שנת הבשרים שלי - רות ל. אוזקי - 2001

שנת הבשרים שלי

רות ל. אוזקי

 

 

 

יום אחד הביא האציל קורצ'יקה, שר המרכז,

צרור פנקסים לקיסרית. "מה נעשה בהם?" שאלה

אותי הוד-רוממותה...

"הניחי לי לעשות מהם כר," אמרתי.

"טוב ויפה," אמרה הוד-רוממותה. "קחי אותם."

עמדה אפוא לרשותי כמות עצומה של נייר,

והתיישבתי למלא את הפנקסים בעובדות אקראיות,

בסיפורים מן העבר ובדברים שונים ומשונים,

לעתים קרובות דברים של מה בכך. ככלל, התמקדתי

בדברים ובאנשים שמצאתים מצודדים ומצוינים;

הרשימות שלי כוללות גם שירים והערות על עצים

וצמחים, ציפורים וחרקים. ברי היה לי שאנשים

שיראו את ספרי יגידו, "זה גרוע אפילו ממה

שחשבתי. עכשיו נוכל להיווכח מי היא ומה היא."

בסופו של דבר, הרי הדברים נכתבים להנאתי,

ולהנאתי בלבד, ואני מעלה אותם על הכתב ככל

העולה על רוחי...

כמו שיוברר מרשימותי אלה, אני טיפוס שנוטה

חיבה למה שזולתי מתעבים, וסולד מן הדברים שהם

מחבבים.

סי שונאגון, ספר-הכר*, 1000 לספירה בקירוב

* סי שונאגון שימשה אשת חצר בשירות

הקיסרית סאדאקו בשנים 1000-991. אין יודעים

בבירור אם השם "ספר-הכר" הוא שם של סוגה או

שהוא מיוחד לספרה, אך יומנים אחרים מהתקופה

מצביעים על כך שגברים ונשים שכתבו אותם נהגו

להסתירם בחדר השינה שלהם, וייתכן שזה מקור

השם.

 

 

בעולם הישן, מקום מושבו של הגזע הלבן מצוי בין

ארצותיהם של העמים השחורים והצהובים... בעולם

החדש התיישב הגזע הלבן כמעט בכל מקום.

משערים שלפני דורות רבים חי לו אי-שם באסיה

המרכזית גזע של אנשים לבנים, המוכרים היום בשם

ארים. כאשר הלך הגזע ורבה, יצאו קבוצות גדולות

לשוט בארץ ולבקש להם מקומות מושב חדשים, למצוא

אדמות מרעה למקנם.

 

ספר הגיאוגרפיה לבתי הספר היסודיים מאת

פריי, 1902-1895

 

 

פ ר ו ל ו ג

         

הרעיה האמריקאית יושבת על הרצפה לפני האח. אורו המהבהב של בול-עץ חשמלי - קישוט של חג-המולד שנותר שם כל השנה - מבליח על פניה הגדולות, החיוורות, המבהיקות מזיעה. רגליה אסופות, הבהונות מפותלות בעצבנות במרבד ורוד שעיר, חדש-חדש, שנקנה בוול-מארט. היא רוכנת לפנים, נתמכת על זרוע אחת, דוממת לחלוטין. שפתיה משורבבות. בעלה יושב מולה, פיו מכווץ, דרוך, במרחק סנטימטרים ספורים מפיה. הם מחכים.

 

          "טאקאגי!"

          "האי!"

          "צ'וטו... את מוכנה בבקשה להגיד לרעיה שתפסיק לנעוץ ככה את המבט שלה! זה מעורר חלחלה. זה בכלל לא רומנטי."

          "האי... תסלחי לי, גברת פלאוורס?.."

          בלי להפנות את פניה, הרעיה מלכסנת את מבטה אלי.

          "הבמאי, מר אודה, מבקש... את חושבת שתוכלי לעצום את העיניים בסצינה הזאת, ברגע שבעלך מתקרב אלייך כדי לנשק אותך?"

          "בסדר," ממלמלת סוזי פלאוורס. הלסת שלה נשארת קבועה במקומה, אבל היא אינה מסוגלת לקבע את ראשה המתנודד קלות.

          הצלם, עינו צמודה לכוונת, רוטן בכעס.

          "טאקאגי, תגידי לה לא לזוז!" הוא אומר.

          "צר לי, גברת פלאוורס, אבל אני חייבת לבקש ממך שוב לא להזיז את הראש?.."

          "מורי דסו יו," הצלם אומר לאודה. "זה בלתי אפשרי. אנחנו לא יכולים להתקרב יותר. הפנים שלה מבריקות לגמרי ומכוסות כתמים. גועל נפש."

 

          "טאקאגי!"

          "האי!"

          "תשאלי אותה אם יש לה איזה איפור שהיא יכולה לכסות בו את העור המגעיל שלה!"

          "אה... גברת פלאוורס? מר אודה שואל אם יש לך במקרה איזה קרם בסיס? המצלמה עושה לנו קצת בעיות, רק עם האזור הקטן הזה... זה רק בשביל צילום התקריב."

          "שאני אלך להביא את זה?" סוזי שואלת. הלסת שלה עודנה קפואה.

          "יש לה איפור. אתה רוצה שהיא תלך להביא את זה?"

          "באקה... תפסיקי להיות טיפשה. אני לא רוצה שהיא תזוז. תשאלי אותה איפה זה, ותלכי את להביא את זה!"

          "אה, גברת פלאוורס? את מוכנה אולי להגיד לי איפה זה? שאני אוכל להביא לך את זה?"

          סוזי מהנהנת. "את מכירה את חדר השינה שלי?" היא מסננת בין שיניה. "השידה? זו שליד המראה שעל הקיר משמאל כשאת-"

          "היא זזה!" נאנק הצלם, שומט את גופו לאחור במיאוס.

          "תעזבי את זה!" אודה נובח עלי. הוא פונה אל הצלם: "אני מצטער, סוזוקי-סאן. שמע, רק תרחיב קצת את הפריים ובוא נתחיל כבר לצלם."

          "...במגירה הימנית העליונה, תחת-"

          "אה, גברת פלאוורס, זה בסדר. בעצם, אנחנו כבר מתחילים לצלם..."

          "מצלמה היכון - חמש, ארבע, שלוש..." אודה טופח על כתפי.

          "פעל!" אני קוראת.

 

          סוזי עוצמת את עיניה בחוזקה. ראשו של פרד פלאוורס מזנק כמו טיל לקראת הנשיקה - מהר מדי - ושיניו נחבטות בכוח בשפתה העליונה של רעייתו. עיניה נפקחות בבת-אחת.

 

          "איי!" זועקת סוזי.

          "קאט!" זועק אודה.

          "החלפת קלטת!" אומר טכנאי הווידאו.

          אודה נד בראשו במיאוס, ומסתלק לו.

          "אני חושבת שיורד לי דם מהשפה," מייבבת סוזי.

          "זה ממש טמטום," רוטן פרד.

          "טוב," אני משתדלת לפייס אותם. "למה שלא נירגע קצת, נעשה הפסקה קצרה עד שהצלם יחליף את הקלטת."

          "מה זה בכלל?" פרד אומר, נעמד וממתח את איבריו. "זאת הפתיחה? ככה זה יתחיל?"

          "לא, מותק," סוזי מסבירה. "אתה לא זוכר? זאת סצינת הסיום. של כל התוכנית."

          "אם זה הסוף, איך זה שאתם מצלמים אותו ראשון?"

          "ככה זה בטלוויזיה, פרד," אני מסבירה בסבלנות. "לפעמים צריך לצלם את הסוף ראשון."

          "טאקאגי!"

          "האי!" אני עונה, מנחה בעדינות את סוזי ופרד פלאוורס לשבת שוב על המרבד.

          "תושיבי אותם בתנוחה המתאימה. אנחנו מוכנים להתחיל."

 

1.

 

י ר ח

ה ה נ ב ט ה

 

ש ו נ א ג ו ן

 

דברים

מענגים

 

מישהו קרע מכתב לגזרים והשליך אותו. כשאת אוספת את הקרעים את מגלה שאפשר להתאים רבים מהם זה לזה.

 

ג' י י ן

          "הבשורה היא בשר."

          את המילים האלה כתבתי לפני קצת יותר משנה, בעודי יושבת כאן בדירת השיכון שלי באיסט וילג' בניו-יורק, בעיצומה של סערת השלגים הכי נוראה של העונה, אולי אפילו של המאה - בטלוויזיה הכל צריך להיות הכי נורא של משהו, ואחרי זמן-מה מפסיקים לשים לב. במיוחד בשנה ההיא. זה היה ינואר 1991, החודש הראשון של השנה הראשונה של העשור האחרון של האלף. זה עתה פתח הנשיא בוש ב"סופת המדבר", ההפצצה האווירית והמתקפה היבשתית הכבדות ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. דוד המים החמים בבניין שלי שבק חיים, בדירתי שרר קור אימים, ואני לא יכולתי להתלונן בפני בעל-הבית כי פיגרתי בתשלום שכר הדירה. כברירת מחדל עברתי לאחרונה לדיאטה צמחונית של כרוב ואורז, כי לא הצלחתי למצוא עבודה. חוץ מהפוליטיקה וממזג האוויר, הכל היה בסדר. כלומר, את תפקיד האמנית הגוועת ברעב לקחתי על עצמי במודע: רציתי להיות יוצרת סרטים תיעודיים, אבל מי יכול למצוא עבודה באקלים כזה?

 

          כשצלצל הטלפון בשתיים לפנות בוקר, לא טרחתי לענות. לא חשבתי שמישהו עשוי להציע לי עבודה בשעה כזאת, ורק זמן קצר קודם לכן נכנסתי למיטה ושכבתי לי, מאובנת, מנסה לרפות את גופי על הסדינים הקפואים עד שאצליח להירדם. לא רציתי לאבד את מעט חום הגוף שכבר השקעתי, והנחתי למשיבון לענות - האם לא לכך נועד? אלא שאז הכרתי את הקול. זה היה קאטו, הבוס שלי לשעבר בחברת ההפקה הטלוויזיונית בטוקיו, מקום העבודה הראשון שלי, ששם תרגמתי פסקולים באנגלית לכתוביות יפניות מתומצתות. עכשיו, אמר, יש לו תוכנית חדשה, והוא יכול להיעזר בי. השלכתי מעלי את השמיכות וזינקתי אל הטלפון. בתום שיחה קצרה, הנחנו את השפופרות. התכרבלתי בשמיכות ורכנתי מעל מקלדת המחשב שלי, נשפתי על אצבעותי לחמם אותן, וכתבתי את המילים האלה:

 

"רעייתי האמריקאית!"

 

הבשורה היא בשר. כל פרק שבועי (חצי שעה) של "רעייתי האמריקאית!" צריך להסתיים בשיר הלל לנתח בשר, שיוצג בו. שיאה של החגיגה יהיה אכילתו המענגת. הבשר (ולא הרעיה) הוא כוכב הסדרה! ברור ש"רעיית השבוע" חשובה אף היא. עליה להיות נאה, מעוררת תיאבון, כל-אמריקאית. היא הבשר בלבוש אישה: שופעת, חסונה, אך לעולם לא מגוידת וקשה לעיכול. באמצעותה ירגישו עקרות הבית של יפן את תחושת החמימות הלבבית, את הנעימות והנוחות של הבית - את ערכי המשפחה המסורתיים שהבשר האדום של אמריקה הכפרית הוא סמלם.

 

נשענתי לאחור וקראתי את הדברים בשביעות רצון. הם נועדו לקדם את התוכנית החדשה של קאטו, והיו תרגום נאמן פחות או יותר של הטקסט היפני שהוא הכתיב לי בטלפון - טוב, אולי לא ממש נאמן; אולי נסחפתי קצת. אבל הוא מצא חן בעיני. הוא יתאים לנו. פקססתי אותו לטוקיו וזחלתי בחזרה למיטה. בעודי שוכבת שם, רועדת, מהרהרת בתוכנית החדשה, לא יכולתי לצפות שבדיעבד יתברר כי זה עתה כתבתי את אחד מקטעי הפרוזה המכניסים ביותר שיצאו מתחת ידי - שהוא יזכה אותי במשרה, ובמשך שנה ויותר גם יאכיל אותי בשר וגם יציל אותי מאבטלה.

 

          שנת הבשרים שלי. היא שינתה את חיי. אתם מכירים את זה - כשמשהו מטלטל את עולמכם, ושום דבר לא שב להיות כשהיה?

 

שמי ג'יין טאקאגי-ליטל. ליטל היה אבי, בן למשפחת ליטל מקוום, מינסוטה. טאקאגי הוא שם אמי. היא יפנית. שמות כפולים עשויים להיות תשובה מודרנית לנהגים הפטריארכליים של מתן שמות, אבל במקרה שלי אין זה כך. המקף בין שני שמותי הוא תוצאה של אמונה תפלה ותו לא. בטקס הטבילה שלי נתקפה אמי אימה מזרחית עמוקה מן המחשבה שילדתה תישא כל חייה שם זעום כמו "ליטל", ומשום כך התעקשה ברגע האחרון שיצרפו גם את שמה שלה. טאקאגי הוא שם גדול, פשוטו כמשמעו. הוא מורכב מהסימנים הסיניים ל"גבוה" ול"עץ". אמא סברה שמעמדם הרם של אבותיה הנעלים יאזן את ה"ליטל" של אבא. הם לא הפסיקו לריב בגלל דברים כאלה.

 

          "אין לזה משמעות," היה אבא אומר. "זה רק השם!" לשמע הדברים היתה אמא נרתעת בבהלה. "איך אתה יכול להגיד 'רקה שם'? שם זה דבר הכי ראשון. שם זה פנים שמראים לכל העולם."

 

          "ג'יין" מייצג את היוואשותם ממציאת פשרה מעניינת.

 

          למרות שמו, ליטל, היה אבי איש גבוה דווקא, ואני עצמי כמעט מטר שמונים וחמישה. ביפן אני נחשבת למפלצת. אחרי שחייתי שם זמן-מה, פשוט הפסקתי לנסות להתאים את עצמי לסביבה: קיצצתי את שערי, צבעתי קווצות אחדות בירוק ודיברתי יפנית של גברים. התאים לי ככה. רב-מינית, רב-גזעית, עיקשת - התנשאתי מעל לראשיהם החלקים, האחידים של נוסעי הרכבת התחתית של טוקיו. באופן אירוני, הלם התרבות האמיתי הכה בי כשעזבתי את יפן ועברתי הנה, לניו-יורק, לאיסט וילג'. כולם נראו לי פתאום משונים, ממש כמוני.

 

          בהיותי "חצי-חצי" מבחינה גזעית - לא פה ולא שם - התאמתי במיוחד לגומחה שהייתי עתידה לתפוס בתעשיית הטלוויזיה. קאטו שכר את שירותי לשמש כמתאמת ב"רעייתי האמריקאית!", סדרת הטלוויזיה שנועדה להביא את "לב-לבה של אמריקה אל בתיה של יפן". אף שהשתוקקתי להיות יוצרת של סרטים דוקומנטריים, מסתבר שהבאתי תועלת רבה יותר כמתווכת, כסרסורית תרבות, שתפקידה למכור את האשליה האדירה ששמה אמריקה לאוכלוסייה הדחוסה על שרשרת האיים הקטנה שבאוקיינוס השקט.

 

          כמתאמת, נמניתי עם צוות ההפקה שצילם חמישים ושניים פרקים בני חצי שעה של "רעייתי האמריקאית!" בשביל התאחדות היצואנים והמשווקים של בשר בקר, המכונה בקיצור ביף-אקס. ביף-אקס היתה שדולה לאומית, שייצגה בשרים אמריקאיים מכל הסוגים - בקר, חזיר, טלה, עז, סוס - כמו גם מגדלים, יצרנים, ספקים, יצואנים, סוחרי גרעינים, יצרני תרופות וגופים חקלאיים שונים. כל אלה לטשו את עיניהם כאיש אחד לאסיה. ביף-אקס היתה נותנת החסות היחידה של התוכנית שלנו, והמנדט שלה היה ברור: "להחדיר בעקרות הבית היפניות תפיסה נכונה של תכונותיהם המבריאות של הבשרים של ארצות-הברית."

 

          כך עשינו זאת: "רעייתי האמריקאית!" היתה סדרה דוקומנטרית מן הסוג של "יום בחיי...". כל פרק הציג עקרת בית בשלנית. תיאור התפקיד שלי, לפי קאטו, היה בערך כך:

          "את צריכה לתפוס רעיות אמריקאיות בריאות עם בשרים טעימים מאוד."

 

          האנגלית שלו היתה נוראה, אבל התמונה היתה ברורה: יהיה עלי ללפות באצבעותי מוט שבקצהו רשת גדולה, ולסקור את מחלקות הקפואים של רשתות מזון לאורכה ולרוחבה של הארץ, לעקוב בסתר אחרי עקרות הבית האמריקאיות כשהן נועצות את אצבעותיהן באומצות הצלעות באריזות פלסטיק.

 

          מסע תענוגות, זוהר, ריגושים - לא בדיוק. אבל בשנה ההיא ביקרתי בכל אחת מארצות-הברית של אמריקה, וצילמתי בערים זעירות כל-כך, שאת אוכלוסיותיהן המידלדלות יכולת להכניס אל המושב האחורי של טנדר איסוזו - ערים שאינן שונות בהרבה מקוום, מינסוטה, העיר שגדלתי בה. הסצינה היתה מוכרת לי.

 

          הזיכרונות הציפו אותי בשעת ארוחת בוקר של פנקייקים במועדון ותיקי המלחמות בבולד נוב, ארקנסו.

 

          זה היה יום הצילומים הראשון שלנו. פגשתי את הצוות היפני שלי בשדה התעופה המקומי. כשהגעתי לשדה, ניגנה שם תזמורת כלי נשיפה ועל דלפקי הכרטיסים התנוססו בגאווה דגלונים עם כוכבים מנצנצים ופסים נחרצים. סרטים צהובים עיטרו את אולם היוצאים, ובלוני פוליאסטר ריחפו כמו כוכבי לכת רפים מעל למחלפות השער דמויות הענן של נערות בלונדיניות בבגדים בהירים, שבאו להיפרד.

 

          במרכז כל התשפוכת הזאת עמדו המגויסים, שחלב אמם טרם יבש על שפתותיהם, שערם גזוז בתספורת צבאית טרייה ואוזניהם אדומות לוהטות, כלואים במדי ההסוואה המדבריים הלא-מוכרים עדיין. תינוקות הודקו אל לחייהם המגולחות למשעי. חזות של אמהות עלו וירדו כמו ספינות מלחמה ששות אלי קרב, בעוד אצבעות החיילים משתהות על סוללות ירכיים בג'ינס משופשפים. הרבה דמעות נשפכו שם.

 

          הצוות היפני שלי היה בהלם. הם ירדו מתנודדים מהמטוס מקץ עשרים וארבע שעות טיסה מטוקיו, מוכי יעפת, מבולבלים, היישר אל קדחת מלחמת המפרץ. ביפן של היום, היחס אל המיליטריזם הוא כאל סטייה מינית - כשאתה נתקל ברחוב בסוטה בפעולה, אתה מתעלם ממנו, מפנה את מבטך הצדה.

 

          אחר-כך, בארוחת הבוקר באתר הצילום שלנו, כיוון ותיק מלחמת העולם השנייה, סמוק פנים, את נשקו לעברי ולעבר הצוות שלי כשעמדנו בתור ליד מתקני החימום, צלחותינו עמוסות פנקייקים וקותלי-חזיר תוצרת אמריקה.

 

          "מאין את בכלל?" שאל, מלכסן לעברי את עיניו הכחולות המרירות.

          "מניו-יורק," עניתי.

          הוא נד בראשו, תקע בי מבט רושף ונופף אצבע מעוקמת קרוב מאוד אל פני. "לא, אני מתכוון לאיפה נולדת?"

          "בקוום, מינסוטה," אמרתי.

          "לא, לא... מה את?" יילל, מתוסכל.

          בקול חרישי, אבל רוטט בגאוות עוועים, אמרתי לו, "אני... אמריקאית... מזוינת!"

 

מזכר

 

אל: צוות התחקירנים האמריקאי

מאת: המשרד בטוקיו

התאריך: 5 בינואר, 1991

הנידון: "רעייתי האמריקאית!"

 

עובדי המשרד בטוקיו מאחלים לכם עונת חגים שמחה.

עכשיו ראש השנה ומזג אוויר כפור אבל אנחנו מבקשים מכם עבודה קשה בשביל לעשות "רעייתי האמריקאית!" מרתק. הבה נמשיך לעשות סדרת התוכניות החדשה!

 

הנה רשימה של דברים חשובים ל"רעייתי האמריקאית!"

 

 

דברים רצויים:

1. הופעה נאה, בריאות שופעת, אישיות חמה

2. מתכון טעים מאוד של בשר (הערה: חזיר ובשרים אחרים הם בשר סוג ב', אז בבקשה תזכרו את הססמה הקלה הזאת: "חזיר אפשר, אך בעיקר בקר!")

3. בעל נאה וצייתן

4. ילדים נאים וממושמעים

5. סגנון חיים נאה ובריא

6. בית נאה ונקי

7. ידידים ושכנים נאים

8. תחביבים מלהיבים

 

 

דברים לא-רצויים:

 

1. מומים גופניים

2. אנשים שמנים

3. עליבות

4. אנשים סוג ב'

 

*** הדבר הכי חשוב הוא ערכים, שצריכים להיות כל-אמריקאיים.

 

מזכר

אל: צוות התחקירנים

מאת: ג'יין טאקאגי-ליטל

התאריך: 6 בינואר

הנידון: "רעייתי האמריקאית!"

 

רק כמה מילים, להבהרת המזכר מטוקיו. שוחחתי עם קאטו, המפיק הראשי של הסדרה, ואמרתי לו שכמה מן הסעיפים במזכר פגעו בצוות האמריקאי. הוא הוטרד מכך מאוד, וביקש ממני למסור לכם את הדברים הבאים:

 

הערה על בעלים אמריקאים - סקרי-שוק יפניים מלמדים שרעיות יפניות חשות לעתים קרובות שבעליהן מזניחים אותן, והן רגישות לתכונות כמו יחס טוב, נדיבות ומתיקות, שהן רואות בהן תכונות אופייניות לגברים אמריקאים. משום כך, לרעיות שלנו צריכים להיות בעלים נקיים, שופעים בריאות, שעוזרים להן בבישול, ברחיצת כלים, בסידור הבית ובטיפול בילדים. המשרד המטפל במסע הפרסומת של ביף-אקס שואף ליצור אמיתה חדשה: לרעיה שמגישה בשר יש בן-זוג חביב ועדין יותר.

 

הערה על גזע ומעמד - האמירה "אנשים סוג ב'" אינה מתייחסת לגזע או מעמד. קאטו מבקש להבהיר שהעם היפני אינו גזעני. עם זאת, סקרי שוק מראים שבעיני עקרת הבית היפנית הממוצעת, נשים אמריקאיות לבנות מהמעמד הבינוני עד בינוני-גבוה, אמהות לשניים עד שלושה ילדים, הן אקזוטיות במידה מספקת ועם זאת מוכרות במידה מעוררת ביטחון. משרד הפרסום ביקש מאתנו להתמקד ברעיות התואמות את המפרט הדמוגרפי הנ"ל בשתי התוכניות הראשונות, רק עד שהדברים ייכנסו למסלול.

 

הערה על ערכים כל-אמריקאיים - לרעיה האמריקאית האידיאלית שלנו צריך להיות בסיס משותף רחב דיו עם עקרת הבית היפנית הממוצעת, כדי שלא תיראה מאיימת מחד-גיסא ולא נלעגת מאידך-גיסא. "רעייתי האמריקאית!" של שנות התשעים צריכה לשמש מודל-תפקיד מודרני כפי שאמה שימשה מודל כזה לרעיות יפניות אחרי מלחמת העולם השנייה. עם זאת, בימינו, הצעקה האחרונה במקררים חשמליים או פותחן קופסאות אוטומטי כבר אינם "חובה". בשנים האחרונות, הודות ל"נס הכלכלי" של יפן, עקרת הבית היפנית עושה שימוש באבזרי הנוחות האלה אף יותר ממקבילתה האמריקאית. משרד הפרסום סבור שיש להחליף את הצרכנות המיושנת הזאת בערכים בריאים בני-זמננו, המיוצגים לא על-ידי מכשירים שנוצרו לנוחות הרעיה בלבד אלא על-ידי אוכל טוב ומזין המיועד למשפחה כולה, קרי בשר.

 

הערה לסיום:

          ביפן, אכילת בשר היא נוהג חדש יחסית. בחצרות של שושלת היאן, ששלטה למן המאה השמינית ועד המאה השתים-עשרה, נתפס הדבר בהחלט כלא-תרבותי. בהשפעת הבודהיזם, היה צפוי שהבשר ייחשב לטמא. אנחנו יודעים די הרבה על החיים ביפן בתקופה ההיא - לפחות על חיי החצר והמעמדות הגבוהים - הודות למתעדות הגדולות של האלף ההוא, כגון סי שונאגון. היא היתה מחברת "ספר הכר", שמכיל דיווחים מפורטים על חייה ועל מאהביה, ומאה שישים וארבע רשימות של דברים, כגון:

 

דברים נהדרים

דברים מדכאים

דברים שמוטב להם להיות גדולים

דברים שכאשר צובעים אותם הם יוצאים נשכרים

דברים שמאיצים את הדופק

דברים שאין להם ערוך

 

          מוראסאקי שיקיבו (אשת החצר מוראסאקי שיקיבו Murasaki  (1014-978), מחברת "סיפור גנג'י", שנחשב ליצירת המופת של יפן, ולרומן הראשון בהיסטוריה.) מחברת "סיפור גנג'י", כתבה ביומנה על שונאגון את הדברים האלה:

 

סי שונאגון מקרינה שביעות רצון עצמית יוצאת דופן. אבל אם נעצור לרגע ונבחן את הכתבים הסיניים שלה, שהיא מפזרת על סביבותיה בעזות פנים שכזאת, נמצא שהם רחוקים משלמות. מי שמתאמצת כל-כך להיות שונה מזולתה, מן הדין שערכה ירד בעיני הבריות, ואני יכולה רק לנחש שצפוי לה עתיד קשה.

 

מוראסאקי שיקיבו לגלגה על מה שכינתה "הכתבים הסיניים" של שונאגון, וזו הסיבה לכך: ליפן לא היתה כלל שפה כתובה עד המאה השישית, שאז שאלו היפנים את הסימנים הסיניים. בימי שונאגון השתמשו בסימנים הנועזים האלה גברים בלבד - משוררים נעלים ומלומדים - בעוד שכותבות היומנים, שכתבו בפרוזה, כמו מוראסאקי ושונאגון, היו אמורות להשתמש באלף-בית מפושט, שהיה רך ונשי. אלא ששונאגון חרגה מן המותר לה. מפעם לפעם היתה כותבת בסימנים סיניים. היא השתעשעה בשימוש בשפת הגברים.

 

          מוראסאקי אולי לא חיבבה אותה ביותר, אבל אני מעריצה את שונאגון - כותבת רשימות, מפזרת מילים נועזות וחצופות. בהשראתה החלטתי להיות מתעדת, לדבר יפנית של גברים, להיות שונה. היא הסיבה לכך שבחרתי בטלוויזיה. רציתי להאמין שאיזו נערה תצפה בתוכניות שלי ביפן, עכשיו או בעוד אלף שנים, ובהשראתה תלמד, כמוני, משהו אמיתי על אמריקה.

 

          במהלך שנת הבשרים שלי עשיתי סרטים תיעודיים על אמריקה אקזוטית שהולכת ונעלמת, לצריכתם של תושבי עברו האחר של כדור הארץ, ולמדתי הרבה: למשל, אפילו לא היו לנו פרות בארץ הזאת עד שהביאו אותן הספרדים, יחד עם הבוקרים. אפילו שיח הטאמבלויד המתגלגל, אף הוא מסמלי המערב האמריקאי, אינו אלא צמח אקזוטי בשם קרדה רוסית, שמקום הולדתו אינו אמריקה אלא ערבות אירופה המרכזית רחבות הידיים. מינים ילידיים מהגרים מארץ לארץ, ואפילו נכחדים, ובאלף הבא מושג האדם, הצמח או התרבות הילידיים ייראה ישן נושן.

 

          בהיותי חצי-חצי, אני עדות חיה לכך שהגזעים אף הם סופם להיעלם. בסופו של דבר נהיה כולנו חומים, פחות או יותר. לפעמים, כשאני שרויה במצב רוח טוב במיוחד, אני מרגישה חדשה לגמרי - כמו אבטיפוס. פעם, בעבר הרחוק, נתקעו אבותיו של אבי מאחורי האלפים, ואבותיה של אמי מזרחה להרי אורל. עכשיו, הפלא ופלא, אני ניצבת על כדור הארץ המבורך הזה - ההולך ומתכווץ - רגל פה רגל שם.

 

2.

 

י ר ח

ת ל י י ת

ה כ ב ס י ם

ש ו נ א ג ו ן

 

כשאני

מאמצת

את דמיוני

 

כשאני מאמצת את דמיוני לתאר לי איך זה להיות אחת מאותן עקרות בית המשרתות נאמנה את בעליהן, נשים ששום אירוע מרגש אינו צפוי לקרות להן בחייהן, ואף-על-פי-כן הן מאושרות, אני נמלאת בוז.

 

א ק י ק ו

 

2 ק"ג בקר אמריקני לתנור (כנף העוקץ)

1 קופסה מרק פטריות מוקרם תוצרת קמפבל

1 חבילה אבקת מרק בצל תוצרת ליפטון

1.5 ליטר קוקה-קולה (לא פפסי, בבקשה!)

 

"בקרו לתנורו, כנפו העוקצו," שיננה לעצמה אקיקו. "לא פפסי בבקשקי." היא צפתה במרקע, ברעיה אמריקאית חסונה שהופכת בקבוק קוקה-קולה משפחתי עשוי פלסטיק מעל לתבנית צלייה. האישה שלחה חיוך רחב אל אקיקו, וזו חייכה אוטומטית בחזרה. האישה ניערה את הבקבוק, יוצקת את תכולתו בסילונים קצביים על "הבקרו לתנורו" האדום. אקיקו שבה ומלמלה את המילים. הצלילים ערבו לאוזנה, הרישים היפניות המקבילות עם רפרוף הלשון הרך על החיך, הפוצץ "פו" כמו נשיקה או נפיחה בעיצומה של ארוחה אמריקאית חגיגית.

 

          גודלם של מוצרים אמריקאיים מצא חן בעיניה. נוח. חסכוני. גדול ופשוט. כמו הרעיה הזאת עם ה"בקרו לתנורו". היא טלטלה את הבקבוק מעלה ומטה בקוצר רוח כמו פעוט כעוס שאינו מצליח להפעיל את הצעצוע שלו. בתקריב נראה בקבוק הפלסטיק כל-כך גדול, עד שאצבעותיה הלוחצות על הדפנות הרכות נדמו כאצבעות של ילדה. המצלמה עקבה אחרי מפל הקולה החום, המקציף, עד שהתנפץ אל הבשר, חי ותוסס ומעלה בועות מבהיקות. האישה צחקה. שמה סוזי פלאוורס. איזה שם יפה, חשבה אקיקו. סוזי פלאוורס. סוזי פלאוורס צחקה צחוק משוחרר, אבל אקיקו התאמנה גם בזאת.

 

          עכשיו פתחה סוזי קופסת שימורים בפותחן החשמלי שלה. ילדים אחדים פרצו אל המטבח, וסוזי נופפה במרית ברוח טובה לסלקם, ובנשימה אחת מרחה בעזרת המרית מרק פטריות לבנבן על הבשר וטפחה עליו מכל צדדיו. טפח, טפח, טפח. היא זרתה על הבשר את אבקת מרק הבצל והכניסה אותו אל התנור. אפי 3 שעות ב1200-. קלי-קלות. זהו זה.

 

          אקיקו היתה כל-כך רזה, עד שעצמותיה כאבו. השעון שלה היה תלוי ברפיון על פרק היד, והשעון עצמו אף פעם לא נשאר במקומו. היא סובבה אותו ובדקה מה השעה. המתכון פשוט; אם תצא לקניות בבוקר יהיה לה די זמן ללכת לשוק ולחזור, להשרות את הבשר בתחמיץ ולבשל אותו שלוש שעות כנדרש. היא שבה ובדקה את רשימת המצרכים שלה וראתה שהיא זקוקה גם לירקות. אפונה משומרת, הציעה סוזי. קלי-קלות. זהו זה. סוזי רכנה מעל לתנור. ילדיה נדחקו בין רגליה המוצקות, המנומרות בכתמים אדומים, ונתלו בשולי שמלתה. הם הגיחו מן הסתם זה אחר זה בפרצי פוריות מבעבעים, חשבה אקיקו. המחשבה היתה מטרידה, מגונה, איכשהו, ועוררה בה קבס.

 

          "זה לא מתוך רשעות," מלמלה אקיקו, נושכת את שפתיה, "ולא האופי הקנטרני שלי." היא התאמצה לחייך שוב אל סוזי, התאמצה לקחת את הדברים בקלות.

 

כשהמחזור החודשי של אקיקו חדל להופיע, אמר לה הרופא שהשחלות שלה מורעבות ואינן מייצרות ביציות. בעלה של אקיקו, ג'וייצ'י, היה נסער מאוד. הוא אמר לה שהיא חייבת להעלות בשר על עצמותיה, וקנה לה ערימת ספרי בישול: "מתכוני בשר קלים", "בשר מעודן לחיך היפני", "מעדני בשר" ו"הבשר שאנו אוכלים". הוא קרא את כולם, מהעמוד הראשון עד האחרון.

 

          "'מאז ומעולם'," אמר, מצטט מהספר האחרון, "'נקשר שפע בשר לאנשים מאושרים שכוחם במותניהם, ותמיד היה המזון העיקרי שעמד לרשותם של מתיישבים באזורים חדשים ולא-מפותחים.'"

 

          הוא הרים את הספר אל מול עיניה.

          "פרופסור פ. תומס זיגלר. איש חכם. אמריקאי."

 

          ג'וייצ'י האמין בבשר. משרד הפרסום שהעסיק אותו טיפל בתיק גדול, שייצג ביפן בשר תוצרת ארצותהברית. אחרי כמה חודשים של קריאת ספרי בישול החל ג'וייצ'י להתמהמה במשרד כל ערב עד שעה מאוחרת. אחר-כך פתח בסדרה של נסיעות עסקים לטקסס. לאקיקו לא היה אכפת, אבל היא התחילה לדאוג כשחזר יום אחד מנסיעה כזאת ואמר לה קצרות:

          "ג'וייצ'י זה לא שם מודרני. מעכשיו תתחילי לקרוא לי 'ג'ון'."

 

          הוא עובד על פרויקט גדול, אמר לה. סערת הנפש הכבושה שלו הלכה וגברה, והיא תהתה אם אין לו בטקסס גם פרשיית אהבים.

          עד שיום אחד חזר הביתה ובפיו הכרזה.

          "רעייתי האמריקאית!" הודיע, התרווח בכיסאו וחיכה לתגובתה.

          לבה החסיר פעימה. "מי?.." לחשה בעצב. "מתי?.."

          "כל שבת, בשעה שמונה בבוקר. שלושים דקות. סדרת הטלוויזיה החדשה שלנו. זו סדרה תיעודית."

 

          הוא התנפח כמו טווס - ואז הוטלו עליה משימות הבשר. כל שבת בבוקר יהיה עליה לצפות ב"רעייתי האמריקאית!" ואחר-כך למלא שאלון שחיבר ולהעניק לתוכנית ציונים, בין אחת לעשר, בקטיגוריות כמו עניין כללי, ערך חינוכי, אמינות, בריאות, נגישות המצרכים וטעימות הבשר. כדי להשלים את שתי הקטיגוריות האחרונות תצטרך לרדת ולקנות את המצרכים, ואחר-כך להכין את המתכון שהוצג בתוכנית הבוקר. בשבת בערב, כש"ג'ון" יחזור הביתה מהעבודה, הם יאכלו את הבשר, הוא יביע את דעתו עליו ואחר-כך ידון בתשובותיה לשאלון.

 

          "להרוג שתי ציפורים במכה אחת," אמר "ג'ון" בעליצות. הם הסבו אל שולחן קוטאטסו (שולחן אכילה נמוך עם מתקן חימום) נמוך בתום ארוחת הערב. "ג'ון" שתה רמי מארטן, ואקיקו לגמה ספל תה.

 

          "את תעזרי לי במסע הפרסום שלי," המשיך, "וגם תלמדי לבשל בשר. תתפטמי קצת." ואז הרצין פתאום. הוא נעמד על ברכיו לפניה בגו זקוף ובראש מורכן.

 

          "מצבך הוא שאפשר לי בראש ובראשונה להגות את הרעיון המצוין למסע הפרסום של ביף-אקס," אמר ביפנית רשמית. "זכיתי לשבחים רבים מהממונים עלי בחברה, ואם ילך הכל כשורה אזכה גם לקידום משמעותי." הוא קד לפניה קידה עמוקה, משיק את ראשו לרצפת הטאטאמי (מחצלת המשמשת לחיפוי הרצפה.). "אני אסיר תודה לך."

 

          אקיקו הסמיקה, לבה פועם בעונג, ואז תפסה שהוא שיכור.

 

הפרק בתוכנית שהוקדש לסקר הסוציולוגי לא היה חביב ביותר על אקיקו, לכן קמה ממקומה והתכוננה לצאת. היא בדקה את המדחום במרפסת, אחר-כך יצאה החוצה והשקיפה מעבר למעקה אל החצר, שתים-עשרה קומות מתחתיה. היה קר, ועדיין מוקדם מדי לצאת החוצה בבוקר חורפי שכזה. פעוטה צרורה בחליפת שלג ורודה שיחקה על הנדנדות. אמה עמדה ליד גדר הרשת ותינוק רתום אל גבה, מכוסה בשכמייה אדומה משובצת, מבורדסת, ששיוותה לאישה מראה מגובנן. היא התכופפה קדימה תחת משקלו של הילד וטלטלה אותו בעדינות מעלה ומטה. אקיקו צפתה בילדה הקטנה במעיל הוורוד. היא שמעה בבירור את חריקת השרשרות בעוד הילדה מתנדנדת הלוך ושוב. צליל הקרי קרה קרי קרה הדהד מהקירות הגבוהים של קומפלקס בתי דירות הדאנצ'י(דירות שיכון ציבוריות בטוקיו, הידועות בצפיפותן), שהקיפו את גינת המשחקים כמו קירות תלולים של קניון.

 

 

          כשהיתה ילדה קטנה בהוקאידו (הצפוני באיי יפן) נהגה אקיקו לשחק על נדנדות כאלה. היא אהבה להתנדנד, אבל תמיד הצטופפו שם ילדים אחרים. יום חורף אחד, כשעמדה בצד ליד צינור הברזל התומך את קורת הרוחב וחיכתה לתורה, הידקה את לשונה אל המתכת הקרה - בלי סיבה, רק משום שחשבה שטעמה יהיה מרענן, כמו קרח. אבל להפתעתה דבקה הלשון בחוזקה. היא זכרה את הכאב וגם את ההרגשה המוזרה, להיות דבוקה כך, מוקפת אנשים שאינם יודעים זאת. איזו בדידות. היא ייבבה קצת בתקווה שמישהו ישים לב, וחדלה כשאיש לא שם לב. לבסוף עצרה את נשימתה ומשכה את ראשה אחורנית, קורעת את העור. הלשון הקרועה, בהיפרדה מהצינור, מילאה את פיה דם. היא השתופפה ארצה כדי שאיש לא יראה וירקה על האדמה הקפואה. אחר-כך בלעה את רוקה ונעמדה. הדם התרכז בשלולית קטנה על החול הקפוא, והיא מעכה אותו בחוד נעלה והמשיכה לחכות לתורה.

 

          אקיקו הצטמררה. עכשיו, כל אימת שרוח קרה מעלה דמעות בעיניה ושמי החורף לובשים גוון אפור כפלדה, עומד בפיה טעם דם ומתכת. היא שבה ונכנסה פנימה וסגרה את דלת הזכוכית.

 

          סוזי פלאוורס ובעלה מניח הצינורות, פרד, ישבו בתמונה קבוצתית מגושמת עם תריסר שכנים וידידי המשפחה. הסקר התנהל כמו שעשועון טלוויזיה, בלי דקדוקים של טקס; כל המשתתפים החזיקו על ברכיהם שני כרטיסים גדולים, הפוכים, ובתשובה לכל שאלה הניפו באוויר אחד משני הכרטיסים לגלות כן או לא באותיות ענק. הפעם יוחדה התוכנית לחג האהבה. מקצת השאלות הוקדשו אפוא לנושאים רומנטיים, והכרטיסים עוטרו בלבבות אדומים גדולים.

 

          "האם נישאת לבחיר/ת-לבך מהתיכון?"

          "כשנישאתם, האם הוא/היא היה/היתה בתול/בתולה?"

          "האם את/ה סבור/ה שיפן מהווה איום כלכלי לאמריקה?"

          השאלות עירבו ענייני דיומא עם הומור ביתי גס ובוטה, שהביך את אקיקו. היא לבשה את מעילה והתכוננה לצאת.

          "האם היה לך אי-פעם רומן מחוץ לנישואים?"

 

          כשאצבעה על לחיץ ההפעלה צפתה אקיקו במניח הצינורות המניף כן. איש לא צחק. המצלמה חתכה אל פניה המבועתות של סוזי פלאוורס, ולמרבה הפלא הדהד הפסקול בבוינננג! קולני. אקיקו שבה וצנחה לאטה על ברכיה והמשיכה לצפות בפרק עד תומו. הפתק עם רשימת הקניות שלה היה בכיסה, ואחר-כך, כשעמדה ליד דלפק הקצב בשוק, שלתה אותו וראתה שהיא מוללה את הנייר בין אצבעותיה עד שכל הכתוב עליו נמחק. הקצב חיכה בקוצר רוח בעוד היא נועצת מבט בפיסת הנייר הרופסת שבידה, מנסה לפענח את הבשר. אחר-כך נזכרה בצמד הרישים ובפוצץ פו.

 

          "בשרו לתנורו, כנפו העוקצו, בבקשה," אמרה לקצב. "נתח גדול."

 

ס ו ז י

         

מתוך הרגל חנקה סוזי פלאוורס את בכיה תחת הר של כלי מיטה פרחוניים, חדשים בתכלית. מפעם לפעם קינחה את אפה בשמיכה והבחינה שתערובת הפוליאסטר אינה סופגת היטב כמו הצמר-גפן הישן. כשג'יין, המתאמת, באה לסקור את אתר הצילומים, היא ביקשה לסייר בבית, כולל חדר השינה. שמיכת הטלאים הישנה משכה את תשומת לבה, והיא שאלה שאלות משאלות שונות על אודותיה. אמה של סוזי היא שעשתה אותה. היא היתה מוכתמת כולה וקרועה, וסוזי כל-כך התביישה בה, עד שבאותו ערב, כאשר עזבה המתאמת, רצה ישר לוול-מארט וקנתה כלי-מיטה חדשים, שייראו טוב בטלוויזיה. היא קנתה גם מגבות חדשות לאורחים ושפע משקאות קלים בשביל הצוות היפני. אבל הם סירבו לשתות אותם, הם היו מצוידים היטב, ברכב שלהם היה מצנן מים, מלא מים מינרליים תוצרת צרפת. הם סירבו בנימוס, אבל סוזי החליטה שהיפנים פשוט אינם אוהבים משקאות תוססים תוצרת ארצות-הברית.

 

          בשבוע שלאחר מכן, במהלך הצילומים, הביטה ג'יין בהיסוס בכלי המיטה החדשים ושבה וחקרה את סוזי על אודות שמיכת הטלאים הישנה, שסוזי כבר הספיקה לכבסה ולשלוח אותה לאחותה בוויסקונסין, שהיא אספנית עתיקות. זה המצחיק שבדבר, השמיכה היתה כל-כך ישנה, שאפשר לקרוא לה "עתיקות". ג'יין קימטה את מצחה והתייעצה ביפנית עם הבמאי, מר אודה, אחר-כך שאלה אם יש דרך מהירה להחזיר אותה. אבל סוזי שלחה את השמיכה בדואר חבילות, כי דואר אוויר כל-כך יקר. סוף-סוף זה לא דחוף במיוחד, ועכשיו היא נמצאת כנראה על משאית דואר אי-שם בדרך מכאן לשיבוייגן (מחוז במזרח ויסקונסין.). ג'יין נראתה המומה. היא הסבירה שדווקא השמיכה הישנה היא שמצאה חן בעיניהם, משום שהיא מייצגת ערכי משפחה מסורתיים ובריאים. השמיכה החדשה לא מעניינת, אמרה. מר אודה נראה נרגז מאוד והחליט לא לצלם כלל בחדר השינה. סוזי הרגישה זוועה.

 

          פרד זעם על שכל-כך אכפת לה, על שבזבזה כל-כך הרבה כסף על שמיכה ומגבות חדשות, על שהסכימה בכלל לצילומים. אבל כשג'יין טלפנה אליה מניו-יורק בפעם הראשונה חשבה סוזי שתוכנית הטלוויזיה עשויה לסייע לה ולפרד לשוב ולנקוט עמדה חיובית כלפי חייהם המשותפים, במיוחד משום שהתוכנית נועדה לחג האהבה. ואף-על-פי שסצינת "הנשיקה בערב רומנטי" התחילה ברגל שמאל, בסופו של דבר כולם נראו מרוצים, ואפילו מצב רוחו של פרד השתפר, אם כי ייתכן שזו היתה השפעת השמפניה.

 

          צלי הקוקה-קולה היה כישלון חרוץ. ג'יין התלהבה מאוד כשסוזי תיארה אותו לראשונה בשיחת הטלפון מניו-יורק, אבל כשהגיע זמן הבישול הממשי, נראו היא ומר אודה מאוכזבים ממיעוט השלבים. זו בדיוק הנקודה, ניסתה סוזי להסביר. המתכון קל ופשוט. אלא שבמקום להעריך זאת, הם התעצבנו. בישול הבשר הוא החלק החשוב ביותר בתוכנית, הסבירה ג'יין. הוא חייב להיות מעניין. כפיצוי על כך שאין מספיק שלבים, החליט הבמאי לצלם שוב ושוב אותם שלבים מזוויות שונות. אבל סוזי קנתה מצרכים שהספיקו לצלי כנף-עוקץ אחד, והם נאלצו ללכת למכולת ולקנות תריסר בקבוקים גדולים של פפסי, מפני שהקוקה-קולה אזלה. לרוע המזל הם לא הצליחו למצוא נתח בשר חדש דומה לראשון, משום כך נאלצה סוזי לרחוץ בין צילום לצילום את הבשר החי בכיור, ולנגב אותו במגבות נייר, כדי שייראה כמו חדש.

 

          בהתחלה זה היה די מצחיק. ג'יין עמדה בצד, מוזגת את הפפסי דרך משפך אל בקבוק הקוקה-קולה, שאחר-כך יצקה ממנו סוזי שוב ושוב על כנף-העוקץ העייף, עד שהבשר האפיר לגמרי. לבסוף אמרו לה להכניס אותו אל התנור עשרות פעמים, וכשזה נגמר היא חשה הקלה גדולה - אבל אז, ללא אזהרה מוקדמת, ביקשה ג'יין את צלי הבשר התואם, שסוזי היתה אמורה להכינו מראש, כדי שאפשר יהיה לצלם אותה כשהיא מוציאה אותו מן התנור בלי לאבד זמן. היא היתה אמורה להכין מספר נתחים של הבשר, גנחה ג'יין, בשלבים. אלא שסוזי לא הבינה את זה כך. באין ברירה לא נותר להם אלא לחכות עד שהנתח ייצלה, ואלה היו שלוש השעות הארוכות ביותר בחייה של סוזי. הצוות יצא לחכות ברכב, וסוזי יכלה לשמוע את צחוקם העולה משם.

 

          אחר-כך הם צילמו אותה ואת פרד ואת הילדים כשהם אוכלים את צלי הקוקה-קולה לארוחת הערב, אבל הילדים היו במצב רוח רע כי הם לא אהבו את טעם הפפסי, ומר אודה לא הפסיק לצעוק על ג'יין, וג''ין אמרה לילדים להעמיד פנים שהם נהנים מהבשר, ולבסוף קם פרד ויצא מן החדר.

 

          היא היתה צריכה לדעת. בו במקום היא היתה צריכה לשים קץ לעניין. אז היה פרד חוזר בסופו של דבר הביתה, כמו תמיד, והסקר הסוציולוגי לא היה מתקיים, וסיפור מלצרית הקוקטיילים לא היה נודע לה, וגם לא לשכנים. היא יכלה להיות מאושרת עכשיו - טוב, אולי לא מאושרת, אבל לפחות היתה נרדמת. היא קינחה את אפה שוב ובחנה את הפס הכסוף שנותר על משטח הפוליאסטר הלא-סופגני. הוא נראה כמו שביל של חילזון. מה שכן, חשבה סוזי, היא תבקש מאחותה לשלוח לה בחזרה את שמיכת הטלאים הישנה, כי נראה שהיא פשוט לא מסוגלת להפסיק לבכות.

 

ג' י י ן

         

"נו?"

          קנג'י, מנהל משרד ההפקה האלגנטי, מלוכסן-העיניים, התרווח בכיסאו, רגליו נשענות בעדינות על שולחן העריכה, כשהוא אוכל אגוזי קשיו מתוך שקיק בד קטן. הוא נעץ מבט מהורהר בהבעת הפנים המבועתת של סוזי - פעורת פה, לא-מאמינה - הקפואה על המרקע.

 

          "הסקר משעמם להחריד," אמר. הוא התחנך באנגליה, נמנה עם הזן החדש של האיסאי, הדור הראשון למהגרים מיפן. המבטא הבריטי שלו היה מונח עליו כמו חליפת הארמאני שלו, בנינוחות לא-מאולצת, שהקרינה ביטחון מוחלט בכך שהכל בזכות ולא בחסד.

 

          "...אפשר היה לחתוך מוקדם יותר ולהכניס שוט או שניים של מישהו צוחק."

          "אף אחד לא צחק," אמרתי.

          "אה."

 

          המשרד שלנו היה ממוקם באיסט וילג', סביבה יוצאת דופן לחברת הפקה יפנית, שכן מרביתן נטו להתרכז בקרבת רוקפלר סנטר, סביבה בטוחה, שרובה בבעלות יפנית. קנג'י העדיף את סוהו, אבל קאטו שם וטו על הרעיון בגלל שכר הדירה הגבוה, וכך קרה שהתמקמנו כאן. בעיני מצא חן המיקום, מרחק חמישה רחובות מדירתי, אבל קנג'י, שגר בוסט סייד, עדיין היה מרוגז.

 

          כשהפרקים הערוכים הראשונים של "רעייתי האמריקאית!" חזרו מיפן לאחר ששודרו שם, התאספו אנשי צוות המשרד הניו-יורקי סביב מכשיר הווידאו לצפות בפרי עמלם. האכזבה הורגשה בעליל - "רעייתי האמריקאית!" היתה סדרה מטומטמת. מטופשת. אחרי שניים-שלושה פרקים חדל הצוות הניו-יורקי לצפות.

 

          וכך נראתה התוכנית: היא נפתחה באווירה עליזה בהופעתה של רעיית היום... זו הציגה את בעלה וילדיה... הובילה אותנו לסיור בעיר מגוריה ובביתה... הסיור הסתיים במטבחה, ששם הכינה את בשר השבוע. מפעם לפעם תוכנן להציג נושא מיוחד, אזורי או עונתי, אבל בהתחלה נצמדו התוכניות לתבנית המקורית, שעוטרה ב"פינות" שונות עם כותרות כגון "התחביב שלי", "גברת רכילות", "בית יפה", "במצב רוח רומנטי" ו"הסקר הסוציולוגי", שהתיימר לחקור "ענייני דיומא הנוגעים לבית האמריקאי ולאומה האמריקאית". נכון, זה היה מטומטם באמת.

 

          לקחתי את זה ללב. ייתכן שהייתי חלקלקה בכל הנוגע להבטחות ומגושמת במשא ומתן הראשוני עם הרעיות, אבל האמנתי בלב שלם שיש לי מסר. לא לאיזו צעירה באלף הבא, אלא לכאן ולעכשיו. ביליתי כל-כך הרבה שנים, גם ביפן וגם באמריקה, בפרפור בתוך אדים ממאירים של מידע שקרי על תרבות וגזע, והייתי נחושה לנצל את הפתח שנפתח לפני אל רשת-טלוויזיה מן הזרם המרכזי כדי לחנך. אולי הייתי נאיבית, אבל האמנתי בלב שלם שאני יכולה לנצל רעיות לשם מכירת בשר בשירותה של אמת-על.

 

          מה שאני רוצה לומר הוא, שזו היתה הזדמנות מדהימה בשביל מתעדת. "רעייתי האמריקאית!" שודרה ברשת לאומית גדולה, בשבת בבוקר. קהל היעד שלה היה עקרות בית יפניות, אמהות לילדים בגיל בית הספר, שייצגו את הפלח הגדול ביותר של צרכני בשר בקרב האוכלוסייה. הסדרה הוקרנה במקביל לסרטים מצוירים, וזו היתה תחרות קשה. אבל הפרק הראשון שצילמנו זכה לרייטינג של 7.8 אחוזים, וחדר לכ9,563,310- בתי אב. זה היה טוב מאוד. לפי ממוצע של 3.0 נפשות לכל בית אב, צפו בתוכנית שלנו 28,689,930 מתושבי יפן, ונותני החסות היו מרוצים. מדובר בלא-מעט נתחי מותן.

 

          את מקצת ההצלחה צריך לזקוף לתחבולה השיווקית שנקטה הרשת. "רעייתי האמריקאית!", הובטח לצופים היפנים, הופקה "באמת, כל-כולה" בידי צוות אמריקאי אמיתי, כך שאמריקה המוצגת בה היא אותנטית, לא מסולפת בהתאם לדעות הקדומות של מפיקים יפנים יגעים.

 

          אלא שהיא לא היתה אמיתית בכלל, כמובן. בפברואר כבר צפיתי בכל אחת מהתוכניות עד סופה רק מתוך תחושת אחריות ושיירי דבקות באידיאל. קנג'י צפה בכולן אף הוא. הוא לא הרבה לצאת מהמשרד, גם לא מניו-יורק, ואולי זו הסיבה שאהב את התוכניות. כשהבטנו בפניה הקפואות של סוזי, שאלתי את עצמי: האם שנינו רואים בכלל אותו דבר עצמו?

 

          "פרד, הבעל, עזב את הבית מיד אחרי הסקר..."

 

          קנג'י הביא אל פיו עוד אגוז. "זה קרה באשמתך?" לאחר שהסיר את המוקסינים האיטלקיים שלו, ניסה להפעיל את בקרת העריכה בעזרת הבוהן. הגרביים שלו היו עשויים סריג משי דק. "יתבעו אותנו?"

 

          "לא. אני לא יודעת. אני מסופקת. הוא ניהל רומן עם איזו מלצרית קוקטיילים, אבל נוכחותנו כל-כך עצבנה אותו, והוא כל-כך התרגז על סוזי שהזמינה אותנו, שאחרי שהניף את הכרטיס הוא סיפר לה הכל. בו במקום. בנוכחותנו, בנוכחות המשפחה שלה, בנוכחות כל השכונה. אתה רואה את ההבעה שלה? זה שוט התגובה שלה. הבמאי לא דיבר מילה אנגלית ולא הבין מה הבחור אומר - הוא פשוט אמר לסוזוקי להמשיך לצלם."

 

          "מי היה הבמאי?"

 

          "הראש-כרוב הזה אודה. אחר-כך, במלון, כשצפינו בחומר המצולם ואני הסברתי מה קרה, אודה ממש התלהב והציע שנשאיר את הווידוי של פרד, ואחר-כך נעבור לסצינת מין עם המלצרית."

 

          "הוא התכוון ברצינות?"

 

          "לגמרי. הוא לא קלט את רעיון 'סגנון-החיים הבריא'. נאלצתי לצלצל לטוקיו ולבקש מקאטו שיסביר לו איזה מנדט קיבלנו מביף-אקס."

 

          קנג'י משך בכתפיו, הזדקף בכיסאו וגלגל את הקלטת לאחור. פניה של סוזי שבו ועלו לרגע, אחר-כך לחץ קנג'י שוב על לחיץ הצפייה. ברקע נשמע קולו של הקריין היפני שואל, "האם ניהלת פעם רומן מחוץ לנישואים?" המשתתפים הרימו את כרטיסי הסקר שלהם, והמצלמה קרבה אל הכן הגדול של פרד. פסקול האפקטים הקוליים השמיע צחוקים מוקלטים, ופניה של סוזי לבשו את הבעתן המבועתת, שהודגשה בצליל בוייננגגג! מהדהד.

 

          "זה נורא," אמר קנג'י בחיוך, "אבל זה עובד..."

 

          "זה מחליא אותי. איך נשלח לה את הקלטת? הכל שקר. הנה, תראה את סצינת הסיום."

 

          סוזי ופרד ישבו מקופלים על המרבד הוורוד, השעיר לפני האח, מרימים כוסות שמפניה זה לחיי זה. הם השכיבו את הילדים לישון בשעה מוקדמת, מלמל המספר, והגיע הרגע המיוחד המאפיין את חג האהבה: עת לסלוח ולשכוח. הם רכנו נכחם אט-אט והתנשקו, וכשנפגשו שני זוגות השפתיים הכניס אודה לב של סרט מצויר, שנבע מנקודת המפגש והחל לפעום עד שמילא את המרקע. זה היה אפקט זול של גרפיקת מחשבים, כמו מודעת פרסומת טלוויזיונית לקו טלפון לוהט.

 

          "זה מתוק," אמר קנג'י.

          "זה מטומטם."

 

          "זה טלוויזיה." הוא החזיר את הקלטת לאחור, והקרין שוב את הסצינה. "גרפיקה יפה. איך צילמתם את הנשיקה הזאת, אם הבעל עזב את הבית?"

          "מחוץ לרצף. צילמנו את זה ביום הראשון, אחרי שהגענו לשם."

          "בחורה פיקחית."

          "כן, בטח."

          "תשמעי, זה גדול. זה נראה כאילו היתה להם מריבה קטנה, אבל לבסוף הכל הסתדר על הצד היותר טוב."

          "אבל זה לא הסתדר. זה שקר. קנג'י, אני צריכה לביים את זה. אני יכולה לעשות את זה הרבה יותר טוב. אני יכולה לעשות משהו אמיתי..."

          קנג'י הוציא ממחטה מגוהצת היטב ואיבק את קצות אצבעותיו ואחר-כך את זוויות פיו. הוא היה רק בן שלושים ומשהו, אבל טעמו - ממחטות מגוהצות, יינות יומרניים, מצלמות עתיקות, מערכות אודיו משוכללות - התקשח והיה לטעמו של רווק מושבע. פכלבל ודליב* הלחינו את הפסקול של חייו, ולצלילי הנעימות המלנכוליות האלה הוא היה משקיף מזרחה דרך חלון הלופט שלו בטרייבקה - אל מעבר לחירות הניצבת בנמל ניו-יורק, אל מעבר ללונדון - כל הדרך לטוקיו. הוא היה בעיניו איש חצר, שאדוניו הגלה אותו אל בירה פרובינציאלית גסה והמונית.

* יוהאן פכלבל (1706-1653), מלחין גרמני, מחבר מוסיקה לעוגב.  לאו דליב (1891-1836), מלחין צרפתי.

          "כן, דברי על זה עם קאטו," סיכם. "אבל את יודעת מה, ביסודו של דבר את מביימת את זה כבר עכשיו. את בוחרת את כל התכנים. הדבר היחיד שאת אינך עושה, זה לחתוך."

          "אבל זה חשוב, קנג'י. העריכה היא העיקר. תראה מה עשה אודה..."

          "תשמעי," אמר, מכה על לחיץ הגלגול לאחור וקוטע את דברי. "לפחות יש כאן בשר טוב, והילדים חמודים, ויש מספיק פעילות צדדית כדי שלא יהיה משעמם." הוא הוריד את רגליו ארצה בהינף אחד ופנה לצאת. בדלת הוא הסתובב.

          "מה את רוצה שאני אעשה בקשר למשלוח הקלטת לסוזי?"

          "אפשר לחתוך את הבוייננגגג?"

          "לא. חוץ מזה, גם זה לא ישר."

          "אם כך, אנחנו לא יכולים לשלוח את זה. אם היא תטלפן, תגיד לה שהתוכנית בוטלה."

          ההילוך לאחור על הצג תפס את עינו, והוא חייך. הסתובבתי בדיוק ברגע שבקבוק הקוקה-קולה הגדול ינק את שארית תכולתו מן הבשר המבעבע.

          "מממ," אמר קנג'י. "שוט מעולה של המוצר."

          נדתי בראשי. "זה פפסי, קנג'י. בכלל לא הדבר האמיתי..."

 

3.

 

ה י ר ח

ה ה ו ל ך ו ג ד ל

ש ו נ א ג ו ן

 

דברים

מבישים

 

גנב התגנב אל הבית, ועכשיו הוא מסתתר באיזו פינה שנבחרה בשום-שכל, ממנה הוא יכול לצפות בחשאי במתרחש. אדם אחר נכנס אל החדר האפל, נוטל איזה חפץ שמונח שם ותוחב אותו לתוך שרוולו. הגנב בוודאי משועשע למראה אדם שחולק אתו בטבעו שלו.

 

ג' י י ן

         

אני מדמיינת לי את שונאגון, הרב-גנבת, מסתתרת בקרן הזווית של ההיסטוריה שלה, מציצה בי כשאני מתגנבת אל חדרים אפלים וחומקת מתוכם, וגונבת מחיי אנשים. אני מקווה שהיא צוחקת מאחורי שרוולי המשי הארוכים שלה.

          אחת התכונות הנדרשות ממתעדת ראויה לשמה: עלייך לקחת בלי בושה כל מה שמצוי בהישג יד.

          התחלנו לצלם בראשית השנה, והגענו למארס, "הירח ההולך וגדל"1 הצלם היה סוזוקי, צלם וידאו מן הטובים בשטח. היו לו פנים ענקיות, דמויות ירח גדול ועגול, שכאשר היה בעליהן משתכר הזיעו כמו חריץ גבינה הולנדית. שערו היה ארוך, ובשעה שעבד היה אוסף אותו בזנב סוס מתוח כמו איש חצר משושלת היאן, אבל אחרי העבודה, בבר, היה מתיר אותו ומניח לו לגלוש על גבו כמו לבה רותחת. גם עיניו היו היאניות, לא יותר מחריצים, כאילו נטל מישהו סכין גילוח ובלי להקיז דם חרץ חתכים בעור התפוח. מעולם לא ידעת אם הן פקוחות או עצומות, או אם הוא צופה בך. "יש לו עין טובה," אהבתי לומר לאמריקאים ולצפות בהם כשהם מציצים בו בפקפוק ותוהים, איפה בדיוק?

          סוזוקי היה להוט אחרי ג'ק דניאלס, וול-מארט ופורנוגרפיה אמריקאית קשה. "אווארו-מאטו אווא דוקו?" היה שואל ברגע שהגענו אל עיר חדשה או כשהיה לנו מעט פנאי. לא שאני מאשימה אותו. לא היה לאן ללכת בערים האלה. אילו ערכתם סקר בין תושבי המקום, היה מתברר לכם שגם הם מבלים את זמנם הפנוי בוול-מארט.

          המקליט, או, היה טיפוס שקט, שהיה מסנן מזווית הפה מילים בנות הברה אחת, ומפנה את גבו. הוא היה פוזל ומרושע, אך לעולם לא כלפי חיות. הוא אהב חיות. לעתים יכולת לראותו מקליט, מיקרופון הבום בידו ומקטורנו רוחש חיים, שגר חתלתולי חצר מתפתלים מציץ מהצווארון ומהחפתים. אבל אם אהב חיות, את סוזוקי הוא ממש העריץ. השניים היו סובאים ג'ק דניאלס ומכסים את קירות הגבס של מוטלים ברחבי אמריקה בתמונות של בלונדיניות מ"האסלר", ואחר-כך משתמשים בנערות כבלוחות מטרה, מחסלים את השדיים והמפשעות שלהן ביריות מרובי אוויר שקנו בוול-מארט.

          היחצן היה אמריקאי, דייל לשעבר, צעיר נמוך אך נאה, שנעל מגפי בוקרים בעלי עקבים כדי להגביה את קומתו, ולבש ג'ינס כחולים עם קפלים מגוהצים בקפידה. בכל מלון ששהינו בו הוא היה שולח את בגדיו לכביסה, ניקוי וגיהוץ, וצבר חשבונות עצומים על שיחות בקווים לוהטים. שכרתי את שירותיו מפני שחשבתי שיופיו הבלונדיני המחוטב יסייע לפתות את הרעיות. הוא אהב לדבר על מי "שעשו את זה במטוס", חברי "מועדון האהבה בשחקים". הדיבורים האלה חיבבו אותו על סוזוקי ואו.

          הבמאים נשלחו מיפן בסבב והופיעו כל חודשיים להסריט פרק או שניים. אלה הזכורים לי דמו לאודה - מטומטמים או מועדים לפורענות.

          הטבענו את חותמנו בפונדקי דרכים ובמוטלים ברחבי אמריקה. כל-כך הרבה דברים היו זרים להם. בטאוס, ניו מקסיקו, שהו סוזוקי ואו בסויטה של לבנים ורודות, שהיה בה קמין. הם השתכרו והבעירו אש קטנה ונעימה באח. משכילו את עצי הבעירה, שרפו את מדריך הטלפון ואת הביבליה, המשיכו בכיסא ובאחד מעמודי המיטה, ולבסוף העלו באש את החדר עצמו. כשהסתלקו הכבאים הסביר או במבוכה קלה: "ביפן הקמינים לא כל-כך נפוצים."

          באוסטין, טקסס, אחרי שסוזוקי איבד את ההכרה בזמן שמילא את האמבטיה והציף שלוש-עשרה קומות של מלון רדיסון, שאלתי אותו אם גם אמבטיות לא כל-כך נפוצות ביפן, אבל הוא רק משך בכתפיו. "יש לנו אמבטיות, כמובן," אמר. "אנחנו מפורסמים באמבטיות שלנו. האמבטיות שלנו פשוט הרבה יותר עמוקות."

          אבל מה שהרשים אותם באמת היו ממדיה העצומים של אמריקה. לעולם לא אשכח את הבעת התדהמה שעלתה על פני-הירח של סוזוקי כשנכנס בפעם הראשונה לוול-מארט. וול-מארט מעורר באדם היפני יראה; הוא המקבילה הקפיטליסטית למרחבים הפתוחים ולאופקים האינסופיים של הספר הגיאוגרפי של אמריקה. הושט ידך וקח! לבך מתרחב מחמדנות ומצורך ומפליאה. הלכתי בעקבות סוזוקי כשסייר בחנות ובחן תריסר סוגים של עגלות גולף, מישש צינורות השקיה והשתהה ליד מחלקת לבני הנשים, מתבונן בנשות החוואים הבוחרות חזיות. הוא התפעל מהעובדה שבוול-מארט אפשר לגשת לדלפק ולקנות כלי נשק אמיתיים, לא רק רובי אוויר, אלא שכאן הצבתי לו גבול.

          למדתי מזה משהו. זה לב-לבה של "רעייתי האמריקאית!": לשחזר למען עקרות הבית היפניות את החיזיון הזה של השפע האמריקאי הבוטה. לשם כך הכנסנו את סוזוקי לתוך עגלת קניות, מצלמת הווידאו על כתפו, והסענו אותו הלוך ושוב במעברים האינסופיים של חנויות הענק. צילמנו סחורות במטרה להכניס את הרעיות היפניות שלנו למצב של רעב (גם במשמע של "חסר" וגם במשמע של "תשוקה למשהו"), כי הרעב טוב. סרקנו את המדפים העמוסים לעייפה, עקבנו אחרי נשים שעה שמילאו את עגלותיהן במגשיות קלקר עם סטייקים קפואים, שכל אחד מהם, לפי מושגי עקרת הבית היפנית, עשוי להאכיל משפחה שלמה במשך כמה ימים. "מלאי", כך קראו לזה האמריקאיות החסונות שלנו, צוחקות בעצבנות, משום ששפע מופקר מיד מעלה באוב את ניגודו, שהס מלהזכירו: רוח הרפאים של המחסור.           למעשה, איתור המשתתפות הזכיר לי מעשה נוכלות. כשמצאתי אישה נחמדה, הייתי מפתה אותה בטיעון שחובתה כאזרחית לקדם את מכירת הבשר האמריקאי בחוץ-לארץ, ובכך לסייע בשיפור המאזן המסחרי שלנו עם יפן. האישה הנרעשת מכובד המשימה שהוטלה עליה היתה פותחת בפנינו את סגור חייה. אחרי שבילינו בחברתה יומיים או שלושה, נוברים בפרטי הפרטים של חיי היומיום שלה, היינו יוצאים מהעיר בדרכנו אל העיר הבאה. השתדלנו לנהוג בהתחשבות, אבל צריך לזכור ש"רעייתי האמריקאית!" היתה סדרה. ההספק צריך להיות רעיה או שתיים לשבוע. כשאת מצלמת אותן, הן כל עולמך ואת חיה בתוך הלב החם והפועם של הנאראטיב הביתי שלהן, אבל ברגע שאת מתרחקת מהבית, מתרחקת מהמשפחה הלבבית המנפנפת לשלום, זה נגמר. חייה נעולים בקופסת הקלטות שלך, נעולים במשאית, ואת שולחת אותן יחד עם הבמאי לעריכה בטוקיו, וסוף פסוק. קלי-קלות. זהו זה.