בינת השכוי - אביגדור דגן - 1978

בינת השכוי

אביגדור דגן

 

 

 

אשר נתן לשכוי בינה

להבחין בין יום ובין לילה.

 

1

"נצחון, נצחון!", כך מעיר אותי פֶדרו בוקר-בוקר.  כברק הוא פולש את הלילה.  כתוקע בקרן-הציידים הקורא להתקדמות מריעה חצוצרת צריחתו הנוקבת.  "נצחון,  נצחון!" היא הכרזתו, שאבי שומעה בעודי מלופף בקורי העכביש של חלומותי האחרוניםעם הנץ החמה. כשאני מקיץ,  רואות עיני לפני הכל את צלליתו הכהה מותוָה על השמים המַוורידים מעבר לחלוני. הוא זקוף על-גבי הגדר,  פשוק-רגלים כלוחם על-גבי המתרס,  מניף כמנצח את דגל זנבו.

 

הצדף הכסוף של השחר קרב על העשב הטלול שבשדות ומלטף את הגגות הישנים של הבתים הנמוכים.  חשכת הלילה פקדה בינתים לסגת,  וצבאות האור הודפים אותה על-פני החזיתכולה.  כשאני קם וניגש לחלון כדי למלא את ראותי אויר בוקר רענן שריחו ריח אדמה, פדרו,  העומד עתה במלוא זהרם של צבעיו העתירים,  מנפח את חזהו,  כאילו הוא המרים את כל כובד כדור השמש הזהוב גבוה מעל לאופק.  והשמש,  כאומרת לשלם לו תמורת מאמציו,  זורה זהרורי-זהב על משי נוצותיו השחורות והכחולות והאדומות והחומות.

 

"נצחון!" שב וקורא פדרו. ''נצחון!" וכשהוא רואה אותי ליד החלון.  הריהו מנתר מיד מן הגדר ועף אלי.

 

"מה כל הרעש הזה? מה כל המהומה הזאת?" אני שואל אותו. מפורר לחם ומפזר גרעינים על אדן החלון.  הוא מנקר בגרעינים ברעבתנות, כלאחר עבודה קשה, ואף-על-פי-כן אינו משנה את נעימתו ומשיב לי בין נקירה לנקירה:

 

"הבוקר יפה הוא.  יום יפה יש לנו."

 

"כל יום דומה לקודמו. כולם דומים זה לזה." אני אומר לו ומוזג לעצמי כוס חלב קר ונוגס בפרוסת לחם בחמאה.

 

"לא, לא," עומד הוא על דעתו.  "יום זה יפה מיום אתמול,ומחר יהיה יום יפה יותר מהיום."

 

"דברים אלה אני שומע מפיך יום-יום.  בין שהשמש זורחת ובין שמכה הברד על הגג, בין שהעולם עומד בפריחה ובין שהוא רבוץ עמוק מתחת לשלג, תמיד בפיך אותה מנגינה עצמה. הסתלק לך אתה וה'נצחון!' שלך. אתה והפזמון 'יום זה יפה מיום אתמול'."

 

"ואף-על-פי-כן אני הצודק ואתה הטועה בפזמונך 'כל יום דומהלקודמו'," הוא משלם לי במטבע שלי. "היום יפה מיום אתמול, מפני שהיום הזה עדיין הוא כאן, ויום אתמול איננו עוד." ושוב הוא חוזר על כל הרפרטואר שלו,  כאילו ביקש ללעוג לי.

 

תשובות רבות לי בקצה לשוני.  יכולתי לספר לו על אתמולים יפים רבים שעדיין ישנם ממני שנשארו חרותים, ויוסיפו להיות חרותים, על לוחות הזכרון.  יכולתי להזהירו, שאין לשבח את היום בטרם ירד הלילה.  כל זה היה ברור לאבות-אבותינו לפני אלפי שנים.  אבל יש לי כאן עסק עם פרדו, ויודע אני שכל הנימוקים האלה, אף שהם נראים לי פשוטים וברורים, זרים לדרך החשיבה של התרנגול.  ועל-כן, במקום להשיב לו תשובה אחרת, אני קם מהשולחן ואומר כבדרך-אגב:

 

"ומה יהיה אם מחר לא אקום עוד וישאו אותי פשוט-רגלים בעד הפתח ויקברו אותי ויכסוני ברגבי עשב? ואם הלילה יקפוץסַמור אל גרונך, ולא אמצא אותך מחר עומד על הגדר אלא מוטל בגן, לאחר שיכרסמוך העכברושים והנמלים יסירו כל שמץ בשר מעצמותיך? האם גם אז יהיה היום הזה יפה מאתמולו?"

 

לא ציפיתי לתשובה.  דיברתי כדי להוכיח לו כי טעות בידו. רק כדי שידע, כי לא ניצח בויכוח.  אבל פדרו, כאילו היה מוכן זה כבר לשאלתי, אינו מהסס אף רגע, עף מאדן החלון וחוזר אל הגדר ומשם קורא אלי:

 

"כן, דוקטור, גם אז יהיה היום יפה. היום יהיה בלעדינו, אבל יום יפה." והוא פותח בזמרה רמה יותר מהרגיל, וכל תרנגולי הכפר מצטרפים אליו למקהלה האומרת שבח ותהילה.

 

 

2

כך אנו משוחחים זה עם זה,  פדרו ואני,  כבר ימים רבים.

 

אשמתה של אַנָה היא.  אחד מאנשי הכפר הביא אותו בשעת חָליי, כשהייתי תלוי בין שמים וארץ, כמאמר אנשינו כאן (אני מרגיש כתלוי בין שמים וארץ גם כשבריאותי טובה, ומאז נמצא פדרו עמי, הריני מרגיש בכך אף יותר מקודם).  מרק עוף טוב וחריף, אמרו, יקימני על רגלי.  לאחר שאכל שתי צלחות מרק אהיה חזק כשור.  אקרקר סלעים, אמרו. אנתן ממיטתי כצבי צעיר, וארגיש שהנני נושא את העולם כוֶרד בדש מקטָרני.

 

ואז אמרה אַנה: "הסתכל בו.  האין הוא יפהפה? אין לך טרזן גדול ממנו בכפר כולו.  דון פדרו.  כן, דון פדרו אקרא לו." היא מחאה כפים ולבה מלא שמחה.  לקחה את התרנגול בזרועותיה ורקדה ורקדה.

 

עד מהרה נתברר, שלאחר שנתת לתרנגול שם, יכול אתה לנטוש כל תקוָה, כי ביום מן הימים יסיים זה את חייו כצלי-של- יום-ראשון על שולחנך.  אחר-כך נתבררו עוד דברים רבים.  לא זו בלבד שפדרו הבין כל מה שאמרתי לו - בכך לא ראיתי שום דבר מופלא; אחרי ככלות הכל, מבינים את דברי כלבים וסוסים, ומדוע לא יוכל גם תרנגול להיות נבון באותה מידה? מה שהפליא אותי יותר,  הוא העובדה שגם אני הבינותי את לשונו. לא יצאו ימים מרובים ואני למדתי לדעת,  כי פדרו לא זו בלבד שהוא חכם מסוסים ומכלבים ומחתולים, אלא שהוא אפילו חכם מאנשים רבים מבין מכרי.  ואחר-כך, כשבאו חורף ואביב והקיץ נסוג מפני הסתיו, אף נתברך כי מנת החיים שנקצבה לו עולה בהרבה על מספר שנותיהם של יצורים רבים אחרים.

 

כך התחיל הדבר.  למחרת היום שבו הובא אלינו, התעוררתי לקול קריאתו. צלליתו הכהה בלטה על רקע השמים הורודים שמעבר לחלוני.

 

"נצחון!" קרא כשהוא מאמץ את ראותיו להתפקע.  "נצחון!" קרא שוב ושוב, ומשנתקל מבטו בי, החל לשיר: "קום, דוקטור, קום, יום יפה היום."

 

ואז נתחוור לי לראשונה כי מבין אני את דבריו.  קפצתי ממיטתי ורצתי אל החלון.  שאפתי את האויר הרענן, כאילו רעבתי לריח הטל והאדמה והעשב שבהם מילא האויר את ראותי, ועניתי לפדרו בקול רם:

 

"בוקר טוב, פדרו.  הצדק אתך, ידידי. הצדק אתך. איזה יום יפה."

 

פדרו החל לעופף מהגדר אל החלון ומאדן החלון אל הגדר, ושנינו שרנו ואני מחאתי כף לקצב מנגינתו, ואפילו זימזמתי אותה עמו.

 

ברגע זה נכנסה אנה וראתה אותנו.  איני יודע כמה זמן עמדה מוכת-אלם בפתח.  אחר-כך מילאה את החדר בפעמוני-הכסף של צחוקה, רצה אלי ושוב התחילה מרקדת. אך הפעם הייתי אני בזרועותיה.

 

 

3

עתה זקנים אנו,  גם פדרו גם אני.  היו ימים שיצאנו רכובים על סוס. אני הייתי קופץ ויושב על האוכף, פדרו היה מתעופף ומרגיע על כתפי וכך היינו מטופפים לנו לאט מכפר לכפר. מסתכלים היינו בעולם מלמעלה, ופדרו טופח בכנפיו כמנצח.  התחרינו זה בזה בזמירות ונכנסנו לכל כפר ככובשים.  קפצנו מעל תעלות ונחלים,  קיצרנו את הדרך ורכבנו דרך יערות ועל-פני גבעות. געגוע אוָזים ופעיית כבשים מילאו את האויר בקינות זועמות, כשהיו נסים מנוסת בהלה מפנינו.

 

עתה זקנים אנו.  גם פדרו גם אני.  אין אנו רוכבים עוד.  לפני שנים מכרתי את הסוס ואת האוכף, ועתה אני מסובב בכפר רק עד המקום אשר עוד ישאוני רגלי אליו.  בוקר-בוקר אנו יוצאים לדרך, אני, תרמיל מלא תרופות תלוי על כתפי, מקל בידי האחת,מקל מסוקס ומחוספס של עץ-דובדבן שחור, מתוק, וחומו בכף- ידי כחום גופו של אדם; ופדרו נינוח על אמת-ידי האחרת,  צופה סביבו כפריץ מטירתו.

 

הבריות לעגו לנו, "הבַזיָר," היו נשות האיכרים לוחשות זו לזו ומליטות עניהן בשולי הסינרים. "איזה בורג התרופף אצלו, כנראה," היתה פורצת בצחוק זו או זו. הגברים הסתכלו איש ברעהו, הניפו ידיהם והסבו ראשיהם כשעברנו על-פניהם. "ברנש משונה," אמרו, או, לפחות, חשבו. אך הם הוסיפו להזמינני כשעמדו נשותיהם ללדת, כשלקו ילדיהם בקדחת, כשבימי הקציר דרך אחד מהם על חרמש, או כשנתהפכה עגלה כבדה על אחר,כשמצאו בחורף שיכור קפוא למוות בתעלה מלאה שלג, או כשדקרו זה את זה בסכינים בקטטה בבית-המרזח.  הם הוסיפו לפנות אלי וידעו, שאם ההצלה היא בגדר האפשרי, יוכלו לסמוך על עזרת הרופא. את שכרי שילמו בחמאה ובתפוחים ובביצים, והתרגלו אלינו. ואכן, כה התרגלו, שאם באחד הבקרים לא נראו בכפר הרופא, הבַזיָר המשונה עם התרנגול שלו,  שהוא מכנה אותו פדרו,  מיד באו לשאול אם הכל כשורה אצלו.

 

וכך אנו יוצאים בבוקר לדרכנו.  ושוב אין איש רואה כל תמיהות בפדרו היושב על אמת-ידי, או במקל המסוקס של עץ- דובדבן מתוק שבידי.

 

תחילה אנו הולכים אל טֶרֶזָה הזקנה.  היא יושבת בכסא נמוך, שהוצא למענה למרפסת. כפות-ידיה בחיקה והיא בוהה נכחה,אל הריקות, אל שמש שחרית הנחה על קסדת-הכסף של שערה, ואינה רואה אותנו בבואנו. אני מברך אותה מרחוק ופדרו מודיע על בואנו בקולי-קולות,  אך היא,  כמכוסה כולה שיחים סבוכים, כמסירה צעיף אחר צעיף,  כמפלסת דרכה בדי-עמל בערפל, פותחת לאט-לאט את תריס תחושותיה, וכשהיא מתחילה סוף- סוף להכירני,  היא מניעה ראשה כדי לרמוז לי שהיא יודעת מי אני. כבר אני יודע מה יבוא עתה, ומחכה באורך-רוח עד שתאשר במלים כי אכן הכירה אותי.

 

חרש,  לאט,  כמו שנושרים העלים האחרונים מהענפים החשופים של עצי הסתיו, באות המלים אחת-אחת משפתיה הדקות, נטולות-הצבע: "בחתונתך עדיין רקדתי."

 

רק אז אנו מחזירים אותה לחדרה,  אני מצדה האחד ונכדתה מַרתה מהצד האחר. מרתה היא יפהפיה בת חמש-עשרה. שערה הארוך,  כעין החיטה המבשילה,  גולש על זרועותיה המתחילות להתעגל לצורות הרכות של הנשיות הצעירה; את גביעי שדיה הקטנים המלבלבים היא נושאת בגאוָה לפניה; והשוקים המבהיקות של רגליה החשופות מתאפקות אך בקושי מפתיחה בריקוד.

 

טרזה היתה יפה גם היא לפנים.  היא קשישה ממני,  אולי עשר אולי חמש-עשרה שנים,  אבל עדיין אני זוכר את יפיה.  הגברים טרפו אותה בעיניהם, הפנו ראשם אחריה כשעברה ועמדו כשופים מטלטול מתניה.  היום אני שומע בקושי את פעימות-לבה מתחת לשדיה הצמוקים, שאליהם נשאתי גם אני את עיני בעוד מוצקותם פורצת החוצה.  ואם משתוחח אני לפעמים תחת משא הצער, הרי זה בראותי זו ליד זו את טרזה ואת נכדתה המלבלבת.

 

אני בודק את נשימתה של הזקנה ונותן לה תרופה.  כבר מכיר אני בעל-פה כל רשרוש ויודע ששוב אין תרופותי מועילות.  אבל עוד זמן-מה, אולי שנה, ואולי חדשים אחדים בלבד,  ימצצו שפתיה החיורות של טרזה טיפת תקוָה מכל כף תרופה שהיא בולעת.

 

אחר-כך אנו מחזירים אותה למרפסת, קצת נושאים אותה וקצת תומכים אותה.  לפני שתשב על כסאה הנמוך,  תשוב ותאמר: "בחתונתך עדיין רקדתי." ושוב נחה השמש על קסדת-הכסף של שערה. היא מניחה את כפות-ידיה משורגות הגידים הכחולים בחיק השדוף ובוהה נכחה, אל כישור הריקות החָג סביבה ועוטף אותה עוד בטרם אצא לדרכי.

 

פדרו יודע מה כבד הענן הרובץ על שמי לבי בכל פעם שאני יוצא את ביתה של טרזה ומנסה לשמחני בתעלולי הליצן שלו.הוא עף מזרועי אל הגדר הסמוכה,  אחר-כך עולה על ראשי ומנפנף עלי בכנפיו, קורא לתוך אזני, ובטרם אצליח לגרשו, שוב הוא עומד על הגדר,  מלגלג עלי ממרחק בטוח.

 

"טיפש שכמותך," אני צועק בכעס, "מוקיון טיפש אתה!"

 

"דוקטור," הוא צוחק לי,  "דוקטור חכם, חכם!"

 

אני יודע שידי לא תהיה על העליונה, ואף-על-פי-כן אני מנסה לפגוע בו במקומות-התורפה שלו.

 

"חית-פרא שכמותך," אני מגדפו.  "אַלים שכמותך!"

 

יודע אני כי בשעה שטיפלתי בטרזה הזקנה הוא רץ, כדרכו, להילחם בתרנגול אחר, מרט את כרבָלתו, וכשגבר עליו, תפס את הגדולה שבפרגיות הלהקה. אמת הדבר, כי לפי הקרקור שנשמע אפילו בחדרה של טרזה, לא התנגדה כנראה הפרגית בתקיפות יתירה, ואף-על-פי-כן אני מגדף אותו עתה ומכנה אותו נבל וזנאי שכל הרהוריו נתונים לאונס בלבד.

 

"אַל תגזים, דוקטור," הוא מנסה להתגונן.  "היש טעם לכל השאגות האלה בגלל קצת אהבה?"

 

"מה אתה יודע על האהבה.  לא-כלום שכמותך?"

 

"אין לך דבר יפה יותר."

 

"לזאת אתה קורא אהבה, פרא אחד?" אני מטיח בו את כל זעמי.

 

"לגבי זוהי האהבה," הוא עונה בתמימות.  אך מוסיף לעמוד על דעתו: "אין דבר יפה יותר."

 

"אינך מתבייש?" אני מתקיף את מצפונו התרנגולי.  "האין אתה מרחם על התרנגול המסכן ההוא, שגירשת מערימתהאשפה?"

 

"גם בינינו,  התרנגולים,  יש קרננים," הוא אומר,  כאילובמשיכת-כתפים.

 

"מספרם יקטן כשאסרס אותך," לא יכולתי למשול ברוחי עוד.

 

הוא משתתק לשעה ארוכה.  אין הוא מגיב על איומי.  אולי הרחקתי לכת. גא הוא. אין יצור גא מפדרו. וכבר אני מתחיל להצטער על דברי הקשים. יודע אני, כי הדברים היו פשוט גשם- פתאום מענני השְחור שבלבי. עתה, משחלף הגשם, הריני מחפש מלים כדי להסביר לו מה קרה, אך עוד לפני שאני מוצא אותן, הוא מסייע לי להיחלץ ממבוכתי.

 

"אם כך תעשה," הוא אומר בכובד-ראש,  "לא אוכל לשיר מתחת לחלונך בוקר-בוקר ולשבח את היום היפה."

 

ואני, שוטה זקן שכמותי,  נופל בפח,  נאחז בדבריו כטובע בקנה-קש ונחפז לשים קץ למריבה שלנו: "טוב, בסדר, בסדר," אני ממלמל בהרגשת מבוכה, כאילו אני הוא שנהגתי שלאכשורה ולא פדרו.

 

עתה רוַח לי. והרי אנו כשני ידידים הלוחצים ידים לאחר מריבה קלה, ששוב אינה חשובה כלל. אך הוא,  ברגע שהוא חש כי הסערה חלפה, מתעופף מזרועי, שישב עליה עד עתה, מרגיע על הגדר הסמוכה, ובהיותו שוב במרחק בטוח הוא אומר לי:

 

"יד על לב,  דוקטור,  האין אתה מקנא בי קצת?"

 

אני מניף עליו את מקלי, אך הוא מחוץ להישג-ידי, מדדה לאורך הגדר, מכלונס לכלונס. אני רץ אחריו, אבל שנינו כבר יודעים שעתה איני אלא מעמיד פנים זועפות.

 

 

4

צחוק של ממש עושה לי פדרו כשאנו עוברים על-פני בית-הספר. איני יודע בדיוק, האם זכותו של פדרו היא או זכותה של דנה, המקבילה את פנינו בחיוך רחב ומנפנפת לנו יד לשלום מרחוק, כשהיא רואה אותנו קרבים.  דנה משמשת כאן כמורה זו השנה השלישית. לפניה היו מורות אחרות: יוליה ובַרבָרה, מריה ודורה. איני זוכר עוד את כולן,  אך זאת אני יודע,  כי כולן הזכירו לי את אַנה שלי, ודנה - יותר מכולן.  כשהיא מוחאת כף כדי להשתיק את הילדים השובבים.  או כדי לתת פורקן לשמחתה;  נדמהלי לרגע כי אנה היא העומדת לפני.

 

בשעת ההפסקה מתרוצצים הילדים בחצר בית-הספר וצעקותיהם וצחוקם נשמעים כקונצרט של דרורים באמירו של עץ. כשהילדים רואים אותנו קרבים, הם מזנקים אל הגדר, נערכים בשורה, וכשאנו עוברים על-פניהם, הם קוראים זה אחר זה:

"קוקוריקו! קוקוריקו!"

 

ופדרו עונה לכל אחד מהם בנפרד:

"קוקוריקו!"

 

אני מכיר את כולם.  יודע אני מתי חלה זה בחצבת או בדלקת בלוטות, מתי נקע הלה את קרסולו, מתי דָרך אחר ברגל יחפה על מסמר חלוד או נפל מענף גבוה, ומתי כמעט טבע חברו באגם. כולם כבר שכחו מה כאב להם.  עתה ממתין כל אחד לתורו,מפשיל ראשו לאחור וקורא, ואף מנסה לעלות על חבריו.  ושוב עונה פדרו לכל אחד בנפרד:

"קוקוריקו! קוקוריקו!"

 

ודנה מוחאת כף לכל ילד המצליח לקרוא יפה מחבריו.  היא מחייכת אלי מבעד לגדר ולפעמים אומרת כמעט בלחישה: "קוקוריקו!" ואני, על-אף רצוני לקרוא בקול גבוה מכולם, אפילו בקול רם יותר מקולו של פדרו, משיב גם אני חרש, כדי שרק היא לבדה תשמע: "קוקוריקו!"

 

ואז מצלצל הפעמון. הילדים משתתקים מיד ומצפים.  הם יודעים מה יקרה עתה. פדרו, חזהו מובלט, מתנפח כולו ומריע כתוקע בקרן:

"קוקוריקו!"

 

והם, כאילו חיכו לפקודתו, מזנקים לכיתה בקריאות "הידד, הידד!" עתה נותר לשנינו,  לי ולדנה,  רגע לצחוק צחוק רם, וחיוך עוד מרחף על פנַי שעה לא קצרה לאחר שהיא מצטרפת אל הילדים.  קולה הצעיר,  המדבר על יובלי נהרות ושושלות מלכים, זורם אלי בעד החלון הפתוח. אני מוסיף לחייך גם לאחר שאנו יוצאים לדרכנו, וכשבא מישהו לקראתנו, הוא ודאי משתומם לנפנופי השמחה שאני מנופף לעומתו במקלי העשוי עץ- דובדבן מתוק.

 

 

5

מעבר לרצועת השדות הרחבה, המחולקת לריבועים ולמלבנים קטנים, זורם נהר. הוא מתפתל סביב כפרנו וכפרים רבים אחרים בטרם יתחבר לזרם עז יותר, ליד העיר הסמוכה.  אני עובר בגשרון ובגדה שממול מקדמים פנַי שדרה של ערבות זקנות ואחריהן קבוצת עצי-לִבנה. כאן נפתח מדרון אל גבעה מיוערת. מגובה זה נראים השדות והנהר כסינר שכולו טלאים וסרט המתפתל לאין-קץ משני צדדיו. השדות מוטלים בשמש ככבסים שנפרשו להלבנה.

 

הנהר שלנו אינו נהר רחב. רצונכם, אתם מכנים אותו נחל גדול. אומרים, כי מישהו זכה אי-פעם בהימור ועבר אותו בקפיצה אחת. אבל אפיקו עמוק והוא מלא דגה. יש בו קרפיונים, לבנונים,אפילו זאב-המים מקפץ מתוכו מזמן לזמן, ושפמנון עצל עולה מהקרקעית הבוצית ומראה את צלליתו הכהה סמוך לפני המים.

 

איני להוט לדיִג. מעולם לא נתפסתי לתאוָה זו, והיום כבר הניחו נשקן כל תאוותי. אך לפעמים, כשהיום כחול-זהוב ומימי הנהר המחוממים בשמש הם כעין הדבש, אני לוקח את החכה ובא לשבת על הדשא שלחוף.  אני מכין את החוט ומניח לקרס להיטלטל במים המתערבלים.

 

פדרו מתהלך על שפת הנהר לחפש לו תולעים ומניח אותי לנפשי. אין הוא פונה אלי, אינו מפריע לי, שותק, כאילו ידעשרצוני להיות לבדי, לבדי עם המעגלים הפושטים במים בכל פעם שחומק צל של דג מתחת לפניהם, בכל פעם שנופלים למים עלה מעץ או נוצה מכנף צפור החולפת בשמים הכחולים,  להיות לבדי עם המעגלים הפושטים ומתרחבים ושבים ונעלמים בדממה.

 

לעתים התנומה גוברת עלי. אני יושב על החוף, מסתכל במים שלפני וחושב, למשל, על טרזה הזקנה. דומני שאני שומע אותה אומרת: "בחתונתך עדיין רקדתי." אך שמורות עיני נעשות כבדות, ועד מהרה המעגלים שבמים הופכים לחיגות המתנפנפות של החצאית הרחבה של טרזה, החגה וחגה במערבולת הריקוד.

 

אני חג ומסתחרר עמה, היא מַצעירה בזרועותי, ופתאום אין זו עוד טרזה, אלא עם אנה אני רוקד, עם אנה שלי, וכל העולם שלנו הוא. כבר כמעט שעה הוא כולו שלנו, לפני שעה יצאנו את הכנסיה שבה השיא אותנו הכומר בלתאזר, ולעולם לעולם לא נוַתר על האושר שאנו חובקים בזרועותינו.  אנו רוקדים, וכל השאר עומדים במעגל סביבנו ומוחאים כף כשאני נושק לאנה לעיני הכפר כולו.

 

אנה. כעץ נטוע עמוק באדמה החמה הייתי בקרבה.  כאדמה, שממנה עולה המוהל אל הגזע ואל כל הענפים, היתה היא בקרבי. יחדיו יכולנו לשאת הרים כאילו נשאנו חלוקי-אבן בכפות- ידינו; יכולנו לטחון סלעים בין שני לבותינו,  שפעמו יחדיו והתמזגו בהלמות אחת. בלילות היינו יורדים יחדיו אל העמוקות שבבארות, כדי לשתות ממעיינות-החיים הזכים כבדולח. הצמחנו כנפים וריחפנו גבוה-גבוה מעל לכפר ושבנו קטועי-נשימה אל קן ביתנו. ובבוקר, כשהתעוררנו לקול שירו של פדרו, המשבח ימיו של יום,  שוב התחיל העולם רוקד סביבנו,  העולם חולל ואנו חוללנו עמו.

 

ושוב אנו חגים ומסתחררים יחדיו.  כל השאר עומדים במעגל סביבנו, מוחאים כף. אנה מניחה ראשה על כתפי, ואני, שיכור מאושר, מוסיף לחוג בעינים עצומות. וכשאני פוקח אותן, הריני רואה את עצמי חָג לבדי.  נבצר ממני לתפוס את הדבר, עדיין איני יכול להאמין בזה, ואז אני רואה את ידה הלבנה של אנה מנפנפת לי לשלום.  אני רץ אל הדלת,  אבל היא נעולה ואיש אין לו מפתח. ואז הופכות מחיאות הכפים לקול היבש של נפילת הרגבים על מכסה הארון.

 

שוב העולם חג סביבי במעגלים טרופים, אך אי-שם, בלב המערבולת,  אני לבדי וזרועותי ריקות.

 

בהקיצי,  שוב אני יושב על החוף וכל מה שנותר הם המעגלים שעל-פני המים. הדגים זללו את כל הפתיון שבקרס שלי.  אני מגולל את החוט ונכון לשוב בלי שלל.

 

לבדי אני.  לבדי עד מאוד.  אחר-כך בא פדרו ויושב על אמת- ידי ואומר בנעימת תוכחה: "שוב נרדמת." וכעבור רגע הוא מוסיף: "ושכחת שאני אתך."

 

 

6

לפעמים אנו עוברים בגשרון, חולפים על-פני הנחל והחוף המדשיא,  חוצים את חורשת הלבנים ומטפסים בגבעה המיוערת. היו ימים כשיכולתי לעבור את הרוח במרוץ אל המישור שבראש הגבעה. עתה אני נשען בכבדות על מקלי,  וקוצר הנשימה מאלץאותי לנוח לאחר כל שני צעדים.

 

אני צונח אל הטחב הרך,  משעין גבי אל גזעו האדיר של אלון זקן, וכמעט חבוי מאחורי שרך פרא אני נח.  הדם זורם מהר בגפי העייפים, כמוהל העולה אל הענפים בעצים שמסביבי.  הלמות לבי מתערבת בקול העלים המרשרשים בצמרות. לפעמים נדמה לי,  כי דמי הוא העולה בגזעים אל הגבוהים בענפים, כי הקולות שאני שומע בצמרות הם פעימות לבי, כי הרוח מערסלת את לבי להרדימו, ומוהל שרשיו של האלון שבאתי לנוח בצלו זורם בגופי העייף.  וכאילו התאחדתי עם העץ הזקן, כאילו מתוכי צמח השרך האופף אותי, כדי לצנן במאות מניפות את פני הלוהטים.

 

ברגעים אלה אני שייך ליער, כטחב, כשבַטבָט, כפטריות וכאבנים, ממש כמו ששייכים לו האלונים והאשורים והאֲדָרים והאֳרנים והאשוחים המתנשאים מתוך המִצמח הסבוך סביבי.  ברגעים אלה גדל היער לכל רוחות השמים, עד שהוא מכסה את העולם כולו,וכל העולמות שהיו מאז מצויים עתה ביער זה, וכל הממלכות משתרעות מתחת לגבעה שלי, וגדודים עתיקים צועדים למטה ודגלי שלום לבנים בידיהם, ושיני הזאבים התפוררו והיו לאדמה מזינה, ובה הופך צמר כבשים לטחב חם, ואני שוכב עליו, וראשי כבד כאבני היער הזה, קל כעלי העצים שמעלי, אשר אצבעות הרוח הקלה פורטות עליהם כעל מיתרי-הכסף של נבל.

 

וכך רואה אותי פדרו בשובו אלי במַקור כחול משיח אוכמניות. אני קם מרוענן ומוסיף להעפיל.

 

לבסוף אנו מגיעים לקרחת-יער שטופת-שמש. וכאן, שוב עייף, אני שוכב בצל אורן גבוה ומסתכל מבעד לתחרימי ענפיו בשמים הכחולים הפרושים גבוה-גבוה מעלינו, אך פדרו מתעופף אל הצמרת, יושב בקצה הענף הגבוה וסוקר את הסביבה.

 

גם לאחר שאני כבר חדל להסתכל סביבי ומביט כלפי מעלה בלבד, פדרו עודנו מלא סקרנות לכל המשתרע לפניו למרחוק.

 

"איזה יופי!" הוא קורא אלי מאמירו של העץ.

 

"איזה יופי," אני לוחש ומסתכל בשמים הרחוקים מבעד לסבכת הענפים.

 

 

7

יום-יום אני עושה את ההקפה שלי ותרמילי המלא תרופות על כתפי. פדרו,  היושב על אמת-ידי,  כבר יודע באיזה בית נתעכב עתה.  אכן, שוב איני חובש את סוסי ואיני יוצא אל הכפרים הסמוכים, אבל לעתים, ולא לעתים רחוקות, הכפריים באים בכרכרה או בעגלה להביאני אליהם, ואז אני יושב על הדוכן, ואנו יוצאים אל המקום שבו יש צורך להיאבק עם המוות.

 

אני נאבק עמו יום-יום. אני מסתער עליו כפר בזירה, שלא יחוסו עליו בסופו של דבר. יודע אני כי המוות סופו לנצח, אך כשניתן לי, אני מנחית עליו מהלומה, וכל עוד אוכל, אתיצב בינו ובין האנשים שהוא מבקש לתפסם באצבעותיו הגרומות. לעתים קרובות אני קם בלילה כדי להכותו אל החומש.  פדרו נשאר אז בבית ובשובי בשעת לילה מאוחרת, הוא רוטן בזעף: "למה? מה התועלת בכך? למה אתה מוציא את כוחך בגלל כל לב ההולך ונחלש? מי, לדעתך, יחזיק לך טובה? אתה פשוט מריץ את עצמך אל הקבר."

 

לעתים נוהג פדרו כאשה זקנה,  שמוטב לא להשיב לה דבר.אך אם איני עונה לו,  הוא מתחיל להטיף ככומר בלתאזר: "אם בן שנה הוא אדם או בן אלף שנים,  האם תגדל חכמתו לעומת הנצח?"

 

איני אומר דבר. אני שומע צלילים שאינם מגיעים לאַזניו של פדרו הניצנים הנפתחים על העצים משמיעים קולות של תופים קטנים רחוקים.

 

רק בבוקר אני אומר לו: "ראית? עצי-התפוח פורחים.  יעקב עוד יראה אותם בכל תפארתם."

 

ושוב אנו יוצאים להקפה היומית שלנו.

 

מאחורי הכנסיה עומדת חומת בית-העלמין, עתיקה, מלאה סדקים, מוכת-רוחות שנים-על-שנים, שטופת-גשמים שנים-על- שנים, ספוגת-שלגים שנים-על-שנים, מחוממת בשמש שנים-על- שנים. חומה נמוכה היא וראשי המצבות נשקפים מעליה ומסתכלים בילדים היושבים כאן ומשחקים בחבל דק הכרוך על אצבעותיהם.  באצבעות מיומנות לוקחים הם את החבל מעל אצבעות חבריהם, וצורתו משתנה מיד: מעריסה לשולחן, משולחן לארון-מתים, ושוב מארון לשולחן.

 

אחר-כך יורדים הם בקפיצה מהחומה ומשחקים במשחק אחר. הם מתוים ששה ריבועים בחול ובראשם - חצי עיגול.  הם קוראים לזה: "שמים, גיהנום וגן-עדן".  מניחים חלוק-אבן על אצבעות רגליהם היחפות ומקפצים מריבוע לריבוע.  צמותיה הזהובות של אַדלָה הקטנה מרקדות על גבה.  היא מקפצת הראשונה אל חצי העיגול שבראש הריבועים, והאבן עודנה מונחת על כף-רגלה הקטנה,  הנראית כזרויה אבק כסוף.

 

"גן-עדן," היא קוראת,  כולה אושר.  "אני בגן-העדן." היא מוחאת את כפותיה הקטנות.  אני נעצר,  נותן את מקלי בבית- שחיי ומוחא כף יחד עמה: "אדלה בגן-העדן," ואפילו פדרו משבח אותה בשיר.

 

לרגע נדמה לי, כי המצבות נרכנות על החומה והשמש מעלה חיוכים חכמים על ראשיהן הדומים לפנים.

 

 

8

מרבים אנו להתעכב בדרכנו, כדי לראות את הילדים במשחקם.

 

הם רצים ותופסים זה את זה, מתחבאים ומחפשים זה את זה,מתחרים בריצה, קופצים מעל תעלות וגדרות, משחקים בגולות, בשוטרים וגנבים, במלחמות, הם מטילים את הכדור גבוה והרחק,הם נמלטים מן העיור, המגשש באפילה ואין בידו לתפסם, אף- על-פי שהם בהישג-ידו. יודעים הם להמציא מאות משחקים,וכשהם ממציאים משחק חדש, נדמה לי כי בחיים הם משחקים.

 

"אתה רואה?" אומר אני אל פדרו,  היושב על כתפי ומסתכל בילדים שלפנינו. "אתה רואה כיצד הם מתאמנים לעבור איש את רעהו ולהגיע ראשון?"

 

"כן,  כן,  רואה אני," מהנהן פדרו בכרבלתו.

 

"רואה אתה כיצד הם לומדים לגבור על מכשולים? כיצד כל אחד מהם רוצה לקפוץ רחוק יותר, גבוה יותר?"

 

"כן,  מובן שאני רואה."

 

"כיצד הם קולעים למטרה?"

 

"כן,  רואה אני היטב."

 

"כיצד לומדים הם לבלוש ולגלות,  לחפש ולמצוא?"

 

"כן, אני רואה. אני רואה. וכיצד הם תועים חסרי-ישע באפילה. וכיצד אינם יודעים היכן הם נמצאים.  וכמה יפה הם מתאמנים לקראת מה שצפוי להם, להיות עיורים."

 

פדרו מתחיל לצחקק בלעג, וכרבלתו, הנעשית פתאום אדומה כתולע, מתחילה להיטלטל על ראשו מצד לצד, ואילו אני מחליט כי מוטב לנו להמשיך בדרכנו. לפעמים, אין כל אפשרות לשוחח עם פדרו בתבונה.

 

 

9

לפני ימים רבים חדלתי לבקר בכנסיה. ביום ראשון עוברים הכפריים על-פני במיטב חליפותיהם השחורות, המגוהצות יפה- יפה, מגבעות לראשיהם,  נעליהם מבריקות כמראות, נשותיהם במטפחות-משי, לצעירות - לבנות, לקשישות - שחורות, ספרי- תפילה בידיהם, והם הולכים בזוגות, בשלשות, רציניים, שקטים, כמעט אינם משמיעים הגה,  כאילו טורחים לנהוג כדין בכל צעד, זוקפים ראשיהם כנושאים עליהם בסל את חטאיהם לשוק.

 

אני רואה אותם שוב כשהם שבים מהתפילה כאילו מכרו את כל סחורתם במחיר נאה, הם הולכים עתה עדרים-עדרים, הגברים קוראים אל הנשים והנערות פורצות בזיקוקים של צחוק.

 

אוהב אני להסתכל בהם, תמיד אנו מברכים זה את זה, ופדרו מצדיע להם בזנבו מעל הגדר, אך זה ימים רבים איני הולך עמם לכנסיה.  ורק אחרי-הצהרים, כשהכומר בלתאזר כבר התנמנם כראוי לאחר ארוחה טובה ונח יפה, והוא כבר יושב אל השולחן בגינה שמאחורי ביתו, אני הולך אליו כרגיל לבקרו.

 

עגלגל הוא כחבית, ואפילו עתה, בזקנתו, אין קמט בפניו הרחבות,  תמיד מרחף עליהן חיוך של אדם טוב-לב.  הוא מברכני לשלום מרחוק:  "בוא, ידידי, בוא! אורח בבית, השכינה בבית." וללא אתנחתא הוא קורא למנהלת משק-ביתו: "אַגאתה, אגאתה, הביאי יין לאורחנו היקר.  והביאי גם תפוחים וגבינה."

 

הוא מוזג יין חדש,  אנו שותים כוס של ברכה,  יושבים אל שולחן עשוי קורות מחוספסות המחוברות לגידומת של עץ,  שנכרת כשנבנה בית הכומר, ימים רבים לפני זמנו של בלתאזר, ובכל יום ראשון אנו ממשיכים באותה שיחה עצמה. בחורף ובימים גשומים אנו יושבים בתוך בית-האבן, אך שיחתנו אינה משתנה, בין שהגן עומד בפריחתו, בין שהוא מכוסה מעטה שלג. המלים שונות בכל שבוע, אבל הנושא הוא תמיד אותו נושא עצמו.

 

"שוב לא ראיתיך בשעת התפילה." פותח הכומר כדרכו, מניע את ראשו הסגלגל בתוכחה אך מוסיף לחייך אלי, כפי שאנו מחייכים אל ילדים שתפסנו אותם בקלקלתם, והתעלול מעלה חיוך על פנינו בטרם נמצא מלים לנזיפה בוטה.

 

איני משיב. יודע אני שהוא מבין ואינו מצפה כלל לתשובה.

 

"וגם להתוַדות אינך בא," הוא ממשיך, ואני עונה תמיד אותה תשובה עצמה, כאילו דברי שנינו הם מלותיו הקבועות של איזה טקס: "אבל באתי לראותך, והבאתי עמי את כל עוונותי כדי למסור אותם לידיך בביתך."

 

"טוב, בסדר, בסדר," הוא אומר.  "כבר נסלח לך. אבל אני מקווה לראותך בכנסיה ביום הראשון הבא."

 

ושוב הוא קורא לעבר הבית: "אגאתה, הביאי את לוח השח,את שומעת, אגאתה? מהרי, לפני שאשכח את המהלכים הטובים ביותר שעלו בדעתי."

 

אנו עורכים את הכלים על הלוח - בלתאזר גילף אותם בעצם- ידו לפני ישנים רבות - הוא לוקח כלי לבן ביד אחת וכלי שחור באחרת, מחביא ידיו מאחורי גבו,  אחר-כך שם את שתיהן על השולחן ומניח לי לבחור.  אני מצביע על כפו הימנית-יודע אני כי כלי שחור טמון בה, כמו תמיד, ואני מניח לו את היתרון של המהלך הראשון.

 

"סימן טוב," הוא ממלמל,  מרוצה,  "סימן טוב.  ועכשיו אעניש אותך על חטאיך ואביס אותך תבוסה שלא תשכחנה לעולם.  רק המתן מעט."

 

הוא מאריך לחשוב לפני כל מהלך, ובינתים אני גומע מהיין החדש שבכוסי, וניחוחו מעלה בי זכרונות נושנים.

 

בשעתו נהגתי ללכת לכנסיה. כורעים היינו, אַנה ואני,  זה ליד זה, ידינו שלובות בתפילה. מפעם לפעם היו מרפקינו נוגעים זה בזה נגיעה קלה,  ובחשאי הייתי מעיף מבט בפניה. מה יפה היתה - עיניה מסועפות בעפעפים עצומים, טבולה במים המטהרים של אמונתה.  מלא תודה הייתי על כל רגע משותף שניתן לנו, על נס האהבה, על אלוהים, שעדיין האמנתי בו, שהיה עמנו ובקרבנו.  לא ידענו את נפשנו מרוב אושר עילאי עם הסימנים הראשונים של חיים חדשים, של יצור חדש, של ילד שיהיה שלנו,  פרי אהבתנו.

 

"אתה שומע?" לחשה ולקחה את ראשי בידיה וקירבה אותו אל גופה, כדי שאוכל לשמוע כיצד הוא גדל,  כיצד הוא קרב אלינו. "השומע אתה שאין לו סבלנות לחכות עד שיהיה אתנו?"

 

"שח למלכה," מכריז ברגע זה בקול נצחון הכומר בלתאזר. חולף רגע עד שדבריו חודרים להכרתי ואני שב אל לוח השח, שהייתי רכון עליו כל הזמן בלי לראותו.

 

אני רואה כי בלתאזר, בלהיטותו היתירה לנצח אותי,  לא הבחין בפרש שלי, השובה עכשיו את הרץ הלבן המסַכן את מלכתי. מלכתי יצאה מכלל סכנה. בלתאזר נבוך, מגרד את קרקפתו הקירחת העגולה,  ואני מעמיד פנים שלא שמעתי את הקללה שנפלטה מבין שפתיו ההדוקות, שאפילו עתה, בזקנתו, לא איבדו את מלאותן ואת צבען. ובעודו שוקל את המהלך הבא, אני מוסיף למשוך את החוט רב-הקשרים מכישור זכרונותי.

 

הפעם הצליח הפרש שלי להציל את המלכה. בימים ההם הייתי אני עצמי הפרש הרוכב מכפר לכפר. אולי לא דחקתי בסוסי די הצורך שיאיץ את טפיפתו, אולי הייתי מוקסם יתר-על-המידה מיָפיו של הערב הכחול כקובלט,  שרכבתי בו לשוב הביתה אל אנה.

 

היא לא עמדה במרפסת לחכות לי,  כדרכה.  מתוך נבואת-לב נוראה קפצתי מהסוס ורצתי פנימה. איחרתי. היא שכבה באמצע החדר בשלולית דם, ולידה מה שהיה עשוי לצמוח מאהבתנו. היא כבר לא שמעה את זעקת החיה שנפגעה, אשר פרצה מגרוני.

 

מאז קבורתה של אנה לא הייתי בכנסיה.  בלתאזר יודע מדוע. חדלתי להאמין, כי יש אלוהים ממעל, ואם ישנו, הריהו רשע. ואם אינו רשע, הרי טובו שונה מהטוב הידוע לי. ואם כן, אין אני מבין את לשונו ולשיחותינו אין כל טעם. יש בכוחי להסביר את דברי אפילו לרועה ניקולָה החירש-אילם. אני מבין את לשונו של פדרו.  רק עמו, עם אלוהים אשר אהבתי, אין לי לשון משותפת מאז הערב ההוא.

 

בלתאזר יודע. הוא יודע מתי הפסקתי לבוא לתפילה ואף יודע מדוע. הוא גם יודע במה אני מהרהר בעודו מתכונן למהלך הבא. הוא יודע מתי מתרוקן מחוטים כישור זכרונותי ומתי נשמט החוט מבין אצבעותי.

 

"יפה, יפה," הוא פותח.  "הגד לי, האם נהג בך אביך בחומרה?"

 

אני מבין את שאלתו.  "כן." אני משיב.  "בחומרה אבל בהגינות."

 

"שלי הכה אותי לפעמים, ולא ידעתי מדוע. לפעמים הבינותי את הסיבה רק כעבור זמן רב.  לפעמים לא הבינותי כלל."

 

אני רוצה לשאול אותו, האם לא שנא את אביו ברגעים ההם, אך תשובתו ידועה לי, ועל-כן אני כופף עצמי קצת יותר אל לוח השח וממשיך במשחק בשתיקה. ואולם בלתאזר ממשיך: "אז חשבתי, כי אולי אבין באחד הימים. ויש שאמרתי בלבי, כי גם אבי שוגה לפעמים. ומדוע חייב האב להיות הסולח תמיד? מדוע אין הבן חייב גם הוא לסלוח לפעמים לאביו?"

 

כך מוסיף הכומר החכם בלתאזר לדבר אלי,  ואגב כך אנו מסיטים את הרצים ואת הפרשים ואת הצריחים ואת הרגלים על לוח השח, וכל הזמן, נבוכים מעט, אנו גומעים את היין החדש מכוסותינו. רוב הזמן הוא מדבר ואני מקשיב,  מעמיד פנים כשקוע במשחק. הוא יודע כי שמעתי כל מלה. הוא יודע מתי פתח תלם בשדה ספקותי ואף יודע מתי נתקל סכין מחרשתו באבן שאין להזיזה ממקומה.

 

"שח." הוא שב ומכריז, אבל אין נעימת נצחון בקולו.

 

 

10

מחשבות רבות עולות על דעתי כשאנו,  אני ופדרו,  שבים בערב הביתה מבית בלתאזר.  ניחוח היין החדש מלווני בדרכי,  וטעם התפוחים המתוקים וגבינת העזים עודנו על לשוני.  אני שב הביתה בלי שהתפייסתי עם אלוהים,  אבל מפויס אני עם עצמי, רענן כעולה מאמבט חם.

 

עתה אני הוא המדבר,  ופדרו מקשיב בשתיקה,  יושב על אמת- ידי.

 

"האם לא העלית אף פעם על דעתך." אני שואל אותו.  "כי בעשותי את ההקפה שלי בכפר מבית חולה אחד אל בית חולה אחר, אני כאילו משחק מה שהבריות מכנים משחק סימולטני? משחק נגד המוות על עשרות לוחות שח בעת-ובעונה-אחת.בקצתם אנו זוכים, באחרים אנו מפסידים, אבל מחר נתחיל מחדש."

 

מה שאיני אומר לו, ואומר לעצמי בלבד - אף שמשער אני,כי פדרו יודע אפילו את מחשבותי: כי יום יבוא וכוחי לא יעמוד לי עוד להמשיך במשחק. ואז יבוא אַחר וימשיך מהמהלך האחרון שלי.  וגם אני אהיה אז לוח שח, שעליו נערך קרב עם המוות. והאיש שיקבל את המשחק מידי יפסיד בסופו של דבר.

 

אולם עכשיו עלי לחשוב על לוחות השח שעדיין אני משחקעליהם. מאמין אני, כי אזכה בכמה משחקים, לגבי כמה אחרים יש לי ספקות, ואף יודע אני כי במשחקים אחדים איאלץ להיכנע. ורק המשחק עם בלתאזר נשאר ללא הכרעה.

 

גם את הדברים האלה איני אומר לפדרו,  אבל בטוח אני שגם הם ידועים לו.

 

 

11

עתה כבר יודעים אתם מי אני. רצונכם, כנו אותי אַגנוסטיקן. לא אתיאיסטן, אלא אגנוסטיקן. איני יודע אם אני חי ללא אלוהים.  ימים רבים מדי חייתי עמו מכדי שאוכל להניף יד ולומר: מכאן ואילך, מאז אותו ערב, אין הוא קיים עוד. אבל עתה איני מכיר אותו ולעולם לא אכירו ולא אבינו.

 

עתה כבר יודעים אתם מי אני.  לא כן פדרו.  פדרו הוא עובד- אלילים.  את השמש הוא עובד.

 

אין הוא מרכין ראש לפניה. אין הוא מרכין ראש לפני שום יצור. אין יצור גא ממנו עלי אדמות. אין הוא מרכין ראש לפני השמש, אלא מצפה לה בראש זקוף וכרבלתן מרוגשת מתקוָה, כאשה המחכה לאהובה, כאם המחכה לבנה שישוב מהמלחמה,כפי שאנו מחכים לאלה שבלעדיהם החיים דומים לשעון-החול,והופכים מלילה ליום ומיום ללילה. בואי, בואי, הוא קורא לשמש משהוא מרגיש כי היא נוגעת באמרת החשיכה וכבר נכונה להפשיל את שמלת-הלילה ולחשוף את יפיו של יום. בואי, בואי, הוא אומר ורוחו קצרה, וכבר מתחיל לתקוע בחצוצרתו את תרועת התהילה שהוא מקביל בה את פני השמש. בואי והאזיני לשירתי, הוא מזמר לה סרנדה כטרובדור מתחת לגזוזטרתה של היפה בעלמות. בואי, בואי, הוא מטעים את האקורדים הראשונים.

 

וכל זה לפני שאני רואה את בואה,  שעה ארוכה לפני שעשויה עין אדם להבחין, כי אכן נענתה השמש לקריאתו של פדרו.  אחר-כך הוא פותח בשירת ההודיה.  משוררים גדולים.  רק הגדולים שבהם, עשויים להשקיע כך את כל הוָייתם בשיר-מזמור.

 

גם אני אוהב את השמש.  גם אני מקדם פניה עם עלות היום. אבל רק לעתים רחוקות אני משרבב גופי מהחלון ואומר: "ברוך הבא!" על-פי-רוב איני רואה בה מתנה המתחדשת יום-יום, אלא מקבל אותה כפי שאנו מקבלים את האויר שמסביבנו, או את העובדה שבעקבות החורף בא הקיץ. הריהי כמישהו שחיינו עמו מילדותנו. כאָב, כאם, כאחות; כמישהו שאנו יודעים כי היה אתנו רק לאחר שהסתלק וכסאו נשאר ריק, מכאיב כשן נבובה.

 

אולם פדרו אסיר-תודה הרבה יותר.  אדוק הרבה יותר.

 

"אתה רואה? השמש עולה," הוא אומר לי מדי בוקר.  "כיצד אתה עוד יכול לכפור בנסים?"

 

ואחר-כך הוא פורץ במזמור שמחה, וכאילו לפי פקודתו מתחי- לים לשיר כל תרנגולי הכפר: "הללויה, הללויה!"