וולפי ואופי השטרודלים - צבי יגנדורף - 1988

ווּלפי ואופֵי השטרודלים

צבי יֶגֶנדורף, יוסי מילוא (תרגום)

Wolfy and the Strudelbakers,  Zvi Jagendorf

 

 

המסע של קלמן

הוא היה איש מת,  שנסע בחשמלית ברחובות

וינה במוצאי שבת בשנת 1937 וכל כיסיו ריקים.  לבוש

היה חליפה כהה מיושנת וחולצה לבנה מכופתרת בלי

עניבה.  ממחטה היתה תחובה לו בשרוול המקטורן סמוך

לפרק כף היד.  על ראשו נחה מגבעת שחורה רחבת

שוליים,  וזקן לבן מטופח כיסה את צווארו וחזהו כמפית.

נעליו השחורות הבהיקו וגרביים לבנים הציצו מן הרווח

שבין הנעליים למכנסיים.  עורו היה לבן,  כמעט שקוף,

גופו שברירי ודק,  דק כל-כך עד שתפס פחות ממחצית

המושב בקדמת החשמלית על-יד החלון.  מאחור דומה

היה לבובת קרטון צבועה,  נוקשה וזקופה,  יושבת בלי נוע

ברכב הנוסע ומשורטטת בקווים חדים,  בשני צבעים,  על

רקע ההשתקפויות,  הבוהק והאורות המשתנים של

המראות החולפים.  בכיסיו לא היה דבר.  לא כסף,  לא

ארנק ולא מפתחות.  לא היה לו עט ולא עיפרון ואף לא

פיסת נייר ועליה רשימת קניות או דברים שעליו לעשות.

בשום כיס מכיסיו לא נמצא מכתב בשום שפה ולא

מעטפה ועליה כתובת,  ואף לא מהדק נייר ולא ממתק או

בדל סיגריה.  הוא לא נשא עליו רשיונות ולא תעודת זהות

ולא עדות כלשהי על מקום מגוריו על פני כדור-הארץ.

בידו הימנית אחז בכרטיס שקנה במטבעות בסכום מדויק,

וזה כל מה שהיה לו,  חוץ מטבעת נישואים דקה,  עשויה

זהב,  על האצבע האמצעית של אותה היד.

 

הוא מת ואיש לא ידע זאת עד שהגיעה החשמלית אל

תחנתה האחרונה וכל נוסעיה החיים ירדו ממנה.

החשמלית נעצרה ואורותיה כבו,  והוא עדיין יושב במקומו

בקדמת הרכב,  מבקר הכרטיסים קרא לעברו אבל לא

נענה,  ולכן ניגש לבדוק אם האיש ישן.  עיניו היו פקוחות,

אבל הוא לא שמע את דברי המבקר ולא חש ביד הטופחת

על כתפו,  אלא נטה על צדו כקנה ברוח,  קנה דק ושחור,

מוטל על המושב בחשמלית ריקה בקצה מסלול נסיעתה.

 

כשהזעיקו את האמבולנס התברר מיד שהוא מת,  אבל

איש לא הבין למה אין לו שום סימני זיהוי.  ניכר היה

שאין הוא קבצן אלא איש מהוגן,  לבוש היטב,  גופו נקי

וציפורניו עשויות,  יהודי מפולין או ממורביה או ממקום

אחר במזרח.  אנשים שכמותו הם בעלי משפחות,  אפילו

בתי-אב שלמים,  ויש להם מפתחות של בתים.  כמעט

לעולם לא תמצא אותם כך לבדם באמצע העיר בלילה,

נוסעים להם בלי שום דבר,  בלי פרוטה,  רק עם כרטיס

נסיעה.  זה היה מוזר מאוד.

 

קַלמן גוֹלד,  פתק ממוספר מהודק אל הסדין המכסה

אותו,  המתין בחדר המתים המהדהד עד שירגישו בניו

ובנותיו בחסרונו.  מדי שבת אחר-הצהריים,  אם לא היה

מזג-אוויר בלתי נסבל,  היה צועד מדירת בתו אל ביתו של

הרבי מסַדיגורה,  כמרחק שעת הליכה,  כדי לעשות את

ההבדלה עם חברי ילדותו מן המזרח.  הוא היה הולך בתוך

התנועה הסואנת,  הרעש,  הצבעים וההמון של הכרך הגדול

כמין חץ שחור עטור נוצות שטס אל מטרתו.  וינה

התנחשלה סביבו בצורות ססגוניות של בניינים ועלים,

לוחות מודעות וחלונות ראווה,  כרזות ודגלים,  אבל

המבוך העירוני הגדול לא היה לו חידה.  הוא ידע לאן הוא

הולך.

 

מרגע שנכנס אל החדר האפלולי ההוא,  על השולחן

הכבד שבו,  ריח טבק ההרחה והספרים הישנים,  הניח

לווינה להיעלם. אי-אפשר לומר שווינה היתה שנואה

עליו - אדרבה,  הוא אהב את העיר - אבל החדר הזה

היה עריסתו וכאן יכול היה להעמיד פנים שהילוכו של

הזמן מהוגן ומתון והוא מתנהל בעצלתיים וסובב

במעגלים ושומר על היציבות,  ואת מה שטוב הוא משמר

ולא טוחן לאבק דווקא.  מהלכו של היום,  משעת המנחה

אל הערב ואל הלילה,  השרה עליו שלווה והוא לא בחן

את פשרה,  אבל מן הסתם היה בה הד לימי ילדותו ושריד

משעות דומות שעברו עליו בחדר דומה באותו יום

בשבוע,  הרחק במזרח,  לפני יובל שנים.

 

אבל בלילה לא יכול לשוב אל דירת בתו ברגל בתוך

הסופה החשמלית של הכרך,  ואף לא היתה לו סיבה

לעשות זאת,  מפני שהשבת כבר יצאה.  אחד מבניו של

הרב נתן לו את דמי הנסיעה,  תמיד סכום מדויק

במטבעות,  ולאחר שנפרד מן הזקן לשלום יצא מן המזרח

וממחוזות ילדותו ושב אל וינה ואל מותו.

 

קלמן גולד נהיה מֵת נוסע.  היה בכוונתו לחזור אל

ביתו,  אבל מרגע שמת נעשה נוסע טהור,  חף ונקי מכל

יעד. כשפסק לבו לפעום יצא קלמן למסע לשם מסע,  כמו

חלקיק של חומר ביקום,  חלקיק חומר במגבעת ובחליפה

שחורה.  האם יש לחלקיק של חומר רשיון מגורים?

וכתובת? האם יש לו אופי? אלוהים יודע.

 

הריקוּת בכיסיו של קלמן היא שהיתה זהותו,  והיא

מלמדת על מלאוּת אמונתו ועל המוזרות שבקיום

מצוותיה בעיר נוצרית.  היעדר המפתח בכיסו היה טעון

משמעות עמוקה,  אבל לא מבקר הכרטיסים ולא צוות

האמבולנס לא ידעו לפענחה,  כשם שקלמן לא תפש

מעולם את ממשות נוכחותו של גופו של ישו ברקיק לחם

הקודש.

 

 

אמו של ווּלפי הֶלפְגוֹט התרשמה מאוד מן הסיפור על

דודה קלמן,  והיא דשה בפרטיו בלחישה עם אביו של

ווּלפי בלילות,  לאחר שהמשפחה כבר נמלטה לאנגליה

ובילתה את לילותיה במקלטים בימי הבליץ.  דומה היה

שמסעו האצילי השקט של קלמן ברחובותיה של וינה

מעורר בה איזו תקווה בעת ההמתנה להתפוצצויות הבאות

ולשריקותיהם של פקחי ההגנה האזרחית.  גם על וולפי

עשה הסיפור רושם גדול,  ומאחר שלא היה אלא ילד קטן

החל להתבונן בתשומת-לב בזקנים היושבים להם לבדם

באוטובוסים ובחשמליות של לונדון.

 

עכשיו לא נותר עוד איש בווינה.  המשפחה היתה

מפוצלת בין לונדון לתל אביב.  וולפי היה כאן,  בלונדון,

עם אמו ואביו ועם הדוד מֶנדְל,  הדודה רוזה ובן דודו

ברנרד.  וכולם היו מסכנים מפני שהיו פליטים.  היו אפילו

מי שחשבו שהם מרגלים,  אבל לאמיתו של דבר היו

דומים יותר ליתומים.

 

תהיה בכך משום הפרזה לומר שקלמן המת הנוסע רדף

את וולפי הלפגוט הילד,  ואחר-כך את וִיל הַלְפגו האיש.

דברים אחרים העסיקו את דעתו של וולפי,  וּוִיל התאמץ

מאוד לשכוח.  אבל בימי הסתיו,  כשוולפי לא הלך לבית-

הספר מפני שהחגים שלו היו אחרים,  והוא התהלך לו

ברחובות לונדון של חולין המלאים רעש והמון אדם,  עורר

בו הניגוד הנסתר שבין שיטוטי החג שלו ובין כל מה

שסביבו את זכרו של קלמן המתהלך לו ברחובות וינה

בנפנוף זרועות ובכוונה גדולה,  ואחר-כך הוא נוסע

בחזרה,  מת,  בכיסים ריקים וכרטיס.

 

הוא היה הראשון ברוחות הרפאים הרבות של וולפי

וקווי דמותו היו החדים מכולם,  מפני שלא הופיע אלא

בסיפור שסיפרה לו אמו ולא היו לו חיים מחוץ לאותו

מסע מופתי.  וולפי לא ייחס חשיבות רבה למוות עצמו;

מה שהילך עליו קסם היה תמונת החשמלית המוארת

באור בוהק,  החוצה את העיר וראשו של איש מת מצטייר

בחדות בחלונה כצעצוע של פח.

 

יחסיו של וִיל הַלְפגו עם קלמן היו קלים פחות.  הוא

חלם עליו בימי משבר,  חלומות על ניסיונות התערבות

כושלים ועל מסרים קטועים או חסרי פשר.  הנה הוא

עומד בתחנת החשמלית ודופק על החלון כדי להעיר את

קלמן. הוא מבקר הכרטיסים שיודע איפה קלמן אמור

לרדת ומכריז בקול את שם התחנה שוב ושוב,  אבל בלא

הועיל.  בכל פעם שעזב עיר או עבודה או אישה והלך

למקום אחר היה קלמן שב ומופיע בדמות הנוסע הטהור,

הנוסע בעל המטען המעט ביותר שהיה מעולם,  ומתלווה

אל ויל בהזיותיו.  ויל הבין שמחשבותיו על קלמן נפתלות

ועקלקלות מפני שמטענו המעט של קלמן היה הפוך

בתכלית לשלו.  היעדרו של כל מטען היה בעיני ויל תנאי

הכרחי לכל בריחה,  אבל כיסיו הריקים של קלמן היו לו

כעוגנים המרתקים אותו למקומו ומייצבים אותו במושב

החשמלית שלו עד הסוף.

 

ואף-על-פי-כן נזקק ויל לקלמן,  כמוהו כוולפי,  מפני

שהלה היה רוח רפאים נוחה לעיצוב,  דמות מתוך סיפור.

ויל יכול היה להעלותה בדמיונו בלי לשמוע תביעות שלא

מן העולם הזה ובלי לראות את החלל הריק נפער קרוב

מדי אליו.  באמצעות קלמן יכול היה לצייר לו את וינה הן

כעיר מפתה ומצודדת,  מלאה דמויות רמזניות וצללים

מושכי לב,  והן כתוכניתו של אדריכל, מִתווה שחֵץ שחור

נע בתוכו,  נשמע לחוקי טיסתו שלו בלבד.  מאמו למד

לדעת שקלמן היה ניגודו הגמור של הפליט.  הוא אמנם

נמלט מצרה כשבא לווינה מן המזרח,  אבל במסעו

האחרון,  בהליכה ובנסיעה כאחת,  לא היה בו דבר מן

הפליט.  חופשי היה ממסמכים ומניירות גדושי מספרים

ורשיונות ואזהרות.  לא היו לו שום חבילות.  שנים הלך

ונסע באותו נתיב,  ובצאתו ובשובו עבר בין סימני דרך

מוכרים.  ומעל לכל ידע למה יש לו לצפות - החדר

האפל שריח טבק עומד בו, חברתם של הזקנים, החשמלית

המוארת באור בוהק והמקצב החדגוני של נסיעה-

עצירה-נסיעה-עצירה.  עצירה.

 

מוות מופתי,  אמר ויל בלבו,  וגמר אומר לבטל כמה

כרטיסי אשראי ולדלל את פנקסי הכתובות שלו, בתור

צעד ראשון בדרך להיעשות נוסע שכיסיו ריקים.

 

 

"רֶפיג'יז"

כולם היו רֶפיג'יז (שיבוש של refugees, פליטים באנגלית).

חיים היה רֶפיג'י וגם פרידה, אף-על-פי שפרידה היתה

אישה חולה יותר משהיתה רֶפיג'י.  מנדל היה רֶפיג'י

בלי שום ספק. רֶפיג'י עצבני שתמיד ציפה לגרוע מכל,

למשל שישגרו אותו לאוסטרליה באונייה של "זרים

אויבים".  רוזה היתה רֶפיג'י טובה מפני שקראה את

החוברת שחילק "ועד הפליטים של לונדון" וידעה מה

לעשות ומה לא לעשות.

 

לדוגמה,  אסור בהחלט לדבר גרמנית בקול רם ברחוב.

נניח שאת נוסעת באוטובוס וחיים יושב ומעשן בקומה

העליונה; אסור לך לגשת אל המדרגות ולצעוק "Chaim,

wir steigen aus" (חיים, אנחנו יורדים, בגרמנית) כשאתם

מגיעים אל התחנה שלכם. וזאת משתי סיבות: ראשית,

האנגלים לא אוהבים שמות כמו חיים,  זה כואב להם

באוזניים,  ושנית,  הם לא יכולים לסבול שמדברים

גרמנית באמצע הארץ שלהם.  לְמה כבר אפשר לצפות

כשיש מלחמה? רוזה ידעה גם שאפשר

לקבל שמיכות במיסיון הביבליה שברחוב קומֶרשיאל,

אבל צריך להיזהר מפני שהם עושים את זה למען ישו.

אשר לילדים,  ווּלפי ובֶרנרד היו צעירים מכדי לדעת מה

הם.  אבל הם ידעו היטב שנאלצו לצאת בבהלה,  והעלו

אותם לרכבות והרימו והורידו אותם פעמים רבות.  אחר-

כך היתה אונייה ואחר-כך הגיעו למקום חדש,  שם קראו

להוריהם רֶפיג'יז ולפעמים רֶפיג'יז מחורבנים.

 

את הרֶפיג'יז הגברים שמו במחנות כדי שהמשטרה

תוכל להשגיח עליהם ולהחליט אם הם מרגלים גרמנים או

לא.  היו נאצים שהתחזו לרֶפיג'יז,  כולם ידעו זאת,

ווינסטון צ'רצ'יל הורה למצוא אותם.  אבל אפילו השוטר

הטיפש ביותר לא יכול היה לחשוב שמנדל וחיים הם

מרגלים גרמנים.  מכף רגל ועד ראש לא היה בהם שום

דבר חשאי,  והם התקשו כל-כך להסתיר דברים,  עד שחצי

מחבילות המזון שקיבלו מן הנשים שלהם היה נעלם עוד

לפני שהספיקו לאכול פירור.  לחקור את מנדל - זו היתה

מן הסתם משימה מדכדכת לשוטרים,  מפני שחוץ

מבנושאים בסיסיים לא היה מנדל מסוגל לנהל שיחה

בשום שפה.

 

קצין חוקר: (בגרמנית) מר גולד,  האם אהדת אי פעם

את הקומוניסטים או את הנאצים?

 

מנדל: (בשפתו שלו) אתה אוהב לחם שחור אוֹדֶר

(או, בגרמנית) לבן?

 

חיים היה שונה,  הוא היה מסוגל לדבר על כל דבר אבל

באופן מעורפל מאוד,  כאילו הוא מקשיב לאיזו מוסיקה

בתוך ראשו ואינו מתרכז לא במוסיקה ולא בדברים שהוא

אומר לך.  אלא שעכשיו הם נמצאים בעיירת חוף בקֶנט

ושם חוקרים אותם יחד עם עוד כמה אלפי רֶפיג'יז אחרים,

בשעה שנשותיהם וילדיהם יושבים בדירות שכורות

בלונדון ומחכים שמשהו יקרה.

 

לחיים זה לא הפריע.  לפני שעזב את וינה כתב אביו

צוואה לבן זקוניו התמים והיפה.  אחרי כמה עצות

הנוגעות לטיפול בטחורים,  הבטיח לו הזקן שלא יאונה לו

כל רע אם ישמור על כשרות,  יתפלל שלוש פעמים ביום

ויתיידד עם אנשים ישרים.  דברי החוכמה האלה הועילו

לחיים יותר משהועילו לזקן עצמו,  שקפא למוות בדכאו.

למחנה הפליטים בקנט,  לעומת זה,  הם התאימו יפה.  כאן

היה אפשר לשמור על דיאטה צמחונית,  תפילות היו

בשפע,  וחוץ מכמה גנבים ומרגלים היה המקום מלא

אינטלקטואלים ישרים,  שנתנו הרצאות על כל נושא

שבעולם.  חיים זכה שם למנת השכלה הגונה,  ובכלל זה

קורסים על "מלחינים יהודים דגולים",  על "דת והיגיינה"

ועל "הומניזם צמחוני".  מנדל היה מאושר פחות.  לא

היתה לו סבלנות להרצאות ובטוח היה שלעולם לא ימצא

עבודה מחוץ למחנה.  אבל מישהו סיפר לו שאם יחליטו

הבריטים שאין הוא זר אויב יתירו לו להצטרף לחיל

החַפָרים.  זו היתה יחידה של הצבא שעבדו בה פליטים

כמו מנדל בחפירת שוחות ובהעברת שקים ממקום

למקום.  ככה יכלו הפליטים האלה להשיג מזון,  ללמוד

כמה מילים באנגלית וללבוש מדים בריטיים,  ואפילו

לשלוח כסף לנשותיהם.

 

ימי הקיץ האחרונים עברו על מנדל בעצלתיים.  הוא

לא אהב את האוכל הכבד ולא יכול לקרוא את הספרים

שבספרייה,  גם לא את הספרים בגרמנית.  תמונות של

מקומות אקזוטיים,  של בעלי-חיים או ספורטאים -

לאלה השתוקק,  אבל אלה לא היו בנמצא.  היו רק ספרים

ישנים על היסטוריה ודת,  עלונים על הפרלמנט הבריטי

ושיחונים באנגלית.  חיים שיפר את האנגלית הבסיסית

שלו מתוך קריאת עיתונים והשתתפות בשיעורי שיחה

באנגלית.  בזמנו הפנוי התאמן בכתיבת מכתבים למקומות

עבודה: "אדון נכבד יקר,  אני מחפש מקום בעבודה שלך".

מנדל האזין לדיבורים על מקומות עבודה וללימוד

האנגלית הפעלתני שסביבו והרגיש עייף וחסר תועלת.

מעולם לא עבד אלא במחסן העצים של אביו,  שם אהב

לשוטט בין ערמות העצים המנוסרים ולהריח את ריח

השרף הנקי שעלה מהם.  בדמיונו ראה את עצמו במקטורן

מנהלים לבן,  אבל ניסן גולד לא סמך עליו בענייני כספים

ולכן שוטט לו מנדל בחצר וריגל אחר הפועלים,  ואלה

לעגו לו מאחורי גבו וכינו אותו "Der kleine Momo" (מומו הקטן,

בגרמנית). בייאושן כתב לרוזה שהחליט להתנדב לצבא,

אם רק ירשו לו.

 

כשקיבלה רוזה את המכתב נתקפה בהלה.  היא ראתה

את עצמה נטושה,  היא והילד,  וזכרה שאמו של מנדל

התנגדה לנישואיהם מלכתחילה.  נערה ענייה לא יפה,

שאינה יודעת אפילו לקלוף גזר.  נערה שאביה נמצא תמיד

בין התמוטטות עצבים אחת לשנייה,  ואין לה שום

כישורים,  אפילו לתפור אינה יודעת.  מנדל הגן עליה אז

אפילו כנגד אמו שלו,  שקשרה אותו לעד אל סירי

הבישול שלה.  הוא מירר בבכי ואמר שהוא אוהב את רוזה

יותר מכל דבר בעולם,  גם אם הדבר היחיד שהם מיטיבים

לעשות יחד הוא לרקוד.  מנדל היה רקדן נפלא והם רקדו

את כל הריקודים טַנגו,  פוקסטרוט,  קוויקסטֶפ וַלס -

ואפילו ניצחו בתחרויות.  הם היו זוג מוזר; הוא קירח,  חום

וקצר קומה; היא רזה,  חיוורת וציפורית,  אבל יחד

התנועעו בתואם כמו לחם וחמאה.  ועכשיו הוא עומד

להתגייס לצבא ולהיעלם לעולם.

 

רוזה טלפנה אפוא אל ועד הפליטים,  הפקידה את הילד

בידי פרידה ויצאה לרחוב לשאול שוטר איך מגיעים אל

תחנת הרכבת.  שלא כמו בווינה,  שכל השוטרים שם היו

בריונים נאצים,  שוטרי לונדון היו מסבירי פנים וידעו על

צרותיהם הרבות של הרֶפיג'יז.  רוזה השיגה אפוא את

מבוקשה והצליחה לעלות על הרכבת הנכונה בדרך אל

מנדל.

 

היה עליה לצעוד כברת דרך לא קצרה מן התחנה,  אבל

מישהו חס עליה והסיע אותה עד שער המחנה,  שזמן לא

רב לפני כן עוד היה מחנה נופש. במשרד העלוב ישבה

אישה מסוגפת למראה מאחורי מכתבה עמוסת תיקים.

היא לא נראתה כמי שיודעת שפה כלשהי מלבד אנגלית.

 

רוזה היתה נואשת ואמיצה וקפצה היישר למים

העמוקים.

 

"אני מחפשת את בעלי.  השם שלו מקס גולד מווינה."

 

האישה לא האירה לה פנים.  דומה היה שרוזה והצורך

שלה לראות את בעלה אינם נוגעים לה כלל.

 

"אפשר לראות את הניירות שלך בבקשה?" זה כל מה

שאמרה.

 

רוזה פשפשה בתיקה והתאמצה להתרכז,  אפה כמעט

נתחב לתוך תיק העור הלבן.  התיק הזה כבר חולל כמה

פעמים בטלפיים נאציות כשחצו את הגבול במנוסתם

המטורפת מאוסטריה.  כל כמה שהשתדלה לסדר את

המסמכים ואת פיסות הנייר שבתוכו תמיד שררו בו

מהומה ואי-סדר.  רשימות של סכינים,  מזלגות ופמוטות

עשויים כסף שמסרה לאיזו סוכנות כדי שתשלח אותם

אחריה,  מתוך ידיעה שהדבר לא ייעשה; תמונות הוריה

שנשארו מאחור; כרטיסי רכבות ואוניות ששמרה,  שמא

יהיה צורך להוכיח משהו לאיזה שוטר; כתובות רשומות

על צדן האחורי של פיסות קרטון; כמה מטבעות שאחד

מבניו של הרבי מוויז'ניץ בירך עליהם למזל; וכמובן

המסמכים הבריטיים המתירים לרוזה גולד בלוויית ילד

להיכנס לתחומי הממלכה המאוחדת ולעבוד בתור עוזרת

בית באחוזת הקולונל ג'וזאיה וֶג'ווד.

 

"את אוסטרית," אמרה האישה בלי שום סיבה.

 

"נכון," אמרה רוזה מתוך גאווה רגעית מגוחכת.

"מווינה."

 

שום הבעה של זיהוי והכרה לא חלפה על פניה של

האישה.  באותה מידה יכלה לומר שהיא מגרימסבי.

 

רוזה ניסתה לקשור שיחה: "היית בווינה?"

 

"אף פעם."

 

"טוב שם," אמרה רוזה.  "יפה."

 

האישה בדקה ברשימת השמות.

 

"אסור לך להיכנס למחנה אבל אני יכולה לסדר

לבעלך אישור יציאה כדי שיוכל לצאת אתך קצת.  את

מבינה?"

 

הוליכו אותה אל חדר המתנה שריח של חומרי ניקוי

עמד בו וניחוח מתוק של דשא קצור מן המדשאה שבחוץ.

היא התבוננה בכרזות שעל הקירות שקראו לאנשים

לבלות את חופשתם בכל מיני מקומות באנגליה.  הגברים

והנשים שבכרזות האלה נראו ידידותיים ומאירי פנים.  הם

יצאו לטיולים ברגל ושיחקו טניס ושחו.  רוזה הרגישה

שעם אנשים שכאלה תוכל להסתדר,  גם אם בתחילה ידחו

אותה.  כשהיתה בווינה לקחה כמה שיעורי טניס,  ועכשיו

תוכל להתחיל לשחק שוב אם יהיה לה די כסף לקנות

חצאית לבנה קצרה,  חולצה ומחבט.  זו תהיה דרך טובה

ללמוד אנגלית מצוינת בלי ספרים ובאוויר הפתוח.

 

כשנכנס מנדל בדלת,  מוזנח ובלוי כמו סמרטוטר,  נגוזו

כל ההרהורים המשמחים האלה ורוזה פרצה בבכי.  תחילה

חיבק אותה חיבוק מגושם,  כמו חשש שמא תיסדק אם

יאמץ אותה אליו בחוזקה,  אבל אחר-כך קירב אותה אליו

ברוך ומלמל את מילת החיבוב שלו,  "ליוּבּעלע".  ריח של

שמיכות מעופשות עלה ממנו.

 

הם החלו לדבר בגרמנית,  בלחש,  כדי שלא להעליב

איש.  רוזה האשימה את מנדל שהוא רוצה לנטוש אותה

ואת הילד.  איך תוכל להסתדר בעיר גדולה וזרה בלי שום

אדם שיעזור לה חוץ מלשכת הרֶפיג'יז וכמה מיסיונרים.

עליו לחפש עבודה ולהיות אבא לברנרד ובעל לאשתו.

היא מכירה רֶפיג'יז שפותחים עסקים.  זה לא בלתי

אפשרי.  מנדל הקשיב באי-נוחות אבל לא אמר דבר.

הרעיון לעבוד בשביל מישהו שאיננו אביו הטיל עליו

אימה. העבודה היתה לו תמיד מין משחק; ללבוש מקטורן

לבן,  לפקח על הפריקה והטעינה,  לפטפט עם הלקוחות -

בזכות כל אלה עברו עליו השעות בלי ייסורים.  עכשיו

ייאלץ לעשות מה שאיזה איש זר יאמר לו,  בשפה זרה,

ובלי אמא בסביבה שיוכל להתלונן באוזניה כשיפגעו

בכבודו.  בצבא יוכל להתמזג כליל בתוך המון לובשי

החאקי ולעשות את מה שכולם עושים כמו אוטומט.  יש

בכך מידה של נחמה.

 

האישה מן המשרד חזרה אל החדר.

 

"מר ומרת גולד."

 

הם הסתכלו בה וחששו מן הרע ביותר.  מנדל הוכרז זר

אויב ועומדים לשגר אותו לאוסטרליה באונייה רעועה

ודולפת בחברת נוכלים ומרגלים נאצים.

 

"אתם לא חייבים להישאר פה,  אתם יודעים.  אני יכולה

לתת לכם אישור יציאה ואתם יכולים לנסוע באוטובוס

ולטייל לכם בעיר לאורך שפת הים.  אתם מבינים?"

 

הבעתה עדיין היתה חמורה ורשמית,  אבל קולה התרכך

מעט.  אולי ריחמה על הזוג האומלל המוזר למראה,

האישה בשמלת הקיץ המקושקשת והאיש העטוף בגדים

חסרי צורה,  כבדים מדי למזג-האוויר החם.

 

"תודה רבה לך," אמרה רוזה.  "אנחנו ניסע אל העיר."

 

מנדל לא אהב לצאת מן המחנה.  כשאחרים קיבלו

אישורי יציאה לשעות אחדות,  הוא ויתר על הזכות הזאת

בתואנה שיש לו כאב בטן או שרגליו כואבות.  הוא פחד.

פחד שמא יטעה בדרך,  שמא ייעצר בידי המשטרה,  פחד

מן הריחות של הארץ הזרה,  מפירות הים שעל דוכני

המכירה,  אפילו ריח הפרחים היה מוזר ומטריד.  אבל הוא

הלך בעקבות רוזה אל תחנת האוטובוס והשתדל לרסן את

בהלתו כשנדמה לו שהעוברים ושבים מסתכלים בו

בחשד,  אפילו בכעס.  היו אנשים במחנה שאמרו

שהבריטים אינם רוצים כלל להשתתף במלחמה הזאת,

אבל הם נגררים לתוכה בגלל זרים כמו מנדל וכל שאר

הרֶפיג'יז.  אחרים אמרו שאנגליה נלחמת למען החירות

כמו שעשתה מאז ומעולם.  מנדל לא רצה להיות סיבה

למלחמה,  ובעצם לא הבין באמת למה נתן לו הדיפלומט

הבריטי בווינה ברגע האחרון פיסת נייר שבזכותה הגיע

לכאן.  הוא לא שיחד איש.  הוא לא התדפק על דלתות ולא

התחנן ולא בכה,  הוא רק המתין בפתחי משרדים רבים

ונרשם ברשימה אחר רשימה עד ששמו צץ ועלה.

 

כשחזר הביתה ופיסת הנייר בידו מצא את רוזה בוכייה.

הוריה החליטו לנסוע לפולין,  אף-על-פי שאמה יכלה

בקושי להלך על רגליה.

 

"מוּטי לא תראה שוב את הנכד שלה לעולם," זה מה

שאמרה,  וכמעט לא נתנה את דעתה על כך שפיסת הנייר

שבידו של מנדל מצילה את חייהם.

 

כשישב לידה באוטובוס חש מנדל בחום גופה מבעד

לשמלתה הדקה ונבוך.  הוא כבר שכח מהי תחושת לחץ

גופה של אישה,  וכמעט שלא הרגיש בחסרונה.  הגברים

שבצריף שלו לא היו צעירים ולא דיברו על נשים - רק

על נשותיהם,  ולא באופן ההוא. צד גופה הצר של רוזה

הזכיר לו את חודשי נישואיהם הראשונים,  כשחשש שמא

ייסדקו עצמותיה בלחץ הסתערותו,  והיא עודדה אותו

להמשיך בדיבורים גסים.  זה היה מאותם דברים ששמר

בסוד מאמו.

 

רוזה פטפטה וליהגה על החדר שלהם בלונדון ועל

הפארק הסמוך,  לשם היא הולכת עם הילד.  היא גמרה

אומר להציג את העיר בתור מקום סביר שבו יש לרֶפיג'יז

סיכוי לרפא את פצעיהם.  מנדל לא ראה אלא יער עבות

של בתים,  רצועות כבישים קרות,  שורות של ארובות

בתי-חרושת תחת שמי פלדה - עיר יתומה מאֵם שאין לו

בה אל מי לפנות.

 

"על מה אתה חושב?" שאלה.

 

"מי ייתן לי עבודה?"

 

"יש מקומות.  בלשכת הרֶפיג'יז יש להם רשימות.  צריך

לחפש ולדבר עם אנשים."

 

רוזה הסתכלה סביבה בעצבנות.  בחוברת של הרֶפיג'יז

התייחסו בחומרה רבה לעניין הדיבור בגרמנית באוטובוס,

ואף שדומה היה שהאנשים המעטים סביבם אינם שמים

לב אליהם כלל,  חשה שלא בנוח.

 

"אנחנו מדברים קצת אנגלית," אמרה.  מנדל הניח את

ידו על ברכה.

 

"אתה אוהב אותי?" לחשה באוזנו.

 

אצבעותיו התהדקו.

 

"אתה מתגעגע בשבילי?"

 

"הרבה מתגעגע," אמר מנדל,  והזיעה התנוצצה על

רקותיו.

 

היא הניחה את ראשה על כתפו והם ישבו בשתיקה,

לקול רעם המנוע שהיסה אותם,  כשנכנס האוטובוס הכבד

אל עיירת החוף.

 

רוזה התרגשה כילדה בשעת טיול בית-ספר.  היא נטלה

את זרועו של מנדל ויצאה לה לטיול הזוי בשדרה

המפוארת של קרלסבאד.  היא שאפה אל קרבה את

ניחוחות הרחוב הראשי כסוסה אצילה; דגים,  שוקולד,

נסורת,  דלק,  טבק,  גבישי סוכר.  הריחות התערבו ברוח

הים המלוחה והציפו אותה בשיכרון של חירות נעורים.

איש לא ביקש את רעתה.  מותר לה לשבת על כל ספסל,

להיכנס לכל חנות,  לאכול ליד כל שולחן ואיש לא ישאל

שאלות.  הילוכה היה גמיש וקפיצי והיא פיזמה לעצמה

והסתכלה בבבואתה בחלונות הראווה.  נדמָה לה שהיא

נראית טוב,  גם אם שמלתה יוצאת-דופן.  לבושה מצודד

כשל כל נערה אנגלייה,  בכך היא בטוחה,  והיא קלטה את

מבטיהם של הגברים,  מבטים מהירים,  חצופים,  מפתחי

הבתים ומן האוטובוסים.  הם יודעים שהיא זרה והדבר

מגרה את סקרנותם ועושה אותם נועזים יותר משהיו כלפי

נערה אנגלייה.  היא נאחזה בחוזקה בזרועו של מנדל,  אבל

דומה היה שהוא שרוי במקום אחר.  הילוכו היה הססני

כאילו אין הוא בטוח שצעדיו אכן יבואו בזה אחר זה,

כאילו הוא מייצב את עצמו על גשר צר מעל לזרם שוטף.

היא חששה למשוך אליה את תשומת-לבו,  שמא ייכשל

וייפול.

 

בקצה הרחוב הראשי הגיעו אל חוף הים,  אל טיילת

קטנה ושטופת אור ובה דוכנים וחנויות ססגוניות,

ומאחוריה חוף זרוע חלוקים והים האפור כפלדה.

 

"תנשום את האוויר,  מנדל," אמרה,  "מלא בו את

עצמך."

 

הוא עמד שם לפני הים ונאנח.  רוזה צחקה כדי לעודד

את רוחו,  אבל הוא היה אפוף ענן כבד.

 

"מה העניין?"

 

"איבדנו את הכל."

 

"אז נתחיל מהתחלה.  הילד יהיה אנגלי."

 

"שונאים אותנו פה כמו בכל מקום אחר."

 

"אם הם שונאים אותנו כל-כך למה נתנו לנו להיכנס?"

 

הוא שתק.

 

"כדי להפוך אותנו לנוצרים."

 

רוזה צחקה והניחה את ידה תחת חולצתו.

 

"איזה מין נוצרי יעשו ממך,  מנדל,  הרי חתכו לך

כשהיית תינוק וזהו זה."

 

היא נלחצה אליו יותר.  למתבונן בהם עכשיו הם נראים

מן הסתם ככל זוג אוהבים על חוף הים,  אולי אפילו

אוהבים בסתר,  שהניחו בעל קודר ואישה משעממת

והתחמקו להם לכמה שעות למקום שאיש אינו מכיר

אותם.  הוא נשען עליה וחיכך את אפו באוזנה.  דומה היה

לבעל-חיים רך ופרוותי שמכרסם עלים.

 

"בוא נשב לנו באיזה מקום,  בבית-קפה," אמרה רוזה,

והרהרה במַרינבאד ובמקומות הקיט הקטנים שבהרים,  לא

הרחק מווינה.

 

מנדל צחק בפעם הראשונה.

 

"איזה בתי-קפה,  אין כאן בתי-קפה.  כלום.  רק פאבים

לאנשים שרוצים להשתכר."

 

"בבית השתכרנו מיין,  אתה לא זוכר?"

 

"זה לא אותו דבר."

 

היא נטלה את ידו והם עלו ברחוב תלול לעבר הצוק.

רוזה לא חדלה לפטפט על הבתים הקטנים והמקסימים

ועל האדניות הססגוניות שבחלונות.  כשראתה חתול

באחד החלונות עמדה במקומה והשמיעה קולות מצמוץ,

"מיצי,  מיצי." מנדל ציפה לראות דלתות נפתחות וגבירות

חמורות סבר מופיעות ומגרשות אותם משם,  אומרות להם

להסתלק - "קיפָאוּט" (keep out, הסתלק, התרחק). את

המילה הזאת שמע פעמים רבות במחנה.  היא נהיתה

בפי הרֶפיג'יז לבדיחה על חוסר נכונותם של האנגלים

להניח לזרים להיכנס לארצם. "קיפָאוט רֶפיג'יז ארורים."

"קיפָאוט,  ראשי כרוב." "קיפָאוט ראשי שוּם." אבל

בחלונות לא הופיע שום פרצוף והחתולים נשארו אדישים.

 

"בוא ניכנס לכאן," אמרה רוזה והצביעה על דלתו

החומה המאובקת של "פונדק הנסיך מוולס".

 

"אבל זה פאב," אמר מנדל,  "זה לא בשבילנו."

 

"למה לא? אנחנו יכולים לשלם.  ממה אתה פוחד,

משלט Verboten? (אסור בגרמנית)

 

היא משכה אותו לעבר הדלת הכבדה המעוטרת

בלוחות זכוכית חרותה וידית מצוחצחת.

 

"אתה רואה,  כתוב פה 'Public bar',  זאת אומרת שזה

פתוח לכולם,  אפילו לרֶפיג'יז."

 

היא צחקה ומשכה אותו חזק יותר.  "אפילו רֶפיג'יז

מחורבנים שיש להם כמה פֶני בכיס. בחייך,  מנדל,  מה יש

לנו להפסיד?"

 

הוא הניח לעצמו להיגרר אל תוך הבר האפלולי ומיד

הכיר את ריח הבירה החמצמץ שנספג בלוחות העץ של

הרצפה והשולחנות,  אלא שכאן דומה היה שהריח חריף

יותר מפני שהחדר היה אפל ודחוס.  את מרבית שתיית

הנעורים שלו עשה מנדל באוויר הפתוח,  לצלילי מוסיקה

ודיבור קולני.  החדר הזה דמה למקום מפגשם של חברי

כת מופקרת הנאספים סביב המזבח החום כדי לשתות דם.

 

איש רחב גרם ואדום פנים לטש בהם את מבטו מאחורי

הדלפק.

 

"מה שלומך," אמרה רוזה.

 

"בוקר יפה," ענה לה.

 

מנדל ניסה להימלט אבל רוזה אחזה בידו בחוזקה

כבתלמיד סרבן.  היא הוליכה אותו אל אחד השולחנות,

הושיבה אותו על כיסא ושבה וניגשה אל הדלפק.  הוא

הסתכל בה כמהופנט.  בשמלתה הקלה ובסנדליה הלבנים

נראתה דקיקה כילדה,  כאילו גזרו אותה מנייר דק.  אבל

היא שפעה ביטחון פרוע שהוא לא יכול לעמוד על טיבו.

 

"יש לך בירות טובות?"

 

האיש הגדול חייך.  "של המבשלות הכי טובות באזור."

 

רוזה היססה רגע,  ואחר-כך הניפה שתי אצבעות.

 

"שתי בירות,  לי ולבעל שלי." היא פנתה לעבר מנדל

בחיוך של ניצחון.

 

"איזה סוג של בירה?"

 

רוזה נעצה את עיניה בבקבוקים שעל המדפים.  לכל

סוגי הבירה שזכרה היו שמות גרמניים שאין להעלותם על

שפתיה.  השם "פילזנֶר" עלה בדעתה.  זו אמנם בירה

צ'כית,  אבל יש גם צ'כים שהם נאצים ולא כדאי להסתכן.

 

האיש ראה את מבוכתה והחליט לעזור לה.

 

"אולי פַיינט של ביטֶר?"

 

רוזה הגיבה במהירות.  היא פנתה אל מנדל.  "בשבילך

ביטֶר?"

 

פניו של מנדל היו לבנים.  נראה היה כאילו הוא עומד

להתעלף.

 

"ביטֶר לשניים,  תודה."

 

רוזה נשאה את הכוסות אל השולחן בנשימה עצורה

כדי שלא לשפוך את המשקה.  מנדל לקח את כוסו

ובהטיית ראש פתאומית גמע חצי כוס בבת אחת.  הוא

העווה את פניו.

 

"חם כמו מרק."

 

ובכל זאת דומה היה שמתחולל בו שינוי.  הוא נמלא

חיות והחל לדבר על המחנה,  בייחוד על שני המרגלים

שהתגלו בו,  אבל את הילד לא הזכיר.

 

"ברנרד מתגעגע אליך," אמרה רוזה.

 

"מאין לך?"

 

"קשה לו להירדם והוא מתעורר הרבה בלילה.  זה לא

טבעי בשבילו להיות בלי אבא."

 

מנדל הופתע.  מעולם לא חשב על עצמו בתור אב.

בעיניו היה עדיין בן הזקונים של ניסן גולד.  הוא ויתר על

האחריות לתינוק והעביר אותה לידי המטפלת,  ואת

תפקיד האב מילא רק באירועים ציבוריים,  שבהם הובא

הילד והוצג לפני חברים ובני משפחה.  ברנרד היה רכושן

של הנשים,  של רוזה,  של המטפלת ושל הסבתות,  ומנדל

לא היה שם אלא כדי למלא חלל.  צרכיו,  כאביו ובכיו של

הילד הקטן היו עניינם של אחרים.

 

"אתה זוכר את הילד?"

 

צליל חד התלווה לקולה.  היא חיטטה בתיקה ומשכה

והוציאה ארנק של תצלומים.

 

"הנה,  זה הבן שלך?" היא תחבה את התצלום מתחת

לאפו של מנדל.  "אתה זוכר אותו?"

 

זו היתה תמונה מווינה.  ברנרד ישב על שולחן במכנסי

עור ובחולצה מצויצת.  רגל עגלגלה אחת השתרבבה

מעבר לשפת השולחן והאחרת היתה מקופלת לו היטב

תחת אחוריו.  ידיו הקטנות השמנמנות בלטו משני צדיו

כמשוטים של סירת צעצוע.  רוזה התעקשה לסרק את

שערו הבלונדי בצורת גל עומד משוכלל,  שמתחתיו

השתלשלו פני הבובה שלו.

 

מנדל החזיק בתצלום והביט בו בפנים חתומות.  הנה

לפניו זכר צעיר בדרכו להיות רֶפיג'י והוא מחייך אל

הצלם הנאצי ואינו מצפה בחייו אלא לחיבוקים,  נשיקות

ושבחים בתור זכות מלידה.  "אידיוט,  אידיוט," אמר בקול,

וכמעט לא ידע מה הוא אומר.

 

"מה אידיוט?" אמרה רוזה.

 

הוא לא השיב והוסיף למלמל ולפרוק על התצלום

רגשי זעם ותסכול.

 

"התינוק הזה אשם בהיטלר?" אמרה רוזה וחטפה את

התצלום מידו.  "אני אשמה שילדתי את הילד? אתה

אידיוט שהתחתנת אתי?"

 

פניה היו אדומות וידיה הזדגזגו מעל לשולחן הקטן

שעליו כוסות הבירה.  טיפות רוק זעירות הופיעו על

שפתיה ונדמָה שסנטרה מתחדד לכדי נקודה אחת במרחק

סנטימטרים מעטים בלבד מפיו.  ככה נראתה כשניסתה

לחתוך את ורידיה בווינה,  כשסירבו הוריו להסכים

לנישואיהם.  הוא זכר שגרר אותה אל הספה בצעקות "אני

אוהב אותך" וקרא למשרתת,  אבל זו התעלפה בעצמה

מפני שלא יכלה לעמוד במראה הדם.

 

מנדל הושיט את ידו והניח את כפו על לחיה של רוזה.

הלחי היתה חמה ולחה.  צר היה לו עליה,  וחוסר ביטחונה

ופחדיה נעשו לו ממשיים כאילו היו שלו.  איך יוכלו אי

פעם להיות בעל ואישה,  אב ואם,  במקום הזה שאין הם בו

אלא רֶפיג'יז,  חבילות אנושיות שאפשר לשגר כמו מטען

לקצה העולם אם יחליט שוטר כלשהו להוסיף את שמם

לאיזו רשימה?

 

סטירה צורבת נחתה על אוזנו.  היא המטירה עליו

מהלומות באגרופה ובכף ידה הפתוחה וצעקה "אידיוט,

אידיוט,  אידיוט."

 

מנדל כיסה את ראשו בידיו והידק את מצחו אל לוח

השולחן.  האלכוהול הטיל בו סחרחורת וריח העץ והבירה

עורר בו בחילה.  הוא הרגיש לכוד בין הקול הצווחני לכף

הסוטרת ולריח המחליא,  כלוא בידי המשטרה הבריטית

ובידי רוזה והילד.  הוא רצה את אמו.  רק היא תבין את

כעסו ותטה אוזן למילים חסרות הפשר שהתלעלעו מתוך

גרונו.

 

"יש לכם קצת צרות,  מה?"

 

האיש רחב הגרם עזב את הדלפק והתנשא מעליהם כמו

קברן הבוחן את מלאכתו.

 

"זה בגלל החום שכולם מתנהגים קצת מוזר."

 

הוא התבונן בהם מעל פימות סנטרו הוורודות.

 

"לא שמעתי אתכם מדברים גרמנית?"

 

"כן.  אנחנו רֶפיג'יז ואנחנו לומדים אנגלית בקרוב."

 

"אתם במחנה הנופש,  נכון?"

 

"בעלי במחנה.  אבל הוא ייצא."

 

ראשו של מנדל עדיין היה מונח על השולחן.  דומה

היה למי שעומדים להוציאו להורג,  ראשו על בול העץ

והוא ממתין לצניחת הגרזן.  קולה של רוזה הגיע אליו

ממרחקים.  הצרימה שהיתה בו רגע לפני כן נעלמה.  היא

דיברה אנגלית אל האנגלי כפי ששיערה שהדבר צריך

להיעשות.  מנדל הרים את ראשו והסתכל באיש.  דמותו

היתה מטושטשת במקצת אבל העיניים שמעל לפימות היו

כחולות וקרות להדהים.  הן האשימו אותו בהזנחת אשתו

וילדו.  מנדל נרתע כאילו הוא עומד לספוג מכה.  אחר-כך,

לפליאתו הגמורה שלו עצמו,  פתח את פיו.

 

"מַיין פרָאוּ (אשתי בגרמנית משובשת) מדברת אנגלית

טוף."

 

"מרגרט," צעק האיש לכיוון הדלפק,  "מרגרט."

 

אישה צעירה נכנסה בדלת.

 

"תקראי למשטרה,  מרגרט."

 

רוזה הרימה את קולה.  "לא משטרה.  יש לנו אישור.

אנחנו חוזרים.  עכשיו."

 

היא קמה ורמזה למנדל לבוא בעקבותיה.

 

"אנחנו שותים,  אנחנו הולכים."

 

האיש אחז בכתפיה ודחף והושיב אותה בכיסאה.

 

"לא הולכים.  חכו פה.  שוטר בא,  אתם הולכים אתו."

 

רוזה חיטטה בתיקה,  אבל לא הצליחה למצוא את

האישור שנתנה לה האישה במשרד.  הכל נשפך בערבוביה

על השולחן,  כל שבעים ושמונה פיסות הנייר שנועדו

להציל אותם מהשד-יודע-מה,  הן כיסו את השולחן כמו

חלקי פאזל שנזנח.

 

רוזה נפנפה בפיסת נייר מול פניו של האיש.

 

"אתה מכיר את הקולונל, וֶג'ווּד?"

 

האיש שתק.

 

"איש טוב,  הוא מביא אותנו לפה."

 

"מרגרט," צעק האיש,  "קראת להם?"

 

"יהיו פה בעוד שתי דקות."

 

מנדל פצח בשיר.  הוא הפתיע את עצמו והחל לשיר.

שנים רבות לא שר,  אפילו לא בתפילה.  הוא העדיף

לשרוק,  אבל אביו לא ראה זאת בעין יפה ואמר שזו גסות

רוח.  עכשיו שהבירה הזרה מערפלת את מוחו הביט מנדל

בעיניו של המוזג ושר שיר געגועים על וינה.

 

Wien, Wien nur du alein

Sollst stets die Stadt meiner Traume sein

Tra la la la la la

 

וינה,  וינה,  רק את לבדך / תהיי עיר חלומותי תמיד (גרמנית).

 

הוא לא זכר את המילים,  אבל הנעימה מילאה אותו

געגועים אל הרהיטים הכהים הכבדים שבבית הוריו,  אל

צליל פעמון הדלת ואל ריח הקינמון והקפה.  רוזה בעטה

בו מתחת לשולחן אבל הוא לא חדל.  הוא שר ונופף

בזרועותיו הנה והנה,  ורוזה התאמצה להסותו.

 

האיש לא התרשם כלל.  "מה זה,  ההימנון הלאומי?"

 

"יותר מדי בירה," אמרה רוזה והצביעה על ראשה.

"הנה זה."

 

עכשיו מצאה את פיסת הנייר שנתנה לה האישה

במחנה.  היא הושיטה אותה אליו אבל הוא אף לא הביט

בה.  תחת זאת לקח את ארנק תצלומי המשפחה.  אביה

לטש בו מבט פראי,  מגבעת הומבּוּרג שחורה מכסה על

פניו העגולות וזקנו הקלוש.  יעקב מנדל,  תכיר,  אנגלי

מפאב.  אולי הוא יעזור לך וימצא אותך היכן שאתה ויביא

אותך הנה עם מוּטי.

 

"נראה מבוהל.  מי זה,  אביך?"

 

"אבא שלי עכשיו בפולין רֶפיג'י" אמרה רוזה.  "וגם

אמא."

 

"כשהמלחמה תיגמר תתאחדו כולכם בירושלים."

 

"סליחה?"

 

הוא הניח את התצלום על הערמה ומלמל משהו לא

ברור.  היה בו דבר-מה מסוכן,  מין זעם ובוז שרוזה חשה

בהם כדקירה בצדה.  תני לו קצת כסף,  אמרה בלבה,  זה כל

מה שהוא רוצה.  אבל כסף לא היה לה,  ודאי לא מספיק

לשוחד,  ומן הסתם אין לו שום צורך במטבעות הברכה מן

הרב.  מנדל נראה כישן,  ראשו מעורסל בזרועותיו.  האיש

הניח את ידו על שדה ולחץ.  הוא גיחך ונשם דרך אפו.

רוזה בעטה בחוזקה בשוקו אבל הוא גידף ולא הרפה

ואפילו הידק את צביטתו.  דומה היה שעיניו נסוגות אל

תוך ארובותיהן כחצים כחולים.

 

מנדל התעורר לחיים ומצא את רוזה נושכת את ידו של

האיש והלה צועק ומזעיק את מרגרט.  מבעד לערפל ראה

שוטר נכנס אל הבר האפלולי ומתנשא מעליהם מלוא

קומתו,  פניו לבנים כחלון שהקסדה והמדים הכהים

מקיפים אותו כמסגרת.  רוזה הצביעה על האיש וצעקה,

אבל הוא צחק ונופף בידיו לאות ביטול.  רוזה הצביעה גם

על מנדל ונפנפה מול פני השוטר באישור היציאה מן

המחנה.

 

"מקס גולד."

 

מנדל שמע את שמו וניסה לקום על רגליו אבל בתוך

כך הפיל והפך את השולחן.  תיקה של רוזה וכל פיסות

הנייר נשפכו על הרצפה אל תוך שלוליות הבירה ושברי

הזכוכית.  מנדל ירד על ברכיו לאסוף את הניירות ופצע

את ידו.  דם התפשט על פני כף היד והחל לטפטף אל

הרצפה.  הוא הסתכל בו כאילו דמו של מישהו אחר

מתפשט על פני העור השרוט של כף יד זרה.

 

"אתה מקס גולד?"

 

מנדל הסתכל במגפו השחור והרחב של השוטר מרחק

סנטימטרים אחדים מאפו.  הוא כבש את הפיתוי לנגב את

ידו המדממת במכנסיים שמעל למגף,  וקם ועמד על

רגליו.

 

"מקס גולד," אמר והושיט את ידו לפנים בתנועה

אווילית.  השוטר לא לחץ אותה.  עכשיו ירדה רוזה אל

הרצפה וליקטה את ניירותיה ודחסה אותם בתיקה.

 

"בעל הבית אומר שאתם מתפרעים."

 

מנדל תלה מבט אטום בתגו של השוטר.  רוזה משכה

במכנסיו.

 

"ראית את המטבעות של הוויז'ניצר?" שאלה בלחישה,

כדי שהגרמנית לא תישמע.

 

מנדל משך בכתפיו וניגב את ידו המדממת בחולצתו.

רוזה קמה והתחילה מחפשת מתחת לשולחנות האחרים.

 

"מה את מחפשת?" שאל השוטר.

 

"מטבעות." רוזה נאבקה למצוא מילים.  "מטבעות

מאיש קדוש.  בשביל מזל טוף.  געבּענטשט (מבורכות

ביידיש)." המילה ביידיש התמלטה משפתיה ופניה הסמיקו.

 

כולם החלו אפוא לחפש על רצפת העץ הסדוקה.  רוזה

מצאה את הנייר שהמטבעות היו עטופים בו,  אבל לא את

המטבעות עצמם.  נראה שהם נפלו בעד החריצים שבין

לוחות הרצפה.

 

"כאן יש משהו," אמר השוטר.  הוא כרע על ארבעותיו

וקירב את עינו לרצפה.

 

"יש לך כף בסביבה?"

 

בעל הבית הביא כף מאחורי הדלפק אבל התברר שהיא

קצרה מדי והוא הביא כף אחרת,  והשוטר התמסר בכל

מאודו למלאכת החילוץ וחילק הוראות חרישיות לעצמו

ולמטבע.  כולם עקבו בעניין בשעה שהשוטר הגביה את

המטבע קרוב ככל האפשר אל החריץ.

 

"עכשיו צריך רק מַלקטת," אמר השוטר לכיוונה של

רוזה.

 

"מה?" רוזה לא ראתה את המילה הזאת בשום רשימת

מילים של רֶפיג'יז.

 

"מלקטת," אמר האיש שרגעים אחדים לפני כן צבט

את שדה.  "זה מה שתולש את השערות הקטנות מתחת

לאף שלך." הוא הדגים תנועות תלישה באצבע ובאגודל.

היא לא הבינה.

 

"בטח יש לך אחת בתיק." הוא הצביע על תיק העור

הלבן.  "שפתון,  פודרה,  מלקטת." הוא נראה מגוחך בשעה

שחיקה את העוויות האיפור על פניו הרחבים,  הסמוקים.

 

רוזה הבינה ונטלה את נרתיק הקוסמטיקה שלה.  שם,

במקום המיועד לה,  ליד פצירת הציפורניים והמספריים

הזעירים היתה המלקטת,  היא הושיטה אותה לאיש,  וזה

כרע על ברכיו,  פניו מול פני השוטר,  ובעדינות חילץ

והרים מטבע ויז'ניצר אחד מתוך הכף שבה היה נתון.

 

דמעות עלו בעיניה של רוזה כשלקחה את המטבע.

היא נהגה להקיש את המטבעות זה בזה בכל פעם שעצרו

אותם במהלך הבריחה מאוסטריה.  זו היתה נקישה של

מזל שהמציאה לה,  לקצב הריקוד החביב עליה,  קליק-

קליק-קליק-קלאק,  טנגו למטבעות.  אין לה ספק שהקסם

פעל והגן עליהם,  הוא וברכת הרב.  עכשיו נותר מטבע

אחד בלבד,  אבל די בכך מפני שהם במקום בטוח.

 

השוטר כבר עמד על רגליו בדרכו לצאת,  והיא נטלה

אפוא את זרועו של מנדל והובילה אותו אל הדלת.

הילוכו היה הססני אבל ביטחונו גבר כשפסעו לאטם

במורד לעבר הים והרחוב הראשי.  מלמעלה תחם קו

החוף גבול חד וברור לגלים.  הים הירוק הסתער על

אנגליה כצבא כיבוש,  אבל שוב ושוב נחלו הגלים

תבוסה מידי החוף האיתן.  רוזה שאפה אל תוכה

בתאוותנות את האוויר המלוח וביצעה את תרגילי

הנשימה, אחת-שתיים-שלוש, שזכרה מבית-הספר. מנדל

לחץ את ידה מבעד לממחטה הספוגה דם והיא שילבה

את אצבעותיה בשלו.  אישור היציאה היה מונח בכיסה,

המטבע טמון לבטח בכף ידה.  לפניה צעד השוטר בקצב

אחיד ומתון.  בחוברת הרֶפיג'יז כתוב שלא צריך לחשוש

משוטרים,  אפשר לשאול אותם כל דבר,  ובלבד

שמקפידים לקרוא להם "אופיסֶר".

 

"אופיסֶר," אמרה רוזה אל הגב הרחב במדים,  "יש לכם

באנגליה מטבעות מאיש קדוש?"

 

השוטר נעצר ופנה אליהם.  "תהרגי אותי אם אני יודע,

גברת," אמר וחידש את הילוכו היציב.

סוף עמוד 34