הדיקטטורה של העדינות | מיה סביר | פרק ראשון

הדיקטטורה של העדינות

מיה סביר

 

1
בבית הישן, המאכלס שלושה, מהדהדת דממה שיש לה חיים משלה. היא סופגת רעשים ומעלימה אותם בתוכה, בולעת אותם כמו צבע שחור שבולע אור. היא מאיימת לחלחל אל איילה ולהתפשט בתוכה.
תחת רגליה שטיח שנארג ביד ומוקם בזהירות, כמו השטיחים האחרים בבית, כך שלא יסתיר את מרצפות האבן המצוירות. מבטה נמשך אל תוך ארון של עץ אלון, זה המכונה ארמואר, ומתעכב עליו כמו מבקש מן הארון לנקוט עמדה, לכוון אותה. חלל התלייה הרחב שבו עמד בשממונו ולכן הונחו שם מדפי עץ חדשים על מסמרים בולטים. רק יד שזכתה בהיכרות אינטימית עם פנים הארון יכלה להיכנס אליו ולצאת מתוכו בלי להישרט. שלוש דלתותיו פתוחות עכשיו ואישה צעירה עומדת מולו. במבטה התכוונות מטושטשת שנשכחה מטרתה.
יד אחת שלה מרפרפת על ערמות לא גדולות של בגדים, שגונם המקורי אבד להם וממילא קשת הצבעים שלהם מצומצמת. נראה לה שעייפו מלהלביש אותה אף יותר משעייפה היא מללבוש אותם. היא נסוגה שני צעדים לאחור, ידה נוגעת בהם עדיין ואילו גופה מתרחק. היא מתיישבת על מיטתה ומוציאה מהמגירה של שידת הלילה, העשויה אלון אף היא, קוצץ ציפורניים. ריח חריף של עץ ישן נפלט מן המגירה כשהיא נפתחת בחריקה, ואיילה ממהרת לסגור אותה בכוח, לפני שתישמט ממסילתה השחוקה. היא מתיישבת, גבה מתקמר, ידיה מחבקות את רגליה. עדיף להתחיל מן הבוהן, שציפורנה ארוכה ועבה. צליל הקציצה מהדהד בחדר ומעביר בה צמרמורת. היא מפסיקה לרגע, מלקטת באצבעותיה את גזיזי הציפורן והעור לערמה קטנה, קמה ממיטתה ומביאה ממחטת נייר מחדר האמבטיה וממשיכה הלאה לאצבעות הקטנות יותר, שציפורניהן דקות ואינן משמיעות אנקת כאב עם קציצתן.
מהקומה התחתונה נשמעת דלת הכניסה. פתיחתה וסגירתה כה מהירות עד שאפשר לחשוב שהרוח טרקה אותה. איילה יודעת שאמה נכנסה הביתה, ועוברת לקצוץ את ציפורני רגלה השמאלית. אבל תחילה היא משווה בין השתיים: הימנית מטופלת, השמאלית לא; לפני ואחרי. יש בזה מידת-מה של סיפוק, אותו סיפוק שהתכוונה להפיק מהאריזה. לעת-עתה היא מתמקדת בציפורני הרגליים, לפעמים צריך להסתפק במועט.
קולות רקע חדים והחלטיים מלווים את אמה, ואילו איילה מתרכזת בקולו של הקוצץ. לרגע נדמה לה שמתקיימת כאן תחרות - איזה קול יגבר? - אבל היא יודעת שאין לה סיכוי ומניחה את הקוצץ מידה. בקצה אצבעה היא מחליקה על ציפורניה.
אמה מופיעה בדלת. עיניה הכהות מלאות הבעה, עזות כל-כך בתוך פניה הבהירים עד שהן מפתיעות בכל פעם מחדש, כאילו הן מנותקות משאר גופה - גופה הדק, שאין בו גרם מיותר, ושנראה לאיילה פונקציונאלי כמו גוף של אתלט: לכל איבר, לכל שריר, לכל פיסת בשר – מטרה. עורה נשאר גמיש, מתוח על איבריה. הזקנה ניכרת רק בצווארה שעורו רפה מעט, ובידיה שמפרקיהן תפוחים, רמז לשיגרון שתפתח.
"חבל שאת משאירה הכל לרגע האחרון" היא זורקת לחלל האוויר, בלי לשקול מה יחוללו דבריה באיילה.
היא מתקרבת אל מיטתה של בתה ומתכופפת מעט, מקפלת את ממחטת הנייר עם שאריות הציפורניים פעם ועוד פעם, כך ששום חתיכה לא תחמוק, יוצאת אל חדר האמבטיה ומעלימה את הממחטה באסלה. רק אחר-כך היא מצטרפת אל בתה, שעדיין יושבת על המיטה ומתבוננת באצבעות רגליה ופלישתה של האם עוד צורמת בה.
הרגע שבו תמרה רכנה קודם אל המיטה נוצל היטב כדי להציץ בבתה, ועכשיו היא משכנעת את עצמה בתוקף כי פעולת הסילוק של הממחטה עברה בשלום.
היא סוגרת את המזוודה הקשיחה שמונחת על הרצפה ומתיישבת עליה. פניה מופנות אל בתה, אך עתה עיקר תשומת לבה של תמרה נתון לסדק ישן בקיר שמאחוריה. פעם היה לי נורא דחוף לטפל בו, היא נזכרת. משתי הפינות הפנימיות של עיניה, אלה שדרוש מרחק-מה ביניהן כדי לשוות לבעליהן מראה אינטליגנטי, הדרימו שני קמטים, לא עמוקים אך ניכרים היטב. הם מתווים בפניה תו של עצב גם בעת שהן מחייכות, גם בעת שהן צוחקות, גם בעת שאין הן מביעות משהו מיוחד.
"אולי אני אתחיל? את תשבי לידי ואני אארוז בשבילך," מציעה תמרה, ובעצם יודעת מה תשיב בתה ובאיזו נימה.
"אמא, די." קולה רפה ועייף. "אמרתי לך שאני אארוז, אז למה את לוחצת?"
רגע לפני שהגתה את ההצעה תמרה עדיין חככה בדעתה אם לא עדיף להימנע מחילופי הדברים הצפויים כל-כך, אבל לא הצליחה להתאפק.
"מה תרצי לאכול? כדאי שתאכלי משהו לפני שתצאי." אולי מפני שגם דבריה אלה הם בנאליים ושתיהן יודעות שכל תפקידם למלא את החלל שביניהן המשיכה בלי לחכות לתשובה. "הסוודרים שלך יבשים, אז גם אותם אפשר לארוז. את יודעת שמעיין של דינה חוזרת לקראת סוף החורף? אחרי  החגים היא מסיימת את המבחנים האחרונים." 
פיה חש בחמצמצות של הגוש המתהווה בגרונה. היא מתעלמת ממנו וממשיכה.
"זה אומר שאת מגיעה בעונה טובה. חשוב להתחיל ברגל ימין, בעיקר במקום חדש. זה ייתן לך ביטחון. אנשים בתקופות של חגים נהיים סלחניים יותר ונדיבים יותר. וגם סביר שאין יותר מדי אנשים שמתחילים בסמסטר אביב."
תמרה מעבירה את עיניה על פני כוננית הספרים שמתחת לחלון. הכוננית נמשכת מקיר אל קיר וניצבים עליה ספריהם של סטיירון, סאלינג'ר, בלו, אלתרמן, דילן תומס, ייטס, וירג'יניה וולף, וגם ספרו האחד והיחיד של שאול.
היא מתמקדת בבתה, שתווי פניה עדינים כשל ילדה ומובהקים כאילו הודגשו בעיפרון איפור. שיער ארוך ובגדים רפויים מסתירים את גזרתה הנערית, ארשת מאופקת מסתירה את קוצר רוחה. בעיני איילה סדר וחוקיות אינם חלק מטבעו של העולם, והחיפוש אחריהם הוא בזבוז זמן. אמה רואה בגישתה זו חולשה, חלק מן השבריריות שייחסה לה, וכך, כרגיל, ברגעים כאלה השתלטה עליה אותה חמלה תמידית שהיא חשה כלפי איילה.
"גם אבא חושב שעדיף להיפרד פה."
איילה מהנהנת, אבל אחרי הרהור נוסף היא מחליטה שלא לטייח. היא מרימה את ראשה ושואלת בנימה מתריסה:
"ובאיזה מלים הוא אמר את זה  בדיוק?" 
תמרה הזקופה כופה על עצמה להישאר רגועה, אך העורקים שבצדי צווארה מסגירים אותה.
"הוא אמר את זה בדרך שלו, כמו שהוא יודע להגיד דברים, ואת יודעת את זה טוב מאוד." איילה בוחרת להתעלם מהנזיפה.
"לא, באמת, אמא, מתי בדיוק הוא אמר את זה, לפני שהוא התיישב על הארגז שלו או אולי אחרי שהוא גמר לסדר בשורה את הכלים? ואגב מה בדיוק הוא אמר את הדברים? ככה, מיוזמתו, או שזה היה בעיצומה של שיחה מעמיקה?"
תמרה רואה תזוזה באישוניה של איילה ומבינה שרק כעת בתה יוצרת אתה קשר עין.
"הוא עושה כמיטב יכולתו, איילה. הוא לא יודע להביע דברים כמוך וכמוני -"
"כמוך, כמוני וכמו כל העולם, אמא," קוטעת אותה איילה.
"נכון, אבל תנסי להיפרד ממנו יפה, את תמיד כל-כך קשה. לא כל דבר צריך ללבן. מה יוצא לך מזה?"
קולה, שאך לפני רגע נזף, מתמלא רוך. הזמן להיפרד מתקרב, והיא מנסה לתת עכשיו לכל מילה משמעות. תמרה מסתכלת על בתה, וכשעיניה לוכדות את מבטה היא מחייכת חיוך קטן ורך.
"את לא יכולה לשנות אותו. הוא במקום שלו, וכשהוא יהיה מסוגל, משהו ישתנה. משהו חייב להשתנות, הוא לא יישאר ככה לתמיד."
איילה רואה את המבט של אמה: מבט מלא התכוונות, מבט שאומר שהיא רואה את הדברים כמוה, אבל הבחירה שלה אחרת.
"את לא עושה לו טובה, את יודעת. את בנית לו בדיוק את הבועה שהוא צריך בשביל להמשיך לקיים את הדבר הזה שאת קוראת לו חיים. את לא עושה את זה בשבילו, את עושה את זה בשבילך. את פשוט לא רוצה להודות שהוא גמור, קטטוני. ומה שמדהים בכל העניין הזה, זה שהצלחת להביא את כל הסביבה לשתף אתך פעולה. את כולם. 'הוא נח', 'הוא עבר משהו קשה', 'הוא צריך להתאושש'. בלי להתבלבל את מושכת את המצב הזה כבר שנים."
איילה מפסיקה לרגע, ותמרה מחכה לראות אם שטף דבריה תם. נראה שגם איילה אינה יודעת איך ואם להמשיך. תמרה מחפשת רמז בפניה של בתה, שנדמית עכשיו כמי שאומדת את כוחותיה. היא מישירה מבט אל אמה, שיירי הלבטים עוד ניכרים בפניה, וממשיכה:
"ובכלל לא מטריד אותך שאת דורשת ממני לשתף פעולה עם העניין הזה. בשבילי הוא לא נח. הוא לא בהפסקה, הוא פשוט לא קיים."
טפטוף מברז דולף באמבטיה, טפטוף שנמשך כבר שנים והטביע באמייל פס חום-צהבהב, הוא הצליל היחיד שנשמע ביניהן עכשיו. המרווחים שבין הטיפות ארוכים. איילה מדמיינת את האיטיות שבה כל טיפה מתהווה, מתעגלת וניתקת, שריריה מתכווצים ורפים עם כל אחת ואחת מהן.
תמרה עדיין יושבת על המזוודה בגוף מתוח ונוקשה. כשבתה דיברה היא הביטה בה, ועכשיו משסיימה, תמרה אוחזת בקצה של חוט שמבצבץ מאריג החצאית שלה וקורעת אותו, בכוח רב. לא הפעולה דורשת את הכוח הזה אלא הגוף המנסה לשחרר כך שמץ מן העומס שהוא נתון בו. את החוט הקרוע היא מניחה על הרצפה לידה, ומשם תרים אותו כשתמצא תירוץ לקום, לצאת מהחדר, להפסיק את השיחה. היא מעבירה את ידה על שערה, מוודאת שהשביל עדיין באמצעו, בהמשך לאפה הצר, שהשיער אסוף בדיוק כפי שאספה אותו בבוקר, שאין הוא מגלה כלום מהטלטלה שעוברת עליה.
בבת אחת היא מתרוממת מהמזוודה ובידה החוט. היא מחליקה את החצאית ופונה לכיוון הדלת.
"אני הולכת לקנות כמה דברים. אני אחזור תוך שעה ואז נשב."
"טוב," משיבה איילה, קטנה משהייתה, פחות בטוחה בעצמה, מנסה לאתר באישה היוצאת את אמה המוכרת - זו שמחפשת היגיון בעולם בלתי מובן ומצפה שיביא לה מנוחה לכשיימצא.
"אבל אל תגזימי, ממילא אני לא ממש רעבה," היא אומרת לא, שכבר יצאה מן החדר.
איילה נשארת לבדה. היא מקשיבה לדממה המשתררת אחרי שנטרקה דלת הכניסה. היא יודעת שאמה נכנסה אל החצר הפנימית להיפרד משאול, פרדה חד-צדדית לגמרי. בכל זאת מעולם לא ויתרה על הטקס הזה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

2
בשוק, בין המוני אנשים, הולכת תמרה ובגופה כבדות לא אופיינית. על כתפה תיק דמוי עור, שהזמן עשה עמו חסד. כשהיה חדש בלט הזיוף שלו, ועתה, משקילפו ממנו השנים את היומרה, הוא הולם אותה. היא נושאת אותו בצמוד לגופה כמו הפך לאחד מאיבריה, כאילו גלומים בו זיכרונות שאולי יום יבוא ויתעוררו. הכותונת הלבנה מכופתרת עד צווארה, חצאיתה מגוהצת, נעלי סירה שטוחות לרגליה. עגילים צמודים לתנוכי אוזניה ועל אצבעותיה טבעות שהיו עתיקות כבר כשענדה אותן אמה. עיניים זרות יכולות בקלות לטעות בה, לטעת אותה ברצף משפחתי שיש לו עבר ועתיד.  
קפואת איברים כמהופנטת, היא פוסעת בתוך ההמון המקיף אותה, אך למעשה היא שקועה במחשבות, ואלה מנחות אותה לא פחות מן המאורעות והאנשים שהיא פוגשת בהם. תמונות של קדושים מזוקנים ושל כוכבי כדורגל מעטרות את הדוכנים, קצתן מוצמדות בנייר דבק, קצתן בנעצים, קצתן נתונות במסגרות שלא תמיד תואמות את מידותיהן. סביבה מתמקחים על מחירים, מכריזים על מבצעים, ממששים ירקות, מלטפים פירות. מה מניע אותם, היא חושבת, הם כל הזמן בתנועה שיש לה מטרה. היא חשה בעייפות, שמוכרת לה כמו שלשונה מכירה את שיניה. היא מתקדמת וקנאה מכרסמת בה, על מה שבעיניה הוא משאת נפש: אינרציה.
יציבתה זקופה ונוקשה, תנועותיה מהירות, על פניה הבעה קפואה. אשר מהירקות מזהה אותה ומיד ממתן מעט את תנועותיו ואת קולו. השיחה עם תמרה תובעת ריכוז:
"כן, שלום, מה אפשר לתת לך ומה שלומך?"
תמרה משתהה, נדמה שהיא עוד מתלבטת אם הקול שדיבר אליה בא מבחוץ או שהוא בוקע מתוכה. עוד רגע עובר כשהיא מזיזה את רגלה, שבפסיעתה האחרונה מעכה עלה כרוב מרקיב. היא מסתכלת על הרשימה שהכינה. הנייר כבר מרופט אף שהכינה את הרשימה ממש לפני שיצאה. היא חושבת על איילה שנשארה לבדה, ומתמודדת שוב עם המשימה של אריזת חפציה. כבר כמה ימים בתה מוציאה ומכניסה דברים מהארון, מכונסת בעצמה, ותמרה לא מצליחה להבין את בדידותה שם. הרי היא מלווה במחשבתה כל תנועה שלה, חשה על בשרה כל תנודה שעוברת בה.
תמרה דוחפת את הפתק בחזרה אל התיק וסוגרת אותו. מתעורר בה עכשיו אותו רוך מוכר שמתעורר כשאיילה אינה לידה והיא פוגשת משהו שקשור בה - חפץ, חברה, מחשבה, זיכרון. הרוך מפוגג את עייפותה כמו בכל פעם שהיא יכולה לעשות משהו כדי לשמח את איילה, להקל עליה, לרפד את מגעה עם העולם.
תמרה מרימה את עיניה כדי להשיב לירקן. בדרך נופל מבטה על התרד, והיא נזכרת שהציבה אותו בראש הרשימה.
"שלום, מה שלומך? בבקשה, חסה אחת, כמה מלפפונים, קצת נבטים, כמה גזרים, שניים-שלושה קישואים, אחד פלפל, כמה פטריות, וכרוב."
היא עוקבת אחר פעולותיו של אשר, שהופך והופך בירקות, ממשש פה וממשש שם, בודק את עלי החסה ואת המלפפונים, מדגיש כמה הוא מקפיד בבחירת הירקות. היא מנסה לחשב כמה יעלו הירקות ואם יספיק לה הכסף שבארנק. היא לוקחת מידיו את השקיות ומשלמת. הירקן מביט בה מאחורי הדוכן. זיפים מכהים את פניו, השיניים שנותרו בפיו נעכרו וצבען כצבע בננה בשלה מדי, עיניו מודלקות אך רכות. הם מכירים כבר שנים, והוא מתמלא אליה חמלה. עוד רגע יעמדו המילים "אל תדאגי, גברת, היא תהיה בסדר" על קצות שפתותיו, אך הן מהססות ונסוגות בחזרה אל פיו.
"כל טוב, גברת," הוא מחייך אליה חיוך שמחייכים אל ילד לפני זריקה שמפחידה אותו מפני שאינו יודע כמה תכאב.
תמרה מתחילה ללכת. היא חשה שהיו שם מילים שהתכוונו אליה אך בחרו לכבד את פרטיותה. היא לא יודעת מה רצו המילים לומר, ופונה לאחור.
"תודה," היא אומרת וממשיכה בדרכה, ואינה בטוחה אם הודתה על מה שרצה לומר או על מה שנמנע מלומר.
ברחוב המרכזי של השוק מוצבים דוכני פירות, ירקות, דגים ועופות. בעיניה הם מתחברים לשורה ארוכה אחת. רק בעליהם יודעים היכן מתחיל הדוכן שלהם והיכן זה של שכניהם. היא חולפת על פני הדוכנים לאט, הגודש מגרה את עצביה. באחת הסמטאות מנצנצת מאחד הדוכנים, כאילו אליה, מראה קטנה שמסגרתה משובצת באבנים צבעוניות. תמרה מתעלמת ממנה, מנסה להטביע את הנצנוץ בתוך מערבולת הצבעים והקולות והריחות. היא ממשיכה ברחוב הראשי, פניה אל דוכן הבשר. היא קונה פרוסה יחידה של חזה עוף, מבטלת את התוכנית לקנות פירות לקינוח וחוזרת אל אותה סמטה צדדית, אל דוכן שמונחים עליו חפצי נוי וכלי בית שקצתם מעודנים וקצתם גסים וכולם ישנים ומשומשים, אל המראה הקטנה שקראה לה.
אחרי כמה דקות שבהן היא מחזיקה את המראה בידה ומנסה למצוא הצדקה לרכישתה, היא מוותרת. לא כל דבר צריך הסבר, היא משכנעת את עצמה. הכסף שבארנקה לא מספיק והרוכל מתעקש על מזומן. היא מנסה לאתר בזיכרונה מיקום של כספומט קרוב אבל לא מצליחה להתרכז בדבר, זולת הזמן ההולך ואוזל עם בתה - והיא משלמת לו בשעון היד שלה, ממילא היא לא מרבה להסתכל בשעה. המוני האנשים החולפים על פניו חידדו את חושיו, ומרגע שראה את מבטה הבין שהאישה הזו תולה במראה הקטנה משמעויות נסתרות ושצפוי לו כאן רווח קל. פשע לא לנצל את זה.
תמרה מנסה להיזכר אם נחוץ לה עוד משהו, אבל מתקשה להתרכז. דמעות עומדות בגרונה. חזה מתכווץ ולחייה בוערות מרוב דמעות שנבלמו בעיניה. נדמה לה שלחייה תופחות, מאדימות. אילי, אילי שלי, היא לוחשת, כמו תפילה. היא ממשיכה להתהלך בשוק, מנסה לדחות את שובה הביתה, להרחיק את הפרדה. צבעי השוק דוהים, קולותיו מתרחקים, ריחותיו קהים, אפילו ריחות הדגים.

 

 

 

 

 

 

 

 

3
ריחות של סבון ושמפו מקבלים את תמרה ואחריהם החיוך של איילה, שיש בו זהירות של מי שיודעת מה רבה השפעתו על אמה. אחרי שהתקלחה היא נראית נינוחה, כמעט מוכנה. הן מתנשקות ומתחבקות. חיבוקיה של תמרה חזקים, דוחסים. היא מנסה לעצור באמצעותם את הזמן, לעטוף את בתה. איילה, שמנסה למתן את הרגע, לשמור קצת כוח לרגעים שעוד יבואו, מחבקת את אמה חיבוק אגבי, כמו שהן מתחבקות בכל בוקר לפני שדרכיהן נפרדות עד הערב.
"סיימתי, הכול ארוז."
בינה לבינה היא מציינת שאחרי כמה ימים של בלבול וחוסר החלטיות, אפשרה לה שעה אחת בלי עיניה המלוות של אמה להתארגן סוף סוף ולארוז. לחץ הזמן פשוט הכריח אותי, היא משכנעת את עצמה, הייתי חייבת.
השתיים נכנסות למטבח הקטן, האפל, שחלונו מלבני וצר. רק אור מועט נכנס דרכו, וגובהו לא מאפשר מבט אל הרחוב. אל משקוף החלון מחובר בנעצים וילון, יריעה של משי לא מעובד בצבע יין, שהרוח המרקידה אותו על החלון מפיחה בו קלילות, עידון. מתחת לחלון משטח עבודה, לוח מצופה טפט דמוי שיש, ובמרכזו כיור קטן שפסים שחורים דקים על דופנותיו מזכירים שלא משנה כמה ינקו אותו, לעולם לא יחזור להיות לבן.
בשתיקה מתחילות השתיים לטפל במצרכים שהוציאו מהשקיות. איילה שוטפת את הירקות, מחשבותיה נודדות ומשרות עליה נינוחות. תמרה חותכת, תנועותיה מדויקות וחדות והיא נתונה כל כולה למלאכתה, כאילו תמצית האימהות גלומה בארוחה הזו שהיא מכינה לבתה הנוסעת.
את העוף משרה תמרה ברוטב סויה, שמן שומשום ושום שכתשה לתוך הקערה. איילה יודעת על-פי המצרכים מה מכינים לה, אבל מעמידה פנים תמות, מנסה לפצות כך את אמה על העדר הנדיבות שהיה  בדבריה קודם, אף שאינה מתחרטת עליהם.
תמרה מטגנת חלק מהעוף ומוסיפה אותו לקערה ובה חסה ומלפפונים. את החלק שנשאר היא מטגנת עם הירקות החתוכים ואטריות האורז הדקיקות. לרגע היא מתלבטת אם להתקלח לפני שתשבנה לאכול, ומחליטה שלא. חבל על כל רגע, היא חושבת וחשה איך הדם הזורם ברגליה מתעבה וכמה ראשה מסוחרר.

4
אפשר היה לצפות שהמעמד יסלק מן השתיים כל תאבון, אבל במקום זאת הן משקיעות עצמן במעשה האכילה. איילה מסובבת בין שתי אצבעות את הסכין המונח על השולחן, עוצרת אותו באצבע אחת ומסובבת אותו שוב על צירו. אמה מחכה שתחדל מזה. סיבוב הסכין מגרה  את עצביה, אבל היא מתאפקת.
"קפה?" היא שואלת, ומיד עולה בה חשש שמא תטעה איילה בהצעתה, שמא תיהפך אורחת בביתה.
איילה לא עונה, היא עדיין שקועה בסיבובי הסכין כתינוק שנצנוץ מתכת לוכד את מבטו. דקה או שתים חולפות והיא אומרת:
"כן. לא. לא יודעת, תחליטי את."
הרגיעה ששרתה עליה בזמן שאמה יצאה מהבית מתפוגגת, מתחלפת במועקה.
תמרה מבינה. היא קמה ממקומה ומפנה את הצלחות ואת הקערות לכיור, מכינה קפה וחוזרת ומתיישבת על הכיסא שלה, לאחר שקירבה אותו אל הכיסא של איילה. הן לוגמות מספלי אמייל חמים שסדקים פשטו בהם במהלך הזמן כמו קורי עכביש. הן שותקות. תמרה מטה את ראשה אל איילה, ואיילה מתקרבת עד שראשה נשען על אמה.
"הזמן יעבור לנו מהר, בובה," אומרת תמרה בקול צרוד של מעשנת כבדה, אף שלא עישנה מעולם.
איילה יודעת שלא כך יהיה, ויודעת גם מדוע מנסה אמה לשקר לשתיהן. באצבעותיה היא מגששת על ירכה של אמה, וכשהיא מוצאת שם את כף ידה היא משלבת בה את אצבעותיה. שפתיה כמעט שאינן נעות כשהיא אומרת: "כן, בטח, צ'יק צ'ק", בעוד אצבעותיה הסוגרות על כף ידה של אמה אומרות: אל תרפי.
תמרה מכניסה את ידה הפנויה לכיסה ומוציאה את המראה שקנתה, עטופה בנייר חום גס, ומושיטה אותה לבתה. איילה מרגישה שכוחותיה אוזלים, שהיא רוצה כבר לברוח מהעינוי הזה של פרידה מתמשכת שראשיתה בכמה חודשים של התלבטויות והמשכה בשבועות של הכנות. היא ממששת את המראה ומכוונת אותה אל פני אמה, שהחווירו ורפו באזור הפה מול עיניים אדומות, בורקות, תפוחות.

 

5
איילה יוצאת אל מסדרון חשוך המקשר בין שני חלקיה של קומת הכניסה של הבית. מטבח קטן משמאל, סלון וחדר עבודה מימין, וגרם מדרגות צר המוביל אל שני חדרי השינה הקטנים שבקומה השנייה. שני פתחים יש במסדרון, האחד פתח הכניסה לבית והאחר מוביל אל החצר האחורית. דרכו תוכל להיכנס אל החצר הקטנה שאדמתה עירומה ומכל עבריה תוחמים אותה כחומה קירות הבניינים הסמוכים.
איילה נעצרת לפני דלת העץ ומשקיפה רגע החוצה מבעד לצוהר. אביה יושב על ארגז עץ בגבו אליה. גופו נראה חסר תנועה. למעשה, לאחר שנים של אימון, נעשו ידיו מיומנות ומדויקות כל-כך שהוא מצליח להניען כמעט בלי להפעיל את שריריו, ורק מבט מכוון היטב יכול לגלות במה הוא מתרכז. היא מסתכלת עליו, מאמצת את עיניה, מקווה כמו מבוגר שמבקש משאלה מריס שנשר - שווה לנסות, מי יודע? - שמשהו בו יתעורר, שמבטה הממושך יצרוב בגבו, יביא אותו להסתובב.
"היי," היא אומרת אחרי שיצאה החוצה ונעמדה מולו. קולה רך, זהיר, בודק. בחטף היא מעבירה את עיניה על אותם שרירים שלמדה שעוד יש בתנועתם מבע: אלה שבמצח, בסנטר, בצוואר. שום דבר.
"זה מעניין," היא אומרת, מנסה להתעמק בגזיר העץ שידיו מלטפות, מתכננות את פעולותיהן הבאות, מרגיעות את העץ לפני שהן פוצעות אותו. היא מצליחה לזהות צורה כללית של ראש ושל רגליים. הפרטים עדיין גלומים בעץ, מחכים שיחלץ אותם. הוא מושיט יד אל שורת מפסלות דקות וחדות שמונחת לרגליו, מרפרף עליהן, נותן לידו להכריע בבחירה. משנעשתה הוא מתחיל לגלף. תנועותיו מדודות, תכנית מפורטת מנחה אותו. ידו יודעת בכל רגע מה תהיינה תנועותיה הבאות, ומכולן נוצר רצף, כמעט מקצב.
איילה כורעת על עקביה, נמנעת מלהתיישב. היא רוצה לשמר את רעננות המקלחת. אני רוצה להרגיש כמו בנאדם בנסיעה, היא חושבת. כעת היא בגובה שלו וקרובה אליו, רק שורת המפסלות מפרידה ביניהם. היא מסתכלת על ידיו. המיומנות שלהן מזכירה לה זמנים אחרים. היא מרימה מן הקרקע היבשה אבן קטנה ומעבירה אותה מיד ליד. מדי פעם היא זורקת אותה באוויר ותופסת, תרגיל קטן בשליטה. ידיה עסוקות, ידיו עסוקות. עוברות דקות אחדות ותנועותיהם נעשות מתואמות: האבן משלימה את מעברה מיד ליד כשהמפסלת מסיימת תנועת גילוף. איילה, שחשה בפעימות הדופק ברקותיה ובפרקי ידיה, עוצמת עיניים, מתמסרת למקצב תנועותיהם. קשה לומר שהיא מרגישה קרבה, אבל היא מרגישה משהו כלפיו, מרגישה משהו אתו.
היא מושיטה אליו את ידה ומניחה אותה בזהירות על כף ידו הימנית. הוא עוצר, ידיו עדיין אוחזות בגזיר העץ ובמפסלת. מבטו מרוכז בהם, עיניו זוכרות היכן נגע הסכין בעץ כדי שידע היכן להמשיך.  
"אני יוצאת לדרך."
אין תגובה.
"אני אתגעגע אליך," היא אומרת, מטעימה כל מילה.
קיפאון תנועותיו עוצר את המילים ביניהם, ולעצמה היא אומרת שכבר שנים היא מתגעגעת אליו. ארבע-עשרה? חמש-עשרה? היא מנסה להיזכר. גם אחרי שנואשה מלמצוא אליו דרך, היא ממשיכה להתגעגע. אולי דווקא עכשיו יהיה קל יותר, בלעדיו. עם מתים אפשר להמשיך לקיים דיאלוג, אבל הוא - הוא כאן, והפאסיביות שלו מדבקת.
איילה מתרוממת לאט, נעמדת לרגע מולו ופונה אל הבית. היא מספיקה עוד לשמוע את הצליל העדין העולה ממפגש הלהב והעץ, לפני שהדלת נסגרת מאחוריה.
 

 

 

 

 

 

 

6 
איילה נעמדת בכניסה למטבח. תמרה, שיושבת ליד השולחן ומבטה בוהה אל נקודה בחלל, רואה אותה מזווית העין וקופצת על רגליה כמי שמתעוררת משינה שנמשכה יותר מהמתוכנן. היא מנסה לקלוט במבטה של בתה את עקבות הפרדה מאביה, אבל מנחשת מה קרה שם ויודעת שאין שום טעם להעלות שוב את הנושא. היא לא רוצה להעכיר את האווירה.
"בואי, שלא תאחרי את המטוס," היא אומרת, ובו בזמן כמו מסתכלת בתימהון על האישה הגסה הזאת שמזרזת את בתה ללכת.
המזוודה ותרמיל הגב עומדים ליד דלת הכניסה. כבר בבוקר החליטה תמרה שאם בתה לא תתעקש, תיזנח ההחלטה להיפרד בבית והיא תלווה אותה לפינת שבזי ואחווה, למונית שמחכה שם לקחת אותה לשדה התעופה. תמיד הם מבקשים, נהגי המוניות, להגיע לרחוב מרכזי, אין להם חשק ללכת לאיבוד בסבך הרחובות הצרים של השכונה. איילה מתכופפת אל תרמיל הגב ומשחילה את זרועותיה לתוך הרצועות. היא מתרוממת ומיישרת את ברכיה והתרמיל המונף נוחת על גבה. תכולתו מסתגלת אל צורת גופה. כבד לה. היא מושיטה את זרועותיה אל אמה שעומדת מולה, שקטה, חסרת תנועה. הן מתחבקות. גופיהן מאוחים, יודעים שיצטרכו מעתה להיגמל מהתמכרותם זה לזה והם כבר מצפים לכאב שיבוא.
גופיהן מתנתקים במין החלטה משותפת והן עומדות זו מול זו. עיניה של תמרה פעורות, היא לא תיתן גם להרף עין קטן לגזול אפילו חלקיק מבתה. איילה מחייכת את החיוך המתבקש ופונה ללכת. היא לא מביטה לאחור, היא פותחת את הדלת ויוצאת, ומשאירה אותה פתוחה מאחוריה.
הרחוב הקטן שהיא מתקדמת בו מעמיד את נחישותה במבחן. גופה נוטה מעט קדימה כדי לתמוך במשא שעל גבה, מזוודתה נגררת אחריה ואחד מגלגליה הקטנים סוטה הצידה. היא יודעת שאמה מסתכלת בה, ולכן מעמידה פנים שאין שום קושי ומושכת את המזוודה משיכות קטנות וחזקות כדי להחזירה למסלול, כמו שנוהגים בכלב סורר. בדרך היא חולפת על פני מכרים מהשכונה. קצתם הולכים ברחוב, קצתם מביטים אליה מבעד לחלונותיהם או מתוך חצרותיהם הקטנות. ככל שהיא מתקדמת, נהפכים הם ובתיהם לתפאורה מגובבת שהיא משאירה מאחור, שמתרחקת ומיד תוחלף באחרת. חוסר אונים עולה בה, לצד תחושה חריפה של ציפייה. שתי התחושות מתקיימות בתוכה כמו משפט מתמטי סתום, כמו ניסתה לחבר שלוש ועוד שחור.
"בהצלחה, חמודה."
"תחזרי מהר."
איילה מגיבה בחיוכים מנומסים, בהנהון קטן. הנפרדים ממנה קרובים לה, אבל קולותיהם נשמעים לה כהדים. 
בקצה הרחוב מנצלת איילה את הפנייה ומציצה אל הבית, שהיה קטן וחינני כשקנו אותו הוריה ותכננו להרחיב ולשפץ אותו, ועכשיו נשאר בקטנותו והתרוקן מתוכניות. אמה יושבת על המדרגה המובילה אל הבית ומסתכלת עליה. מבטה חד, חודרני, כאוב ומכאיב. שפתיה נעות, היא אומרת לי משהו, חושבת איילה ומתקשה לפענח, ואחרי הצעד הבא אמה כבר נעלמת מעיניה.
"אני לא יכולה לחיות בלעדייך," אומרת האם כשהיא יודעת שאיילה כבר רחוקה מכדי לשמוע, רחוקה אף מכדי לקרוא את שפתיה.  

 

 

 

 

 

 

 

 

7 
"אני לא יכולה לחיות בלעדייך." שפתיה הפסיקו לנוע, אבל המילים עוד מהדהדות בתוכה ותמרה מוסיפה לשמוע אותן עוד דקות ארוכות.
היא עדיין ישובה על אחת משתי מדרגות הבטון, מבטה נעוץ בנקודה האחרונה שבה עוד מתקיים צל-צלה של בתה. היא אינה ממצמצת. היא נזהרת בנשימותיה, שלא תאבד לה הנקודה הזאת, האחרונה, המכילה את בתה.
מכונית עוברת וגלגליה חורגים מן האספלט אל החצץ שבשוליים ומעלים עננת אבק, מוחים את הסימן שדמיונה קבע שם.
דקות ארוכות היא מסתכלת על האבק שהעלו גלגליו האחוריים של הרכב, ובתוכה חוסר מנוחה הולך ומתעצם שנהפך לחרדה: היא לא תחזור, אני לא אראה אותה יותר, היא צועקת אל תוך עצמה, בלי לשתף בצעקה את מיתרי קולה. היא חשה איך נשימותיה מתקצרות, איך המרווחים ביניהן מצטמצמים. היא מזדקפת ונמתחת ומנסה לקטוע את זרם המחשבות השוטף אותה.
בראשה סאון עמום. היא לא יודעת לאן לכוון את גופה, לאן לקחת אותו, איזה היגיון יהיה בתנועותיו. כתפיה פונות ימינה, אך התנועה שבהן נעצרת והיא נפנית שוב אל הרחוב, מחפשת שם משהו. עיניה מתרוצצות, חולפות על פני בתי השכונה הישנים והמחודשים: מן האפור אל הצהוב, התכלת, האדום-כהה.
היא שבה ומתיישבת, מובסת, כל כוחותיה אוזלים, עד שמשהו נדרך במעמקיה ומשלח אותה בריצה אל תוך הבית.
היא רצה אל המטבח, נעצרת בפתחו וסורקת בעיניה את החלל, מחפשת היכן להתחיל: הכיור. היא ניגשת אליו ומוציאה מתוכו את הכוס שאיילה שתתה ממנה. היא מסתכלת עליה מקרוב, כמו בחפץ עתיק, יקר-ערך, מנסה לאמוד עד מתי תשרוד שם טביעת פיה. היא מניחה את הכוס בצד, מרחיקה אותה מן הכלים האחרים, שלא תהיה טעות, ופותחת את דלת הארון שמתחת לכיור. היא מרימה את מכסה הפח ונוברת בו כמי שמחפשת משהו שאבד לה, אלא שדבר לא אבד לה. היא מחפשת משהו ששייך לאיילה, שעדין מכיל אותה. ממחטת נייר משומשת נלכדת בקצות אצבעותיה. תמרה מריחה אותה, מנסה לספוג אל תוכה את המולקולות החיות שעוד יש בה, לפני שתימוגנה. תמרה מלטפת בממחטת הנייר את צווארה, את סנטרה, את פיה, ומניחה אותה בכיס חצאיתה. עוד היא מחלצת מפח האשפה את הנייר החום שנעטפה בו המראה הקטנה שנתנה לבתה. היא פותחת את כל כיווציו וקמטיו, פורשת אותם, מקפלת את הנייר ומגהצת אותו בידה.
ידה מלטפת את הנייר הגס בתנועות מרגיעות, עד שעולה פתאום בדעתה מברשת השיניים שאיילה ודאי השתמשה בה כשהתקלחה, וזה לא היה כל-כך מזמן. בריצה היא עולה אל חדר האמבטיה, מגיעה לשם מתנשפת, נתמכת בכיור, תשושה. היא מרימה את מברשת השיניים אל פיה ומוצצת את מעט המים שבה, את טעמה של בתה. בעיניים עצומות היא מצמידה את המברשת אל נחיריה ונושמת עמוקות, אולי עוד נשמר במברשת קמצוץ ממנה.
היא יוצאת אל המסדרון ונכנסת אל חדרה של איילה. איבריה כבדים, תנועותיה לאות כשהיא מתיישבת על הרצפה לרגלי המיטה ונשענת עליה, רגליה אסופות אל חזה. ידה המרפרפת על המיטה פוגשת בכרית, ומיד היא מקרבת אותה אל פניה ומניחה עליה את ראשה. באפה ריח בתה, ריח הילדה ששאפה אל קרבה מאז נולדה, כאילו אפשר שתחזור אל תוכה בשאיפה הזאת, תמלא אותה שוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

8
יש בפני האישה המביטה בתמרה מתוך המראה עוד שמץ מן המבע הערני, הטרוד תמיד, שאפיין אותה בצעירותה. נשקפה ממנו אז תסיסה מתמדת שלא מצאה מנוח אף לא כשהופנתה למוסיקה, לכתיבתו של שאול, לאיילה. אבל כשהיא מביטה עכשיו אל תוך עיניה היא נתקלת באישה אחרת: אישה שאינה יכולה לומר היכן נמצאת ילדתה, מה היא עושה, מה לבשה הבוקר לפני שיצאה מן הבית. אישה זקנה שבמבטה נפער חלל, ועוד חלל, שהותירו שם חלקי נפש שקהו או כבו.
מתי התחלתי להזדקן, היא מנסה להיזכר ומתקשה להחליט, אולי תמיד הייתי כזאת.
ניסיון להבין השתנות מבקש מטבעו למצוא את הנקודה שבה התחילה: מקרה אחד, החלטה אחת, אי הבנה אחת. הרי גם אחרי ששאול פרש, התאמצתי להמשיך לקיים את החיים כמו שהכרנו אותם.
נשימה עמוקה אבל לא מספקת, נשימה שאין בסופה הזדככות של הריאות, משאירה את תמרה מול האישה שבמראה. היא יכולה לנקות עכשיו את הבית, לסדר, תמיד יימצא משהו, אבל הזקנה המתגלה בה מהפנטת ומרתקת אותה אל המראה.
התמונה הראשונה שהיא מצליחה לדלות מזיכרונה מעבירה אותה שנים לאחור. איילה היתה אז בת ארבע, אולי חמש, היא זוכרת שהיתה בערך בגודל של הגולדן הגדול, העליז, המגושם. הכלב שהיה כלבה של תמרה מאז היותו גור, עוד לפני שהכירה את שאול ולפני שנולדה איילה, הכלב שהיה פעם בן-לווייתה ונהפך למטרד שהפריע לה גם כשרק ישן בפינת הסלון. בשלב הראשון הפסיקה ללטף אותו ולא נגעה בו אלא כדי לקשור לו את רצועתו. אחר-כך עבר הכלב בלי שום הסברים לטיפולם של שאול ושל איילה, וכעבור זמן התעלמה מנוכחותו לחלוטין, בתקווה שייעלם מחייהם מהר ככל האפשר. הוא אמנם היה זקן, אבל לא עד-כדי-כך זקן, ולא נראה שהוא מתכוון להסתלק.
כשפיהק כיווצה את עיניה ובלמה את נשימותיה כדי שלא להריח את הסירחון העולה מפיו ומנפיחותיו. כשכשכש בזנבו בשמחה לא ראתה אלא את שערותיו המתפזרות בבית – על השטיחים והריפודים, על המצעים. אחדות מצאו את דרכן אל מגירת התחתונים שלה ואל כוס הקפה שלה. קוצר רוחה גבר, עד שמצאה תירוץ עלוב אבל יעיל: הכלב זקוק למרחבים.
והיא מסרה אותו למשפחה עם נתונים אידיאלים – מושב, חצר, חופש, הורים אוהבי כלבים ושלושה ילדים – נתונים שיכלו למהול את האשמה. זו היתה אחת הפעמים היחידות שכעסה של איילה לא הרתיע אותה מראש ולא שיתק אותה בדיעבד. ההקלה היתה גדולה, המחיר נראה סביר.
עכשיו, ממרחק השנים, נראה שאז התחילה להשתנות. אולי אז התנתקה מהצעירה שהיתה פעם, כמו קרום שניתק מחלב מצטנן, כמו שבתה מתנתקת ממנה עכשיו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

9
שורש כף היד מוליך את התנועה: תמרה מתבוננת באצבעותיה האוחזות בכף, דולות מתוך קערית המרק את הירקות על-פי סדר. תחילה את הירקות שהוא אוהב, אבל לא את כולם, שלא ייגמרו. החוזק, הגמישות והזריזות עוד מתקיימים בשורש היד, מזכירים לה את תכליתו המקורית. תנועותיה גדולות ואנינות מאלה שמצריכים ירקות צפים במרק, כאילו מבקשת ממנה היד לשוב ולממש את ייעודה, לרחף מעל לקלידים.
היא עוד זוכרת את תחושת הריחוף, לפני שנעשתה המציאות כזאת שאי אפשר להינתק ממנה, אף לא לרגעים אחדים והיא קרקעה את עצמה לצמיתות, הקשיבה למוסיקה כמו שאדם בכיסא גלגלים מביט ברגליו הדוממות.
זה לא קרה פתאום, לא בבת אחת. נגינתה השתנתה כשנולדה איילה. גם כאשר שאול היה אוחז בה ומערסל אותה ומתנועע אתה ברחבי הבית כדי לתת לתמרה שהות לנגן, כבר לא היתה נתונה כל כולה למוסיקה. אוזניה, שידעו לפנים להתעלם מכל צליל זר נאבקו עתה על חלוקת הקשב שלהן בין הפסנתר לבין הקולות שהשמיעה הילדה. לא שחדלה לאהוב את הנגינה, אבל התשוקה כבר התפוגגה. בעולמה שהכול מוחלט בו והתשוקה אינה ניתנת שם לחלוקה, היא הועתקה אל בתה ומאז שכנה רק בה.
ושאול, גם הוא היה חלק מאותה מציאות נשכנית שאיימה לחדור אל נפשה ולנגוס עוד נתחים ממנה, לעשות אותם לבנאליים. לשתף בתשוקתה אדם נוסף, אפילו את שאול, משמע להכניס לשם מילים, אל תוך עולמה, שהכיל רק צלילים עירומים. וכעבור שנים, כשמאמצי הכתיבה כבר הקשו עליו לתפקד, תחילה במערכת העיתון ואחר-כך בבית, במשפחתם הקטנה, תתמקד תמרה כל כולה בו: היא תעמוד על המשמר, היא תזהה עוד לפניו מתי מתעורר בו הדבר שיתבע את כולו. הוא יהיה תמיד תחת עיניה הפקוחות, היא לא תניח לו, כמו אין זה בגדר האפשר שאדם ייעלם לו אל תוך עצמו בנוכחות עדים, כשעיניה לוכדות אותו.
הכף מתלבטת: קישוא או גזר, גזר או קישוא. היא משלימה את התנועה הקשתית שהירק מורם בה - הגזר נבחר לבסוף - ומתרוממת אל פיו של שאול, שבלי למקד את מבטו יודע בדיוק מתי לפתוח את פיו ומתי לסגור, ללעוס, לבלוע.
ידה מחזירה את הכף אל הקערה והיא מתבוננת בבעלה. מבטה מרוכז בו, בתנועותיו האיטיות. היא מטה את ראשה ימינה ומשהה אותו שם, מנסה לגלות מה רואים מן הזווית שלו; אולי משותפות המבט ייווצר איזה קשר.
היא שבה ומיישרת את ראשה, וכמו בכל הפעמים הקודמות ובכל הפעמים שעוד תהיינה, היא שוב מאוכזבת. בכל פעם מחדש מתעוררת בה תקווה עמומה שאין היא משתפת בה איש, אף לא את איילה. היא מתכוננת: שואבת מתוכה את כל כוחותיה, מציירת מן הזיכרון את דמותו הערה, ופותחת לקראתו את לבה, שהיא שומרת אותו מכווץ וקפוץ כל הזמן. ובכל אלה היא מטעינה את מבטה, תולה בו את עיניה, ומחכה.
ומחכה.
ומחכה, 
בזמן שלבה שב ומתכנס בתוך עצמו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

10
איילה יושבת על שרפרף קטן ומסתכלת אל תוך הדלי. מים עכורים ושאריות סבון מחזירים אליה בבואה עמומה. העמימות הזאת נעימה לה. לרגע היא מתרחקת: דמיונה מחדד את הפרטים העמומים כרצונה. עתה היא נראית בעיני עצמה כמו שנראתה לפני שנים, כשהיתה נערה: רצינית ומהורהרת, אך עם איזה נופך אוורירי של שום-דבר-ממה-שקורה-פה-לא-ממש-קשור-אלי, באותה-מידה-הייתי-יכולה-להיות-במקום-אחר-שגם-הוא-לא-היה-נוגע-בי.
ממקום מושבה, מן השרפרף שרייצ'ל הקטנה משתמשת בו כדי להגיע אל הכיור כשהיא רוחצת ידיים או מצחצחת שיניים, היא ממפה את חדר האמבטיה הגדול ומנסה להחליט היכן להתחיל. היא מסמנת בעיניה את המקומות שדורשים ניקוי, אבל כיוון שאינה מסוגלת עכשיו לקרבה יתרה עם לכלוך של אחרים, היא מחליטה לסדר את המגרות ואת המדפים. הלכלוך לא יברח.
אל סיכות-הראש, הסרטים והקוקיות שבמגרה הימנית היא מצרפת את אלה שפזורים על השיש. הפרפרים, הלבבות והפרחים המקשטים אותם שייכים לרייצ'ל, שאיילה עוד מספיקה לראות לפעמים בבוקר, רגע לפני שהיא יוצאת עם הוריה לגן-הילדים. הקטנה מחייכת אליה, מבטה מבויש ובכל זאת בוטח. מתוקה, חושבת איילה.
על מדף עץ קטן, צבוע לבן, מונחים תכשיריה של האם. דיאודורנט בריח טלק, מסיר-איפור, חלב-פנים, קרמים ליום וללילה, וגם בושם, שאיילה פותחת ומריחה ממרחק כדי שחריפותו לא תצרוב את אפה. הריח הזר אינו דומה כלל לריח הבושם של אמה, אבל איילה מחפשת בו תזכורת לתמרה, שריחה היה מקדים תמיד את בואה ונשאר באוויר גם אחרי לכתה. כבר שנים היא מזליפה אחרי המקלחת אותו בושם צרפתי על גופה המנוגב. לא הייתי מזהה את ריח גופה, חושבת איילה. גם היא לא, ממשיכה המחשבה.
היא פותחת את המגירה האמצעית. מגובבים בה מספרי-ציפורניים גדולים וקטנים, קוצץ-ציפורניים, פצירה, פינצטה, חוט דנטלי וגם כמה כפתורים שנשרו מבגדים ולא נמצא להם מקום טוב יותר עד שייתפרו שוב למקומם. גם פלסטרים יש במגרה וגם כמה שפופרות של משחות - נגד פטריות, נגד פצעונים, נגד עקיצות. במגרה השמאלית מונחים טמפונים ומגיני תחתונים.
אחרי שהיא סוגרת את המגרה עולה בה מועקה: למה, בעצם, פתחתי את שתי המגרות האחרונות, מה חיפשתי שם? התשובה הברורה מאליה – סקרנות מציצנית – נדמית לה לא הגיונית, כאילו גילתה פתאום שהיא גבר. היא מפנה מן השיש את החפצים שכיסו אותו, מקפידה לסדר אותם על המדפים, אחר-כך מנגבת בסמרטוט.
תחושה עמומה של כוח עולה בה. בלי לסחוט ובלי לכוון, היא מטילה את הסמרטוט מגובה השיש לדלי. מי הדלי, שנכפתה עליהם מעורבות במלחמתה של איילה עם עצמה, מגיבים מיד בהתזה. איילה עוצמת עיניים - אילו היו לעיניים מנעולים, ודאי היתה משתמשת בהם עכשיו. כנגד תחושת המיאוס המשתלטת עליה היא כופה על עצמה נשימה עמוקה ואיטית, משפשפת בחוזקה את עיניה ואת רקותיה, מזכירה לעצמה שהיום רק מתחיל.
כעבור כמה רגעים של חוסר תנועה, עורה סומר, ועיניה נודדות אל החלון ואל השמים הזרים שגורדי השחקים התוחמים אותם נראים רחוקים כמו בסרט. עפעפיה התחתונים מתמלאים, ומשקלם, כך נדמה לה, רב ממשקל ראשה. היא רוכנת מעל לכיור, שוטפת את פניה ואת צווארה במים קרים, מצליחה לגייס איזה גרעין פנימי מתפקד שאינו נגוע בעיסת מחשבותיה.
לפני שמטלותיה ישובו להנחות אותה, היא מתפנה לעוד בדל מחשבה. אביה, שבדרך כלל היא מסלקת אותו מראשה, מתיישב עכשיו מולה על השיש, נתון כולו באותה פעילות מונוטונית שנמשכת כבר שנים. עכשיו היא חשה בעיסה שלו. היא רואה אותה. מה מצוי עוד בתוכו, בתוך אביה שכבר שנים כמוהו כמי שנשארה ממנו רק קליפה?
מחשבה חדשה, גיאומטרית, הולכת ומתהווה בתוכה: אולי גם נשמתו של אביה אינה יכולה לגור במרחב שהיא נדרשת לחיות בו יחד עם פעולות שלא בחרה בהן?
כאב מציף אותה בחזה ומתפשט אל כתפיה, אל צווארה. לא כאב הגעגוע, שכבר נעשה חלק ממנה עם השנים ומקנן בכל רגש אחר, אלא כאב זר שאין לה היכרות אינטימית אתו, כאבו של אחר. של אביה?
איילה מנקה את הבית בחתכי רוחב: קודם-כל את כל החלקים הגבוהים – ספריות, ארונות, אהילים – אחר-כך את האזורים שבגובה הראש, ובסוף את הרצפות ואת כל מה שנוגע בהן, שיטה שתבטיח שכשלא תהיה מסוגלת להמשיך, לא תהיה לה ברירה ואי הסדר ימצוץ ממנה עוד ועוד פעילות.
היא מסיימת לנקות את השכבה העליונה ואת השכבה האמצעית של הבית ומחזירה למקומם את מטאטא הנוצות, את המטליות ואת התרסיס לניקוי החלונות והמראות.
אחר-כך היא מרימה את כל מה שנוגע ברצפה וניתן להרמה. כיסאות, שולחן סלוני, צעצועים, עציצים, שטיחים. היא מתמלאת מרץ ותנועותיה ממוקדות, אולי משום שכבר רואים את הסוף. ואולי משום שמתוך הערפל השורה במוחה כשהיא מנקה עולה מחשבה חדשה ומחכה שתלוש אותה.
אחרי שגמרה לטאטא היא ממלאת את הדלי במים חדשים ובנוזל ניקוי לרצפה, מספיגה מטאטא בד בכמה שיותר מים ומעבירה אותו על רצפת הלינוליאום של המטבח בתנועות ארוכות ומחושבות. זה מרגיע אותה. המים ששפכה על הרצפה דורשים ניגוב, אבל כבר עכשיו עולה בה תחושת טוהר מעצם המגע עמם.
היא מעבירה שוב על הרצפה סמרטוט לח, שופכת את המים המלוכלכים מן הדלי לאסלה ושוטפת את הדלי באמבטיה. יש לה כמה דקות עד שהרצפה תתייבש והיא תוכל להחזיר את החפצים למקומם. היא ניגשת אל החדר שהתחילה בו, חדר האמבטיה, נשענת במרפקיה על השיש, חשה איזו קרבה לחדר הזה שאירח לרגע את דמותו של אביה. זמן רב לא צץ אביה בזיכרונה, נראה היה שכבר אינה מסוגלת להעלותו מן המקום שהורחק אליו.
הבית מסודר ונקי, מחכה לבעליו שיחזרו ויטביעו בו חותמים יומיומיים, שעל-פיהם תפענח איילה בביקורה הבא את השבוע שעבר עליהם. היא נועלת את הדלת אחריה ונכנסת למעלית.  
כשהיא יוצאת מהבניין איבריה כבדים. זרועותיה נדמות לה עכשיו ארוכות ושמוטות, שימפנזיות. אבל כשהיא מנסה לברר איך זה שהעייפות נמצאת רק במעטפת של גופה ולא חודרת פנימה ומשתלטת, היא מזהה דבר נוסף: תחושת שחרור. היא מבררת עוד, ליתר ביטחון: אולי זו סתם קהות חושים, אולי רעב? לא, היא מסכמת, שחרור.
ריח שקדים מסוכרים מלווה אותה כשהיא חולפת על פני עגלה לממכר מזון, ואחריו ריח חרדל וכרוב חמוץ כשהיא חולפת על פני עגלה נוספת. היא ממשיכה ללכת ברחובות ניו יורק, והאוויר סביבה נצבע אדום כהה: השתקפות הלבנים החומות-אדמדמות של הבניינים. היא שבריר בהמון שכל אחד ואחד מבני-האדם המרכיבים אותו נראה כמי שיש לו מטרה, והיא מביטה לצדדים כמו לוודא שאיש לא יעלב מתחושת ההקלה העולה בה.