פרק ראשון
רקיע פתוח
הרחק בנוף העננים הרחב, הפתוח, פילחה ספינת רקיע בודדה את האוויר הדליל כשמפרשיה פרושים לגמרי. לפניה, בקצה החבל הקשור אליה, חבט ציפור ענק בכנפיו הכבירות, כנפיים שחורות ולבנות, כשהוביל את הספינה הלאה, יותר ויותר רחוק, לעבר אותו מקום שמהלך אימים על כל יצורי הקצה - הרקיע הפתוח.
"מערבולות מזג אוויר היישר לפנינו," צעק עלפאלונים הקטון מראשו של המפרש הראשי. קולו היה צורמני מאימה. "והן מפלצתיות ממש!"
למטה, ליד ההגה של "רקדניתקצה" הרים קברניט הפיראטים במעיל שעשוי מפרוות קרנף-האמל את הטלסקופ שלו לעינו כשידיו רועדות. בעת שמיקד אותו לעבר האוויר האפל, המתערבל, החסיר לבו פעימה. המערבולת הקרבה והולכת אכן נראתה מפלצתית ממש. נדמה כי העננים החלביים הכבירים מתקרשים זה על גבי זה, מתערבלים לתוך איזשהו גרון כביר, אדום כדם, שבמרכזו שררה עלטה שחורה משחור שעמדה לבלוע את ספינת
הרקיע הזעירה בשלמותה.
"אני רואה את זה, ספולר," קרא הקברניט הצעיר אל עלפאלונים.
"זה מגיע במהירות של כאלף צעדים בשנייה, קפטן טוויג," צעק ספולר, והבהלה ניכרה בבירור בקולו. "לא נשאר
לנו עוד זמן עד לרגע ההתנגשות."
טוויג הנהן קדורנית. זרמי האוויר מסביבם כבר החלו להסתחרר באורח בלתי צפוי. הם חדרו לתוך הררי עננים אדירים והגיחו מתוכם; הם איבדו גובה רב מאוד כשנכנסו לתוכם, חזרו ונסקו שוב כשיצאו מהצד השני. כשהחבל הקשור אליו מתוח, המשיך ציפורסעד במעופו המתמיד, הבלתי פוסק.
"זהו טירוף, אין שום ספק!" קבל הממונה על האפסנאות, איש רזה שפניו היו כפני סמור, שלבש מעיל רקום בצבעים עזים. הוא הסיר את הכובע בעל שלושת הקצוות מעל ראשו וניגב את מצחו המיוזע. "הוא פונה היישר אל המערבולת."
"אנחנו חייבים לנוע באשר יוביל אותנו ציפורסעד, סליט," צעק טוויג בתשובה.
"א... אבל..." מלמל וינגנאט סליט, וקולו נעשה ליבבה דקה.
"סליט!" צעק לעברו טוויג. "כולנו מודאגים. לך ותבדוק שחבלי התורן האלה מחוזקים כהלכה."
כשהוא ממלמל מתחת לאפו, פנה הממונה על האפסנאות לעשות כדברו של הקברניט הצעיר. על הסיפון התחתון מצא גובלין שטוח-ראש כבד גוף שנצמד אל החבלים ועיניו לבנות מרוב פחד.
"אין לך מה לדאוג, בוגוויט," אמר סליט מבעד לשיניים חשוקות. "אם הקברניט הצעיר שלנו מאמין באמת שהציפור הכביר והכחוש הזה מסוגל להוביל אותנו אל אביו שאבד זה כבר ולא אל מוות בטוח בלבה של המערבולת, מי אנו כי נתווכח?"
"מי באמת?" צעק אחר, רחב-גרם שעורו ושערו האדומים כלהבה הסגירו את זהותו כטבחן. "אתם התחייבתם בחתימתכם לשרת אצל הקפטן טוויג, בדיוק כמו כולנו. ואני חושב, שבדיוק כמו כולנו, גם אתם הבחנתם שיש בו משהו מיוחד - בדיוק כפי שהוא מצא משהו מיוחד בכל אחד מאתנו. אנחנו הבודדים הנבחרים, זה מה שאנחנו, ואנחנו נמשיך ונתמיד עד שהעניין הזה יגיע לסופו."
"כן, טוב," השיב סליט בפקפוק, "הסוף כנראה הרבה יותר קרוב מכפי שהערכתי."
"מערבולת, מאה אלף צעדים ומתקרבת," נשמע קולו מרוט-העצבים של ספולר מקנסעד.
"מותר לפחוד, סליט, זו לא בושה," מלמל קול רך, לחששני, מבין הצללים שמאחוריהם.
סליט שמט את חבל החיזוק והסתובב. "אתה קורא שוב את מחשבותי, דגיער, נכון?" אמר.
דגיער נרתע לאחור. הוא היה בן למשפחת הזוחלים, יצור לא גבוה, בקצות ידיו ורגליו היו קרומי שחייה ומצדי ראשו צמחו אוזניו האדירות שנפרשו ורטטו ללא הרף.
"אני לא יכול להימנע מכך," התנצל. "זה מה שאנו, אסופימַים, עושים. ואני יכול לומר לך גם עוד משהו. הקפטן הצעיר מכיר היטב את ציפורסעד הזה. הוא היה נוכח בעת שהציפור בקע מביצתו, ועל כן העוף מחויב לשמור עליו כל עוד שניהם חיים. ציפורסעד היה זה שגילה כי אביו של טוויג לכוד בתוך שבריה של ספינה ברקיע הפתוח. הציפור גייס את טוויג לעזרה, והוא גייס את עזרתנו. אנחנו אחריו לאורך כל הדרך. "וחוץ מזה," הוסיף, "ציפורסעד יודע מה הוא עושה - אף על פי שקצת מסובך לקרוא את המחשבות שלו."
"נו, טוב, מה שאמרת כבר גורם לי להרגיש הרבה יותר טוב," השיב וינגנאט סליט בלעג.
"אני יודע," אמר דגיער בשקט. "אני קורא את המחשבות שלך בבהירות רבה."
חיוכו של סליט קפא, ולחייו הצהבהבות הסמיקו.
"חבלי החיזוק, סליט!" צעק טוויג.
הקברניט הצעיר התבונן היישר לתוך הריק העצום, הפתוח. "רודפתסערה", ספינת פיראטי הרקיע שעליה פקד אביו נמצאת אי שם במרחבים הללו של הרקיע הפתוח, עמוק יותר מכפי שאיזושהי ספינת רקיע אחרת הרחיקה באיזה זמן מהזמנים, והוא ימצא אותה ויהי מה.
הם עשו את דרכם במשך עשרים ימים ועשרים לילות, כשציפורסעד מקדים אותם, מוביל אותם בלא לשגות לתוך הריק הבוגדני. עכשיו, כשהאור הוורוד שהפיצה השמש העולה התפזר על פני השמים בבוקר העשרים ואחד למסעם, היצור ההוא, שכמדומה לא ידע עייפות מהי, המשיך להובילם הלאה. וכל אותו זמן נעשו הרוחות יותר ויותר בלתי צפויות כאשר הדרום-מערביות השולטות התנגשו במנהרת אוויר שהגיעה מהמזרח.
"קח את ההגה, גום," אמר טוויג להר הכביר שכולו שיער מדובלל וחטים שעמד מאחוריו. כל קברניט של פיראטי רקיע זקוק לסגן נאמן, וגום היה סגנו המסור של טוויג. "החזק אותה בנתיב יציב. אנחנו חייבים להמשיך אחרי ציפורסעד."
גום נהם, אוזניו הרכות רטטו.
טוויג פנה לעסוק בשתי שורות של מנופים בעלי ידיות עשויות עצם, ששלטו בספינת הרקיע. במומחיות דקדקנית פרטו עליהם ידיו - הרימו את משקולות הירכתיים והורידו את משקולות החרטום, הורידו את משקולות צדה הימני של הספינה, את המשקולות הקטנות, הבינוניות והגדולות, ככל שניתן להורידן, בעוד הוא מעלה ככל שניתן להרים את המשקולות המקבילות להן משמאל.
הרקיע צנח והתלכסן בפתאומיות כלפי שמאל כשטוויג ניסה לנוע בנתיבו התזזיתי של ציפורסעד. זעקות בהלה נשמעו על הסיפונים התחתונים. טוויג חשק את שיניו והתרכז. הטסתה של ספינת רקיע היתה מיומנות לא קלה בזמנים הטובים ביותר, אבל כשמערבולת צצה והתקרבה מתוך הרקיע הפתוח, טוויג נדרש לגייס את מלוא יכולתו כדי לעמוד במבחן.
בידו האחת ערך את המשקולות של גוף הספינה. בידו השנייה התאים את זוויותיהם של המפרשים - הטה את מפרש-סמוך, שחרר מעט את המפרש הראשי, סובב את המפרש המשולש הקדומני... ככה... בזהירות...
"זווית, מהירות ושיווי משקל," מלמל טוויג בינו לבינו. אלה היו שלושת יסודותיה של ספנות רקיע. אך ככל שהרוח נעשתה ערה והלכה והתחזקה כל רגע, היה קשה לקיים כל אחד מהעיקרים האלה.
"חזק יותר ימינה, גום!" שאג טוויג בעת ששינה את היערכותן של משקולות גוף הספינה. התרנים רעדו. "אנחנו חייבים לשמור על הזווית של..."
בבת אחת פילחה איזו רעידה מחרידה את ספינת הרקיע. גוף הספינה חרק, התרנים רעדו. היא קפצה בתנועה פתאומית ונטתה לצד השני.
"תקשרו אותה חזק!" צעק טוויג במלוא ריאותיו לעבר הצוות שלו. בתוך שניות ספורות עלולה "רקדניתקצה" להתהפך לגמרי - ואז, כיוון שמתחתיהם אין כל קרקע שהיא, כל מי שייפול מתוכה ייפול לנצח.
ספולר, עלפאלונים הקטון, נעלם בתוך קנסעד. וינגנאט סליט תפס סליל חבל וקשר את עצמו לתורן הקדמי. טארפ האמלהרד, הטבחן, דגיער, ואסופימים, נצמדו אל מוט החרטום של הספינה ואילו בוגוויט, הגובלין שטוח-הראש, פשוט הטה את ראשו לאחור ויילל.
במרכז הספינה, על דוכן מעל
לסלע הטיסה, עמדה דמות בברדס
גדול ומחודד ומעיל כבד, היא
עמדה שלווה, ללא נוע, דוממת.
היה זה נווט האבן - שהשלים
את הצוות של טוויג.
הרוח חבטה בכוח עצום
בספינת הרקיע; לרגעים הכתה
בצד השמאלי של הירכתיים,
ואחר כך הכתה בצד הימני.
טוויג הניף את משקולת החרטום לגמרי ועצר את נשימתו.
לרגע אחד רעדה "רקדניתקצה" בעוצמה עזה עוד יותר מאשר קודם לכן. אבל היא נשארה ישרה. עובדה זו עודדה את טוויג והוא ביצע התאמות מיוחדות למפרש הראשי והמפרש המשולש המקדים את התורן הקדמי. ספינת הרקיע נטתה מעט שמאלה וזינקה קדימה. החבל התרופף. במרחק ניכר ממנה חבט ציפורסעד בכנפיו והמשיך לנוע אל התהום האדירה, הפעורה, של המערבולת.
"שבעים וחמישה אלף צעדים ומתקרבת," קרא ספולר בקול גדול.
"הדקו את החבלים!" הזהיר טוויג את חברי הצוות שלו בקול רם. "אני לא רוצה לאבד איש, אני לא רוצה שמישהו ייפול מהסיפון."
"איש? מישהו?" מלמל סליט. "כולם, ככל הנראה! גורל כולנו נחרץ אם נמשיך בנתיב המטופש הזה."
טארפ האמלהרד הסתובב ונעץ בו מבט זועם. "סליט!" התרה בו.
סליט החזיר לו מבט מלא התרסה. "מישהו צריך להגיד לו," אמר. "הוא יהרוג כך את כולנו."
"הקפטן יודע מה הוא עושה," אמר טארפ, "וחוץ מזה, כבר התרחקנו יותר מדי ועכשיו איננו יכולים עוד להסתובב בחזרה."
למשמע הוויכוח המתפתח, סובב טוויג את ראשו. הוא ראה את אנשי הצוות שלו, שבשלב זה כל אחד מהם היה קשור היטב לחבלי הגלילה. הפחד בעיניהם היה גלוי וברור. מבטו נפל על טארפ.
"מה קורה שם למטה?" שאל.
"שום דבר, קפטן," השיב טארפ כשהוא מטלטל את ראשו האדום המדובלל. "סליט סובל מהתקף עצבנות קל."
וינגנאט סליט הסתובב ונשא את עיניו למעלה. "ככל הידוע לי," אמר, "מעולם לא היה אף לא קברניט אחד שכיוון את ספינת הרקיע שלו לתוך מערבולת מזג אוויר וחזר חי לספר את סיפורו."
אנשי הצוות האחרים הקשיבו, אך לא אמרו דבר. כולם היו נאמנים מאוד לקברניטם, אף חשו הכרת טובה כלפיו, ולא עלה בדעתם לערער על פקודותיו, אך פחדם מפני סערת מזג האוויר הקרבה מנע מהם לחוש ולהגן עליו. טוויג הביט בהם בעצב.
כמה שונה התמונה שראה עתה לפניו בהשוואה ללילה שבו יצאה "רקדניתקצה" למסעה הארוך. מתחת לירח מלא ובהיר ישבו אז כל חברי הצוות שבת-אחים על הסיפון התחתון לסעוד ארוחה דשנה של צלי ציפורשלג, דלעת-יער ולחם שחור. מצב הרוח היה מרומם, שֵכרעצים שחרר את לשונם, והם שעשעו זה את זה בסיפורים על חייהם והרפתקאותיהם לפני שטוויג גייס אותם כדי שיצאו אתו להפלגה.
היה זה מסעם הראשון של חברי הצוות של "רקדניתקצה" ביחד. הנה ספולר, עלפאלונים הקטון - נמוך, זהיר וחששן, אך ניחן בראייה כה חדה שהיה מסוגל להבחין בעורב לבן בתוך ביצה ממרחק אלף צעדים.
גום, הדוב-באנדר הצעיר היה כבר ענק, חטיו צמחו זה מקרוב; מספיקה מהלומה אחת מכפותיו הכבדות כדי להרוג קרנף-האמל. והנה גם דגיער, היצור הזוחל שהגיע ממצולותיו השחורות של יערעבות, ואוזניו שנראו כמניפות שמעו הכל - בין שנאמר ובין שלא נאמר.
טוויג חילץ את כל
השלושה הללו משביו של
שומנמזיע, אותו אדם לא
נעים שסחר בחיות-מחמד
אקזוטיות, ועל כך זכה
להכרת-טובה נצחית מצדם.
טארפ האמלהרד, הטבחן,
היה אחד משוכני יערעבות,
שהתרחק משם ונעשה תושב קבוע בבתי המרזח של עירתחתונה.
בוגוויט, גובלין שטוח-ראש ולוחם נועז, רב כוח, שימש בעבר אחד מאנשי המשמר בסנקטפראקס. הגובלין והטבחן
כבר ספגו את נחת זרועו של
הגורל השרירותי, ולשניהם הוצעה עזרה ומקלט וכן גם הזדמנות לשקם את חייהם על סיפונה של "רקדניתקצה". איש מהם לא ישכח לעולם את טוב לבו של הקברניט הצעיר.
ונוסף על כל אלה היה גם וינגנאט סליט - שלא חב לקפטן דבר וחצי דבר - הממונה על האפסנאות, פיקח אך ערמומי. טוויג החליט להמר עליו כשצירף אותו לאנשי הצוות שלו. טוויג הכיר למעשה רק את נווט האבן הדומם - רק אתו טס כבר בעבר.
"לחיי ההרפתקה הראשונה שלנו ביחד!" אמר טארפ, והרים את כוסו. "הלוואי שציפורסעד ינחה אותנו במהירות אל אביו של הקפטן, ויחזיר את כולנו בשלום בחזרה אל הקצה."
מלמול של הסכמה נשמע לאחר שאמר את דבריו.
"לחיי ההרפתקה הראשונה שלנו," קראו פיראטי הרקיע.
ועתה, כעבור שלושה שבועות, ההרפתקה הזאת עמדה להגיע לשיאה.
"מערבולת, חמישים אלף צעדים," צעק ספולר מעל לשאגתה של המערבולת הקרבה.
"הקשיבו היטב, כולכם," קרא טוויג בקול רם. הוא הסתובב לעבר הדוב-באנדר שעמד ליד ההגה, והמשיך לשמור על מסלול יציב למרות הרוח המשברת-תרנים שהפליאה חבטותיה. "גם אתה, גום," אמר. "האם כולכם יכולים לשמוע אותי?"
"כן," נשמעה מקהלה של קולות והצוות כאיש אחד הסתובב ונשא עיניו אל הקברניט.
מסביבם התפתלו עננים מכל עבר ופרכסו בצבעי צהוב ואפור, שילחו הבזקים של כחול-חשמלי. הרוח נפחה משבים קטלניים בעוד שמערבולת מזג האוויר הלכה וקרבה ואילו הפתח הפעור אל המנהרה המסתחררת נמצא היישר מולם. טוויג נשא את עיניו בעצבנות, ומעילו העשוי פרוות קרנף-האמל סמר. ציפורסעד המשיך להוביל היישר לכיוון המערבולת.
"לא אילצתי איש מכם להצטרף אלי," אמר טוויג, "אך כולכם חברתם אלי. ואני אסיר תודה לכם על כך - אסיר תודה יותר מכפי שאתם מסוגלים לדמיין לעצמכם."
דגיער הנהן בראשו בידענות.
"חשבתי שאבי אבד לי לנצח. וכעת ניתנה לי הזדמנות למצוא אותו. לעולם לא אשכח כי הדבר התאפשר אך ורק בזכותכם."
"אני מוכן ללכת אחריך עד לסופו של הרקיע הפתוח, קפטן!" צעק בתשובה טארפ האמלהרד.
"ווה-ווה!" הסכים גום.
וינגנאט סליט הרכין את ראשו ודשדש אנה ואנה במבוכה.
"כבר עשינו דרך ארוכה יחד," המשיך טוויג. "וכעת אנחנו עומדים בפני המבחן העילאי. אם ירצה הרקיע, מצוא-נמצא את זאב העננים ונחזור אל הקצה," אמר. "אבל אם..." הוא השתתק לרגע. "אם ניכשל, אני נשבע לכם שכל עוד אתם חברים בצוות שלי, יהיה מה שיהיה, לעולם לא אנטוש אתכם. לעולם לא! הריני נותן לכם דברתי על כך, התחייבות הקברניט של 'רקדניתקצה'!"
טארפ האמלהרד נשא את עיניו. "אינני יכול לדבר בשמם של אחרים," אמר, "אבל אני אתך, קפטן, לאורך כל הדרך."
"גם אני," אמר דגיער.
רעם של הסכמה הדהד סביב הסיפון. אפילו וינגנאט סליט הנהן.
"אף על פי שאני עדיין לא מבין מדוע אנחנו חייבים להקשות על עצמנו עוד יותר ולטוס היישר לפיה של מערבולת מזג האוויר," נהם.
"תן אמונך בציפורסעד," השיב לו טוויג. "הוא יודע מה הוא עושה..."
"מערבולת בעשרים וחמישה אלף צעדים," קרא ספולר, "ארבע דקות בערך עד ההתנגשות."
"רקדניתקצה" טסה לתוך שכבת עננים אפורה, צמיגה. משביה של רוח הסערה טלטלו את הספינה אנה ואנה. בזמן שגום לפת את ההגה, העביר טוויג את אצבעותיו על ידיות המנופים העשויות עצם, במאמץ בהול למנוע מספינת הרקיע לאבד את יציבותה. מכל עבריהם השתלחו והבזיקו ברקים כחולים. הענן היה כל כך דחוס שפיראטי הרקיע התקשו עד מאוד לראות את ידיהם מול עיניהם.
"זווית, מהירות ושיווי משקל," מלמל טוויג. אך הפעם הזאת לא היתה במילים שום נחמה. כשהאוויר הסמיך נדחס לעיניו, מילא את אפו, את פיו, הוא חש כי אומץ לבו מתחיל להתערער.
אך בדיוק באותו הרגע פרצה "רקדניתקצה" מבעד לשכבת הענן. כל פיראטי הרקיע, כולם עד אחד, הסתכלו לאחור באימה. טוויג היה מבועת. אפילו ציפורסעד הופתע כמדומה מהמראה שהופיע למולם. הכניסה המסתחררת לתוך המערבולת הופיעה לפתע לידם, היישר מול הספינה. לועה הענק, האדום-כדם, נפער עוד ועוד, נפער עד כדי כך שתפס את מרבית הרקיע.
"מ... מ... מערבולת, עשרת אלפים צעדים ו... מ... מתקרבת," גמגם ספולר.
"קצת יותר גבוה, טוויג," נשמע קולו של ציפורסעד שנסחף בחזרה אליהם כשנסק אל על ומשך את החבל עד שזה נעשה שוב מתוח מאוד. "אנחנו חייבים להיכנס למערבולת בנקודת השקט שנמצאת ממש במרכזה של מנהרת האוויר המסתחררת."
בלא להרהר שוב בפקודה זאת, ריקדו ידיו של טוויג על הדוושות, העלו את משקולת החרטום, הנמיכו את משקולת הירכתיים ויישרו את המפרש המשולש הקדומני עם מפרש
סמוך.
"זהו זה," צעק ציפורסעד לעברם. "כעת תחזיקו את הנתיב הזה. כל עוד נישאר במרכזה של מערבולת מזג האוויר, יהיה לנו סיכוי."
צמרמורת דאגה קרה כקרח פילחה את עמוד השדרה של טוויג.
המערבולת הגועשת-רוחשת התקרבה עוד יותר.
"חמשת אלפים צעדים," זעק ספולר.
רוחות בעוצמת הוריקן חבטו ב"רקדניתקצה" בעוצמה כבירה, ואיימו לשלח את ספינת הרקיע לסחרור קטלני בכל רגע ממש. האוויר הטעון חשמל הדיף ריח גופרית ושקדים קלויים; הוא זקף את שער ראשם של פיראטי הרקיע.
"אלף צעדים."
הספינה רעדה וחרקה. אנשי הצוות נצמדו בכוח לכל מה שהצליחו להיאחז בו. הם נאחזו בו נואשות.
הקצה המדובלל של המערבולת המסתחררת הלך והתקרב בתנועות מעגליות אל ספינת הרקיע. זה היה כאילו הביטו היישר לתוככי גרון מפלצתי.
לא היתה עוד דרך חזרה.
"חמש מאות צעדים," צעק עלפאלונים. "ארבע. שלוש. שתיים. אחת..."
"תתכוננו, תחזיקו חזק!" צעק טוויג. "אנחנו נכנסים למערבולת מזג האוויר... עכשיו!"