אלוהים נכה מאה אחוז
מוטי אברבוך
פרק ראשון: זמן
אליוט מאחר ליוֹמוּלדת. העולם נחלק למאחרים ולממתינים. שלושים שנה אני ממתין לו.
ביוני שישים ותשע התחברנו: כיכר המולד בבית-לחם, אנוכי סג"מ בסדיר והוא סרן מודיעין בקבע. חמש שנים אחר-כך, ביוני שבעים וארבע, עברנו לגור ביחד. מאז חגגנו יומולדת משותף ביום ההתחברות. יחד אתי ממתינה אחותי זיסקינד הספרית, השוועסטער שלי, מציירת באוויר מניפות-מניפות באצבעותיה הקצרות, מספרת במבטא פולני מאנפף, בנפלאות זיוני היישוב לדורותיו: "בשנות החמישים, הייתי שמה מכנסיים מפרש, חולצה פסים עם צווארון סירה ומטפחת קטנה בצוואר אַ-לה-בְּריז'יט בּארדוֹ. יוצאת לאלנבי, וכל המרוקאנערס שהגיעו מהמעברה ברמלה היו הולכים אחרי ועושים לי..." עכשיו היא שואפת אוויר בשריקה, בשפתיים משורבבות, כלוגמת משקה חם. "אל תראי אותי איך שאני עכשיו, אלנבי היתה נשרפת כשהייתי עוברת שמה," מגרגרת כמו חתולת רחוב זקנה. "אחר-כך, שה'שְטְריך' עבר לרוטשילד, התחילו להגיע הקיבוצניקיות עם הסנדלים תנ"כיות והחולצות משבצת עם הריח של הרפת. ואחר-כך הסטודנטיות מירושלים, עם השַאלים צמר ארוכים אַ-לה-זֶ'רַאר פיליפּ. אבל הכי המעניין," וזיסקינד מנופפת במניפת אצבעות, "הכי המעניין היה בכיכר לונדון וחוף גורדון הישן. היינו יורדות קבוצות-קבוצות לחוף להזדיין. לילה-לילה היו שם חגיגות" - מניפה, מניפה - "עד שבא רבינוביץ וגמר הכול. בנה לנו ת'בתי-מלון האלה ואת הטיילת הזותי, והכול עבר לגן העצמאות. נו, ושמה זה בשבילי כמו סלון אחד גדול עם אלף כלות בלי אף חתן אחד."
"יכולת לכתוב דוקטורט, איך שאת מנתחת את זה."
"לא ידעת שאני דוקטור מִן-התחת?" מניפה, מניפה, פלבול עיניים, אנחה. "רק שהיום הכול אחרת. הבנות הולכות באלנבי, עם ליפסטיק וגרבי רשת, צועקות כמו ווילדע חַיֶס (התעתיק של מילים עבריות ביידיש המובאותבספר מייצג את דרך היגוּיָן ולא כתיב יידי תקני) ואחר-כךרצות לטלוויזיה לפתוח ת'רגליים לפני כל עם ישראל.אצלנו הכול היה סודי, מדינה בתוך מדינה. שפה שלנו.האוויר היה מלא מבטים. הייתי הולכת בתל-אביב כמומַהטָה הַארי. האוויר היה חם מרוב המבטים. טסס..."- מושכת אצבעות כמי שנכוותה – "בעיקר אחרי שישיםושבע, כשבאו הג'מעה מעזה."
זיסקינד הוגה את המילה במלעיל. "אצלהם הכול היה דוּגרי. אוי, איך שחגגתי בגנים חופשי-חופשי". שוב מלעיל - "עד שבאה האינתיפאדה הזותי, עם הסגר הזותי וגמרה לי ת'חיים." כך הפכה האינתיפאדה בפיה של השוועסטער שלי מהתקוממות עממית לשואה בחיי המין שלה.
"היושבת בגנים, היושבת בגנים, היו-ש-בת ב-ג-נים," אני שר לה.
"לא כל החיים רצתי בגנים, היתה לי גם ת'אהבה הגדולה שלי."
עכשיו תבוא אנחה קורעת לב והיא תספר בפעם המי יודע כמה על "הרצל, אהבת חיי".
"עשרים שנה הייתי מחכה לו כל בוקר. היה לו קו-חלוקה לחמניות עם ה'פּיז'ו' שלו. בבוקר בבוקר היה בא, שם לי לחמנייה חמה בתנור והולך לשלום. אבל כשיצא לפנסיה לא יכל יותר לבוא, מסכן. מה יכל להגיד לזקנה שלו, לאן הוא יוצא כל-כך מוקדם בבוקר? אז היתה לו דוֹמלֵף, בטח היתה לו. שלא נשארה לו שום שמחת חיים בלי התחת של זיסקינד השמנה."
צעדי דילוג במדרגות. אליוט מדלג תמיד. לעולם לא מדרגה-מדרגה.
"קול דודי, קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים, מדלג על הגבעות." כל היום נתקע לי בפנים השיר עם הקצב המרובע הזה. מה יש לי משיר השירים? אלף נשים היו לו והוא מת מגעגועים לדוד צח ואדום שיבוא וירפד אותו בתפוחים. הצעדים גוועו במדרגות. כבר בלילה הראשון שעברנו לגור ביחד נעלם לי אליוט בלי אזהרה. כל אותו לילה חגתי בבית כמו מחוג נרצע וספרתי את השניות. ארבע בבוקר, אליוט בדלת. מסריח מניקוטין, ערק ושתן חמצמץ. מועד עלי ומנסה להדביק לי נשיקה.
"אל תכעסי, אַרִיאַדְנֶה שלי, את ורק את הצלת אותי מהמִינוֹטָאוֹר." אני מנסה להדוף אותו מעלי אבל הוא לופת ומכאיב. "אם לא הייתי לוקח אתי את פקעת המשי שלך, לא הייתי מוצא את הדרך חזרה." שילך לעזאזל, מה הוא מזייף לי!
בפה מסריח הוא מנסה שוב להדביק לי נשיקה. אני מצליח להפיל אותו אל הכורסה. מתחיל למשוך מעליו את הבגדים המסריחים, "ומי זה בדיוק המינוטאור הזה שפגשת?"
"המִפלץ שנפלט מרחם אמי ומאז מנסה למלוק לי
ת'ראש."
"ומה עשיתם שם יחד במבוך, אתה וה... מינוטאור שלך?"
"קיימות שתי דרכים להתגבר על מפלץ. הראשונה, לחכות בהכנעה שיבצע בך את זממו." אליוט מחייך חיוך מסריח - "והשנייה להיכנס לתוכו, ולטרוף את עצמך."
"אז אני מבין שנתת לו לבצע בך את זממו, מה?"
"טעות, טרפתי את אליוט ועכשיו באתי לטרוף גם אותך!" בלי התרעה זינק, הפיל אותי לרצפה ונשך בפראות, נשך וסטר. כל סטירה הדהדה לי בפנים. הייתי כמו תוף חלול וזב דם.
"טומטום! טורפים אותך!" צעק לי בפנים. "למה אתה לא מרביץ חזרה?"
הכעס והכאב הציפו ומוטטו אצלי איזה סכר, הרמתי יד והכנסתי לו אגרוף.
אז עוד לא ידעתי שהקוד של אליוט הוא "טורף- נִטרף": תֵזֵאוּס-מינוטאור. אפולו-פיתון. סנט ג'ורג'-דרקון. כולם מגיחים-נדחפים יום-יום אל סבך המבוך לטרוף את עצמם. ומה הקוד שלי? "נאמנות-בגידה"? אני אריאדנה הבוגדת באביה ובעמה, הטווה יומם וליל חוט משי פלאי כדי להציל את אהובה-הטורף-נטרף הזונח אותה להמתין לו לעד.
כן, כן, ככה העצמנו והאדרנו את עצמנו. אם חייכנו היינו בודהה, ואם בכינו היינו עשתורת הבוכה לתמוז. רק מהבכי שלנו, האמיתי, האישי, בחרנו להתעלם.
אחרי השירות הצבאי, הייתי סופר את הימים בין פגישה לפגישה עם אליוט. המתנות דרוכות, מתמשכות, רבות סבל. זמן ריק בין פגישה לפגישה. הדסה ראשונה הבחינה בהמתנות האלה שלי. "מה יש לך? מה אתה מחכה לו כל הזמן? אין לך משהו יותר טוב לעשות?" מי שמדברת. לפני עשרים וחמש שנה נפרדנו והיא עוד ממתינה לי, ועוד איך ממתינה, הטיפשה.
דלת נפתחת בחדר המדרגות. גברת ששון גוערת באדון ששון ששון: "תרד, תרד כבר, מה אתה מחכה?" ששון ששון גורר את רגליו במורד המדרגות, נאנח ומקלל את אשתו. כמה פעמים מצאתי אותו בשעת לילה מאוחרת ליד פחי האשפה, בכפפות גומי, מנקה אותם בכלור ומפזר רעל עכברים במצוות אשתו. אבל בצד הוא שם על נייר עיתון שאריות בשר בשביל החתולים. אדון ששון ששון כבר פטור מהמְתנות. הוא כבר השלים עם מאסר עולם עם עבודת פרך שגזר על עצמו. מהטלוויזיה של תמי שוורצמן, הגרה ממול לבדה, בוקעים רעשי יריות, חריקות בלמים וזעקות שבר. "אוי מאמֶע, הסוּפְלֶה! הסוּפְלֶה נופלת לי!" מתנערת זיסקינד מרבצה אל עבודת המטבח. על השולחן ניצב הכן מסדר כלים מצוחצחים, ממתין לסרן אליוט.
אני שם תקליט של שוברט, שלישייה לכלי-קשת. נחמה קטנה. גם שוברט היה מן הממתינים, אלא מה. ימים ולילות המתין למשורר הזבּלן הזה, איך קראו לו? שוֹבֶּר נדמה לי. אבל הוא, בזמן שהמתין, הספיק לפחות לכתוב איזו שלישייה אחת או שתיים ואת הפנטזיה בפה מינור. נחמות קטנות. תמיד אני מוצא לי נחמות קטנות. איי חסד קטנטנים. אחרת מה נשאר? סמי, רק אל תעשה סצנות. זה מה שהוא מחפש הבנזונה. העולם מתחלק לאוהבי סצנות ולשונאי סצנות. אליוט יודע שאני אעשה הכול כדי למנוע סצנה, וזה משגע אותו.
זיסקינד מעבירה את הסופלה מהמקרר אל התנור. "נשארו בדיוק שש דקות. לא יותר משש דקות בתנור." אבל הכינור של שוברט "שובר לה ת'אוזניים" והיא מתחננת מהמטבח בצעקה: "אולי תשמרי ת'מוזיקה הזותי ללוויה שלי."
אני לא עונה לה והיא ממשיכה: "את שומעת אותי, סמי?"
כיכר המולד בבית-לחם, אלף תשע מאות שישים ותשע. הגענו ישר מהרמה, המומים מהקרבה הפתאומית לפלסטינים, אלה המכונים "מקומיים". מחקנו להם את הפנים והם כנראה עשו לנו אותו הדבר. אנחנו בסיור שגרתי, מול השער הקטן של כנסיית-המולד ליד בית- הספר ותחנת המשטרה. שלוש דמויות מתנתקות פתאומית, פונות לרחוב צדדי ונבלעות בפתח אחת החצרות. סגרתי רחוב וקראתי להם במגפון לצאת. לא ענו. כמה צרורות באוויר לאזהרה. נעשה חם. תריסי הרחוב הוגפו ונשתררה דממה. מסוג הדממות האלה שלפני. מגיע קצין המודיעין הגדודי, מציג את עצמו: "סרן אליוט". עיניים משונות, כאילו ציירו אותן בעיפרון שחור. גבות עבות מחוברות. אף ענק כמו מקור של ציפור טרף. חיוך דק-דק ששורט את הפנים. מה הוא מחייך ככה כל הזמן? את מי מזכיר לי החיוך הזה? פרוטומה מטושטשת של וולטֵר באנציקלופדיה "נעורים". והעיניים? איפה ראיתי עיניים מטורפות כאלה? ציפור הטרף זוקף ראש אנה ואנה ומקשיב, בוחן את הדממה שהשתררה ברחוב הצר.
כמה זאטוטים, שהתחבאו מאחורי מכונית חונה, צצים ומתפזרים בצוויחות כמו להקת ציפורים שהובהלה מתוך שיח. עוף הטרף עוקב אחריהם בעיניו המשונות.
"הילדים היו פה כשראית אותם נכנסים לחצר?"
"לא ראיתי."
"אולי זה קרה כשהמואזין קרא במסגד?"
התרגזתי. מה שייך הילדים? מה שייך המואזין במסגד?הוא ממשיך להאזין לדממה. סוקר בעיניים חדות את קו הגגות. ואז פונה פתאומית ונכנס לבד לחצר. מיהרתי אחריו. הוא עלה במדרגות אל גג הבית, ככה, בלי חיפוי, בניגוד לכל נוהל לוחמה בשטח בנוי. ולמעלה על הגג מצאנו שלושה מקומיים משתינים מפחד, שניים מחזיקים מחצלות תפילה. המבוגר רעד ובכה. סרן אליוט נתן להם סיגריה והתחיל לדבר. חמש דקות, שבע דקות, עשר דקות. הערבית שלי לא משהו אבל מעט אני מבין. מדברים מדברים, מחייכים ובסוף גם צוחקים. ואני מחכה. למטה מחכה המחלקה בנשק דרוך.
"אולי תגיד לי סוף-סוף מה הם עושים כאן על הגג?" התפרצתי מולו.
"זה שיש לך שאלה טובה לא אומר שיש לה גם תשובה טובה. דבר אחד בטוח: הם עלו לגג הזה בגללנו, ואנחנו עלינו לגג הזה בגללם."
הם סיפרו שנכנסו להתפלל בחצר, שמעו אותי במגפון, לא הבינו, נבהלו ורצו למעלה. שניים היו סוחרים מחמולת נאטשֶה בחברון, והשלישי ידידם יוּנַאס אבּוּ עֵ'ין, סוחר עתיקות נוצרי מבית-לחם, שהפך אחר-כך לידידו של אליוט וממנו רכשנו את צלמית העשתורת האדומה בשבעים וארבע. אבל לא נקדים את המאוחר.
"איוואן האיום!" נפלט לי מהפה. סרן אליוט פנה מופתע. נזכרתי איפה ראיתי את העיניים האלה שלו: במועדון הסרט הטוב של דוד גרינברג שהתקיים פעם בחודש במועדון במשק. "אתה דומה לאיוואן האיום בסרט של אייזנשטיין, רק שאין לך זקן."
או אז (כמה אני אוהב את הצירוף הזה, שאחריו יכול להתרחש הכול) צמצם אליוט את גבותיו העבות והניח עלי מבט ארוך, איטי ועמוק כמו צליל נמוך של צ'לו, נקודת עוגב מתמשכת, שמעליה החלה להתנגן כל המנגינה שלנו. תפס את האגודל שלי ובחן בעיון רב, תוך שהוא מהמהם לעצמו המהום עמוק וידעתני.
"האגודל מוֹתר האדם. ולך יש חת'כת אגודל. מה אתה עושה אתו שם, בקולחוז שלכם?"
"מה?" ניסיתי לחלץ את האגודל מידו אבל הוא לא הניח לי.
"אתה בן קיבוץ, לא?"
משכתי שוב אבל הוא לא הרפה, אחז בי חזק. היום אני מבין שהבנזונה פשוט חיפש דרך לגעת בי.
"אני עובד בנוֹי."
"בנ-ו-י," משך את המילה ברוב משמעות, "בנ-ו-י."והוא המשיך לבחון את האגודל. "סבא-רבא שלך היה רב גדול ברוסיה. מה?"
זו התחבולה של אליוט: זיהוי החלקים הגלויים לעין של הפאזל, מיונם, שיבוצם זה בזה, סימון החלקים החסרים, ואז, בתנופה אינטואיטיבית אחת, השלמת התבנית והכתרתה בשם.
סב-סבי מצד אבי, הרב שמואל הירש טראוּבּ, היה ראש ישיבה בּזֶ'מֶרינקָה שבתחום המושב ברוסיה. אחרי פרעות קישיניב ברח בנו, סבא לֵייבּ, לאודסה והיה לציוני. נכדו, אבי, נעשה סוציאליסט ועלה בשנות השלושים להתיישב בעמק הירדן.
משכתי ממנו את היד כמי שנכווה באש. היד הבינה מיד מה שנדרשו למוח שנים להבין. אליוט ניכס לעצמו את האגודל שלי ומאז לא חזר עוד להיות אותו אגודל.
ערב חג המולד בבית-לחם, קישוטים נוצצים בכל פינה. צעדנו ביחד להכנת משימה. אליוט מלמד אותי איך לסקור את השטח: "תחשוב שאתה הרחוב הרועש, והרעש נשמע בתוכך. אתה מנסרה משולשת והרחוב נשבר בך לאלפי צורות וצלילים, אותות, סימנים וסמלים. ואתה צריך לאחד את כולם לאלומה של משמעות אחת."
"אתה מזכיר לי את טיטו, החצרן במשק שלנו."
התחלתי לספר לו על טיטו. אז עוד לא ידעתי מה אני מספר.
"אצלנו במשק ישנו חצרן אחד, טיטו. איש גדול ומסורבל. תמיד לבוש חאקי וכובע טמבל גדול. איש בודד שהגיע מיוגוסלביה אחרי המלחמה. פרטיזן. תמיד ממהר לשומקום, צועד בשבילי המשק ואחריו להקה של עשרה כלבים משורבבי לשון. לפעמים הוא כורע שעות מעל ערוגה של פרחים עם ה'יָשִיקָה' שלו, ומצלם. להקת הכלבים רובצת סביבו, עוקבת אחריו בסבלנות אין קץ, שעות על שעות. בכיתה גימל המורה הטילה עלינו לראיין חבר משק אחד. יצא לי לראיין את טיטו. לפני שהלכתי אליו אמא שלי לבשה את הפנים הכי חמורות שלה ודיברה בקול הכי נמוך שלה, 'שמואל'' - עד היום היא היחידה שקוראת לי שמואל - 'צריך להיזהר אתו, קרו לו הרבה דברים במלחמה. אולי כדאי שתיקח אתך את הדסה שלא תהיה לבד, ואל תשבו אצלו הרבה,' - הדסה זאת החברה שלי - תשבו קצת, תשאלו כמה שאלות וזהו, מספיק. אל תישארו.'
"היינו די נרגשים ומבוהלים אבל זה כלום לעומת מה שעבר על טיטו. הוא חיכה לנו לבוש חולצה נקייה ולא מגוהצת שחסר לה כפתור והשערות שלו היו מסורקות עם מים. בחדר עמד סירחון כלבים. סביב-סביב על הקירות צילומים של פרחים בשחור-לבן תלויים בלי מסגרת. הכלבים שסולקו מהחדר עמדו מעבר לרשת הדלת, מצפצפים בתחינה אל הבונבוניירה הישנה שפתח לפנינו בידיים רועדות. לקחתי בונבון כי ריחמתי עליו. פתחתי את העטיפה המרשרשת. כדור השוקולד היה מכוסה קרום עובש לבן. ישבנו על הספה הקרועה מציפורני הכלבים וטיטו מעלינו, מתנדנד על מושב כיסא עקום מקש, חיוור ונרגש. החזקתי לפני את גיליון השאלות והוא ענה עליהן בביישנות. איך ניצל? התחבא ביער. כן, היה לו רובה. לא, הוא לא היה לבד, היו עוד אנשים. גם ילדים. אחרי המלחמה לקחו אותו באונייה לארץ-ישראל, אבל האנגלים תפסו את האונייה ושמו אותם במחנה בקפריסין. זה אי כזה קרוב לחופי הארץ. השאלה הבאה: 'מה הוא הכי אוהב?' תשובה: 'לצלם פרחים.'
" 'למה אין לך אישה וילדים?' קטעה הדסה.
"טיטו חייך חיוך שהוא בכלל לא חיוך ואמר שהנה, הכלבים הם הילדים שלו.
"הדסה המשיכה לתקוף: 'אז מאיפה יש לך כל-כך הרבה כלבים?'
" 'עברה אצלם שמועה שהחיים בקיבוץ טובים, אז הם באים אלי.'
הדסה פקחה עיניים: 'אתה חושב שהם מדברים אחד עם השני?'
"כולם מדברים עם כולם. העולם מלא דיבור. בשביל זה אלוהים עשה לנו גוף - כדי שנוכל לראות זה את זה ולהתקשר זה עם זה, שנוכל לדבר עם חיות, עם ציפורים, אפילו עם פרחים.'
"הדסה גלגלה אלי עיניים גדולות.
"שאלתי אותו מה שווה לצלם כל-כך הרבה פרחים בלי צבע. ואז הוא אמר בדיוק מה שאתה אומר: 'יש לנו מנסרה כזאת בראש שיוצרת אצלנו במוח את כל הצבעים. המצלמה רואה רק את האמת והאמת היא שחור-לבן, העיניים שלנו מרמות אותנו וצובעות את העולם בצבעים. הנה אני אראה לכם.' סגר וילון והשתררה אפלולית. שם נייר לבן על השולחן, הניח עליו מנסרה משולשת, וכיוון אליה אלומת אור מפנס השמירה הגדול שלו. קשת צבעים נפלאה צצה על הנייר הלבן.
"חזרתי לכיתה והתחלתי לספר על טיטו ועל הכלבים שמדברים ועל הפרחים שחור-לבן, ועל המנסרה שיש לנו בראש שהופכת הכול לצבעים, ואחד הילדים אמר לי: 'אל תשים לב למה שהוא מדבר הטיטו הזה, הוא הומו. הוא נדפק מאחורה כמו הכלבים שלו.' זה בכלל בלבל אותי, חשבתי שטיטו דופק את הכלבים שלו מאחורה כמו שבאמת ראיתי שכלבים עושים.
"עד היום, כשאני שומע את המילה 'הומו', אני רואה את טיטו הגדול מתחיל לרוץ לשומקום בשבילי המשק, רכון לפנים, וסביבו להקת הכלבים עם הלשון בחוץ.
"כשהיינו צריכים לצאת לעבודה פעם ראשונה בכיתה ה', אף אחד לא רצה לעבוד בחצרנות בגלל טיטו. רק אני הסכמתי. הוא לימד אותי שהצמחים הם בעלי חיים שנושמים ואוכלים ואוהבים. למדתי להבדיל בין צמח זכר לצמח נקבה; לעקוב אחר התפתחות הנבט עד שמופיעים העלים המבשרים את שלב הפריחה והרבייה; להבין את השפעת האור והצל, סוג הקרקע, סוג המזון; למיין את סוגי הצמחים לפי המוצא ובתי-הגידול שלהם: צמחי נוי, צמחי בושם, צמחי תבלין, צמחי מרפא וצמחי מזון. 'אבל דבר ראשון, תמיד תדע,' הרגיש טיטו באוזני במשך שנים, 'דבר ראשון צריך לעקור את העשבים הרעים,' זה ההבדל הגדול ביני ובינו. שאני לא מאמין שיש רוע בעשבים. 'העשבים הרעים' היו ממש אובססיה אצלו. הוא תלש ועקר אותם באכזריות. אצלי בגינה, תמיד אני משאיר חלק מצמחי הבר העונתיים שהשתלבו בנוי. למשל הדטוּרה: שולף כל לילה גביעים גדולים רעילים לבנים מרהיבים שנובלים עם בוקר." איך הגעתי לדבר על פרחי הדטורה? אולי בגלל שהם רעילים? "עד הצבא עבדתי אתו בנוי. כל השבוע טיפלנו בצמחים ובשבתות היינו מצלמים אותם. בגללו התחלתי להסתכל על העולם דרך עין המצלמה, זאת אומרת לחשוב בתמונות. 'העין והמצלמה מסתכלים על אותם דברים אבל רואים אחרת. אור וצל, מקטעים, פוקוס. אתה צריך לחשוב מה אתה לומד מכל פְרֵים וזה הדבר הכי חשוב: לפני שאתה לוחץ תחשוב, מה אתה מגלה? האם יש בתמונה משהו חדש שאף אחד אחר לא ראה לפניך?' הוא הפך אותי למגַלה. אצלו זו היתה ממש תורה: 'הצילום כמו הגילוי הוא מדעי, לא ממציא משהו שלא היה, אלא מנסה לגלות את מה שכבר היה שם תמיד, לראות את הדברים שאחרים מתעלמים מהם. לראות את המציאות הטהורה כמו שהיא.' בכלל, אתה מאמין שיש דבר כזה, 'מציאות טהורה'?" אני שואל את סרן אליוט ההולך לצדי ומאזין בסבלנות לפטפוטי.
הפנים לא הסגירו כלום. אחרי שנים גילה שבקושי עצר בעצמו מלנשק אותי שם באמצע הרחוב. זה היה יכול להיות אירוע מסעיר בבית-לחם, צמד קצינים ציונים אחוזי חשק שאינו בר כיבוש מתנשקים באמצע הרחוב.במקום זה פקד עלי בקול נוקשה, חנוק כמעט, להתחיל לדווח תוך כדי הליכה כל מה שאני רואה, בלי להחסיר דבר. העולם מתקמט לי בראש כמו מראה עקומה, פריים דוחק פריים. אני מתמרד: "רק משוגע יכול לא להחסיר שום פרט."
"דבר ראשון צריך לבחון את השוליים. שם תמצא את המשמעות האמיתית של התמונה, שם מתגלה העיקר. בשוליים תמצא את החריג, את הפגום, את הצורם, את היוצאים מן הכלל המצביעים על הכלל. מה שהאנשים מציבים במרכז התמונה חסר משמעות. שם מצויה העמדת הפנים. בשוליים תמצא את כל מה שמנסים להסתיר: תנועה פתאומית, פליטת פה, עווית קטנה, חילופי מבט מהירים, מאור פנים מזויף."
והרי כל התורה על רגל אחת: החריג והמעוות מעיד על המקובל והנאות, לעולם לא להפך. לא פעם דרש לקבל דוח בכתב והיה מוחק את כולו. והרי עוד תורה על רגל אחת: מחק תמיד את הידוע והשאר רק את החדש. אותו יום, בבית-לחם, הוטל על המחלקה לשמור על קהל התיירים שעמדו לצפות בהצגת "הפַּאסיון". בחורשת עצי אורן, בכניסה לעיר, מהומה של חזרות, צוות טלוויזיה קנדי, במאי איטלקי, גוערים במֵגפונים בצוות הניצבים, צאן מרעיתו של ישו הפזורים בחורשה. אמהות פלסטיניות שעוללים תלויים על שדיהן, רועים זקנים עם כמה כבשים מבוהלות, והרבה ילדים מקפצים כגדיים בין העצים. מולם קבוצת כחולי עיניים וצהובי שיער, שלוקטו משורות המתנדבים שהגיעו בשישים ושבע לקיבוצי הסביבה, מגלמים את צבא הצורר הרומאי. על סלע בחורשה הבתולה, מתנדבת סקנדינבית חובקת בובת ישו, התינוק המואר, מחייכת אלינו מרחוק כאומרת: "שובו שובו בנים שובבים ואראה לכם זיון אמיתי מהו," הבמאי האיטלקי נותן אות. הקלגסים הרומאים, לבושי חצאיות וכידונים בידיהם, פושטים בחורשה. צאן מרעיתו של ישו נסים על נפשם בין העצים בקול צעקה נוראית. הצוררים כחולי העין שועטים בכידונים מורמים, לרגע מתחדד משהו, הילדים נתקפים בהלה אמיתית. הבמאי זועק במלוא גרון אל המגפון: "קִיל דֶם! קִיל דֶם! קִיל דֶה בְּלָאדִי ג'וּז!" המתנדבים-הצוררים עוצרים נדהמים, נבוכים רגע, אחר-כך פורצים בצחוק. הצחוק דבק גם בקורבנות המבוהלים. הילדים הפלסטינים, הנשים עם העוללים, הזקנים חסרי השיניים, כולם צוחקים, אפילו לא הבינו למה. הבמאי האיטלקי צורח: "וָה פַנְקוּלו טוּטִי!" סרן אליוט סימן נקודות תצפית מסביב לחורשה. החזרה מתחדשת. צעקות, הקלגסים הרומאים רודפים את היהודים - הפלסטינים - הנרדפים - והנסים שוב על נפשם.
אליוט עוצר ליד כומר מקומי העומד ליד הבמאי ומתרגם לערבית, איש גדול, עטוף גלימת כמורה חומה וכפות רגליו הענקיות נתונות בסנדלים תנ"כיים. אליוט מדבר אתו גרמנית. הכומר אינו עונה, מתעלם ממש.
"תסתכל, תסתכל בו טוב-טוב. אתה לא רואה בו משהו משונה?"
אני מסתכל בו טוב-טוב ולא רואה שום דבר.
"הוא אומר שהוא ערבי, אבל אני אומר לך שהוא איטלקי ששיתף פעולה עם הנאצים," פוסק אליוט. "הוא מסתתר כאן בארץ, האנטישמי הזה, אמרתי לו שייזהר ממני."
"איך אתה יודע דבר כזה?" אני נדהם.
"לפי אצבעות הרגליים. תסתכל עליהן. הן גדושות רוע."
נגד רצוני הצצתי לכיוון הסנדלים, מתבייש בעצמי.
אצבעות גסות תפוחות גדולות, אצבעות גולשות ממדרס הסנדל, אצבע ארוכה מבוהן, מבחיל, על מה אני מסתכל?למה אני מקשיב לו בכלל? חשבתי שמחובתי לגלות לכולם שהוא מטורף. מודיעין מודיעין, אבל האיש הזה לא שפוי. איך מחזיקים אחד כזה בצבא? ובכלל, איך יכולות אצבעות רגליים להיות גדושות רוע? בדיוק כמו שהעשבים של טיטו יכלו להיות גדושי רוע.
באחת הפעמים הראשונות שהיינו ביחד, כרע לפני המיטה, הכניס את אצבעות רגלי אל תוך הפה שלו ועינג אותי עד אובדן חושים. העונג העילאי התערבב בתחושת הקבס של זיכרון אצבעות הכומר התפוחות בחורשה בבית-לחם.
זיסקינד נכנסת לחדר, מחלקת את הסופלה בצלחות ומציצה בי מודאגת. אליוט ואני כל עולמה. איך קרה שנפתח אצל אליוט צוהר חמלה פתאומי דווקא כלפי הספרית האנדרוגינית השמנמנה ששערה רווי חינה, המעכסת מעדנות ומנגנת בניב פולני רך? כל גילוי של הומוסקסואליות נשית גלויה היה מוציא את אליוט מגדרו. בזכות איזה נס הרשה לנפש הבודדה הזאת להסתופף בצל קורתנו?
צעדים במדרגות. רק לא ששון ששון שבא להתלונן על פחי הזבל, הוא עלול להיתקע לי פה שעות. לפעמים יש לו סיפורים. "כבר איזה זמן ראיתי טווס עומד על הגג ממול. אבל אשתי אומרת 'אין שום טווס'. כמה פעמים ביקשתי: 'קומי גשי אל החלון.' לא, היא לא תקום ולא תסתכל. בשבילה, הטווס - יוק!" ערב אחד משך אותי אדון ששון ששון אל הגג. באור הוורוד הנשפך על הקירות ראיתי על הגג ממול טווס זוהר על רקע השמים הסגולים. צווארו הכחול נצץ באור יקרות ועינו הצהובה הבזיקה מרחוק. "וזה מה שביררתי," חגג ששון ששון. "הטווס הזה שייך לרב-חובל שגר פה ממול. הוא קנה אותו באיזה נמל, הביא אותו הביתה ולא היה יכול להחזיק אותו בתוך הבית. רק שחרר אותו על הגג, פתח הטווס את הזנב והתחיל לרקוד. אתה שמעת פעם על טווס רוקד? זה בטח טווס של קרקס." ששון ששון התחיל לשרוק לעברו איזו מנגינה. הטווס עיקל צווארו ועינו נצצה לעברנו. או אז, כמו לפי אות, פרש את מניפת זנבו המרהיבה והתחיל לחוג על מקומו אט-אט.
צלצול בדלת. אחת-עשרה ורבע. שוב אבד לו המפתח?צלילי מוזיקה קצבית מאחורי הדלת. מה זה צריך להיות?
זיסקינד פותחת. בפתח פיראט שחום, לא גבוה, ג'ינס קרועים, מטפחת אדומה לראשו וחיוך צחור שיניים מרוח על פניו. על הכתף טייפ מצרצר מוזיקה אלקטרונית. נשק הפיראט למזוזה, נכנס בריקוד, קיפץ, טלטל וענטז לפני, מדקלם בקצב הרֶפּ:
"סמי יָא סמי כולך נשמה / אתה גשם טוב שיורד בעונה / מכל צעד שלך על-פני אדמה / צומחת ועולה עוד שושנה / מֶם-טֵית שנה ועוד שני / וסמי שלנו כלל לא השתנה..."
"מה זה צריך להיות?" צעקתי מול הפנים המחייכות שקפאו באחת.
"מתנה בשבילך," נזעקה זיסקינד להרגיע אותי. "מברק מזמר!"
"מברק מזמר?! מי צריך מברק מזמר?"
הבחור ממשיך לענטז לי מול העיניים: "הֶפִּי בֵּרְסדֵיי טוּ יוּ בֵּייבִּי!"
איזו מין פרובוקציה זולה הוא שלח לי? מה עוד? "לך לכל הרוחות!" אני רוטן לי מול הפנים הנדהמות.
הוא משתיק את הטייפ. "למי הוא אמר את זה?" שואל הפיראט בעיניים בוהקות.
"הוא לא התכוון אליך," מנסה זיסקינד להרגיע.
הפיראט מצביע עלי: "אתה לא סמי?" במלרע.
"זה סמי. זה סמי," עונה לו זיסקינד במלעיל, מסתכלת בי בדאגה.
"אז אין לו יומולדת?" שוב במלרע.
"יש לו. יש לו."
"אז איפה כל האורחים?"
"חיכינו רק לך," עונה זיסקינד. "אתה רואה, שמנו לך צלחת. חשבנו אולי תאכל אתנו."
העיניים השחורות הגדולות נעשות שחורות יותר וגדולות יותר. איזו נפילה, גם כן יומולדת! שני זקנים שמתעקשים להאכיל אותו פשטידה. הוא מהסס: אם לא יאכל הוא עלול לאבד את התשלום המגיע לו. מתיישב בצייתנות לפני הצלחת, מרכין ראש וממשיך להציץ אלינו במבט חשדני. זיסקינד עומדת עליו לשרתו, בנוכחות הפיראט תנועותיה נעשות רכות יותר והיא צפה בחדר בקלילות מפתיעה. הבחור מתחיל לאכול את הסופלה הנימוח. זיסקינד ממהרת למטבח וחוזרת עם בקבוק יין קר. הנער בולע את הצלחת. זיסקינד יורה אלי מבט של דודה רחומה כאומרת "הילד רעב". מוזגת יין קר אל הגביעים הדקים הזקופים, העומדים הכן על השולחן מזה שלוש שעות.
"איך קוראים לך, חמודי?" שואלת זיסקינד במתק לשון.
"חיימון, חיימון זה השם שלנו."
"שלנו?" מחייכת זיסקינד, "למה שלנו? אתה מדבר כאילו אתה הרבה אנשים."
"כולנו יש לנו הרבה אנשים בפנים," משיב הבחור במנגינה רכה ומתוקה המוהלת את החית והעין הצפון- אפריקאיות במבטא צרפתי קוֹקֶטי. "רק שכולנו פוחדים לדעת זה, מסתירים זה מעצמנו. ושם בפנים הם רבים עם עצמנו כל הזמן."
"מי?" נדהמת זיסקינד זוקפת עליו עיניים.
"האנשים האלה שיש לנו בפנים. כשהם מתחילים לריב אצלנו בפנים, אנחנו סובלים." הוא מסתכל בי, כאילו אלי הוא מכוון את הדברים.
פיה ועיניה של זיסקינד נפערים, היא פונה לעברי משתאה כאומרת, "מה מקסים בעיניך יותר? הלחן או המלחין?" מלרע מרוקאי כזה נשמר רק בעיירות הפיתוח ובמושבים הרחוקים. בדרך-כלל כשמגיע הבחור לצבא הוא נעלם והופך למלעיל צברי חצצי ונוקשה. רגע! לפני שהתחיל לאכול הרכין ראש ומלמל, בירך על המזון. כמובן - הוא דתי! תלמיד ישיבה? בן כמה? עשרים ואחת? עשרים וארבע? כמו יונתן שלי. אלא שיונתן שלי אדיר ממדים לעומתו. שפע הפרוטאינים של המזון בקיבוץ, הכדורסל, המרחב הפתוח, השחייה. "קוד קיומי שונה", היה אומר אליוט. הקוד של יונתן: "לא יכול - יכול הכול." ואצלו מה? אולי "זהות חסרה - זהות ברורה." הזהות החסרה ברורה לי, אבל מה היא הזהות הברורה?
מחר יונתן מגיע ועוד לא אמרתי מילה לאליוט. הוא ישתגע. הנה, כבר אני מפחיד את עצמי. מה יש? אני לא רשאי להזמין את הבן שלי מתי שאני רוצה? אינני חייב לבקש ממנו רשות. ואם הוא מסרב לפגוש בו - ואלוהים יודע למה - שימצא לו מקום אחר. הבהוב: ואולי כבר מצא לו מקום אחר? די, סמי! תפסיקי לחשוב כמו נקבה קנאית והיסטרית.
"צריך לחכות לחבר שלי, זה שהזמין אותך. זה יומולדת משותף."
"לא אמרו לנו שיש שניים, הזמינו אצלנו רק מברק אחד."
"טוב, אז כמה זה עבור מברק נוסף?"
"לא חשוב, אם אתם רוצים עוד מברק אתם צריכים לספר על הבנאדם משהו אחד, הכי חשוב. כמו שסיפרו עליך סמי שיש לך נשמה ואתה אוהב את האהבה."
זה מה שאליוט סיפר עלי. שאני אוהב את האהבה?אוהב את האהבה. זה הדבר האחד שיש לו לספר עלי?ובאמת, מה הדבר האחד, הכי חשוב, שאני יודע על אליוט? מה הקוד שלו? שנאה עצמית-אהבה עצמית, או הרס עצמי-בנייה עצמית? לך תסביר את זה לפיראט הצעיר, אני בעצמי לא מבין.
"קוראים לו אליוט," אני מנסה אבל מתייאש מיד, "אולי תחכה ותכיר אותו בעצמך?"
"לנו יש עניינים אחרים. אנחנו לא יכולים לחכות."
אהה! גם 'הם' לא מהממתינים.
"שאני יגיד לך מה הדבר האחד שהכי החשוב בשביל אליוט?" זיסקינד מנופפת במניפות אצבעותיה לכיוון קירות החדר הגדושים במכמנים ובמטמונים שלנו. "שהוא אוהב דברים יפים. שכל החיים הוא מחפש רק אחרי היופי. שלושים שנה יש להם יומולדת משותפת. וכל שנה הם נותנים לעצמם מתנה יפה."
אולי באמת היופי הוא הדבר הכי חשוב בשביל אליוט. לא בדיוק היופי, נכון יותר התאווה ליופי. בדיבור אחד סגרה עלינו זיסקינד את קירות הבית. מה כל השפע הזה?האם כל-כך ריקים היינו שאגרנו והקפנו את עצמנו בחפצים יפים רק כדי לקנות קצת ביטחון? נכון שבמשך הזמן התפוגג קסם החפצים, יופיָם היה להרגל.
המַנְדָלָה הטיבטית, בודהה אדום יושב על לוטוס ירוק. צללית תיאטרון עשויית קלף של קַארְגְיוֹז השוטה-החכם מתורכיה ניצב על קביים דקים. טרסות בירושלים, רישום פחם של אנה טיכו. תדפיס של אשד מים ועץ דובדבן בסגנון הוֹקוּסִי. סהר כסף מאירן מרוקע ומשובץ אבני טורקיז. צלב עץ קופטי ממצרים מגולף גילוף גס, עטור ריקועי פח בצורת מגני דוד. אגרטל קבורה סיני מאבן ג'ייד. שלושים ימי-הולדת משותפים: האם גם אני תלוי ביניהם?
חיימון מתחיל לסקור את החפצים בשתיקה, בוחן אותם אחד לאחד ונעצר מול קופסת הזכוכית המכילה את צלמית העשתורת, פסלון חֵמר אדום מהמאה השתים- עשרה לפני הספירה. הצלמית מוחזקת באטב פלסטי שקוף, חמישה-עשר סנטימטרים גובהה, בשיפולי הבטן חרוט כוּס משולש גדול ובשרני, זרועות מעוקלות משני צדי הגוף, אגן ירכיים רחב וּולדני, שדיים קטנים. בפני הירח העגולות חרות חיוך מונה-ליזי קטן. חיימון רוכן לבחון אותה מקרוב, מרותק לחיוך שלה.
ביום ההתחברות ישבנו זה מול זה ערומים במיטה. אליוט הציב בינינו את הצלמית ופקד עלי להתבונן בה בלי הפסקה ולא להסיר ממנה את עיני. שני זכרים ערומים, ובינינו נקבת חמר אדומה. אליוט רזה וגרמי, ברכיים מחודדות מעודנות, כתפיים צרות מוצקות. מתחת ללוח הבטן השטוח והמוצק ניצב הכן זין בשרני וארוך, עטור כתר שֵער שחור, פלומה הזורמת ועולה משער הערווה עד בית החזה. משני צדי הגוף הדק והנוקשה זרועות ארוכות, משורגות, מרפקים מחודדים. כולו כוח ועוצמה. יכולתי לראות את עצמי באישוני העיניים השחורות מולי. יפה בעיניו, יפה בעיני: שערי חום בהיר. עיני כחול ירוק. כתפיים רחבות מנומשות, פטמות קטנות חומות. שער ערווה חום בהיר. רגליים שריריות שכפותיהן העדינות כל-כך ריגשו את אליוט.
הצלמית זהרה בינינו יותר ויותר, הילה בהירה עטפה אותה. רציתי אותו בתוכי. שיגע בי כבר, שיגע! והוא רק מסתכל, יד לא מושיט לעברי. לאט-לאט הרגשתי שהוא ממלא אותי, נולד בתוכי, זוהר בתוכי כמו צלמית החמר וסביבו הילה חמה בהירה צורבת. הייתי כלי ריק והוא בתוכי. היינו אחד. והאחד הזה היה יותר משנינו ביחד. היינו תבנית של יופי מוחלט.
מה רצינו להוכיח? אולי רצינו לגאול את עצמנו מקיום חסר משמעות באמצעות היופי הקריסטלי הזה. ומה עכשיו, אחרי כל השנים? התפוררנו ודהינו, נשמט הבשר והידלל השיער. נהייתי חפץ מאובק ומיותר. אולי צודקת השוועסטער שלי: אולי היופי הוא הדבר האחד הכי חשוב לאליוט, ואני כבר לא מתאים להיכלל באוסף הזה.
בשבעים וארבע, אחרי המלחמה, חזרנו לבית-לחם. נכנסנו לחנות לחפצי קודש של יונאס אבו עֵ'ין, עמיתו של אליוט למשחק שחמט אינסופי. חודשים על חודשים שיחקו משחק אחד, לוגמים קפה ומדברים, אף מול אף. ולשניהם אותו חיוך כואב, שורט את הפנים. הקשר ביניהם התהדק אחרי שאליוט הצליח לשחרר את ג'ורג', אחיינו בן השבע-עשרה של יונאס, שהואשם בחברות בארגון עוין. אליוט נסע למגרש הרוסים בירושלים. התברר שהנער נעצר עם קבוצת מיידי אבנים. בחקירה סירב להסגיר את שמו של מי שגייס אותם בבית-הספר. אנשי השב"כ דאגו להעביר אותו לעיני חבריו לחדרי ה"בובות", המשתפי"ם. על-ידי הכתמתו קיוו שיוכלו לסחוט ממנו שיתוף פעולה. בייאושו שרט את אמת ידו במסמר חלוד שמצא בתא.
ביקורו של קצין ישראלי המתעניין בשלומו היה בעיניו עוד תחבולה מכשילה. אליוט הצליח להשיג את שחרורה של קבוצת הנערים בתנאי שהוריהם יהיו אחראים להם במשך כל השנה עד גמר לימודיהם. כשנכנס עם ג'ורג' לחנותו של יונאס קמה התרגשות גדולה ויונאס אמר: "למדנו בבית-הספר על מלחמת האזרחים האמריקאית, המהפכה הצרפתית, המהפכה הבולשביקית, רק על הישראלים לא למדנו כלום. ב- 67 נכנסו הטנקים לבית- לחם ועליהם תמונות של חוסיין, נאצר ואסד. החיילים דיברו ערבית ואנחנו נתנו להם מים קפה וסיגריות ואמרנו להם 'אללה מעכֶּם!', היינו בטוחים שאלה חיילים ערבים שבאו לעזרתנו, רק אחרי שהגיע אמבולנס עם דגל ישראלי הבנו את הטעות. וזה היה עוד יותר מבלבל כי אתם נראיתם בדיוק כמונו. וכמה שעובר הזמן ואני מכיר אתכם יותר אני מבין אתכם פחות. אתם כובשים אותנו, מגרשים, מדכאים, משפילים. ומה אתם רוצים מאתנו?אתם רוצים שנאהב אתכם. זה הכי חשוב לכם."
בחנות של יונאס ערמות-ערמות של מלאכי עץ-זית מגולפים, תבליטי גבס של האם הקדושה והתינוק במערה, מסגד אל-אקצה מצופה אם הפנינה. לידם הרבה "ארכיאולוגיה": מטבעות ברונזה ירקרקות מעוטרות כתב עברי, נרות חרס, קנקנים סדוקים, צלחות, וגם ערמות של צלמיות קטנטנות - כולם מעשה ידיו של זייפן מקומי. המקום היה מלא צליינים סקנדינבים. יונאס הציג אותנו לפניהם בהתלהבות אירונית: "מיג'ור אליוט וקפטן סמי, מַיי אֶנְלַייטֶנד אוֹקְיוּפַּיֶרְס!" הסקנדינבים מחאו כף בתמימות אווילית.
הסוחר משך אותנו לערמה של עשתורות חרס המוטלות זו על זו, חסרות הבעה. "כל-כך הרבה עשתורות בלי אף תמוז אחד," אמר אליוט. יונאס שלה את העשתורת מתוך הערמה. השתתקנו. אליוט הניח אותה בעריסת כף היד, והתבונן בה קרוב-קרוב. שתקנו. איך ידענו כולנו שהיא-היא האמיתית? הגפיים המעודנים לעומת האגן והשדיים המלאים הבשלים - האם היה זה רק עניין של סימטרייה ופרופורציות? הראש הנטוי מעט לפנים, והחיוך המונה-ליזי הקטן החרוט בפני החמר העגלגלות האדמדמות? אליוט הושיט לי אותו: "הנה, קח תסתכל, אַנִימָה-מִיָה. ככה אתה נראה מבפנים."
יונאס לא רצה למכור, אבל לא יכול לסרב לאליוט, בגלל הסיפור עם ג'ורג'. הסתבר שזה פריט נדיר המוערך בסכום נכבד. איך התגלגלה העשתורת האדומית אל ערמת הצלמיות המזויפות של יונאס אבו ע'ין בבית-לחם, לעולם לא נדע.
חיימון רוכן אל קופסת הזכוכית ומביט בה ממושכות.
"זאת היא עשתורת, אלילת האהבה והמלחמה, אלת האמהות והזונות," הכרזתי עליה.
"אז ככה נראית הבתזונה? למדנו עליה בתורה," הוא מחייך ומניד ראש כנוזף בה בסלחנות. "אנחנו מכירים ת'חיוך הזה שלה." הוא מזדקף ולוחש לעברנו כאילו רצה שהצלמית לא תשמע; "לפעמים בבוקר, ברחוב רואים אותה, ויש לה ת'חיוך הזה על הפנים. ככה הם מחייכות שהכוּס שלהם מלא."
חן, הוי כמה חן יש לו לפיראט. איך נמצאות לו המילים. יונתן שלי לא היה מסוגל להגיד דבר כזה.
"אנחנו אוהבים כאלה כמוה שהולכות עם כוּס פתוח. זה מביא הרבה שמחה לעולם."
"אבל לעשתורת היה רק אהוב אחד: אח שלה, התמוז."
"אח שלה?"
"רק שהוא קצת שלומיאל התמוז הזה. כל שנה הוא יוצא לשדה וכל שנה הוא נטרף מחדש על-ידי חזיר בר, ונופל לשאול תחתיות. והיא, אחותו-אהובתו המסכנה, לא יכולה בלעדיו. יום וליל היא בוכה לתמוז. קוראת לו שיחזור אליה. בסוף, היא קמה ויורדת בעצמה אל השאול להחזיר אותו אל פני האדמה."
אינספור פעמים סיפרתי את הסיפור, לכל אורח שדרך על סף ביתי. אבל עכשיו, מול העיניים העגולות הילדותיות הצמאות חוזרת העלילה ונמלאת חיים.
"מלכת השאול, אחותה הקנאית של עשתורת, רוצה להוכיח לעולם מי שווה יותר. היא לא נותנת לה לקחת אותו." חיימון משעין סנטר על כף היד ומקשיב בעיניים פעורות. אני נאנח מבפנים. אוי כמה חן. חן, מלא חן. "בינתיים על-פני האדמה, נשארו האנשים בלי אהבה, כי בלי עשתורת אין אהבה בעולם. פרח לא פרח, ואיש ישן על מקומו ונערה ישנה לבדה..." אני מדקלם וחיימון חוזר אחרי: "פרח לא פרח, ואיש ישן על מקומו ונערה ישנה לבדה..." בנגינה המלרעית הקוקטית שלו.
"בלי אהבה נפסקו החיים על-פני האדמה וכל האלים באים אל מלכת השאול ודורשים לשחרר את עשתורת. האחות הקנאית מסכימה, אבל עשתורת מסרבת לחזור לארץ החיים בלי אחיה תמוז. רק עם בוא האביב חוזרים זוג האוהבים יחדיו אל פני האדמה."
חיימון מקשיב ברצינות רבה. מעכל את פרטי הסיפור. זיסקינד מרוצה. הצלחנו להסיח את דעתו של הנער מההמתנה. "רוצים עוגה?"
שטרודל עם ציפוי מוקצף מוגש בצלחת קטנה עם כפית. חיימון לוקח את העוגה, מעלה אותה אל פיו בהיסח דעת, ממשיך לנעוץ עיניים בעשתורת, מה עובר בראש של ההומו-סאפיֶנס הצעיר מול גוש החמר האדמדם שעוצב לפני שלושת אלפים שנה? אות, סימן וסמל, האם הגדולה. אמא אדמה. הלא-מודע הקולקטיבי עובד שעות נוספות. יוּנג יכול להיות מרוצה. עוד אנו עומדים נוכח הצלמית האדומית, נפתחת הדלת ואליוט יִמחשמו נכנס, שיכור לגמרי. מתנדנד הבנזונה, מסריח כמו אלף משתנות. באיזה פח זבל הסתובב כל היום? הוא מבחין בחיימון ונרתע לאחור. "אופְּס, טעיתי, פארדון, פארדון ועוד פעם פארדון והרבה סליחה," הוא נסוג, קד קידות עמוקות נוסח גְרוּשוֹ מַרְקס, סוגר אחריו את הדלת בנמיכות רוח.
עוד לא הספיק חיימון להתאושש ושוב פורץ אליוט לחדר, צונח על הכורסה ומצביע על חיימון. "במחשבה שנייה, אולי אין טעות, אולי קרה לנו נס ומלאך יפה תואר נטה אצלנו ללון."
"זה האליוט שלך?" שואל חיימון בכעס ופונה לאליוט בתקיפות "אתה צלצלת להזמין אותנו?"
"שנים אני מזמין אתכם. אבל אתם אף פעם לא באים."
"טוב, אז עכשיו מגיע הכסף שלנו." חיימון פושט לפניו את כף ידו.
אליוט נדהם, מסתכל בכף היד הפשוטה לפניו, מגלגל אלי עיניים שואלות.
"זה שבעים שקל," מתעקש חיימון. "אין לנו זמן."
"למה שבעים?" טוענת זיסקינד. "קודם אמרת חמישים."
"למה היינו צריכים לחכות. הוא לא בא בזמן."
אליוט מגלגל עיניים גרוּשוֹ-מַרְקסִיוֹת, מאותת אלי בגבותיו.
"חיימון הוא מברק מזמר," אני מתנדב להסביר. "ומישהו הזמין הופעה שלו ליומולדת שלנו. אלא שאותו המישהו לא טרח בעצמו להגיע לחגיגה."
"יומולדת? איזה יומולדת?"
חיימון מטיח בכעס את הטייפ על השולחן. "טוב, נשיר לכם עוד פעם אחת את המברק. אנחנו רוצים את הכסף שלנו ולעוף מפה."
אוי וֵיי, זה עוד ייגמר ברע.
זיסקינד שולפת ארנק. "לא, לא אתה לא צריך לשיר עוד פעם, אני ייתן לך כסף." מסכנה, גם היא מנסה למנוע את הסקנדל.
"אבל הוא לא שמע," מתעקש הפיראט. רק זה חסר לי, שהוא יענטז לפני אליוט את הקטע שלו.
אליוט כבר נערך בחיוך רחב - "שישיר, שישיר" - מרים רגליים על הכיסא שלפניו. בחיי שיש לו חרא על סוליות הנעליים. "אליוט!" אני מתרה בו.
"דוֹנְט יוּ אליוט מִי!" עונה לי אליוט בחריפות, "בלאו- הכי אנחנו דוהרים לקראת המוות במהירות של שישים שניות לדקה! ואתה רק נזהר ונזהר."
חיימון מרכין ראש, מנסה להתרכז. הקצב האלקטרוני בוקע בטרטור צורמני מהטייפ. "זה ייקח קצת זמן." הוא
סוף עמוד 30