשדשים במכנסי הג'ינס המגוהצים

והשפמים הצבועים שלהם,  המומים שהם עדיין כאן,  עדיין

מחפשים אהבה בשוק.

 

והמיתוג הזוחל של כל העסק,  כל סניפי ה"בּוֹדי שוֹפּ"

וה"סַנגלַאס האט",  כמו בכל קניון אמריקאי.  המקום הפך

לדיסנילנד להומואים,  ושמות הדמויות הנצחיות חקוקים

באותיות גדולות על קירות בר הפירות החדש הנוצץ.  לא

יכולתי שלא לבדוק,  כמובן,  וגיליתי את עצמי,  "גבריאל

נוּן" - משמאלה של מכונת החיטה הירוקה - בין

"אוסקר ויילד" ל"מרטינה נַבְרַטילובה".

 

 

אפילו בדיכאוני זה עורר בי ריגוש,  וגם האופן שבו היה

שמי צץ ועולה חרש בעקבותי כשהלכתי ברחוב.  פעם אחת

עצרה אותי מדריכת תיירים של חברה בשם "קרוּז

בקסטרו".  באדיבות לבבית הגישה אותי,  את המוצר

המקומי,  לכתריסר מבקרים מגרמניה והולנד.  הם מחאו כף

בנימוס,  עומדים להם באמצע המדרכה הסואנת,  ואחד מהם

שאל אותי מה שלום ג'ס.  אמרתי שהוא בסדר גמור,

שהקוקטייל החדש עושה פלאים,  שרמות האנרגיה שלו

מעולם לא היו גבוהות יותר,  שיש לו סיכוי של ממש

להישאר בחיים,  תודה לאל.  וכולם כל-כך שמחו לשמוע.

 

הסתלקתי לפני שמישהו יספיק לראות איזה נוכל אני.

או לשים לב לשֵם שעל קלטת הווידיאו שמתחת לזרועי:

"דוקטור ג'קיל עושה ביד".

 

 

ויום אחד אחרי-הצהריים באה אלי מנהלת-החשבונות

שלי,  אנה,  לתת לי המחאות לחתימה.  הסברתי לה את

המצב בטלפון,  כי עד אז טיפל ג'ס בכספים.  היא קיבלה

את זה בשלווה,  אבל חשתי אצלה שמץ של דאגה אמהית.

זה נראה משונה מצד אישה בת עשרים ואחת,  אבל הכרתי

לה טובה.

 

אנה היא שבזכותה התאפשר כל הסיפור עם פיט.  בלי

התערבותה באותו בוקר,  הוא לא היה מצליח בשום אופן

להיקלע אל מסלולי המצטמצם במהירות.  היא ואני

התחפרנו בחדר העבודה - חדר העבודה של ג'ס - למיין

קבלות ולעבור על הדואר כדי למצוא את החשבונות.

יכולתי לעשות את זה בעצמי אבל אנה,  נדמה לי,  השגיחה

בעפעפי האדומים וניסתה לארוח עמי לחברה.  עיניה שלה,

שחורות-מבריקות בתוך פנים בצורת לב,  בחנו אותי

בכובד ראש בכל פעם שחשבה שאני לא מסתכל.  אני זוכר

ששמתי לב לדמיון קל לאוֹליביָה הַאסי ב"אופקים אבודים"

- השוואה מלפני המבול ממש,  לא היה כל טעם לומר

אותה.

 

"זה נראה מעניין," אמרה ודחפה לעברי חבילה. זו

היתה מעטפה מרופדת,  עשרים על עשרים וחמש,  בערך.

 

"אל תהיי כל-כך בטוחה," אמרתי.  "אלה סתם יריעות

הגהה."

 

"צילומים?"

 

"לא,  הגהות של ספר.  איזה עורך רוצה משהו לכריכה

האחורית."

 

"אתה יודע כבר לפי האריזה?"

 

"בחושך," אמרתי,  "ובעיניים עצומות." הצבעתי על

התווית שעל המעטפה.  "זה מהוצאת 'אַרגוּס',  את רואה?"

 

יכולתי לספר לה גם את תוכן המכתב המצורף.  הכותב

ודאי מציין שהוא יודע כמובן כמה יקר זמני וכמה

כתבי-יד אני מקבל מן הסתם בכל שבוע.  אחר-כך הוא

מוסיף וקובע שדי בכמה מילים טובות מפיו של סופר

בשיעור קומה כשלי לסייע לאוטוביוגרפיה הנוקבת הזאת,

לרומן היציאה-מהארון הרגיש הזה,  לספר הבישול של

חולה האיידס המפורסם המדהים הזה,  למצוא את דרכו אל

"קהל שהוא כה ראוי לו".  כלומר,  כמובן,  מתרוממים.

 

אבל שתקתי.  לא רציתי שאנה תראה כמה ארסי יכול

להיות לב שבור.  רציתי שהיא תמשיך להיות בעדי.  רציתי

שכולם יהיו בעדי.  לכן חייכתי אליה חיוך עקום והעפתי

את החבילה אל סל הניירות.

 

"הֵי," אמרה,  במבט מתרעם קצת.  "זה בכלל לא מסקרן

אותך?"

 

"לא."

 

"למה לא?"

 

"כי כרגע אני לא מסוגל לסבול כתיבה מבריקה של

מישהו אחר."

 

היא שקלה את העניין: "אולי זה יהיה מחורבן דווקא."

 

"אז למה לקרוא?"

 

"לא יודעת.  כדי להתעודד?"

 

"זה לא עובד ככה.  אני מזדהה עם החומר המחורבן."

 

"באמת?" ניכר בה שהיא לא מבינה כלום.

 

"קשה להסביר," אמרתי.  "זה קטע של סופרים."

 

"כנראה," מלמלה,  התייאשה ממני ושבה אל עמלה.

 

 

כמעט התפתיתי להאשים בשטויות האלה את המשבר

הנוכחי,  אבל האמת היא שמעולם לא היה לי ביטחון גמור

ביכולתי הספרותית.  והלוא הכתיבה שלי נועדה במקורה

לשידור: עלילות כורסה קטנות וקליטות שהייתי קורא

אחת לשבוע,  חצי שעה,  בתוכנית "נוּן בלילה",  ברדיו

הציבורי הארצי.  דמויותי היו ערב-רב אבל חביב,  אנשים

שנלכדו בבדיחה הגדולה של החיים המודרניים וכדי

לשרוד היה עליהם להפוך את חבריהם למשפחה.  בהדרגה

הפכה הסדרה ללהיט,  לסדרת פולחן; המאזינים היו

מצטופפים בהמוניהם סביב מקלטי הרדיו,  דבר שלא היה

כמוהו מאז ימי סדרות הרדיו של שנות הארבעים. בתור

מסַפר זה נתן לי סיפוק אדיר,  אבל בתור סופר הרגשתי

כשרלטן,  כאילו פרצתי אל היכל הספרות דרך חלון פתוח

במרתף.

 

ולא משנה לי שהספרים שהסיפורים האלה קובצו בהם

נמכרים בהצלחה כל הזמן,  וגם לא ש"בַּארנס אנד נובל"

ו"אמזוֹן.קוֹם" משתמשים כעת בשמי כדי לקדם את

מכירותיהם.  בלבי אני עדיין מתחזה מוכשר,  קוסם המציג

על המדרכה את תעלוליו לעיני הקהל שמחוץ לבית-

האופרה.  סופר אמיתי מככב בכנסים ובמפגשי קיץ ביַאדוֹ

ושמו מופיע ב"ניו-יורק טיימס בּוּק ריוויוּ" בציון "כדאי

לזכור".  סופר אמיתי בשום פנים לא היה מפסיק לכתוב

כשחייו קורסים פתאום.  הוא היה לוכד כל פרט ופרט עד

האחרון שבהם.  הוא היה נועץ את לבו בסיכה על הדף

ובלבד שיוכלו קוראיו להביט בו מקרוב.

 

אבל רוח הלחימה שלי דעכה כשהחלו נישואי להיפרם.

אבד לי מנוע חיוני שלא ידעתי כלל על קיומו.  העלילות

המתפתלות ברוב חן שהיו יקרות ללב מאזיני ניזונו

מאופטימיות בסיסית שנגוזה בן-לילה.  ומרגע שהיא לא

היתה עוד,  קולי כמחבר אבד לי - ממש כך,  פשוטו

כמשמעו: בעיצומה של הקלטה.

 

באותו יום הקלטנו,  כרגיל,  בתחנת הרדיו הציבורי

המקומית, שבאמצעות לווין היתה מעבירה את הסדרה

לשאר המערכת. (כנער מכור לחלל אספתי קטעי עיתונות

על הספוּטניק,  ותמיד נהניתי לדעת שאחד מנכדיו של

הלוויין ההוא מעביר לאומה את סיפורַי.) זה כמה שבועות

שלא הצלחתי לכתוב,  אבל עדיין היה לי מלאי של

חמישה-שישה פרקים שיכלו לתת לי שהות עד שאצליח

לסדר לי את הראש.

 

אבל עשר דקות אחרי שהתחלנו,  כשחזר הטכנאי

והשמיע פסקה בעייתית שהקלטנו,  גיליתי דבר-מה

שערער את ביטחוני.

 

"מה קרה?" שאל,  כשהרגיש במבוכתי.

 

"זה לא נשמע כמוני," אמרתי לו.

 

הוא משך בכתפיו.  "רמות הקול לא השתנו."

 

"לא,  אני מתכוון... אני לא נשמע כמוני."

 

הפעם פער את עיניו והמהם את מנגינת הנושא מתוך

"אזור הדמדומים".

 

"אני רציני,  קֶווין."

 

"אתה רוצה לעשות הפסקה?"

 

"לא,  בוא נחזור על זה מתחילת העמוד."

 

התחלתי שוב,  אבל קולי נשמע מזויף ומנותק עוד יותר.

התחלתי להתבלבל במילים הפשוטות ביותר בסצינה

הביתית הקלילה שניסיתי להציג. (הזוג הדומה ביותר לי

ולג'ס רב על השליטה בשלט-רחוק.) לאחר חצי תריסר

ניסיונות כבר חרגתי כל-כך מהזמן שהוקצה לי,  שחברי

הפאנל של התוכנית הבאה - שלישיית חכמים מעמק

הסיליקון - החלו סובבים בחדר הבקרה במורת רוח

גלויה.  לא חפצתי בעדים להרס העצמי שלי ולכן התנצלתי

לפני הטכנאי,  הסרתי את האוזניות ועזבתי את החדר

לצמיתות.

 

שבוע אחר-כך,  בלי כל הסבר,  התחיל הרדיו הציבורי

להגיש למאזיניו "קטעים נבחרים של נוּן בלילה".

 

ובכן,  ישבתי לי בלי להועיל בזמן שאנה עבדה ולהקה של

מַצנמים מכונפים חלפה במעופה על פני צג המקינטוש של

ג'ס.  זה היה תמיד שומר-המסך החביב עליו ולא היתה

אפוא כל סיבה לחשוב שהוא הניח אותו אחריו כהערת

פרידה.  אף-על-פי-כן לא היה אפשר להתעלם מהאירוניה.

מכשירי החשמל הביתיים העליזים האלה היו כמדומה

תמצית המשפחתיות האבודה שלנו,  הביתיות שאפשר

לסמוך עליה,  שהיתה ואיננה.  חשתי הקלה ברורה כשלחצה

אנה על אחד המקשים וסילקה אותם.

 

"עדכנת את קובצי קְוויקֶן?" שאלה.

 

"לא",  אמרתי,  "אני לא יודע איך נכנסים לזה."

 

היא עפעפה אלי באי-אמון.

 

"אני איש IBM," אמרתי.  "ג'ס טיפל בזה תמיד."

 

 

היא התחילה להקליק על העכבר.  "טוב,  תשמור את כל

הקבלות.  אני אדאג לכל השאר."

 

"מצוין," אמרתי בקול רפה.

 

"למה שלא תלך לנוח קצת?" שאלה.

 

"את מתכוונת שאסתלק מפה?"

 

"כן."

 

הילד הבעייתי הוגלה לחדרו.

 

 

הכלב ואני יצאנו אפוא לטיול.  הרחוב שפנינו אליו -

אותו רחוב שאנחנו פונים אליו תמיד - זכה בתואר שדרה

בראשית המאה,  אם כי אין הוא ראוי לו באמת.  אמנם הוא

מרוצף בלבֵנים אדומות ולאורכו נטועים עצי שזיף אדומי

עלים מרשימים למדי,  אבל כל-כולו גוש בניינים אחד

והוא מסתיים במבוי סתום בשולי יער סַטרוֹ.  בתי-הרעפים

שלאורכו ישנים ולהם מרזבי נחושת נוטפי ירוקת,  אבל

קסמם הבדוק לא פעל באותו יום אחר-הצהריים.

 

הגעתי לחורשה הרבה לפני הוּגוֹ.  לרגלי השתרע ואדי

עטוף ערפל ואקליפטוסים חרקו שם כתרניה של ספינה

תלת-סיפונית.  בהיתי בהם רגע,  אובד בקדרותם

האופראית,  ואז פניתי לאחור וחיפשתי את הכלב.  הוא

פיגר אחרי מטרים רבים,  עיוור ומטושטש מכדי למצוא את

דרכו.  כששרקתי התרוממו אוזניו השמוטות לחצי התורן,

אבל הוא מיהר לפנות בכיוון הלא-נכון.  זקן מסכן,  חשבתי.

מזמן שג'ס הסתלק הוא נראה אובד עצות אף יותר מקודם.

 

"הי,  תפלצת! תסובב את התחת."

 

קולי שוב נשמע לא שלי.  רק באמצע הדרך אליו

תפשתי למה: נשמעתי בדיוק כמו ג'ס.  הטון המחוספס

אבל העממי היה בדיוק הטון שדיבר בו אל הוגו.  ואיש

מלבדו,  האמינו לי,  לא כינה מעולם את הכלב "תפלצת".

לא היה בזה שום דבר פלאי,  זה לא היה אלא תכסיס זול

של הנפש,  ששחזרה את ג'ס בדרך היחידה שהייתי מסוגל

לה.  כמה פתטי,  חשבתי.  וכמה אופייני לי לשמש בובת-

כפפה במופע הפיתום הכושל של עצמי.

 

הערפל היה כבד הרבה יותר בדרך הביתה.  מתוך הרגל

התקרבתי אל הבית מהמדרכה שממול,  שמשם הוא נראה

בַּהקשר שלו: שלוש קומות צרות חצובות במדרון המיוער.

רעפי עץ הארז החדשים עדיין היו חיוורים מדי יחסית

לשוליים הירוקים הכהים,  אבל עוד עונת גשמים אחת או

שתיים וגונם ישתנה לכסף מושחר.  קודם ציפיתי לכך

בקוצר רוח.  רציתי שהמקום ייראה כאחוזה משפחתית,

כאילו גרנו שם מאז ומתמיד.

 

כשנכנסנו לגור בבית,  שלוש שנים קודם לכן,  התמכרנו

לבולמוס של שיפוצים.  גדרות ומרפסות צצו בן-לילה,

והגינה הגיעה למלוא צמיחתה,  גן-עדן מוכן של שושנות

האלפים ובמבוק שחור ועצי שרך אוסטרליים שמידתם

כמידת שמשיות חוף.  שבע שנים כבר חיינו אז עם

תאֵי-הטי הפוחתים והולכים של ג'ס,  ולא היתה לי כל

כוונה לחכות לטבע.

 

ג'ס נהג להתבדח על זה. לפעמים היה קורא לי גברת

וינצֶ'סטֶר,  על שם הזקנה המטורללת מחצי-האי שהאמינה

שאם לא תחדל לשפץ את ביתה,  ירחקו ממנו השדים

והמזיקים.  הוא לא טעה בהרבה.  לוח-הזמנים המטורף

שקבעתי לבית היה הביטוח היחיד שלי נגד הבלתי-נמנע.

ודאי שג'ס יחלה באחד הימים,  אבל לא לפני שהרעפים

יתיישנו והמזרקה החדשה תותקן והוויסטריה תשתרג על

קשת האבן של השער.  זו היתה העסקה: ג'ס יהיה רשאי

להסתלק,  אבל רק לאחר שיושלם החלום,  כשנהיה ספונים

במבצר מעשה ידינו,  מוגנים מפני הסופה המתקרבת.

 

לא עלה על דעתי שיש דרכים אחרות להסתלק.

 

 

אבל נחזור לחבילה:

 

היא המתינה לי עם שובי,  לאחר שעלתה כעוף-החול

מסל הניירות למקום מכובד ובולט על-יד מכשיר הפקס.

אנה כבר הלכה,  לקוח אחר חיכה לה,  אבל חיוכה האירוני

עוד ריחף בחלל החדר.  התיישבתי אל שולחן העבודה

ונטלתי את המעטפה המרופדת,  הפכתי אותה לאט בידי.

היא השרתה משום-מה תחושה של חג-המולד,  ככל

שהדבר נשמע מוזר,  אותו נייר-אריזה חום שמבטיח דברים

מופלאים.  אנה צדקה,  החלטתי; אין טעם לחדול

מהסקרנות.  בייחוד לא עכשיו.

 

משכתי את המדבקה הקטנה ומתוך המעטפה התגלגל

עותק של יריעות הגהה בכריכה כחלחלה.  הספר נקרא

"בית-חרושת למשחת נעליים".  מחברו היה פיטר לוֹמֶקס,

שם לא מוכר לי.  אכן,  על-פי המכתב המצורף של אֵש

פינדלי (עורך מנופח אך חביב מניו-יורק שפגשתי פעמים

אחדות בירידי ספרים) זו באמת היתה עוד אוטוביוגרפיה

אחת.  אלא שייחד אותה פרט מרתק: המחבר,  קורבן של

התעללות מינית ממושכת,  בן שלוש-עשרה.

 

דפדפתי בדפים הכרוכים,  כמו שאני עושה תמיד,  דוגֵם

פִּסקה פה פסקה שם.  לאחר שראיתי די צורכי,  הכנתי לי

קנקן קפה ועליתי אל חדר העבודה שלי שבעליית הגג.

הוגו בא בעקבותי,  מייבב בדאגה,  כאילו האדם היחיד

שנשאר לו עשוי גם הוא להסתלק בכל רגע.  ריפדתי לו קן

על הספה באחת מחולצות הטריקו הלא-מכובסות של ג'ס.

הריח הרגיע אותו מיד ועד מהרה היה שקוע בשינה

למרגלותי,  עד שפתחתי את הספר כבר נחר במרץ.  השעה

היתה שש לפנות ערב,  עדיין לא החשיך.  בפעם הבאה

שעתיד הייתי לשאת את עיני היתה השעה אחרי חצות.

 

 

לא דבר קל הוא להפשיט את סיפורו של פיט עד לשלד

העלילה ממש,  להציג לעיניכם הבוחנות את הזוועה בניכוי

חוכמתו של פיט ואומץ לבו וההומור השובה לב שלו.  אבל

כך עלי לעשות כדי שתוכלו להבין באיזה כוח אחזו בי דפי

ההגהות ולמה היתה שנתי טרופה באותו הלילה,  ובעיקר,

למה בבוקר המחרת ניגשתי ישר לטלפון.

 

פיט נולד ב- 1985.  אביו היה מנהל עבודה במפעל

לייצור גרבונים,  אמו עקרת בית.  בעיני שכניהם במילווקי

לא היו הוריו של פיט יוצאי דופן משום בחינה,  סתם

אנשים ממוצעים שאוכלים בקניון ועורכים קניות במרכול

הזול ומתייצבים בכנסייה עם הילד החמוד שלהם.  הם היו

זוג נחמד למראה,  לכאורה,  בריאים ואמריקאים רגילים

שברגילים - בשום אופן לא היה אפשר לחשוד בהם

במעשי זוועה.

 

בבית שכנה האמת.  בחצר האחורית עמד צריף מבודד-

קול שפיט היה נשלח אליו דרך שגרה מטעמי "משמעת".

אביו החל להכות אותו כשהיה בן שנתיים ולאנוס אותו

כשהיה בן ארבע.  אמו ידעה זאת,  היא אף צילמה והקליטה

את הביצועים בווידיאו וחלקה אותם עם מבוגרים אחרים

שאהבו דברים כאלה.  וכשהיה חסר להם כסף חָלקו גם את

פיט עצמו.  אנשים היו נוסעים דרך שלוש מדינות רק כדי

לשלב ילד בן שמונה במשחקיהם.  פיט זוכר איך היה

מחכה להם במגרשי חניה מרופשים וקפואים של מלונות

"הולידיי אין".  הוא זוכר את צעצועי המבוגרים שלהם ואת

קולות העונג המפחידים שלהם ואת צחנת הפרי המרקיב

של עמילן ניטריט.  ואיך היתה אמו מפצה אותו אחר-כך

על החבלות בדינוזאורים מפלסטיק.

 

זה נפסק כשהיה בן אחת-עשרה.  יומיים אחרי

חג-המולד,  באמצע סופת שלגים,  הוא יצא מהבית ורץ

מרחק של שמונה גושי בניינים עד לספרייה ציבורית,

ותרמיל הגב שלו מלא וגדוש קלטות וידיאו.  משם טלפן

לקו חם לתלונות על התעללות בילדים וחיכה בין המדפים

עד שהגיעה הרופאה.  שמה היה דונה לוֹמֶקס.  היא היתה

במכנסי ג'ינס ובז'קט,  הוא זוכר,  והיו לה עיניים חומות

והיא הקשיבה בשקט כשסיפר לה את סיפורו.  אחר-כך

לקחה אותו אל משרדה ושם הוא קרא חוברת קומיקס של

"מלחמות הכוכבים" בזמן שהיא צפתה בקלטות עם עוד

רופא,  בחדר אחר.  בזה זה נגמר.  את ארוחת הערב אכל

בערב ההוא בביתה של דונה,  ושם גם ישן,  בחדר עם

סדינים נקיים ודלת שאפשר לנעול מבפנים.

 

הוריו של פיט נעצרו ונכלאו.  את בנם לא שבו לראות

עוד,  אלא אם כן מביאים בחשבון את צילומי הווידיאו

שבאמצעותם העיד נגדם.  דונה היתה גרושה ומעולם לא

השתוקקה במיוחד לילדים,  אבל בילד הזה ראתה דבר-מה

מיוחד שנגע ללבה במקום שעד אז לא נגע בו דבר.  כאשר

הציעה שתאמץ את פיט,  הוא הסכים כמעט מיד,  אבל בלי

שמץ של רגש.  החמלה עדיין היתה זרה לו; לא היו לו

תקדימים להסתמך עליהם כדי לתת אמון במישהו,  גם לא

במלאך ארוך הגפיים הזה,  באישה שהבטיחה לו ביטחון

ולא ציפתה לשום תמורה.

 

 

פיט נהיה אפוא בן משפחת לוֹמֶקס,  אבל רק על הנייר.

שבועות תמימים נעל את עצמו בחדרו ולא יצא אלא

לארוחות,  ואפילו אז היה סוקר את אמו החדשה מעברו

האחר של השולחן כמו יצור פרא מסוכן.  דונה לא לחצה;

היא הניחה לו לצאת מהסבך בעצמו וכשיבוא זמנו.

וכשיצא סוף-סוף,  היא חיכתה לו שם,  כוודאות שאין

אוהבת ממנה,  וערסלה אותו,  מתייפח,  בזרועותיה.

 

כאן צריך היה הסיפור להסתיים,  אבל הוא לא הסתיים.

לאחר שגופו של פיט החלים לבסוף,  לאחר שלמד לצחוק

עם דונה,  לאחר שהחל לכתוב את היומן שעתיד היה

להפוך לספרו,  התפתח אצלו שיעול טורדני.  דונה נאלצה

לספר לו את מה שהיא עצמה כבר ידעה: בבדיקת איידס

שנעשתה לו היה הממצא חיובי.

 

בבית-החולים טיפלו בדלקת הריאות של פיט וניקזו את

ריאותיו בצינורות.  ברגע שיכול היה להתיישב,  ביקש

מדונה להביא לו את היומן.  היא עשתה יותר מכך: היא

הביאה לו מחשב נייד.  זה היה לו לאובססיה,  ואחר-כך

לגאולה. הוא היה כותב בו שעות על גבי שעות,  מנותק

לחלוטין מכל הסובב אותו,  שיכור מהתגלית שהמילים

יכולות להכיל את סבלו.

 

ולפעמים,  כשהמחלקה היתה שרויה בחשכה,  היה מאזין

לרדיו.  מעל למיטתו היתה טלוויזיה אבל הוא לא הדליק

אותה אף פעם.  הוא ראה את עינוייו שלו על מרקע כזה

והעובדתיות חסרת החמלה של המכשיר לא היתה בעיניו

מפלט.  אבל הרדיו הניח למחשבותיו לנדוד למקום סתרים

שבו שום קלסתר פנים לא הזכיר לו פנים אחרים.  התוכנית

האהובה עליו היתה של איש שסיפר סיפורים בשעת לילה

מאוחרת,  סיפורים על אנשים שנלכדו בבדיחה הגדולה של

החיים המודרניים וכדי לשרוד היה עליהם להפוך את

חבריהם למשפחה.  קולו של האיש היה נמוך ומרגיע,  קול

של אב מבין.

 

ולעתים קרובות,  אף-על-פי שפיט ידע שזה לא נכון,

היה נדמה שהקול מדבר אל פיט לבדו.

 

 

2 משפחת נוּן

 

"כן" אמר אֵש פינדלֵי בטלפון בבוקר המחרת.

"חשבתי שאולי אשמע ממך."

 

קולו של העורך היה בדיוק כפי שזכרתי אותו: האנפוף

החמצמץ של יאנקי מבטן ומלידה.  לא התקשיתי להשלים

החסר: חולצת הכותנה הארוגה הוורודה,  המרופטת,

עניבת הפרפר העקומה והגבות הסבוכות,  כל הדמות

טרחנית שכמו הגיחה בשלמותה מסיפור של ג'וֹן צִ'יבֶר.

 

"הילד הזה מדהים," אמרתי.

 

"נכון?"

 

"אשמח לכתוב לו משהו לכריכה האחורית."

 

"נפלא." הוא שתק שתיקה הרת משמעות לפני

שהמשיך.  "אני מבין שהגעת עד הסוף."

 

"גמרתי את הספר,  כן."

 

"אז אתה יודע איזה מעריץ יש לך."

 

"כן," אמרתי בקול מדוד.  "זה נגע ללבי."

 

"פיט ביקש במיוחד לשלוח לך את ההגהות.  הוא לא

החמיץ אף תוכנית שלך."

 

נאבקתי בדחף להתענג על דברי החנופה.  רציתי

שפינדלֵי יֵדע שאני מתעניין בנער בזכות כישרונו.  "הוא

בסדר?" שאלתי.  "מבחינה בריאותית?"

 

"לעת עתה.  הוא ברנשון קשוח.  טיפוס של שורד במלוא

מובן המילה."

 

אמרתי לו שזה מה שאהבתי כל-כך בספר: פיט לא

נכנע אף פעם לרחמים עצמיים,  גם לא ברגעיו הקשים

ביותר.  ולפעמים הוא כותב על זה בצורה מצחיקה כל-כך,

מציג את רגעי הסבל הכי מזוויעים בענייניות ישירה

כל-כך. מי היה מאמין שאפשר ליצור סוף טוב מנער

העומד מול המוות ומגלה באיחור אהבה?

 

"איך דבר כזה הגיע אליך?" שאלתי.

 

העורך הרשה לעצמו גיחוך על חשבונו.  "לגמרי

במקרה.  יועץ האיידס שלו מכיר את אחת המזכירות

במחלקת השיווק שלנו.  זה פשוט הגיע אל שולחני."

 

"זה הצריך הרבה עריכה?"

 

עוד גיחוך. "לא נעים לי לגלות לך.  זה היה אחד

מכתבי-היד הנקיים ביותר שטיפלתי בהם השנה."

 

"אלוהים."

 

"הייתי צריך לרסן אותו פה ושם.  הוא משתמש במליצה

במקום שהיתה מספיקה סתם מילה רגילה.  אבל זה מה

שילדים עושים,  לא?"

 

"אני המום כולי," אמרתי. "בעצם..." גיליתי שאני

מהסס,  מסיבות שלא הצלחתי לעמוד על טיבן. צניעות?

מבוכה? אולי איזה פחד עתיק,  מושרש,  מפני דחייה?

 

"מה?" עודד אותי העורך.

 

"פשוט,  שאלתי את עצמי אם מתקבל על הדעת שאומר

לו את זה בעצמי."

 

"אתה מתכוון שתטלפן אליו?"

 

"כן."

 

"אני מתאר לי שהוא יהיה מאושר עד הגג.  בלי ספק.  תן

לי רק לבדוק קודם עם דונה.  אני בטוח שזה יהיה בסדר,

בהתחשב... אתה יודע,  ביחס שלו אליך."

 

"אם זה זמן לא טוב או משהו כזה..."

 

"לא,  הם ישמחו מאוד.  אצלצל אליך בעוד יום-יומיים."

 

"מצוין."

 

"הוא ילד טוב.  וגם היא תמצא חן בעיניך."

 

אמרתי שזה ברור לי מראש.

 

"איך מתקדמת הכתיבה שלך?"

 

השאלה נשאלה מתוך נימוס ולא מתוך עניין.  טעמו

הספרותי של פינדליי נטה לאַפּדייק וללֶסינג,  ל"ניו-יורקר"

(הישן) ול"פריז רֶוויוּ".  הרומנים בגרוש שלי,  המחממים את

הלב,  עניינו אותו כקליפת השום.  השידוך בינינו היה עניין

של תועלת בלבד.  אם היה לי בכלל איזה ערך בעיניו,  הרי

זה מפני שמישהו חכם בדרגים הבכירים החליט לייעד את

ספרו של פיט ל"שוק האיידס".

 

עצם הדבר שסקרנותו של פינדליי לא היתה כנה הקל

עלי להשיב לו בגילוי לב.  ואמנם התוודיתי באוזניו על מה

שעוד לא סיפרתי לעורך שלי: שאני מאוהב פחות ופחות

במעשה הארגון של מילים על הדף.  ושאולי זה מצב של

קבע.

 

"אתה מתכוון לומר שאתה תקוע?"

 

"זה תיאור קצת אופטימי," אמרתי.  "אתה מניח שיש

מה שייתקע."

 

"די,  גבריאל,  באמת!"

 

"זאת האמת," אמרתי.  משום-מה נגע ללבי שפנה אלי

בשמי.  בפיו זה נשמע מעשה אינטימי כל-כך.

 

"אתה פשוט זקוק להפסקה," לא ויתר.

 

אמרתי לו שאני בהפסקה כבר ארבעה חודשים כמעט.

 

"אז צא לחופשה,  סע לאורך החוף עם... ג'יימי, נכון?"

 

"ג'ס."

 

"כן.  פשוט צאו שניכם ותדהרו לכם אל המרחבים

הכחולים.  ואל תחשוב בכלל על כתיבה.  נדמה לי

שתתפלא לגלות באיזו מהירות הדחף יחזור."

 

"אולי כך נעשה," אמרתי.

 

"הוא בסדר,  דרך אגב?"

 

"בסדר גמור," אמרתי לו.  "הוא מרגיש טוב כפי שלא

הרגיש כבר שנים.  הוא צריך להמשיך להקפיד,  כמובן,  כי

אף פעם אי-אפשר להיות בטוח... אבל... הוא בסדר

גמור..."

 

בזמן שהמשכתי לטרטר ככה שוטט מבטי על פני נופה

של העיר.  מקום מגוריו החדש של ג'ס היה קוביית סוכר

שעמדה על הצלע הצר שלה על רקע הירוק הבראשיתי של

פארק בּוּאֶנה ויסטה.  בדיוק במסגרת החלון,  ראו אותו

מהמיטה - המיטה שלנו - והוא היה הדבר הראשון

שהייתי רואה בבוקר,  הדבר האחרון שהייתי הוגה בו

בלילה.  איזו המצאה מחוכמת של מלודרמה,  חשבתי,  אני

עצמי הייתי יכול להמציא אותה.

 

"אני כל-כך שמח," אמר אש פינדליי.

 

איבדתי את חוט השיחה.  "סליחה, אש... באיזה עניין?"

 

"שג'יימי מרגיש טוב.  אני מתכוון ג'ס.  למה לעזאזל אני

מתעקש לקרוא לו ג'יימי?"

 

אמרתי לו שג'יימי הוא שמה של אחת הדמויות

בסיפורַי.

 

"אה."

 

"הוא לא באמת ג'ס אחד לאחד.  אבל בהחלט יש

דמיון."

 

בלשון המעטה.  כשג'ס ואני נפגשנו,  נפגשו גם ג'יימי

וּוִיל,  זוג ההומואים המאושר מ"נון בלילה".  וכשהתגלה

הנגיף אצל ג'ס,  הוא התגלה גם אצל ג'יימי - שהחזיק את

האֵי-זי-טי שלו באותה קופסת תרופות מצפצפת.

אף-על-פי שג'יימי הוא חרש נחושת ובמראהו הוא היפוכו

הגמור של ג'ס,  אנשים נוטים לבלבל בין השניים.  אפילו

אש פינדליי,  שלא היה בדיוק חסיד של כתיבתי,  עשה את

הקפיצה הגסה מעובדה לבדיון.

 

"זאת טעות טבעית," אמרתי לו.

 

 

שאז פצח בנאום על טבעו של הבדיון.  מעט מאוד ממנו

זכור לי מלבד הסיום המעורר שבו קרא לי לדבוק בעוז

ברגע הנוכחי,  שכן ממנו תזרום כתיבתי.

 

"והיא תזרום,  גבריאל.  אני מבטיח לך."

 

בטח,  אמרתי בלבי,  והבטתי שוב מבעד לחלון.

 

"ותמסור דרישת שלום חמה לג'ס,  טוב?"

 

באותו יום אחר-הצהריים החמיר הדיכאון שלי ולכן לקחתי

את הוגו לפארק גוֹלדֶן גֵייט,  ונקלעתי שם לפסטיבל הארי

קרישנה על המדשאה שמאחורי מגרשי הטניס.  החוגגים

היו ברובם בני נוער,  חוורוורים ומחוצ'קנים בגלימותיהם

הצהובות,  אבל אני התקנאתי באושרם המטופש.  ישבתי

ישיבה מזרחית על הדשא וצפיתי בהם שעה קלה.  הרגשתי

כמו מתחזה.  רציתי להיות אחד מהם,  להיעלם במערבולת

הצבע הצעקני ולשרוף את יגוני עד כלות בחום השמש,

אבל ידעתי על עצמי הרבה יותר מדי.

 

כשחזרתי הביתה,  אנה היתה בחדר העבודה.  "הייתי

צריכה לבדוק כמה דברים," אמרה ונשאה את מבטה

מהמחשב כמו פורץ שנתפס עם שק מלא כלי כסף.

 

"תבדקי כאוות נפשך," אמרתי לה.  "את תמיד יכולה

לבוא בלי להודיע." התביישתי משום-מה להודות באמת

כולה: אני שמח למצוא בבית מישהו אחר,  מישהו ששומר

שחיי המקרטעים לא יסטו ממסלולם,  כמו שעשה ג'ס

תמיד.

 

"אביך התקשר,  דרך אגב."

 

לכך לא ציפיתי כלל.  "באמת? מתי?"

 

"לא מזמן."

 

"הרמת את הטלפון?"

 

היא גיחכה.  "לא היתה ברֵרה.  הוא כל הזמן אמר: 'אתה

שם? אתה שם? תרים את השפופרת,  לעזאזל,  אני יודע

שאתה שם!' "

 

"זה האיש," אמרתי.

 

"זקנצ'יק נחמד."

 

אמרתי לה שאנשים זרים תמיד מחבבים אותו.

 

"למה לא?" שאלה.

 

"אם הוא היה מכיר אותך," אמרתי,  "הוא היה קורא לך

המלוכסנת החמודה מאחורי גבך."

 

היא חייכה וחזרה להביט אל המחשב. "אני באמת

מלוכסנת חמודה."

 

לא התעקשתי.  אבי מפעיל את קסמיו בשיטת הפגע-

וברח ורוב האנשים פשוט לא קולטים את העניין.  צריך

להכיר אותו חמישים שנה כדי להבין כמה מעט הוא באמת

נותן.  "אז למה הוא התקשר?"

 

"הוא ראה אותך ב'גֶ'פֶּרדי'."

 

לרגע תהיתי אם גם אבא התחיל סוף-סוף לראות דברים

מדמיונו כמו שקרה לסבתי בשנות השישים.  דוֹדי היתה

רואה את כל בני המשפחה בטלוויזיה.  זה היה בעיקר

בגללי,  כי עבדתי אז ככתב של תחנת טלוויזיה בצ'רלסטון

ולפעמים ראו לרגע את הצדודית של ראשי בראיונות

שבהם עמדתי ליד המצלמה.  כשאמרו לדוֹדי שאם תשים

לב אולי תראה אותי,  מיד שִכללה את הרעיון.  בחדרה

הזעיר שבבית-החולים השיקומי "האלונים החיים" ראתה

את אחותי ג'וזי ב"סֵמַנתה",  את אחיה גאס ב"סניגורים",

את אמי ב"מטבח הכפרי של קוֹני".

 

פעם אחת סיפרה לי בדמעות שאבא שלי בְּנה -

נהרג בידי "אספסוף של כושים קיצונים".  היא ראתה את

זה בטלוויזיה,  אמרה,  ולא היה אפשר להוציא לה את זה

מהראש.  אפילו לא כשהבאתי את בנה הקדוש המעונה אל

בית-האבות והוא צעק עליה כאדם שנאשם על לא עוול

בכפו: "לעזאזל,  אמא,  אני לא מת! תסתכלי עלי! אני כאן,

לעזאזל!" אבל דוֹדי לא יכלה להפסיק לבכות,  ואבא חטף

שושן פלסטיק מעל שידת הלילה שלה ונשכב על מיטתה.

"בסדר!" שאג,  והעמיד את השושן זקוף על חזהו,  "אני

מת! עכשיו את מרוצה, אמא?" כעבור רגע או שניים

צחקקה דוֹדי כנערה,  היכולת שעדיין נשארה לה להבחין

באבסורד גירשה את השדים.  השפיות אמנם הסתלקה

ממנה אבל היא ידעה לצחוק מהלצה מוצלחת.

 

"ג'פרדי?" אמרתי, ובהיתי במנהלת החשבונות שלי.

"אף פעם לא השתתפתי בג'פרדי."

 

"עכשיו כן," ענתה לי.  "לפני יומיים."

 

"מה זאת אומרת?"

 

"הופעת שם בתור שאלה.  או בעצם תשובה.  כמו שהם

עושים,  כאילו,  אתה יודע: 'העיר הזאת היא מקום

ההתרחשות של סיפוריו של גבּריאל נון בתוכנית "נון

בלילה" אבא שלך ראה את זה.  הוא ואמך החורגת."

 

"בחייך?"

 

אנה הקפיצה את גבותיה.  "שווה,  הה?"

 

נאלצתי להודות שאכן כן.  יכולתי לראות את אבא רובץ

מול השעשועון,  מכנסיו מותרים והוא מכרסם קרקרים

מהקופסה.  תיארתי לעצמי את נאקת התדהמה הקטנה

שפלט כששמע את אלכס טרֶבֶּק אומר את שמי - את

שמו,  בעצם - וראה אותו כתוב על המסך בכחול-לבן

מובלט.  כשקיבלתי את פרס פּיבּוֹדי בקושי הניד עפעף,

אבל ג'פרדי זה משהו אחר.  ג'פרדי שחתה בחופשיות בזרם

המרכזי של אבא,  על-יד "פּאטוֹן" ורוֹי בּלאוּנט ג'וּניוֹר

ו"צלילי המוסיקה".

 

"חוץ מזה," אמרה אנה כבדרך אגב, "הוא מגיע לעיר."

 

"זה מה שהוא אמר?"

 

היא הנהנה.  "הם יעברו כאן בדרך לטהיטי."

 

"מתי?"

 

"עוד שבועיים,  נדמה לי.  הוא רוצה שתתקשר אליו."

 

"כּוּס-זין-חרא."

 

"הֵי," אמרה אנה והחזירה את עיניה אל המחשב. "אני

רק מעבירה הודעות,  אל תהרוג אותי."

 

האמת היא שרציתי להרוג דווקא את ג'ס.  איך הוא יכול

לא להיות כאן כשזה קורה - אלופי ושותפי לקשר,  הסוף

הטוב שלי,  ההוכחה החיה שלי לכך שגברים מסוגלים

לאהבה עמוקה? אבי יראה סוף-סוף את הבית הזה,  אבל

חלק חיוני יהיה חסר: החלק שטען אותו בלהט ובמשמעות

פוליטית.  וידעתי איך הוא יגיב על הפרידה,  יכולתי

לשמוע אותו כבר עכשיו,  אומר לי שטוב שנפטרתי

מהבן-זונה,  מונה אחת לאחת את מגרעותיו של אדם

שמעולם לא טרח להכיר.  אי-האמון שלו ב"סגנון החיים"

שלי,  שהושתק זמן רב כל-כך,  יוכל לשוב ולפרוח בשם

ההתייצבות לצדי.

 

"אלה לא חדשות טובות," אמרתי לאנה.

 

"בן כמה הוא?" שאלה.  "הוא בטח נורא זקן."

 

נעצתי בה מבט.  "את מתכוונת לומר,  בגלל שאני נורא

זקן?"

 

"אה... כן."

 

"יש בעולם עוד מנהלי חשבונות,  את יודעת."

 

היא לא התרגשה בכלל.  "רק התכוונתי שאני מקווה

שעד שאגיע לגילך אתפטר מהקטע עם ההורים."

 

"בהצלחה," אמרתי.

 

הוריה של אנה,  כזכור לי,  היו שניהם נשים.  באיסט בֵּיי

היה לה אב ביולוגי שניהל רשת חנויות מכולת,  אבל היא

פגשה אותו פעם אחת בלבד,  רק מתוך סקרנות.  אחיה

התאום,  שגם הוא היה ככל הנראה סטרייט גמור כמותה,

עבד בסופי השבוע במרכז לנוער הומו-לסבי,  דו-מיני,

טרנסג'נדרי ומתלבט.  כל זה לא נראה לה יוצא דופן

במיוחד.  היא היתה המצאה חדשה,  חופשייה ובלי סיבוכים.

בניגוד לי,  היא לא חשה מעולם את סחף הזרמים האפלים

של העבר.

 

 

כשהייתי קטן לא ידעתי כמעט דבר על סבי,  שמת לפני

שנולדתי.  בכל משפחה אחרת אולי לא היה בזה שום דבר

מוזר,  אבל משפחתנו היתה מכורה לסלסולי יוחסין.  אבי

נהג למסור לנו עדכון יומי על אבות-אבותינו.  ידענו

שאחד מבני משפחת נון מת מדיזנטריה בפוֹרט מוֹלטרי,

שאחר היה מושל ורווק מטורזן,  שסבתא פּריוֹלוֹ אולצה

לשכן יאנקים בזמן מסע שֶרמן (הגנרל ויליאם שרמן הוביל

ב"מסע אל הים" שישים אלף מחיילי מדינות הצפון, במצעד

הרס שעבר מאטלנטה הכבושה והשרופה עד לסוואנה,

פעולה שביתרה את שטחן של מדינות הדרום וקירבה את

ניצחון הצפון במלחמת האזרחים האמריקאית).  על כמה

מהדמויות הללו, אני נשבע,  היינו יודעים להצביע במסדר

זיהוי,  אבל לא על אביו של אבי.  למיטב זיכרוני,  אפילו

תצלום שלו לא ראיתי מעולם.  הוא היה רק כתם אפרפר,

הפשטה בלי סיפור.

 

כך היה עד שכשהייתי בן שתים-עשרה תפס אותי חברי

ג'ים יוּגר,  בטיול של בית-הספר,  וסיפר לי מה שהיה ידוע

לשאר בני צ'רלסטון זה עשרות שנים: גבּריאל נון המקורי

פוצץ לעצמו את הראש ברובה ציד.  היו כמה גרסאות,  אמר

ג'ים.  על-פי אחת מהן עשה סבי את המעשה בחדרו של

אבי.  אבא,  שעוד היה אז כמעט נער,  חזר הביתה מטיול

מחנאות אל האי קיאווה ומצא משרתת שחורה זקנה -

דָה,  קראו לה - מנגבת דם קרוש מהטפטים.

 

על-פי גרסה אחרת התרחשה ההתאבדות בגן,  אחרי

ארוחת הערב,  כשהילדים שיחקו בחוץ,  וכל רחוב מיטינג

שמע את קול הנפץ.  דודתו של ג'ים,  דודה קְלֶר,  יצאה אז

לצוד גחליליות והיא זוכרת את יללת הקינה הנוראה של

דה.  בין שהגרסה האחת היתה נכונה ובין שהאחרת,  ובין

ששתיהן לא היו נכונות - אבי,  ככל הידוע,  דיבר על

המאורע הזה רק פעם אחת בחייו: עם אמי,  בקיצור נמרץ,

ערב כלולותיהם שנחוגו בעונת הפסחא בכנסיית מיכאל

הקדוש.

 

כששאלתי את אמי מדוע התאבד סבא נון,  השיבה לי

שהוא הפסיד כסף בשפל הכלכלי.  "חוץ מזה," הוסיפה ולא

פירשה,  "היו שם יותר מדי נשים."

סוף עמוד 31