כופרי חולית

פרנק הרברט, עמנואל לוטם (תרגום מאנגלית)

HERETICS OF DUNE, Frank Herbert

 

 

 

פתח דבר

 

בשם מסדרנו, מסדר בנות גשרית ואחוותו הלא-מעורערת,

תיאור זה נמצא אמין וראוי לרישום בדברי ימי בית הלשכה.

 

פתיח זה המוכר היטב לכולנו,  מאבד את כל משמעותו

נוכח דבריו ומעשיו של הבָּאשאר מַיילִס טג,  האדם האחרון

ביקום שהיינו חושדות כי הוא מסוגל לגלות תגלית שכזו.

 

מה פקח את עיניו של טג? הוא אומר שהיה זה עימות

בינו לבין חייל שבוי מן הפזורה,  שנלכד בגָאמו ועבר חקירה

קשה.  האיש קרא לאל הגדול דוּר (הערת ארכיב: "גוּלְדוּר",

שם נרדף לעריץ) שימלא את כיסי שוביו באבנים יקרות,

אם יאותו להחזירו לידי המטרונות הכּבוּדות.

 

טג,  המודע היטב למפעלותיו של מיסיון החסות,  תהה

בקול רם,  אם אירע אי-פעם שתפילה זו נענתה.  טג חשב

ששאלתו זו תביא את השבוי לכך שיקרא לדוּר לשפוך את

חמתו על אויביו.

 

תחת זאת גיחך השבוי.  הוא נראה כמהרהר לרגע ואמר

ששום איש ממודעיו לא מצא מעולם את כיסיו מתמלאים

באבנים יקרות.

 

"ההיית רוצה בתגובה אלוהית שכזו?" שאל טג,  מגשש

לזהות את אמונתו האמיתית של האיש.

 

"זה היה מפחיד אותי," אמר השבוי.  "רבים מדי היום מבקשים

את חלקם."

 

בדיווחו של טג מסופר כיצד חדר מבטו היישר אל יקומו

הגלעיני של האיש,  כיצד נעשה מוּדע לחלוטין לכפיפותו

המושלמת של מבנה שכזה לבחירותיו של המאמין.  היתה זו

שאלה של אמונה.  היקום הוא כפי שהוא משום שהמאמין

בחר לראותו כזה.

 

"ראיתי מייד שהוא הדין בי ובכל מי שהכרתי מימי,"

מספר לנו טג,  ומוסיף שברגע ההוא זיהה את טיבה האמיתי

של תוכנית האם הראשה טָארָאזה לר'וּלָה ולראקיס.

 

גילויו של טג ממקד את דעתנו בתיאורים מקוּבעים של

מאורעות היסטוריים.  הוא זכר את לקח בנות גשרית, שלפיו

רעיונות אקזוטיים המשוקעים בשפות ידועות מצריכים את

השפות הללו כדי לבוא לכלל ביטוי.  התרגום לא יצלח

לעולם.  בהעדר צורת ההבעה המקורית.  התיאורים המקוּבעים,

אמר, מסיחים את הדעת, רובם ככולם, מן ההשפעות הסמויות

המקיפות את המאורעות כפי שנרשמו.  הוא קורא לזאת

"היסטוריה מבויימת".

 

פעמים רבות ציינו את הקלות שניתן בה להדיח היסטוריונים

חשובים לכך שיקדמו את מטרותיהם של המדיחים.  אזכירכן

כי העריץ המית את ההיסטוריונים שעוררו את חמתו, מסיבה

זו עצמה.

 

הקלות שאפשר בה להדיח היסטוריונים מוסברת בחלקה

בכך שלמאורעות עקובים-מדם יש כוח-מושך, מגנטי ממש,

על האנושות.  ההיסטוריונים אינם יוצאים מכלל זה.  הם

משרתים את התשוקה האנושית עתיקת-היומין שאתן מוצאות

בהמונים הבאים ללטוש עיניים בהוצאות להורג, או באנשים

הנעצרים לחזות בתאונה.

 

עוד תמריץ מוסיף להדחת ההיסטוריונים, שכן סיפוקו של

הכוח המושך הזה לדם מניב לעתים קרובות עושר ועוצמה.

זהו עיסוק פופולרי.  החיטוט המעמיק במאורעות עלומים

ובמזימותיהם החשאיות של אנשים לא-ידועים, לא זו בלבד

שהוא עיסוק קשה יותר, אלא הוא גם מסוכן בעליל לקידומו

של ההיסטוריון, אם לא לעצם חייו.  פעילות שכזו כמעט

לעולם אינה מניבה מחקרים היסטוריים הזוכים בשבחים

מפי כול.  וגם כאשר מופיעות יצירות חושפניות שכאלה,

יש להן נטייה להיעלם, ביחד עם מחבריהן.  אבל אין זו

אלא הרחבה של הקרוי בפי מסדרנו "הסכסוך המתמיד".

עילות הסכסוכים אינן משתנות. הקרב קובע מי ישלוט בעושר

או בשָקוּל כנגדו.

 

טג מזכיר לנו את שידענו היטב, אבל לא יישמנו לגמרי

כלפי עצמנו. אנו, אחיות המסדר, משולות לכוֹרים החוצבים

הלאה והלאה למעמקי המורכבות האנושית.  היטב יודעות אנו

שמראה חיצוני,  שיעור קומה גופני,  צורת הגוף או צבעו -

אף אחד מן הדברים הללו אינו מעיד כשלעצמו על איכות

אנושית או על תבונה אנושית.

 

שום אדם ושום חברה אינם מייצגים שיא.  האבולוציה

תסתיים רק עם היכחד הגזע כולו.  התבנית המקובעת של

עונות השנה נכפתה על כוכבי-לכת לאין מספר,  אבל מעטים

מזעיר העזו לכונן אביב נצחי,  או אפילו קיץ נצחי.  העדר

שינוי מוליד שיעמום.  והמשועממים נעשים פורקי-עול.

 

הלא היתרה בנו העריץ?

 

"אבי הוא האנתרופולוגיה," אמר.  "לימדו אותי ותראו מדוע

אין בנמצא טיעון העשוי להצדיק אמונה בעליונותו הטבעית

של גזעכם.  יחידים עשויים להיות עילאיים.  חברות ידועות

עשויות להפגין עליונות.  אבל הכול חולף."

 

אל תאמרנה לי שאתן מבינות זאת! אם תעזנה,  אטיח

בפרצופיכן את אזהרת הזנסוּני!

 

"הנחות הנשענות על מושג ה'הבנה' מסתערות עלינו מכל

עבר.  הנחות כאלה מגלות אמונה במלים, אמונה עזה יותר

מכפי שמטיפות לה הדתות המאורגנות.  זוהי אמונה שלעולם

אין מפקפקים בה.  מעשה האמירה, כי ישנם דברים שאין

לתארם במלים, מקעקע את אושיותיו של היקום ישבו המלים

והמערכות שנוצרו להפצתן ולמסירתן, הן האל האמיתי."

 

מערכות.  אחיותי! זהו לב תגליתו של טג.  אפשר שדרגה

ומעמד חברתי מצויים בלבה של כל אבולוציה חברתית, אבל

מערכת עודנה המלה המסוכנת.  המערכות, הנעות בתבניותיהם

הלא-מודעות של יוצריהן האנושיים, משתלטות תמיד. 

מערכותינו,  הן שהביאונו למצבנו העגום היום! אבל עדיין ניצבת

בפנינו הברירה בת-האלמוות: להידרדר או לגבור על אויבינו!

 

האם הראשה דארווי אודראדה,

טיעונים במועצה

 

 

ברוּיבה,  המשמעת היא משמעת סמויה,  המיועדת לא

לשחרר אלא להגביל. אל תשאלו למה? הישמרו מפני

כיצד? למה? מוליך בהכרח לפירכה.  כיצד? לוכד

אתכם ביקום של סיבה ומסובב.  זה כזו מתכחשים

לאינסופי.

 

הספרים החיצוניים של אראקיס

 

"טאראזה אמרה לך, הלא כן, שכבר עברנו על אחד-עשר

ר'וּלוֹת דַנְקֶן אַיידהוֹ כאלה? זהו השנים-עשר."

 

האם הנערצה הזקנה שוָואנגיו דיברה במרירות מודגשת

עת השקיפה מטה ממעקה הקומה השלישית אל הילד הבודד

ששיחק על המדשאה המוקפת חומה.  שמש הצהריים הבהירה

של כוכב-הלכת גָאמו ניתזה מעל חומות החצר הלבנות ומילאה

את התחום המוקף בתוכן בבוהק, כאילו כוון זרקור אל

הר'וּלָה הצעיר.

 

עברנו! חשבה האם הנערצה לוּסילָה.  היא התירה לעצמה

ניד-ראש חטוף, חשבה עד כמה קרים ומנוכרים הם מנהגה

של שוואנגיו והמלים שבחרה.  חיסלנו את המלאי שלנו;

נא לשלוח עוד!

 

הילד שעל הדשא נראה כבן שתים-עשרה שנים תקניות.

אבל מראין-עין עלולה להוליך שולל כשמדובר בר'ולה

שטרם נתעורר לזכרונותיו המקוריים.  הילד בחר ברגע ההוא

דווקא להפנות את מבטו אל הצופות בו.  דמות מוצקה

היתה לו ומבט ישיר שהתמקד בעוז מתחת לכיפה של

שיער צמרירי,  שחור ככנף העורב.  אור השמש הצהוב של

ראשית האביב הטיל שלולית צל קטנה לרגליו.  עורו היה

כהה משיזפון,  אבל תנועה קלה של גופו הסיטה את סרבלו

הכחול וחשפה עור חיוור על כתפו השמאלית.

 

"לא זו בלבד שהר'ולות הללו יקרים, אלא גם מסוכנים

לנו לאין שיעור." אמרה שוואנגיו.  קול- נשמע שטוח וחסר-

רגש, מה שהגביר את עוצמתו עוד יותר.  היה זה קולה

של אם נערצה מדריכה, שניאותה לדבר אל חניכה, והדבר

הדגיש בפני לוסילה את העובדה ששוואנגיו היא אחת מאלה

שהתנגדו גלויות למבצע הר'ולה.

 

טאראזה התרתה בה פעם: "היא תנסה להעביר אותך

לצדה."

 

"די באחד-עשר כשלונות," אמרה שוואנגיו.

 

לוסילה הציצה בתווי-פניה הקמוטים של שוואנגיו,  וחשבה

לפתע: אפשר שיום אחד אהיה גם אני זקנה וכמושה. ואלי

אהיה גם רבת-עוצמה בקרב בנות גשרית.

 

שוואנגיו היתה אשה קטנה,  שנשאה חותמי-גיל רבים אשר

נרכשו בשירות המסדר.  לוסילה ידעה,  מנסיונה במטלות

חניכותה,  כי גלימתה השחורה המקובלת של שוואנגיו מסתירה

דמות כחושה שאך מעטים,  החניכות המלבישות שלה והזכרים

שזוּוגו עמה,  הורשו לראות.  פיה של שוואנגיו היה רחב,

שפתה התחתונה מכווצת בקמטי-גיל שהשתרעו על-פני סנטרה

המזדקר.  בדרך-כלל נהגה בקוצר-רוח חטוף,  ומי שלא באה

בסודה נטתה לפרשו ככעס. מפקדת מצודת גאמו היתה

מסוייגת יותר מרוב האמהות הנערצות.

 

שוב הצטערה לוסילה על שלא הובאה בסוד מלוא היקפו

של מבצע הר'ולה.  אולם טאראזה מתחה את קו ההפרדה

בבהירות מספקת: "אין לבטוח בשוואנגיו במה שנוגע לשלומו 

של הר'ולה."

 

"אנו חושבות שהטלילאסו עצמם הרגו את רוב האחד-עשר

הקודמים," אמרה שוואנגיו.  "עובדה זו כשלעצמה צריכה

ללמדנו דבר-מה."

 

לוסילה סיגלה את עצמה למנהגה של שוואנגיו,  נקטה

אורח של המתנה שקטה,  כמעט נטולת רגשות. מנהגה אמר:

"אפשר שאני צעירה ממך בהרבה,  שוואנגיו,  אבל גם אני

אם נערצה בדיוק כמוך." היא חשה בבשרה את מבטה של

שוואנגיו הנעוץ בה.

 

שוואנגיו ראתה לפני-כן הולוגרמות של לוסילה זו, אבל

האשה עצמה היתה מטרידה יותר.  ללא ספק היתה מחתימה

בעלת מיטב ההכשרה.  עיני כחול-בתוך-כחול, בלי מחסה

עדשות, העניקו ללוסילה ארשת נוקבת שהתאימה לפניה

הסגלגלים הארוכים.  עת הפשילה לאחור את ברדס העבאה

השחורה שלה, כדרך שעשתה עכשיו, נגלה שערה החום,

אסוף כמין כומתה הדוקה וממנה שופע לאחור על גבה.

וגם הנוקשה שבגלימות לא יכלה להסתיר כליל את שדיה

המלאים של לוסילה.  היא היתה נצר שושלת גנטית שנודעה

בשל טיבה האמהי, וכבר ילדה שלושה ילדים למסדר, שניים

מהם לאותו המַפרה. כן - מקסימה חומת-שיער בעלת שדיים

מלאים ונטייה אמהית.

 

"אינך מרבה לדבר." אמרה שוואנגיו.  "מכך אני לומדת

שטאראזה הזהירה אותך מפני."

 

"האם יש לך סיבה להאמין שמתנקשים ינסו לקטול את

הר'ולה השנים-עשר הזה?" שאלה לוסילה.

 

"הם כבר ניסו."

 

מוזר,  כיצד עולה המלה "כפירה" על הדעת כשחושבים

על שוואנגיו,  הירהרה לוסילה.  התיתכן כפירה בקרב האמהות

הנערצות? משמעותה הדתית של המלה נראתה שלא במקומה

בהקשר של בנות גשרית.  כיצד ייתכנו תנועות כפירה בקרב

מי שרואות בדת, מעצם מהותן והכשרתן, אך כלי לשמש

בו את מטרותיהן?

 

לוסילה נתנה את דעתה לר'ולה שלמטה, אשר ביצע סדרה

של היפוכי גלגל שהקיפה את החצר כולה עד שהביאה

אותו שוב למול שתי הצופות מעל המעקה.

 

"כמה נחמדה ההצגה שהוא עורך!" ליגלגה שוואנגיו.

הקול הזקן לא הסתיר כליל את האלימות שמתחתיו.

 

לוסילה הציצה בשוואנגיו.  כפירה.  מחלוקת איננה המלה

המתאימה.  התנגדות,  אין בה כדי להקיף את מה שחשה

בו באשה הקשישה ממנה.  הרי זה דבר שעלול לקעקע

את בנות גשרית,  התקוממות נגד טאראזה,  נגד האם הנערצה

הראשה? אין להעלות על הדעת! אמהות ראשות הן שליטות

ללא עוררין.  משביקשה טאראזה עזה וחוות דעת ואז קיבלה

את החלטתה.  מחוייבות האחיות לציית לה.

 

"אין זו השעה ליצור בעיות חדשות!" אמרה שוואנגיו.

 

משמעות דבריה היתה ברורה.  אנשי הפזורה חוזרים, וכוונו-

תיהם של אחדים מקרב האובדים מעמידות בסכנה את המסדר.

מטרונות כבודות! עד כמה דומה המשמעות ל"אמהות

נערצות".

 

לוסילה ניסתה גישוש עקיף: "ובכן.  את חושבת שעלינו

להתרכז בבעיה של המטרונות הכבודות מן הפזורה?"

 

"להתרכז? הא! הן לא ניחנו בכוחותינו.  הן אינן מגלות

שכל יישר.  והן אינן שולטות במרקוח! זה מה שהן רוצות

מאתנו,  את ידע הסם שלנו."

 

"ייתכן," הסכימה לוסילה.  היא לא היתה מוכנה להודות

ביותר מכן על-סמך ראיות כה קלושות.

 

"בינתה של האם הראשה טאראזה נסתרה,  אם היא משתעה

לעניין זה של הר'ולה," אמרה שוואנגיו.

 

לוסילה נשארה דוממת.  אין צל של ספק שמבצע הר'ולה

חושף מחלוקות נושנות בקרב האחיות.  האפשרות, ואפילו

היא קלושה, שהן עלולות להקים עוד קפיצת-הדרך, די היה

בה כדי לשגר בשורותיהן צמרמורות של פחד זועם.  להתעסק

בשרידי העריץ הטמונים בעקלתונים! אין סכנה גדולה מזו.

 

"אסור לנו להביא את הר'ולה הזה לראקיס," מילמלה

שוואנגיו.  "אל לנו להטריד עקלתונים נמים מריבצם."

 

לוסילה נתנה שוב את דעתה לילד-הר'ולה.  הוא הפך

את גבו לחומה הגבוהה שעליה עמדו שתי האמהות הנערצות,

אבל דבר-מה בתנוחת גופו העיד שידוע לו כי הן משוחחות

עליו והוא ממתין לתגובתן.

 

"בוודאי מובן לך שנקראת לכאן בעוד הוא צעיר מדי,"

אמרה שוואנגיו.

 

"מעולם לא שמעתי על החתמה עמוקה במישהו כה צעיר,"

הסכימה לוסילה.  היא הניחה לנעימת קולה לשאת מין לגלוג-

עצמי רך,  בידיעה ששוואנגיו תשמע אותו ותפרש אותו שלא

כהלכה.  ניהול הרבייה האנושית,  על כל הצרכים הנלווים

אליה, זו מומחיותן העילאית של בנות גישרית.  נצלי את

האהבה,  אך הימנעי ממנה,  זה מה שחושבת עתה שוואנגיו.

מדעניות המסדר יודעות את שורשי האהבה.  הן חקרו אותם

עוד בראשית התפתחותו של המסדר, אך מעולם לא העזו

לסלקם בדרך ההשבחה מקרב הנתונים להשפעתן. היי סובלנית

כלפי האהבה, אך הישמרי מפניה; זה החוק,  דעי שהיא 

נעוצה עמוק בתִצוּרתו הגנטית של האדם,  רשת ביטחון

המבטיחה את המשכיות הגזע. את משתמשת בה כמידת

הצורך,  מחתימה סרטים שנבחרו לשם כך (לעתים זה כלפי

זה) לצורכי המסדר,  בידיעה שפרטים אלה יקושרו בחבלי

ריתוק עבותים שאינם גלויים בנקל להכרה הרגילה. אחרות

יכולות לצפות בעבותות הללו ולחשב את התוצאות, אבל

הכפותים בהם ירקדו לצלילי מנגינה לא-מודעת.

 

"לא רמזתי כאילו זו טעות להחתים אותו," אמרה שוואנגיו,

שלא ירדה לעומק שתיקתה של לוסילה.

 

"אנו עושות כאשר נצטווינו," הוכיחה אותה לוסילה.  שתבין

זאת שוואנגיו כרצונה.

 

"אינך מתנגדת איפוא להבאת הר'ולה לראקיס," אמרה

שוואנגיו. "מעניין אם היית ממשיכה בצייתנותך הלא-

מעורערת הזאת אילו ידעת את הסיפור במלואו."

 

לוסילה שאפה עמוקות. האם תשותף עתה במלוא נבכי

התוכנית שנועדה לר'ולות דנקן איידהו?

 

"יש בראקיס ילדה בשם שיאנה ברוג," אמרה שוואנגיו.

"היא מסוגלת לשלוט בעקלתוני-הענק."

 

לוסילה הצביעה את דריכותה. עקלתוני-ענק.  לא שייח חוּלוּד.

לא שייטאן. עקלתוני-ענק.  רוכבת-החולות שעליה ניבא העריץ

הופיעה לבסוף!

 

"אינני נוהגת לשוחח שיחות בטלות," אמרה שוואנגיו

בראותה שלוסילה נותרה שותקת.

 

אכן, אינך נוהגת,  חשבה לוסילה. ואת קוראת לדבר בשם

המתאר אתו, לא בשם המצביע על חשיבותו המיסטית.

עקלתוני-ענק. ובעצם את חושבת על העריץ, לטו השני

שחלום הנצח שלו נישא כפנינה של תודעה בכל אחד מן

העקלתונים הללו.  לפחות, בזאת נתבקשנו להאמין.

 

שוואנגיו נדה בראשה לעבר הילד על המדשאה מתחתיהן.

"האם את חושבת שהר'ולה שלהן יוכל להשפיע על הילדה

השולטת בעקלתונים?"

 

סוף-סוף אנו מקלפות את העור, חשבה לוסילה, ואמרה:

"אין לי צורך בתשובה לשאלה כזאת."

 

"אכן את זהירה." אמרה שוואנגיו.

 

לוסילה קימרה את גבה והתגרדה. זהירה? אכן, בוודאי!

טאראזה הזהירה אותה: "במה שנוגע לשוואנגיו, עליך לנהוג

במלוא הזהירות אך במהירות.  יש לנו פער-זמן צר ביותר,

שרק בתוכו נוכל להצליח."

 

להצליח במה? תהתה לוסילה.  היא שלחה מבט הצדה,

אל שוואנגיו.  "אינני רואה כיצד עלה בידי בני טלילאס

להרוג אחד-עשר מן הר'ולות האלה.  איך הצליחו לעבור

את מערכות ההגנה שלנו?"

 

"הבאשאר אתנו עכשיו," אמרה שוואנגיו.  "אולי יוכל הוא

למנוע אסון." נעימת קולה העידה שאינה מאמינה בכך.

 

האם הראשה טאראזה אמרה לה: "את המחתימה, לוסילה.

בבואך לגאמו תביני חלק מן המִרקם. אבל למשימתך,  אין

לך צורך בתוכנית המלאה."

 

"חשבי על המחיר!" אמרה שוואנגיו, מביטה בזעף בר'ולה

שישב עתה, קורס על עקביו, תולש גבעולי דשא.

 

למחר אין כל שייכות לכאן, ידעה לוסילה. ההודאה

הגלויה בכישלון היא החשובה. המסדר אינו יכול לחשוף

את שגיאותיו. אולם העובדה שמחתימה נשלחה במוקדם זו

חיונית. טאראזה ידעה שהמחתימה תבין זאת ותזהה חלק

מן המרקם.

 

שוואנגיו הצביעה ביד גרמית על הילד,  שחזר למשחקו

הבודד,  רץ ומתהפך בדשא.

 

"פוליטיקה," אמרה שוואנגיו.

 

אין ספק שהפוליטיקה של המסדר נעוצה ביסוד כפירתה

של שוואנגיו,  חשבה לוסילה. אפשר להסיק עד כמה רגישה

המחלוקת הפנימית, מן העובדה ששוואנגיו הועמדה בראש

המצודה כאן בגאמו.  המתנגדות לטאראזה סירבו לעמוד

מן הצד.

 

שוואנגיו פנתה ונעצה מבט ישיר בלוסילה.  די בדברים

שנאמרו.  די בדברים נשמעו, ועברו בדיקה במוחות שהוכשרו

בתודעת בנות גשרית.  בית-הלשכה בחר בלוסילה זו בקפידה

רבה.

 

לוסילה חשה כיצד הקשישה סורקת אותה ביסודיות, אך

סירבה להניח לתחושתה זו לגעת בתכליתיות הפנימית

העמוקה.  זו המשמשת כמשענת לכל אם נערצה בעיתות

מועקה.  הנה.  שתביט בי כאוות נפשה. לוסילה פנתה והעלתה

על פיה חיוך רך, ואת מבטה העבירה על הגג שממולן.

 

גבר במדים,  חמוש ברולייזר כבד,  הופיע שם,  הציץ בחטף

בשתי האמהות הנערצות ואז פנה והתמקד בילד שמתחת.

 

"מי זה?" שאלה לוסילה.

 

"פּטְרין, המהימן באנשיו של הבאשאר.  אומר שאינו אלא

מטרתו של הבאשאר, אבל עליך להיות עיוורת ושוטה כדי

להאמין בכך."

 

לוסילה התבוננה היטב באיש שממול.  ובכן,  זהו פטרין.

יליד גאמו,  אמרה טאראזה.  הבאשאר עצמו בחר בו לתפקיד

זה.  רזה ובהיר-שיער,  זקן מכדי להיות חייל עתה,  אבל

כאשר נדרש הבאשאר עצמו לשוב מפרישתו, תבע שפטרין

יחלוק אתו משימה זו.

 

שוואנגיו הבחינה כיצד העתיקה לוסילה את דעתה מפטרין

אל הר'ולה, בדאגה אמיתית. אכן, אם נקרא הבאשאר לשוב

ולהגן על המצודה, הרי שסכנה חמורה נשקפת לר'ולה.

 

לוסילה אמרה בהפתעה פתאומית, "מה... הוא..."

 

"פקודותיו של מַיילס טֶג," אמרה שוואנגיו,  נוקבת בשמו

של הבאשאר.  "כל משחקיו של הר'ולה הם משחקי אימונים.

יש להכין את השרירים לקראת היום שבו ישוב לעצמיותו

המקורית."

 

"אבל מה שהוא עושה שם איננו התעמלות פשוטה,"

אמרה לוסילה. היא חשה איך שריריה שלה נענים מעצמם

לתרגילי ההכשרה המוכרים.

 

"איננו מעלימות מאומה ממסתרי המסדר מפני הר'ולה

הזה," אמרה שוואנגיו.  "וכמעט כל דבר אחר במאגר הידע

שלנו עומד לרשותו." נעימת קולה אמרה שהיא מוצאת

את הדבר מתועב בהחלט.

 

"הרי אף אחת אינה חושבת שהר'ולה הזה עלול להיות

לקפיצת-הדרך החדשה," התנגדה לוסילה.

 

שוואנגיו רק משכה בכתפיה.

 

לוסילה דממה,  שקועה במחשבה.  הייתכן שהר'ולה הזה עלול

להפוך לגירסה זכרית של אם נערצה? האם יוכל דנקן

איידהו זה,  ללמוד להביט פנימה אל המקום ששום אם

נערצה לא הרהיבה להציץ אליו?

 

שוואנגיו החלה לדבר, קולה קרוב לנהמה ממלמלת: "תוכנית

המבצע הזה... תוכנית מסוכנת מאין כמוה.  הן עלולות לחזור

על השגיאה..." היא השתתקה.

 

הן, חשבה לוסילה.  הר'ולה שלהן.

 

"לא מעט הייתי נותנת כדי לדעת היכן עומדים אַייקס

ודוֹברוֹת הדָגים בכל העניין הזה," אמרה לוסילה.

 

"דוברות הדגים!" שוואנגיו נדה בראשה לעצם המחשבה

על שרידות צבא הנשים ששירת פעם את העריץ,  ורק

אותו. "הן עמאמינות באמת ובצדק."

 

לוסילה התגברה על התהדקות פתאומית של גרונה. שוואנגיו

הכריזה על התנגדות נמרצת, כמעט בגלוי. ואף-על-פי-כן,

היא המפקדת כאן.  הכלל הפוליטי פשוט לגמרי: המתנגדות

למבצע צריכות לפקח עליו, על-מנת שתוכלנה לבטלו עם

הופעת האות הראשון לצרה.  אבל כאן למטה, על הדשא,

יש ר'ולה אמיתי של דנקן איידהו. השוואות-תאים ומגידות-

אמת אישרו זאת.

 

טאראזה אמרה לה לפני צאתה: "עליך ללמדו את האהבה

בכל צורותיה."

 

"הוא כה צעיר," אמרה לוסילה, דעתה נתונה עדיין לר'ולה.

 

"צעיר, כן," אמרה שוואנגיו. "לכן, לפי שעה, אני משערת

שתעוררי את תגובותיו הילדותיות לחיבה אמהית. מאוחר

יותר..." שוואנגיו משכה בכתפיה.

 

לוסילה לא חשפה תגובה רגשית.  בת גשרית מצייתת.

אני מחתימה. לכן...  פקודותיה של טאראזה והכשרתה המיוחדת-

במינה של המחתימה מכתיבות נתיב פעולה מוגדר.

 

לשוואנגיו אמרה לוסילה: ''יש מישהי שנראית כמוני

ומדברת בקולי. אני מחתימה בשבילה.  יורשה לי לשאול

מי היא?"

 

"לא."

 

לוסילה שמרה על שתיקה.  היא לא ציפתה לחשיפה,  אבל

כבר יותר מפעם אחת העירו על דמיונה המופלא לאם

הבכירה האחראית לביטחון, דָארווי אוֹדרָאדֶה. "אודראדה

צעירה." לוסילה שמעה זאת לא פעם ולא פעמיים.  הן לוסילה

והן אודראדה יצאו, כמובן, משושלת אטראידס, תוך השבחה

צולבת חזקה של צאצאי סיונה. לדוברות הדגים אין מונופולין

על הגנים ההם! אבל הזכרונות האחרים של אם נערצה,  על

אף בררנות התורשה,  והגבלתם לצד הנשי,  סיפקו לה רמזים

חשובים על מתכונתו הכללית של מבצע הר'ולה.  לוסילה,

שלמדה להסתמך על דמותה של ג'יסקה הקבורה הרחק במורד

חמשת אלפי שנים של תמרוניהן הגנטיים של בנות גשרית,

הרגישה עתה תחושה עמוקה של אימה ממקור זה.  יש כאן

תבנית מוכרת. תחושת הגורל הנורא הממשמש ובא היתה

כה עזה,  עד כי לוסילה שקעה מעצמה בלחש נגד הפחד

שלמדה עת הובאה לראשונה בסוד פולחני המסדר:

 

"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות

הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי.  אניח לו

לחלוף סביבי ובעדי.  וכאשר יחלוף על-פני, אפנה את עיני

רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר.

רק אני איוותר."

 

שלוותה של לוסילה שבה אליה.

 

שוואנגיו.  שחשה מעט ממה שהתרחש, הניחה לדריכותה

להתרפות מעט.  לוסילה אינה עמומת-מוחין, אינה אם נערצה

מיוחדת בעלת תואר נבוב מתוכן,  והכשרה שמספיקה רק

בקושי לפעילות שלא תביא את המסדר במבוכה. לוסילה היא

נערצה במלוא מובן המלה,  וישנן תגובות שאינן נסתרות

מעיניה,  אף לא תגובותיה של אם נערצה אחרת.  טוב ויפה,

שתדע לה את מלוא ההתנגדות למבצע הטפשי, המסוכן הזה!

 

"אינני חושבת שהר'ולה שלהן יישאר בחיים בראקיס,"

אמרה שוואנגיו.

 

לוסילה הניחה לדברים לחלוף על-פניה.  "ספרי לי על

חבריו," אמרה.

 

"אין לו חברים; רק מורים."

 

"מתי אפגוש אותם?" מבטה נותר שלוח אל החומה שמנגד,

שם עמד פטרין,  נשען בטל על עמוד נמוך,  רובהו הכבד

בהיכון.  לוסילה נוכחה בתדהמת-פתאום שפטרין מתבונן בה.

פטרין הוא שדר מאת הבאשאר! שוואנגיו ראתה זאת והבינה,

בעליל.  אנחנו שומרים עליו!

 

"אני משערת שמיילס טג הוא האיש שאת כה להוטה

לפגוש," אמרה שוואנגיו.

 

"בין השאר."

 

"אינך רוצה להכיר את הר'ולה תחילה?"

 

"כבר פגשתי אותו." לוסילה נדה בראשה לעבר החצר

הסגורה, שבה עמד שוב הילד כמעט ללא ניע ונשא את

מבטו אליה.  "הוא מן המרבים לחשוב."

 

"ראיתי רק דינים וחשבונות על השאר," אמרה שוואנגיו,

"אבל אני חושדת שזהו המהורהר ביותר בסדרה כולה."

 

לוסילה כבשה צמרמורת לא-רצונית נוכח הנכונות הזאת

להתנגדות אלימה, שהשתמעה מדבריה של שוואנגיו ומיחסה.

לא היה בהם אף רמז לכך שהילד שלמטה היה שותף

לאנושיותן.

 

בעוד לוסילה מהרהרת בכך, הסתירו עננים את עין השמש,

כפי שקרה לרוב בשעה הזאת.  רוח קרה נשבה מעל חומות

המצודה, חגה סביב החצר. הילד פנה, והגביר את קצב

תרגיליו, לשאוב את חומו מהמרצת פעילותו.

 

"לאן הוא פונה כדי להתבודד?" שאלה לוסילה.

 

"לרוב לחדרו.  הוא ניסה כמה תעלולי-מנוסה מסוכנים,

אבל הבהרנו לו שהם אינם מקובלים עלינו."

 

 

 

"הוא בוודאי שונא אותנו מאוד."

 

"אני בטוחה."

 

"יהיה עלי לטפל בכך במישרין."

 

"לא ייתכן שמחתימה תהיה מסופקת ביכולתה לגבור על

שנאה."

 

"חשבתי על גיאָסָה." לוסילה נתנה מבט יודע-דבר בשוואנגיו.

"אני משתוממת על שהנחת לגיאסה לשגות כך."

 

"אינני מתערבת במהלך הרגיל של הכשרת הר'ולה.  אם

אחת ממורותיו מפתחת חיבה ממשית כלפיו,  אין זו הבעיה שלי."

 

"ילד מצודד," אמרה לוסילה.

 

הן השתהו עוד מעט לצפות בר'ולת דנקן איידהו במשחק

האימונים שלו.  שתי האמהות הנערצות הרהרו לרגע בגיאסה,

אחת המורות הראשונות שהובאו הנה למבצע הר'ולה.  יחסה

של שוואנגיו היה ברור: גיאסה היתה כישלון מבורך.  לוסילה

חשבה רק: שוואנגיו וגיאסה מקשות על משימתי.  אף אחת

משתי הנשים לא הירהרה אך לרגע בשאלה כיצד חיזקו

המחשבות החולפות הללו את נאמנויותיהן.

 

עת צפתה בילד המשחק בחצר, החלה לוסילה להעריך

מחדש את מה שהשיג בפועל האל-קיסר, העריץ.  לֶטוֹ השני

העסיק בשירותו גלגולים לאין ספור של טיפוס הר'ולה הזה -

במשך כשלושת אלפים וחמש-מאות שנה, בזה אחר זה.

והאל-הקיסר לטו השני לא היה אחד מאיתני הטבע הרגילים.

הוא היה המכבש הדורסני הגדול ביותר בתולדות האדם,

שרמס תחתיו את הכול: מערכות חברתיות, שנאות טבעיות

ולא-טבעיות, צורות מימשל, פולחנים (הן טאבו והן חובה),

דתות אקראיות ודתות עזות.  משקלו המוחץ של העריץ

במעברו לא הותיר דבר שלא הוטבע בו חותמו, ובכלל זה

אפילו בנות גשרית.

 

לטו השני קרא לכך "שביל הזהב" והר'ולה הזה מטיפוס

דנקן איידהו שמתחת מילא תפקיד בולט בנתיב הנורא ההוא.

לוסילה התעמקה ברשומות בנות גשרית, שהיו מן הסתם

הטובות ביקום.  אפילו היום, ברוב כוכבי-הלכת של הקיסרות

העתיקה, עוד נוהגים זוגות שנישאו זה-מקרוב להתיז טיפות

מים מזרחה ומערבה ולמלמל את הגירסה המקומית של

"תזרום אלינו ברכתך מן המנחה הזאת,  אל כול-יכול ורב

חמלה".

 

פעם היה זה תפקידן של דוברות הדגים,  על הכמורה הציי-

תנית שלהן,  לאכוף את הפולחן הזה.  אבל הדבר צבר תנופה

משל עצמו והיה למנהג כפייתי נפוץ.  גם הספקנים שבקרב

המאמינים נוהגים לומר,  "ובכן,  לא יזיק." היה זה הישג

שהמעולות במהנדסות הדתות של מיסיון החסות של בנות

גשרית,  התפעלו ממנו ביראת-כבוד מתוסכלת.  העריץ הִתעלה

על הטובות בבנות גשרית.  אלף וחמש-מאות שנה אחר

מות העריץ, עדיין לא היה המסדר מסוגל להתיר את הקשר

המרכזי בהישג אדיר ונורא זה.

 

"מי אחראית להדרכתו הדתית של הילד?" שאלה לוסילה.

 

"אף אחת," השיבה שוואנגיו.  "למה לטרוח?" אם הוא

יתעורר לזכרונותיו המקוריים,  יהיו לו רעיונותיו שלו. נעסוק

בהם אם יתעורר הצורך."

 

הילד שלמטה השלים את פרק האימונים שהוטל עליו.

בלי להעיף עוד מבט בצופות מעל המעקה, יצא מן החצר

המסוגרת ונכנס בפתח רחב משמאל.  גם פטרין עזב את

עמדת המשמר שלו בלי להציץ בשתי האמהות הנערצות.

 

"אל תקלי ראש באנשיו של טג," אמרה שוואנגיו.  "יש להם

עיניים בעורפם.  אמו היולדת של טג, כידוע לך, היתה אחת

מאתנו. הוא מלמד את הר'ולה הזה דברים שמוטב היה

אלמלא באו גברים בסודם!"

 

 

התפוצצויות הן גם דחיסות של הזמן.  שינויים נצפים

ביקום הטבעי,  כולם נפיצים במידה זו או אחרת ומנקודת

ראות זו או אחרת; אלמלא כן לא הייתם מבחינים

בהם.  רציפותו החלקה של השינוי,  אם תואט די הצורך,

תעבור מבלי שיבחינו בה צופים שמרחב הזמן/המעקב

שלהם קצר מדי.  לכן, אומר אני לכם,  אני ראיתי

שינויים שאתם לא הייתם מבחינים בהם כלל.

 

- לטו השני

 

 

האשה שעמדה לאור הבוקר של כוכב-הלכת בית הלשכה,

מצדו השני של השולחן שאליו ישבה האם הנערצה הראשה

עלמה מייביס טאראזה, היתה גבוהת-קומה וגמישה. גלימת

העבאה הארוכה שאפפה אותה בשחור נוצץ מכתפיה ועד

לרצפה לא הסתירה כליל את החן שהביעה כל תנועה ותנועה

של גופה.

 

טאראזה גחנה קדימה בכּס-כֶּלֶב שלה וסרקה את מִרקע

הרשומות שהקרין אליה את כתב החרטומים המרוכז של

בנות גשרית מעל ראש השולחן, לעיניה בלבד.

 

"דָארווי אוֹדרָאדה." כך זיהה המצג את האשה העומדת,

ואחר-כך באו -עיקרי קורות-חיים, שאותם כבר ידעה טאראזה

לפרטיהם.  המצג שירת כמה תכליות - הוא העניק לאם הראשה

תזכורת של ביטחון.  הוא הניח לה פרקי-זמן למחשבה כאשר

העמידה פנים כאילו היא עוברת על רשומות,  והוא היה

נימוק שאין עליו עוררין,  למקרה שיתעורר דבר-מה שלילי

מן הריאיון הזה.

 

אודראדה ילדה תשעה-עשר ילדים לבנות גשרית,  ציינה

טאראזה לעצמה עת נגול המידע לנגד עיניה.  כל ילד לאב

אחר. הדבר לא היה יוצא-דופן במיוחד,  אבל אפילו החודר

במבטים יכול לראות ששירות חיוני זה למסדר לא עיבה

את בשרה של אודראדה.  תוויה הקרינו התנשאות טבעית,

מן האף הארוך והלחיים המזוּותות המשלימות אותו.  כל

תווי פניה כאחד התמקדו כלפי מטה בסנטר צר.  אבל פיה

היה מלא בהבטחת תאווה שהיא הקפידה לרסן.

 

תמיד נוכל להסתמך על הגנים של בית אטריאדס,  חשבה

טאראזה.

 

וילון החלון ריפרף מאחורי אודראדה והיא הציצה בו.

הן היו בחדר הבוקר של טאראזה, מקום קטן ומרוהט בהידור

בגוונים שונים של ירוק.  רק צבעו הלבן המזדקר של הכּס-

כלב של טאראזה הבדיל אותה מעל הרקע האופף אותה.

חלונותיו הקמורים של החדר נשקפו מזרחה, אל גן ומדשאה,

והרי השלג הרחוקים של בית הלשכה סגרו על הנוף.

 

טאראזה אמרה, בלי לשאת את מבטה: "שמחתי על שהן

את והן לוסילה קיבלתן את המשימה.  הדבר מקל על

משימתי שלי."

 

"הייתי רוצה להכיר את לוסילה זו," אמרה אודראדה

והשפילה את מבטה אל ראשה של טאראזה. קולה של אודראדה

היה קונטראלט רך.

 

טאראזה כעכעה בגרונה. "אין צורך. לוסילה היא אחת

המחתימות המעולות ביותר שלנו. אתן שתיכן, כמובן, קיבלתן

התנאה ליברלית זהה לקראת המבצע."

 

היה משהו כמעט מעליב בנעימתה הקלילה של טאראזה,

ורק ההרגל שנרכש בהתרועעות ממושכת כבש את טינתה

המיידית של אודראדה.  בחלקו, העילבון נובע מן המלה

"ליברלית", הבינה.  אמהותיה לבית אטריאדס התקוממו בתוכה

לשמע המלה.  היה זה כאילו כל הזכרונות הנשיים הצבוּרים

בה נשתלחו כנגד ההנחות הלא-מודעות והדיעות הקדומות

הלא-בדוקות שמאחורי המושג.

 

"רק ליברלים חושבים ממש.  רק ליברלים הם אינטלקטואלים.

רק ליברלים מבינים לצורכי האחרים."

 

איזו רשעות מסתתרת מאחורי המלה הזאת! חשבה אודראדה.

איזו עצמיות נסתרת תובעת לחוש את עליונותה.

 

אודראדה הזכירה לעצמה שטאראזה, על אף נעימת קולה

המעליבה ברישולה, התכוונה למונח רק במשמעותו הקתולית:

השכלתה הכללית של לוסילה הותאמה בקפידה לזו שרכשה

אודראדה.

 

טאראזה נשענה לאחור בתנוחה נוחה יותר, אבל עיניה

נותרו דבוקות למרקע שלפניה.  האור הבוקע מחלונות המזרח

צנח במישרין על פניה, מתווה את צללי האף והסנטר. טאראזה,

אשה קטנה, מבוגרת רק במעט מאודראדה, שמרה הרבה

מיופיה שעשה אותה ליולדת אמינה מאין כמותה עם מַפרים

קשים לגישה.  פניה היו סגלגלים וארוכים,  בעלי קימורי

לחיים רכים.  היא כרכה את שערה השחור במהודק מעל

מצחה הגבוה,  כפיסגה בולטת.  פיה של טאראזה נפתח רק

מעט מזעיר עת דיברה: שליטה עילאית בכל תנועותיה.

המתבוננת בה נטתה להתרכז בעיניה: הכחול-בתוך-כחול

הכובש. המראה הכולל היה של מסיכת פנים נינוחה, שמאומה

לא חמק מתחתיה להסגיר את רגשותיה האמיתיים.

 

אודראדה הכירה את הארשת הנוכחית של האם הראשה.

בעוד רגע תתחיל טאראזה למלמל לעצמה. ואכן, בדיוק ברגע

הצפוי,  מילמלה טאראזה משהו בינה לבינה.

 

האם הראשה הירהרה בעודה עוקבת במלוא תשומת-לבה

אחר קורות החיים המוצגות לפניה.  דברים רבים העסיקו

אותה.

 

המחשבה הרגיעה את אודראדה.  טאראזה איננה מאמינה

בקיומו של כוח שוחר-טובה המגן על האנושות,  מיסיון

החסות ומגמות המסדר מילאו את כל יקומה של טאראזה.

כל המשרת את המגמות הללו,  ואפילו מזימותיו של העריץ

שמת זה-מכבר,  אותו יש לשפוט לטובה.  כל דבר אחר הוא

זדון. פלישות נוכריות מן הפזורה - במיוחד אותן צאצאיות

שבות המכנות את עצמן "מַטְרונות כּבוּדוֹת" - באלה אין לתת

אמון.  הסובבות את טאראזה,  אפילו אותן אמהות נערצות

המתנגדות לה במועצה,  בהן מקור כוחן הראשוני של בנות

גשרית,  ורק בהן יש לתת אמון.

 

עדיין בלי לשאת את מבטה, אמרה טאראזה: "האם ידעת

שכאשר את משווה את אלפי השנים שלפני העריץ עם אלה

שלאחר מותו,  את נדהמת נוכח הירידה במספר הסכסוכים

החמורים? מאז העריץ,  ירד מספרם של הסכסוכים הללו עד

כדי פחות משני אחוזים מכפי שהיה לפניו."

 

"עד כמה שידוע לנו," אמרה אודראדה.

 

מבטה של טאראזה ניתז מעלה ושב למטה.  "מה?"

 

"איננו יכולות לדעת בשום פנים כמה מלחמות התחוללו

מחוץ להישג ידיעותינו.  האם יש לך סטטיסטיקה מן הפזורה?"

 

"ודאי שלא!"

 

"לטו אילף אותנו,  זה מה שאת אומרת," אמרה אודראדה.

 

"אם מתחשק לך לנסח זאת דווקא כך." טאראזה סימנה

לעצמה דבר-מה שראתה במרקע.

 

"האין לחלוק מעט מן השבחים על כך לבאשאר האהוב

שלנו, מיילס טג?" שאלה אודראדה. "או לקודמיו המוכשרים?"

 

"אנו בחרנו באנשים הללו," אמרה טאראזה.

 

"אינני רואה במה נוגע לענייננו העיסוק הזה בשאלות

מלחמה ושלום." אמרה אודראדה.  "מה לכך ולבעיה העומדת

על הפרק?"

 

"יש הסבורים שאנו עומדות לשוב לתנאים שלפני ימי

העריץ, בטלטלה קשה וכאוּבה." אמרה טאראזה.

 

"כן?" אודראדה כיווצה את שפתיה.

 

"יש כמה קבוצות מבין האובדים השבים אלינו, שעוסקות

במכירת נשק לכל הרוצה והיכול לשלם תמורתו."

 

"פרטים?" שאלה אודראדה.

 

"כלי-נשק מתוחכמים זורמים לגאמו, וכמעט שאין ספק

בכך שהטלילאסו אוגרים לעצמם כלי-נשק,  מן הגרועים

ביותר שנמצא."

 

טאראזה נשענה לאחור וחיככה את רקותיה.  היא דיברה

בקול נמוך. כמעט תוהה. "אנו סבורות שאנו מקבלות החלטות

בעלות חשיבות ראשונה במעלה,  ועל-סמך העקרונות הנעלים

ביותר."

 

אודראדה ראתה גם את זאת מלפנים. היא אמרה: "האִם

האֵם הראשה מפקפקת בצידקתן של בנות גשרית?"

 

"מפקפקת? מה, לא. אבל אני מוצאת את עצמי מתוסכלת.

אנו עמלות כל ימי חיינו בעבור המטרות הנעלות ביותר

הללו, ובסופו של דבר, מה אנו מגלות? אנו מגלות שרבים

מן הדברים שלמענם הקדשנו את חיינו, נובעים מהחלטות

קטנוניות.  את שורשי כולם אפשר למצוא בשאיפות לנוֹחוּת

או לנחת פרטית, ואין להן ולא כלום עם האידיאלים הנעלים

שלנו.  השאלה שעמדה בפועל על הפרק נגעה לאיזה הסדר

מעשי של חולין, המספק את הצרכים של אלה שיכלו לקבל

את ההחלטות."

 

"כבר שמעתי אותך מכנה זאת כורח פוליטי," אמרה

אודראדה.

 

טאראזה דיברה בקול מתוח ומבוקר.  בעודה מעבירה שוב

את עיניה אל המצג שלפניה. "אם נתמסד בשיקולינו, תהיה

זו דרך בטוחה לשים קץ לבנות גשרית."

 

"לא תמצאי החלטות קטנוניות בקורות חיי," אמרה אודראדה.

 

"אני מחפשת מקורות חולשה, פגמים."

 

"גם את אלה לא תזכי למצוא."

 

טאראזה הצניעה חיוך.  היא הבינה לפשר ההערה האנוכית:

זו דרכה של אודראדה לעקוץ את האם הראשה.  אודראדה

ידעה היטב כיצד להיראות קיצרת-רוח, בעודה מקפיאה את

עצמה בשטף חסר-זמן של סבלנות.

 

משלא בלעה טאראזה את הפיתיון, שבה אודראדה לתנוחת

ההמתנה השלֵווה שלה - נימות קלות, יציבות נפשית. הסבלנות

באה מבלי שתחשוב עליה.  לפני זמן רב לימד אותה המסדר

כיצד להפריד את העבר וההווה לשני זרמים מקבילים.  בעודה

צופה בסביבתה הישירה,  יכלה גם לבחור פיסות כרצונה

מתוך העבר שלה,  ולחיות אותן כאילו הן נעות על-פני מרקע

המתוח מעל ההווה.

 

פעולת זיכרון,  חשבה אודראדה,  יש דברים שנחוץ למשותם

ולהביאם למנוחתם.  להסיר מחסומים.  וכאשר איבד כל דבר

אחר את טעמו,  עוד נותרה לה ילדותה הסבוכה.

 

פעם חייתה אודראדה כדרך שחיים כל הילדים: בבית עם

גבר ואישה,  שגם אם לא היו הוריה,  היו לה מאמצים טובים.

כל שאר הילדים שהכירה חיו בנסיבות דומות. היו להם

אבא ואמא,  לפעמים רק אבא עבד מחוץ לבית. לפעמים רק

אמא יצאה לעמל יומה.  במקרה של אודראדה,  האשה נשארה

בבית,  ולא היתה אומנת שתשמור על הילדה בשעות העבודה.

לימים נודע לאודראדה שאמה-יולדתה נתנה סכום כסף גדול

כדי להסדיר זאת למען התינוקת,  שהוחבאה בגלוי בדרך זו.

 

"היא הסתירה אותך אצלנו משום שאהבה אותך," הסבירה

האשה כשהיתה אודראדה בוגרת די הצורך להבין.  "זו הסיבה

שאסור לך לגלות, לעולם, כי אנו איננו הורייך האמיתיים."

 

לאהבה לא היה שום קשר לכך, למדה אודראדה כעבור

זמן.  אמהות נערצות אינן פועלות מכוח מניעים בטלים

שכאלה.  ואמה-יולדתה של אודראדה היתה אחות במסדר

בנות גשרית.

 

כל הדברים הללו נתגלו לאודראדה על-פי התוכנית המקורית.

שמה: אודראדה. דארווי היה הכינוי שבו פנו אליה תמיד,

ובלבד שהפונה לא כעס עליה או ביקש לחבבה.  חברותיה

קיצרו אותו, כמובן מאליו, לדָאר.

 

אלא שלא הכול פעל על-פי התוכנית המקורית. אודראדה

זכרה מיטה צרה בחדר מקושט בציורים נאים של חיות

ושל נופים מארץ ההזיות, על קירות כחולים בהירים.  וילונות

לבנים ריפרפו על-פני החלון ברוח הקלילה באביב ובקיץ.

אודראדה זכרה קפיצות על המיטה הצרה - משחק משובב-

נפש: מעלה, מטה, מעלה, מטה. הרבה צחוק. זרועות לוכדות

אותה באמצע הניתור וחובקות אותה.  היו אלה זרועות גבר:

פרצוף עגול בעל שפם קטן שדגדג אותה לפרצי-צחוק.

המיטה נחבטה בקיר כשקפצה עליה, ובקיר נחרטו שקערוריות

שהעידו על התנועה.

 

כעת חזרה אודראדה לזכרונות הללו,  כיוון שלא ששה

להשליכם לבאר ההיגיון.  שקערוריות בקיר.  סימני צחוק

ושימחה.  כמה קטנים היו,  ומה הרבה היה בהם.

 

מוזר,  כיצד היא מרבה לחשוב על אבא לאחרונה,  יותר

ויותר.  לא כל הזכרונות היו שמחים.  לפעמים היה כעוס-

עצוב; היה מתרה באמא לבל תהיה "יותר מדי מעורבת".

פניו שיקפו תסכולים הרבה.  קולו הפך לנביחה כשהיה נתון

במצב-רוח כועס. אמא נעה אז חרש, עיניה מלאות דאגה.

אודראדה חשה בפחד ובדאגה,  ונטרה טינה לאיש.  האשה

ידעה כיצד לטפל בו.  היא היתה נושקת לו בערפו,  מלטפת

את לחיו ולוחשת על אוזנו.

 

אותם רגשות "טבעיים" נושנים הירבו להעסיק מדריכה-

פסיכולוגית מבנות גשרית שטיפלה באודראדה,  בטרם גורשו

מלבה.  אבל עד עתה נותרו שרידים שצריך לאספם ולסלקם

מן הדרך.  גם עכשיו,  ידעה אודראדה,  לא כולם נעלמו.

 

בראותה כיצד מעיינת טאראזה ברשומותיה בקפידה שכזו,

תהתה אודראדה אם זהו הפגם שמצאה האם הראשה.

 

בוודאי הן כבר יודעות שאני יכולה להתמודד עם הרגשות

מאותם ימים רחוקים.

אמצע עמוד 27