"חודשי הניתוק מנמל הבית החלו לתת אותותיהם בחלק מאנשי הצוות, היו שהתכווצו בתוך עצמם והפסיקו לדבר, אחרים הרחיבו את להגם והחלו לקלל, לבעוט בדלתות, לשהק שלא לצורך, להפליץ בזמן הארוחות, לקרוא תהלים, לשיר שירי עם נוגים, חלקם לא היה ולא נברא, לדבר בשפות עתיקות שמעולם לא למדו, להצדיע סתם כך, לצעוק על דולפינים שחיככו את גוום באונייה".
צי הסוחר הישראלי קיים עדיין, אבל ספנים ישראלים, קציני סיפון ומכונה דוברי עברית נותרו רק מעטים. ימאים זרים תפסו במהלך השנים את מקומות העבודה באניות. יחד עם המלחים הישראלים נעלמו גם חלקים גדולים מן ההווי, אורח החיים והדיבור של המלח הישראלי. אין כבר ימאים ישראלים ששרים "התקווה" לזונות על רציף הנמל בגנואה.
סיפורי הים הנוגעים ללב והמצחיקים עד דמעות של אבשלום קווה משמרים בדרך מיוחדת ומרתקת את קורותיו של קצין שני בצי הסוחר העברי. סיפורי הים הזקוף הם קינה משעשעת מאוד לעולמם ההולך ונעלם של המלחים הישראלים.