הזהו אדם - מאת פרימו לוי - 1988

הזהו אדם?

פרימו לוי, יצחק גרטי (תרגום)

Primo Levi, Se questo e un uomo

 

למזלי נשלחתי לאושויץ רק בשנת 1944.  באותה עת,  החריף

המחסור בידיים עובדות,  ולכן החליטה ממשלת גרמניה

להאריך את תוחלת החיים של השבויים שנידונו להשמדה.

היטיבו את תנאי החיים והפסיקו זמנית את ההוצאות להורג

שנעשו בשרירות לב.

 

לפיכך לא יוסיף סִפרי מאומה על מה שכבר ידוע לקוראים

ברחבי העולם על מעשי הזוועה שנעשו ועל הנושא,  המעורר

פלצות: מחנות ההשמדה.  הוא לא נכתב כדי להעלות האש-

מות חדשות.  אולי יהיה בכוחו להאיר פינות נסתרות אחדות

בנפש האדם כדי להבינן.  בבני-אדם רבים ואף בעמים שלמים

מצוי על סף ההכרה רגש "שכל זר הוא צר ואויב".  על פי רוב

אמונה זו חבויה היטב במעמקי הנפש כדלקת זיהומית שלא

התפשטה.  מדי פעם היא מתגלה במעשים מקריים ולא עק-

ביים ואיננה מקור לחשיבה שיטתית.  אולם,  כאשר "האני

מאמין" הסמוי מעין נהפך למחשבה שיטתית,  לעיקרון מרכזי

של מערכת היקשים הגיונית,  בקצה השרשרת מופיע מחנה

הריכוז.  הוא תולדה של תפיסת עולם,  אשר פותחה עד

למסקנתה הסופית בעִקביות מוחלטת.  זאת לדעתי כל עוד

תפיסה מעין זו קיימת,  תוצאותיה מאיימות עלינו.  כל בני-

אנוש חייבים לראות בהיסטוריה של מחנות הריכוז אות

אזהרה לסכנה האורבת באופק.

 

אני מכיר בחסרונות המבנה של הספר ומבקש שתתייחסו

לכך בסלחנות.  אם לא למעשה,  הרי לפחות להלכה,  נולד

הספר כבר במחנה.  הצורך לספֵר "לאחרים",  לשתף את

"האחרים",  היה לנו,  שוכני המחנות,  לצורך חיוני עוד לפני

השחרור וגם אחריו; הוא גבר על כל צורכינו הבסיסיים

האחרים.  הספר נכתב כדי לספק צורך זה; בראש ובראשונה

אפוא נועד לשחרור פנימי. מכאן אופיו המקוטע; הפרקים לא

נכתבו לפי רצף הגיוני,  אלא על פי תחושת הדחיפות.

העריכה נעשתה במחושב,  אחר-כך.

 

נדמה לי שלמותר הוא להוסיף ששום מעשה מן המעשים

המסופרים איננו פרי הדמיון.

 

פרימו לוי

 

 

 

הזהו אדם?

 

אתם היושבים באין מחריד

במִשכנות מבטחים;

אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד

בשובכם הביתה עם דמדומים:

התבוננו וראו הזהו אדם

העובד בביצה הקרה;

הוא,  שאינו יודע מנוחה ונלחם

למען פת-לחם זעירה.

שבעבור "כן" או "לא" לבן-מוות היה.

התבוננו וראו האם אִשה היא זאת.

בת בלי שֵם ובלא שיער;

שלא נותר בה עוד כוח לזכור,

שעיניה ריקות וצונן חיקה

כצפרדע ביום חורף וכפור.

הרהרו וזִכרו כי כל זאת אירע

והיו הדברים האלה:

אשר אנוכי מצווכם

לחקוק בלבבכם.

ושיננתם אותם לבניכם

בשבתכם בבית בלכתכם בדרך,

בשכבכם ובקומכם.

והיה כי תדוֹמוּ - יאבדו בתיכם

ויך בכם החולי מכף רגל עד קדקוד.

ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם,  עוד.

 

 

המסע

 

משמרות הפאשיסטים תפסו אותי בשלושה-עשר בדצמבר

1943,  ואני בן עשרים וארבע,  ובעל נסיון חיים מועט ביותר.

הבדידות והניתוק,  שנכפו עלי בשל חוקי הגזע הפאשיסטיים,

פיתחו בי נטייה ברורה לחיות בעולם דמיוני שבניתי לעצמי.

בעולם זה שכנו רוחות רפאים שלווים ושכלתניים,  חברים

אמיצים בני מיני,  ומעט נשים שהיכרתי היכרות רופפת.

טיפחתי בקרבי תחושת מרי מתונה וערטילאית.

 

ההחלטה לברוח אל ההרים יחד עם כמה חברים חסרי נסיון

כמוני לא היתה קלה.  היה בדעתנו לייסד חבורת פרטיזנים

שתסתפח לתנועת המרי "Giustizia e Liberta" (צדק

וחופש),  אך להוותנו,  לא הצלחנו ליצור קשר עם חבוּרות

אחרות; נשק לא היה בידינו,  ולא היו לנו כסף ותושייה

להשיגו.  חסרנו אנשים אמיצים ובעלי יכולת.  נהפוך הוא:

סביבנו היו בני-אדם רבים,  מהם בעלי רצון טוב ומהם חורשי

רע,  הם זרמו מן המישור להרים כדי למצוא מסגרות שלא היו

ולא נבראו; כדי לחפש מנהיגים,  נשק,  הגנה,  מחבוא,  אש

מחממת או פשוט זוג נעליים.

 

באותה עת עדיין לא למדתי את התורה,  שאחר-כך היה

עלי ללמדה במהירות במחנה, והיא: לעולם יחתור אדם

להשיג את מטרותיו רק באמצעים המתאימים; מי שטועה

משלם את מלוא המחיר.  לפיכך אינני יכול שלא להודות

שהיינו ראויים למה שאירע לנו אחרי-כן: שלוש מחלקות של

משמרות פאשיסטיים, שנעו באישון הלילה כדי ללכוד

חבורה אחרת, חזקה ומסוכנת משלנו בהרבה, שהסתתרה

בבקעה סמוך לנו, פרצו לתוך מחבואנו עם עלות השחר,

בשעה מושלגת ואפופת צלמוות,  והובילוני לעמק.

 

בחקירות העדפתי להצהיר על זהותי המיוחדת: "אזרח

איטלקי מגזע יהודי".  סבור הייתי שאם לא אודה בכך,  לא

אצליח להצדיק את המצאוּתי שם בהרים,  מקום רחוק וגבוה

מכדי לשמש מִקלט "לנפגעי ההפצצות".  סברתי (בטעות כפי

שהתברר לי אחר-כך),  שאם אודה בפעילותי הפוליטית, וַדאי

יענו אותי מיד,  עד מוות.  משהתברר להם שהנני יהודי נשלח-

תי לפוֹסוֹלי שליד מוֹדֶנה.  זה היה מחנה ריכוז גדול,  שנועד

לקלוט שבויי מלחמה אנגלים ואמריקנים אך קלט גם אנשים

שונים שלא היו רצויים לממשלת הרפובליקה הפאשיסטית

שעתה זה נוסדה.

 

כאשר הגעתי,  בסוף ינואר 1944,  היו במחנה כמאה וחמי-

שים יהודים איטלקים,  אך אחרי שבועות אחדים הגיע מספרם

לשש מאות.  על פי רוב היו שם משפחות שלמות שנפלו לידי

הנאצים או הפאשיסטים משום שלא נשמרו על נפשן או

משום שמישהו הלשין עליהן.  היו גם מעטים שהסגירו עצמם

לידי הצוררים מרצונם,  משום שהגיעו עד פת לחם.  יש שבאו

מתוך יאוּש,  משום שמאסו בחיי חיה נרדפת או שלא רצו

להיפרד מיקיריהם.  למרבה הלעג היו גם מי שרצו,  שומו

שמים,  להיות "בסדר עם החוק".  היו במחנה גם כמאה חיילים

יוגוסלווים שבויים וכמה אזרחי חוץ לא רצויים למשטר

מבחינה פוליטית.

 

הופעתו של כוח קטן של אנשי אֶס.אֶס.  צריך היה שתעורר

תהיות גם בלב האופטימיסטים ביותר; ועם זה הצליחו הכל

לפרש כך או כך את הופעתם בלי להסיק את המסקנה

המתקבלת ביותר על הדעת.  לפיכך נפלה ההודעה על הגירוש

כרעם ביום בהיר.

 

בעשרים בפברואר עשו הגרמנים ביקורת מדוקדקת במח-

נה.  הם פנו אל הקוֹמיסר האיטלקי בטענות קשות,  קבל עם

ועדה התלוננו על האירגוּן הלקוי של המטבח ועל כמות

העצים הקטנה שחולקה לחימום.  אף הודיעו שבמהרה תופעל

מרפאה בסדירות.  אולם,  בבוקר העשרים ואחד נודע שלמח-

רת יעזבו היהודים את המחנה.  כולם; בלא יוצא מן הכלל - גם

הילדים,  הקשישים והחולים - יצאו ליעד לא נודע.  יש להת-

כונן לנסיעה בת חמישה-עשר יום.  כנגד כל אדם שלא יתייצב

במסדר היציאה יוצאו להורג עשרה.

 

רק בלבם של תמימים אחדים ושוגים באשליות התעוררה

תקוות שוא: כולנו שוחחנו ארוכות עם פליטים פולנים

וקרואטים,  וידענו מה פירוש 'להתכונן לנסיעה'.

 

מסורת היא לנהוג בנידונים למוות בטקסיות חגיגית.  מסו-

רת זו נועדה להראות בעליל שאין נוהגים בהם עוד בכעס,

ושאין מפגינים כלפיהם רגש כלשהו,  מעשה הצדק איננו אלא

חובה כאובה לחברה.  לפיכך,  אפילו מי שמוציא לפועל את

פסק דין המוות יכול לחוש מידת רחמים כלפי הקרבן.  לכן אין

נוהגים בנידון למוות בניגוד לרצונו,  מניחים לו להתבודד,

מעניקים לו נחמה וסעד רוחניים.  לפי הדרוש משתדלים,  ככל

האפשר,  שלא יחוש שנוהגים בו בשנאה או בשרירות לב

אלא רק בשל כורח הנסיבות,  שיחוש שעם מתן העונש גם

מחלו לו על מעשיו הרעים.

 

אולם,  לנו לא ניתנו כל אלה,  משום שהיינו רבים והזמן

דחק; יתר על כן: על מה היינו צריכים לכפר,  על מה היו צרי-

כים למחול לנו? הקומיסר האיטלקי החליט אפוא שכל

השירותים יפעלו כרגיל עד להודעת היציאה הסופית.  לכן

המשיכו לעבוד במטבח; עבודות הנקיון נמשכו כרגיל,

ואפילו המורים של בית-הספר הקטן לימדו בערב כתמיד.

אולם לילדים לא נתנו שיעורי בית למחר.

 

הלילה ירד; ליל חושך ואימה,  עיני אדם שראו בלילה הזה

לא היו צריכות להיפקח ולראות עוד.  כולם הרגישו כך.  אף

אחד מן השומרים,  איטלקים וגרמנים,  לא העז בנפשו לבוא

לראות מה עושים בני-אדם היודעים שמותם קרוב.

 

כל אחד נפרד מן החיים על פי דרכו.  אחדים התפללו,  אח-

דים שתו לשכרה ואחרים הִקהו את חושיהם בתאוות בשרים.

האִמהות לא עצמו עין.  במסירות הכינו את המזון לדרך,  רחצו

את הילדים,  הכינו את המזוודות.  בבוקר הלבינו חוטי התיל

בלבנים שנתלו ליבוּש; והן לא שכחו את החיתולים, את

הצעצועים, את הכריות ואת אותם דברים קטנים רבים שכל

נוהגים כך, אילו ידעתם שמחר ימיתו אתכם עם ילדיכם יחד?

האם לא הייתם נותנים להם היום לאכול?

 

בצריף מספר 6.א.  התגורר גטניו הזקן עם אשתו,  בניו

הרבים,  נכדיו וכלותיו החרוצות.  בנתיבי הנדודים הרבים

תמיד נשאו עמם את כלי עבודתם וכן מפּוּחון,  כינור וכלי

מטבח.  הם היו רגילים לנגן ולרקוד אחרי יום העבודה,  מכיוָן

שהיו בעלי אמונה ועליזים כאחד.  נשותיהם היו הראשונות

שסיימו להכין את הצרורות לדרך.  הן עבדו בשקט ובזריזות

כדי שישאר זמן להתאבל.  כאשר הכל היה מוכן - הלחם אפוי

והחבילות צרוּרות - חלצו את נעליהן,  פרעו את שערן,  הני-

חו על האדמה את נרות התמיד,  הדליקום כמסורת האבות

והתיישבו לקונן; כל הלילה התפללו ובכו.  רבים מאִתנו עמדו

ליד פתח צריפם.  לאט-לאט חילחל לתוך נשמותינו רגש חדש

של כאב עתיק יומין,  של עם שאינו יושב על אדמתו.  כאב

הנדודים חסרי התוחלת,  יסורי הגלות שבכל דור ודור.

 

 

השחר עלה כמעשה בגידה.  השמש העולה כאילו גם היא

היתה לבעלת-בריתם של צוררינו הנחושים בדעתם להש-

מידנו.  רגשות שונים התעוררו בלבנו: השלמה עם הדין,  זעם

עצור,  ציפייה לרחמי שמים,  פחד,  יאוּש.  כל אלה התרוצצו

בקרבנו.  נתונים היינו כולנו בכעין טירוף הדעת אחרי ליל

הנדודים.  הזמן להרהר ולהחליט הלך ואזל.  לא נותר בנו

הכוח לחשוב ורק הזכרונות הבזיקו במוחנו וננעצו בו כחר-

בות.  כברק הבזיקו הזכרונות מן הבית,  הדברים שהתרחשו

זה לא כבר בקרבת מקום.

 

דברים הרבה אמרנו אז זה לזה,  דברים הרבה עשינו.

אולם,  מוטב שלא יוותר מהם שריד וזכר.

 

 

הגרמנים ערכו מפקד בדקדקנות ובקפידה.  אותו דיוק חסר

הגיון שאחר-כך ניאלץ להתרגל אליו,  לבסוף - Wieviel

Stuck? (כמה חתיכות?) - שאל הסגן.  הסמל קפץ לדום,

הצדיע וענה שהיו שש מאות וחמישים "פריטים" ושהכל

כשורה.  אז העמיסו אותנו על המשאיות והביאונו לתחנת

הרכבת של קארפּי.  כאן המתינה הרכבת ומשמר הליווי.  כאן

גם קיבלנו את המכות הראשונות: הדבר היה מפתיע וחסר

טעם עד כדי כך שלא חשנו כאב,  לא בגוף ולא בנפש.  רק

נדהמים היינו; כיצד אפשר להרביץ לבני-אדם בלא כל רוגז?

 

שנים-עשר קרונות היו ואנחנו שש מאות וחמישים.  בקרון

שלי הצטופפנו ארבעים וחמישה,  אבל קרוננו היה קטן.  ובכן

הדבר ברור: אנו נמצאים באחת מרכבות המשלוח המפורס-

מות של הגרמנים; הרכבות והמשלוחים שלעולם אינם חוז-

רים,  הרכבות והמשלוחים ששמענו עליהם פעמים הרבה,

באֵימה אך תמיד בשמץ ספק.  בדיוק כפי שסיפרו לנו: קרונות

משא חתומים מבחוץ.  בפנים נשים,  ילדים וגברים לחוצים זה

אל זה בלי רחמים.  כמו בקופסת סרדינים: במסע אל האין,

במסע אל הריק,  מטה,  אל תהום תחתית.  הפעם אנחנו בדרך.

 

 

כל בני-האדם מגלים במהלך חייהם שהאושר המושלם אינו

בגדר האפשר; ואולם מעטים מהרהרים שגם ההפך נכון: אדם

אינו יכול להיות גם אומלל בתכלית.  מה שמונע את הגשמת

שני המצבים הקיצוניים טבעו אחד: קיומנו האנושי סותר את

האין-סופיות.  לעולם אין אנו יודעים מה צופן לנו העתיד -

בשעת שפל יש בלבנו תקווה,  ובשעת אושר קיים גם החשש

מפני המחר.  זאת ועוד: כל אחד יודע כי ביום מן הימים ימצא

אותנו המוות.  זה שם גבול לכל שמחה אך גם לכל כאב.  אין

סוף דאגות חומריות אינן מאפשרות לנו להיות מאושרים או

אומללים בתכלית.  אלה משוות אופי זמני לכל שמחה אך גם

מסיחות את דעתנו מן הצער ומאפשרות לנו לשאתו.

 

דווקא הקשיים,  המכות,  הקור,  והצמא בזמן הנסיעה ואח-

ריה הם ששמרו עלינו שלא נשקע בתהום היאוש. לא הרצון

לחיות ואף לא ההשלמה עם הגורל: מעטים בני-האדם

המסוגלים לכך ואנחנו לא היינו אלא קומץ בני-תמותה

ממוצעים.

 

את הקרונות נעלו מיד,  אבל הרכבת יצאה לדרך רק

בערב.  כשנודע לנו היעד הוקל לנו. אושויץ: אז היה זה שם

חסר משמעות עבורנו,  אבל בכל זאת מקום כלשהו על פני

כדור הארץ.

 

הרכבת השתרכה לאִטה ומדי פעם נעצרה.  החניות היו

ארוכות ומעצבנות.  מן הצוהר יכולנו לראות את מורדות

ההרים הגבוהים של בקעת האידיגֶ'ה,  את שמות ערי איטליה

האחרונות שבדרכנו.  את מעבר הברֶנֶר עברנו בשעה שתים-

עשרה ביום השני לנסיעה.  כולם קמו על רגליהם אך לא פצו

פה.  המחשבה על השיבה הביתה העיקה על לבי; הזיתי

בהקיץ,  בעינויי נפש,  בשמחה האדירה שתפרוץ שעה שנע-

בור בכיוון ההפוך,  בדלתיים פתוחות.  על דעתו של איש לא

יעלה אז לברוח.  ושמות ערי איטליה הראשונות... הִבטתי

סביבי והרהרתי: הנה כאן שברי אדם,  מי יודע כמה מהמסכ-

נים הללו גורלם נחרץ.  מתוך ארבעים וחמישה בני-אדם

שנסעו עמי בקרון,  רק ארבעה ישובו ויראו את בתיהם.  וזה

היה הקרון שמזלו שפר עליו ביותר.

 

הצמא והקור הציקו לנו מאוד: בכל פעם שנעצרה הרכבת

הפצרנו בקול זעקה שיתנו לנו מים או לפחות חופן שלג;

לעתים רחוקות נעתרו לנו.  חיילי המשמר הרחיקו כל מי

שניסה להתקרב לקרונות.  שתי אמהות צעירות שעדיין הני-

קו את תינוקיהן נאנקו יום ולילה והתחננו למים.  הרעב הציק

לנו פחות.  גם העייפות ונדודי השינה כמעט לא הציקו לנו

בשל המתח שהיינו שרויים בו; אבל הלילות היו חלום בלהות

בלא קץ.

 

מעטים בני-האדם המסוגלים ללכת אל מותם בכבוד,  ולרוב

אין הם מי שציפינו שיעשו זאת.  מעטים יודעים לשתוק ולא

להפריע את מנוחת הזולת.  השינה הטרופה הופרעה לעתים

קרובות בריב קולני על דברים של מה בכך; בקללות בבעי-

טות ובמכות אגרופים שהוטחו בלא אבחנה. כהגנה מפני הטר-

דה או מגע שאינו נמנע.  מישהו היה מדליק נר ולאורו העמום

כאור נר זכרון מתגלה צל-אדם צנוף כפקעת על הרצפה; חסר

צורה וכאוּב,  גונח,  מתעוות פתאום ומפסיק לנוע בשל

התשישות.

 

דרך הצוהר שבקרון הִבחנו בשמות ערים אוסטריות בלתי

ידועות וידועות: ביניהן זאלצבורג וּוינה.  אחר-כך הופיעו

שמות צ'כיים ולבסוף פולניים.  בערב היום הרביעי לנסיעה

גבר מאוד הקור.  הרכבת עברה דרך יערות עד,  כשהיא עולה

לאִטה.  השלג היה גבוה.  נראה שנסענו במסילה צדדית:

התחנות היו קטנות וכמעט ריקות מאדם.  איש לא ניסה עוד

ליצור קשר בזמן החנייה,  ליצור מגע עם העולם שמחוצה

לנו.  עתה כבר הרגשנו ש"עברנו לצד האחר".  שוב חנייה

בשדה פתוח.  כעבור זמן רב הרכבת זזה באיטיות רבה

ולבסוף נעצרה,  באישון לילה,  על פני מישור.  סביב שררו

דממת מוות ועלטה כבדה.

 

משני צדי המסילה יכולנו להבחין עד למרחקים באורות

אדומים ולבנים,  אולם לא הגיעו לאוזנינו צלילים מוכרים

המבשרים על מקום ישוב בני-אדם.  לאורו הדועך של הנר

האחרון,  בלא המנגינה הקצובה של חיכוך אופני הרכבת על

המסילה,  בלא קול אנושי מבחוץ,  חיכינו שיתרחש דבר מה.

 

לידי,  דחוּקה בין גוף לגוף כמוני,  ישבה כל הנסיעה אשה.

הִכרנו זה את זה שנים רבות.  הגורל זימן אותנו יחד,  אך מעט

מאוד ידענו איש על רעהו.  בשעה הרת הגורל ההיא אמרנו

דברים שבני-אדם חיים אינם אומרים.  לבסוף נפרדנו בברכת

שלום חטופה: כך נפרד גם כל אחד מחייו שלו; ולא היה עוד

פחד בלבבנו.

 

 

לפתע נסתיימה הציפייה.  הדלת נפתחה בשאון.  בחלל

החשוּך הדהדוֹ פקודות בשפה זרה.  כנביחות הברבריות

הנשמעות מפי הגרמנים כשהם מצווים.  נשמע כאילו הם מטי-

חים איזה זעם עתיק יומין.  הזרקורים האירו משטח רחב

ידיים.  במרחק מה מן הרכבת עמדה שורת משאיות.  ושוב

השתררה דממה.  מישהו תירגם: צריך לרדת עם הצרורות

ולהשאירם למטה לצדי הרכבת.  בִן רגע ריצדו על הרציף צל-

ליות.  פחדנו להפֵר את הדממה ולכן טרח כל אחד בחבילותיו

וחיפש את קרוביו בהיסוס,  בלחש.

 

כעשרה חיילי אֶס.אֶס.  עמדו בצד,  רגליהם מפוסקות,  אדי-

שים.  לפתע התפזרו בינינו.  בפנים חתומות ובקול חרישי

התחילו לחקור במהירות,  באיטלקית קלוקלת.  לא שאלו כל

אחד אלא באקראי,  פה ושם.  "בן כמה?" "בריא או חולה?"

לפי התשובה הורו ללכת לאחד משני הכיוונים.

 

שררה דממה עמוקה כמו באקואריום או כמו בחלום.

חששנו פן יתרחש משהו גרוע הרבה יותר: חיילי האֶס.אֶס.

נראו כמו שוטרים רגילים ביותר.  התנהגותם השרתה עלינו

מבוכה וחולשת-דעת.  מישהו העז לשאול מה באשר לצרו-

רות? הם ענו; "הצרורות אחר-כך." אחר לא רצה להיפרד

מאשתו: הם אמרו לו: "אחר-כך שוב יחד." אמהות רבות לא

רצו להיפרד מילדיהון: הם אמרו: "טוב,  טוב,  להישאר עם

הבן." תמיד בנחת רוח כממלאים תפקיד שגרתי.  אבל רֶנצוֹ

האריך בברכת פרידה מפרַנצֶ'סקה שהיתה ארוסתו,  ואז,

היכּוּ בפניו והפילו אותו ארצה.  זה היה תפקידם השגרתי.

 

בפחות מעשר דקות קיבּצו את הגברים הכשירים לעבודה.

מה קרה לאחרים: נשים,  ילדים וזקנים לא יכולנו לדעת באו-

תו רגע ואף לא אחר-כך: הלילה בלע אותם,  פשוטו כמשמעו.

היום אנחנו יודעים שבאותו מיוּן מהיר ושטחי נקבע מי יוכל

להביא תועלת בעבודתו לרייך השלישי ומי לא.  ואנו יודעים

היום שלמחנות בּירקנאו ובּוּנה-מוֹנוֹביץ הוכנסו תשעים

ושישה גברים ועשרים ותשע נשים מן המשלוח שלנו,  ושכל

האחרים - יותר מחמש מאות - לא היו בין החיים יומיים

אחר-כך.  אנו גם יודעים שמיון שיטתי זה,  שמטרתו היתה

"לברור" את הכשירים לעבודה המסוגלים לחיות,  לא הופעל

תמיד.  במשלוחים הבאים ננקטה שיטה פשוטה יותר: פתחו

את הדלתות של הקרונות משני צדי המסילה,  בלא אזהרה או

הוראות כלשהן. למחנות הלכו מי שבמקרה ירדו מצד אחד;

ישר לתאי הגזים הלך מי שירד בצד השני.

 

כך מתה אֶמיליה,  פעוטה בת שלוש; משום שלגרמנים היה

ברור כשמש שצו היסטורי מורה להם להמית ילדים יהודים.

אֶמיליה, בִתו של המהנדס אלדו לוי ממילנו, ילדה סקרנית,

עליזה וחכמה; אביה ואמה הצליחו לרחוץ אותה בזמן הנסיעה

בקרון דחוס בבני-אדם בעזרתו של המכונאי הגרמני המנוּון

שלא נהג לפי התקנון והסכים להעביר בגיגית קטנה מעט

מים פושרים,  שגנב מן הקטר אשר הוביל את כולנו אל

המוות.

 

בשבריר שנייה נעלמו הורינו,  נשותינו,  בנינו.  כמעט איש

לא הספיק להיפרד מהם לשלום.  הבחנו בהם,  זמן-מה,  גוש

אפל בקצה השני של הרציף; ובהעלם אחד נעלמו מעינינו.

 

לפתע הופיעו לאור הפנסים שתי קבוצות של יצורים מוזרים.

צעדו בשלשות במין צעד כושל,  משוּנה; ראשם מתנודד

וידיהם צמודות לגוף.  על ראשם כובע מצחיק,  לבושים בסר-

בל פסים ארוך.  למרות אפלת הלילה אפשר היה להבחין

ממרחק רב למדי שבגדיהם קרועים ומלוכלכים.  הם עברו

במעגל רחב שלא להתקרב אלינו.  בלי להשמיע הגה התחילו

לשאת את המטענים.  עלו וירדו מן הקרונות הריקים.

 

הסתכלנו איש ברעהו בלא אומר.  הכל היה לא מובן ומטו-

רף; ועם זאת דבר אחד הבנו: לכאלה נהפוך גם אנחנו.  מחר

גם אנחנו ניראה כך.

 

מצאתי את עצמי על משאית עם עוד כשלושים אנשים,  בלי

שהבנתי כיצד הגעתי לשם.  המכונית יצאה לתוך הלילה

במהירות רבה.  מכיוָן שהיתה מכוסה לא-אפשר היה להביט

החוצה,  ואולם לפי הקפיצות הרבות אפשר היה להבין

שהנתיב מעוקל ומלא מהמורות.  האם נסענו בלא משמר

ליווי?.. לנסות לקפוץ למטה? חשנו שאיחרנו את המועד;

איחרנו וכעת כולנו מובלים מטה.  מיד גם הרגשנו שיש

משמרי משמר ליווי מוזר - חייל גרמני ניצב בקרבנו,  חמוּש

מכף רגל עד קדקוד.  איננו יכולים לראותו,  בגלל העלטה

העמוקה,  אך חשים במגעו הכבד שעה שטלטולי המכונית

מעיפים אותנו זה על זה,  פעם ימינה ופעם שמאלה,  לפתע הוא

מדליק פנס כיס ובמקום לצעוק: "אבוי לכן,  נפשות הָאָוֶן!"

(שורה מפורסמת ב"קומדיה האלהית" לדנטי אליגירי,  גדול

משוררי איטליה. בקטע שממנו לקוח החרוז מתוארת העברת

הנשמות מעולם החיים אל הגיהנום.  דנטי משלב אלו באלו דימויים

מן המיתולוגיה היוונית והאמונה הנוצרית.  כארון,  בנם של ארבוס

והקאטי,  מופקד על העברת הנשמות.

וארא,  בספינה בא לקראתנו

ישיש,  משלג בשיב זקנת השער,

גוער: 'אבוי לכן,  נפשות האון!

אל עוד תוחלנה לחזות שמים!

כי באתי הובילכן לחוף מנגד

אל אפל-עד, אל בערה וקרח.

(התפת, שיר ג'; 82-87,  תירגם עמנואל אולסבנגר,  הוצאת

ספרי תרשיש,  ירושלים,  תשט"ז). [המתרגם] )

 

הוא פונה באדיבות לכל אחד ואחד ושואל בגרמנית ובצרפ-

תית האם יש בידינו כסף או שעון לתת לו: בין כך ובין כך לא

ישמשו אותנו עוד,  הסביר.  זאת איננה פקודה,  אף לא דרישה

לפי התקנות.  היטב הבינונו שזאת יוזמה פרטית קטנה של

הכּארוֹן שלנו.  האירוע מעורר כעס וצחוק אך גם הרגשת

הקלה מוזרה.

 

 

בתחתית

 

הנסיעה ארכה כעשרים דקות.  המשאית נעצרה,  ולנגד עינינו

עמד שער גדול.  מעליו התנוססה כתובת מוארת היטב (מראה

הכתובת עדיין מציק לי בחלומותי): ''Arbeit macht frei

העבודה משחררת.

 

ירדנו.  הכניסו אותנו לחדר רחב ידיים,  ריק,  לא מחומם

דַיו.  גרוננו ניחר בצמא.  בעבוע המים הזורמים ברדיאטורים

מטריף עלינו את דעתנו.  זה ארבעה ימים לא באה טיפת מים

אל פינו.  והנה בחדר יש ברז ומעליו שלט,  המכריז שאסור

לשתות את המים משום שהם מזוהמים,  הבלים! ברור לי

שהשלט נועד לשטות בנו.  "הם" יודעים שאנו מתים מצמא -

מכניסים אותנו לחדר שיש בו ברז ו- Wassertrinken

verboten (אסור לשתות מים).  אני שותה ומנסה לשכנע את

האחרים לעשות כמוני; אבל מיד עלי לירוק: המים פושרים,

מתקתקים וריחם ריח מי ביצה.

 

זאת התופת.  בימינו התופת וַדאי נראית כך: חדר רחב

ידיים וריק; ואנחנו בתוכו,  עייפים מרוב עמידה; הברז מטפ-

טף אך אין לשתות ממנו; מצפים שיתרחש משהו נורא,  ואולם

הזמן חולף ולא מתרחש דבר.  הכיצד? אבל גם לחשוב לא נו-

תר בנו כוח - זה כבר בין המתים היינו.  אחדים מתיישבים על

הרצפה.  הזמן זוחל טיפין,  טיפין.

 

איננו מתים.  הדלת נפתחת ונכנס חייל אֶס.אֶס:  סיגריה

בפיו.  מביט בעצלתיים; לבסוף שואל: Wer Kann

Deutsch? (מי יודע גרמנית?) מקרבנו יוצא אדם שלא הבחנ-

תי בו קודם לכן.  שמו פלאש.  הוא יתרגם.  חייל האס.אס.

מדבר ארוכות,  בנחת: פלאש מתרגם: לעמוד בשורה,

חמישה-חמישה במרחק שני מטרים איש מרעהו.  אחרי-כן

להתפשט,  לצרור את הבגדים כך: בגדי צמר לחוד,  כל השאר

בחבילה אחת.  לחלוץ את הנעליים,  אך יש להיזהר שלא

יגנבו אותן.

 

לגנוב? מדוע יעלה בדעתו של מישהו לגנוב את הנעליים

שלי? ומה לעשות במסמכים,  בשעון,  בחפצים הקטנים שיש

בכיסו של כל אחד? אנחנו מביטים במתרגם; הוא שואל את

הגרמני.  האֶס.אֶס.  מעשן ומביט בפלאש כאילו היה שקוף,

כאילו לא דיבר כלל.

 

מעולם לא ראיתי גברים מבוגרים עירומים כביום היוול-

דם.  אדון בֶרגמן חוגר חגורת תמיכה לשבר.  הוא מבקש

לדעת עם עליו להסירה.  המתרגם מהסס,  אבל הגרמני הבין

והחל לדבר חמורות אל פלאש בעודו מצביע על מישהו.  שמנו

לב שפלאש מלעע את רוקו; לבסוף מפליט מפיו - הסגן אומר

שתסיר את החגורה.  אחר-כך תקבל את זו של אדון כהן.

ראינו בעליל שהמלים מסתננות בקושי מפיו של פלאש והן

מרות כלענה.  זו דרכו של הגרמני לשימנו ללעג ולקלס.

 

מעט אחר-כך בא גרמני אחר ומצווה להניח את הנעליים

באחת מפינות החדר.  אנחנו מניחים אותן כדבריו.  כלו כל

הקִצין,  אנו חשים כאילו כבר היינו מחוץ לעולם הזה,  ולכן

לא נותר לנו אלא לציית.  לפתע מופיע אדם ומטאטא בידו

ומעיף את ערמת הנעליים החוצה.  מטורף.  טורף את כולן זו

בזו.  תשעים ושישה זוגות! הרי נעל לא תתאים עוד לרעותה.

דלת החדר נפתחת החוצה.  רוח מקפיאת איברים חודרת

לחדר ואנחנו,  עירומים,  מכסים את הבטן בידיים.  הרוח טור-

קת את הדלת,  הגרמני שוב פותח אותה,  עומד ומסתכל באדי-

שות כיצד אנו מתפתלים זה מאחורי זה כדי למצוא מִפלט

מפני משב הרוח המקפיא.  סוגר והולך.

 

מערכה שנייה: ארבעה אנשים מתפרצים בסערה פנימה,

בידיהם תערי גילוח,  מברשות גילוח ומגזזות שער.  לבושים

במכנסי פסים ובמקטורני פסים.  על חזיהם תפור מספר.  אולי

הם מהאנשים שראינו הלילה ברציף (או שמא היה זה אמש?)

לא.  אלה איתנים וכוחם במותניהם.  אנחנו שואלים שאלות

רבות,  אך הם אוחזים בראשינו ובתוך דקה אנו מסופרים

ומגולחים.  כמה מגוחכים הפרצופים אחרי התספורת והתגל-

חת! הארבעה מדברים בשפה שנשמעת שלא מן העולם הזה.

אל-נכון אין זו גרמנית,  אני מבין מעט גרמנית.

 

דלת אחרת נפתחת ולפתע הננו מדשדשים במים,  מסופ-

רים,  עירומים ויחפים.  חדר המקלחת.  סגורים בפנים.  אין

איש זולתנו.  לאט-לאט פגה התדהמה; מעיזים לשוחח.  הכל

שואלים אך אין איש עונה.  אם הביאו אותנו למקלחות סימן

שנתרחץ.  אם נתרחץ משמע שאין מתכוונים להרוג אותנו

מיד.  מדוע אפוא אין מאפשרים לנו לשבת ולשתות,  אין איש

מסביר דבר,  אין לנו נעליים ובגדים,  ועלינו לקפוץ עירומים

בתוך המים בקור חודר עצמות.  חמישה ימים נסענו בעמידה.

 

ונשותינו?

 

המהנדס לוי שואל אותי אם גם בנשים נוהגים כפי שנוה-

גים בנו והיכן הן נמצאות עכשיו,  ואם נוכל לראותן? אני עו-

נה לו כן,  משום שהוא נשוי ואב לבת.  ודאי נראה אותן

בקרוב.  אולם בלבי מנקרת המחשבה שכל זה איננו אלא

הצגה שנועדה לשטות בנו,  להשפילנו.  ברור שבסופו של

דבר ימיתו אותנו,  ומי שסבור אחרת איננו אלא מטורף שנפל

קרבן לתעתועיהם.  אני לא.  אני הבנתי שבמהרה יקיץ עלינו

הקץ,  אולי בחדר זה,  כאשר יימאס להם להביט במערומינו,

לראותנו מקפצים מרגל לרגל,  מנסים מדי פעם להתיישב על

הרצפה אבל מתרוממים מיד,  כנשוּכי נחש,  משום שהרצפה

מוצפת מים קרים,  גובהם כזרת.  מתהלכים ימינה,  שמאלה,

בלא תכלית; משוחחים; כל אחד מדבּר עם כל השאר,  מקימים

שאון.  הדלת נפתחת,  נכנס הסגן הגרמני שהכרנו בבואנו.

פולט בקיצור כמה משפטים,  ופלאש מתרגם: הסגן אומר

שחייבים להיות בשקט - כאן לא בית-מדרש לרבנים.  המלים

המרושעות הללו,  שנשמעות זרות בפיו,  מעוותות את פניו

והוא מסנן אותן מפיו כיורק מזון קלוקל.  מבקשים מן המתר-

גם שישאל למה מחכים, כמה זמן עוד נתעכב פה, מה עם

הנשים ועוד ועוד. אולם,  הוא מסרב לתרגם את שאלותינו.

פלאש מתרגם בלא רצון את דברי הגרמני לאיטלקית,  דברים

קרים כקרח,  שופעי ארס,  אך הוא מסרב לתרגם את שאלו-

תינו לגרמנית,  משום שהוא יודע שאין טעם לעשות כן.  הוא

יהודי יליד גרמניה,  כבן חמישים,  על פניו צלקת עמוקה

מפצע שנפצע כשלחם נגד האיטלקים בצבא גרמניה,  במלח-

מת העולם הראשונה.  אדם שקט ומופנם.  אני רוחש לו כבוד

משום שאני חש שהתחיל לסבול לפנינו.

 

הגרמני יוצא ואנו משתתקים,  אף שהעמידה הזאת בדממה

מבזה אותנו בעיני עצמנו.  לילה,  עדיין לילה.  התחלנו לפקפק

אם אי-פעם יאיר השחר.  שוב נפתחת הדלת; נכנס אדם לבוש

בגדי פסים.  נראה שונה מחבריו: אינו חסון כמותם,  מרכיב

משקפיים,  פני אדם תרבותי.  פונה אלינו באיטלקית.

 

כבר חדלנו להשתומם.  נדמה שאנו צופים בהצגה מטורפת,

מהמחזות שבהם מופיעים על הבימה השטן,  מכשפות ורוח

הקודש.  האיש מדבר איטלקית עילגת במבטא נכרי.  מסביר

באריכות,  בנימוס; משתדל לענות על כל שאלותינו.

 

אנחנו במוֹנוֹביץ, סמוך לאושויץ שבשלֶזיה העילית: חבל

ארץ המיושב בגרמנים ובפולנים.  המחנה הוא מחנה עבודה -

בגרמנית Arbeitslager.  כל העצורים (כעשרת אלפים איש)

עובדים בבית-חרושת שנקרא בּוּנה,  ועל שמו גם המחנה

עצמו מכונה בּוּנה.

 

נקבל נעליים ובגדים; לא,  לא שלנו.  בגדים אחרים ונע-

ליים אחרות.  כמו שלו.  כעת אנחנו עירומים משום שעלינו

להתרחץ.  עלינו לחכות למקלחת ולחיטוי.  אלו ייעשו מיד עם

ההשכמה,  משום שאין להיכנס למחנה בלא חיטוי.

 

ודאי,  חייבים לעבוד.  כאן כולם עובדים.  אך יש עבודה ויש

עבודה.  למשל הוא עצמו עובד כרופא.  הוא הונגרי ולמד

באיטליה.  רופא השיניים של המחנה.  נמצא ארבע שנים

בפנים.  לא,  לא במחנה הזה: הבּוּנה הוקם רק לפני שנה וחצי.

בכל זאת,  הרי כולם יכולים לראות,  נראה טוב,  איננו רזה

יתר על המידה.  "מדוע אתה במחנה?" "האם אתה יהודי כמו-

נו?" "לא," - עונה האיש לתומו. "אני עציר פלילי."

 

שואלים אותו שאלות רבות.  על מקצתן מגיב בצחוק,

לעתים עונה ישירות,  לעתים אינו עונה כלל.  רואים בעליל

שמתחמק מלדון בנושאים מסוימים.  על הנשים אינו מדבר:

אומר שמצבן טוב,  נתראה עמן בקרוב,  ואולם סותם ואינו

מפרש היכן ומתי.  לעומת זה מספר מעשיות מוזרות,  מטור-

פות.  שמא גם הוא שם אותנו ללעג ולקלס? או שמא פשוט

יצא מדעתו? הרי במחנה אפשר בהחלט להשתגע.  אומר

שבכל יום ראשון מנגנים קונצרטים ומשחקים בכדורגל; שמי

שיודע להתאגרף היטב יכול להתמנות לטבָח; מי שמצטיין

בעבודה מקבל תלושים שניתן לקנות בהם טבק וסבון.  אומר

שבאמת מי השתייה מזוהמים ואסור לשתות מהם,  אך בכל

יום מחלקים משקה תחליף לקפה,  אבל בדרך כלל איש אינו

שותה ממנו משום שהמרק מימי ביותר ומרווה את הצמא.

אנחנו מבקשים שישיג לנו משהו לשתות,  אך הוא עונה

שאיננו יכול,  שבא לראות אותנו בסתר על אף שהאס.אס.

אסרו עליו להיפגש עמנו לפני שנעבור חיטוי,  ובכלל,  עליו

להיפרד מעלינו מיד.  הוא בא משום חיבתו לאיטלקים,  ובפי-

רוש משום-כך "שיש לו לב רך".  שואלים אותו אם יש עוד

איטלקים במחנה; כן,  אחדים,  אינו יודע כמה.  מתחמק ועובר

לנושא אחר.  באותו רגע נשמע צלצול פעמון.  הרופא נושא

את רגליו ונמלט.  נשארנו תמהים ונבוּכים.  יש בינינו

המתעודדים מדבריו.  אני לא.  עדיין אני עומד בתוקף על דע-

תי שגם אדם מוזר זה,  רופא השיניים,  חמד עמנו לצון.  אני

מסרב להאמין אף למלה אחת שיצאה מפיו.

 

עם הצלצול אפשר היה לחוש שהמחנה מתעורר.  לפתע ני-

תך מן המקלחות זרם מים רותחים - חמש דקות של הנאה

באות עלינו.  אך לא הספקנו ליהנות מטעמן; לחדר המקלחת

מתפרצים ארבעה אנשים (אולי ארבעת הספָרים?),  ומשלחים

אותנו בבעיטות,  בדחיפות ובצעקות,  בעודנו רטובים ואפופי

אדי מים רותחים לחדר סמוך קר כקרח,  שבו עומדים אחרים

המשליכים לידינו סמרטוטים ונעלי עץ. הכל בצעקות מחרי-

שות.  איננו יודעים את נפשנו וכבר אנחנו בחוץ,  על שלג

כחלחל וקפוא,  יחפים ועירומים בטרם עלות השחר.

 

עלינו לרוץ,  והבגדים בידינו,  עד לצריף העומד במרחק

כמאה מטר.  כאן מרשים לנו להתלבש.

 

כשסיימנו הצטנף כל אחד בפינתו.  לא העזנו להביט איש

בעיני רעהו.  אין ראי בחדר אך דמותנו נשקפת לנגד עינינו

במאה פנים חיוורים כסיד.  מאה דחלילים אומללים ומטונפים.

גלגול הצורה הושלם.  כעת אנו רוחות רפאים כמו המתים-

החיים שראינו אתמול בלילה.

 

עתה הבנו ששפת אנוש דלה לבטא את העלבון הצורב.  את

אובדן צלם אנוש.  המציאות נגלתה לעינינו כהוויתה בשב-

ריר שנייה,  כמעט כמחזה נבואה: עד התחתית הגענו,  לשפל

המדרגה,  למטה מזה אי-אפשר לרדת.  לא נותר לנו דבר:

לקחו את הבגדים,  את הנעליים,  ואף את שערותינו לא

הותירו לנו.  אם נדבר לא יקשיבו לדברינו,  ואם יקשיבו לא

יבינו.  עוד מעט גם את שמותינו יטלו.  אם בכל זאת נרצה

לשמור עליהם,  יהיה עלינו לאזור את כל כוחותינו כדי שיש-

רוד דבר מה מאתנו.  דבר ממה שהיינו.

 

אני יודע שלא בנקל ניתן להבין את דברי,  וטוב שכך הוא.

ינסה נא,  אפוא,  כל אחד להרהר מה ערכם של הרגלי היום-

יום הקטנים של כל אדם וכמה משמעות יש להם: לחפצים

רבים שיש אפילו בידי פושט-יד עני שבקרן רחוב: ממחטה,

מכתב ישן,  תמונה של אדם יקר.  דברים מעין אלה הם חלק

מישותנו כמעט כמו איבר מאיברי גופנו.  אין אנחנו יכולים

לשוות בדמיוננו את החיים בלעדיהם.  אם הם אובדים מיד

אחרים תופסים את מקומם.  והם שלנו משום שבחובם טמונים

הזכרונות; משום שיש בכוחם לעורר בנו מחשבות.

 

עתה שוו בנפשכם אדם שניטלו ממנו ביתו,  הרגליו,

בגדיו,  הורחק מיקיריו,  הכל,  כל מה שהיה לו; אדם כזה לא

יהיה אלא קליפה ריקה,  לא נותר לו דבר,  הוא אומלל וחסר

אונים; לא נותר לו כבוד עצמי; הוא לא יכול עוד להבחין בין

טוב לרע,  מי שניטל ממנו הכל בהינף יד,  גם אישיותו ניטלת

ממנו בקלות יתרה.  הוא הופך ליצור נחות ביותר שקל להח-

ליט להמיתו בלי מחשבה תחילה.  ליצור כזה אין להתייחס

כאל בן-אדם.  במקרה הטוב ביותר יישפט לחיים או למוות

בשל שיקול של תועלת.  אולי כעת ניתן להבין את המשמעות

הכפולה של השם "מחנה ההשמדה".  ואולי יובן עכשיו מה

אנו רוצים לבטא במשפט: להיות בתחתית.

 

Haftling: (עציר) למדתי שאני הפטלינג.  שמי 174517 ;

ובכן נתנו לנו שם,  שאותו נישא כל חיינו,  סימן שנחרת

בכתובת קעקע על יד שמאל.  כמעט לא חשתי כאב בעת

החריתה שנעשתה במהירות רבה: סידרו אותנו בשורה,

ואיש אחר רעהו,  לפי סדר הא' ב',  עברנו על-יד עובד זריז

שאחז בידו איזמל שבקצהו מחט קצרה מאוד.  נראה שבטקס

הזה מביאים אותנו בסוד המחנה: רק אם "מראים את המִס-

פר" מקבלים לחם ומרק.  יעברו ימים רבים,  וינחתו עלינו לא

מעט מכות אגרוף,  עד שנלמד להראות את המספר בזריזות

שמא תתעכב החלוקה היומית של מנות המזון.  יעברו

שבועות וחודשים עד שנלמד לבטא נכונה את המספר בגרמ-

נית.  זמן רב המשכתי,  כהרגלו של אדם חופשי,  להעיף

מבטים על פרק יד שמאל שעליה נהגתי לענוד שעון.  אך

במקומו נבטו אלי בלגלוג המספרים הכחלחלים שנחרתו

בעורי.

 

רק משחלף זמן רב,  וטיפין טיפין למדו אחדים מאתנו

משהו על רזי מדע המוות של מִספרי אושויץ; מספרים

המתמצתים את שלבי ההשמדה של יהדות אירופה.  ותיקי

המחנות לומדים מהם הכל: מתי הגעת למחנה,  באיזה משלוח,

ומכאן יודעים מאיזו ארץ באת.  כל אחד חש יראת כבוד

למספרים 30,000 עד 80,000.  נותרו מהם רק כמה מאות,  והם

שרידי גטאות פולין.  כדאי לפקוח עין כאשר אתה נושא ונותן

עם איזה 116,000 או 117,000: נותרו מהם רק כארבעים,  אך

הם יוונים מסלוניקי: הם יכולים להפילך בפח.  בעלי המספ-

רים הגבוהים הם נושאים לבדיחות רבות כמו טירונים בצבא

או "ירוקים" באוניברסיטה.  מספר גבוה הוא אדם בעל כרס,

כסיל ופתי; בקלות יאמין לך שבמרפאה מחלקים נעלי עור

לבעלי רגליים עדינות.  בקלות תשכנע אותו שימהר וירוץ

לשם וישאיר לך את פנכת המרק שלו כדי ש"תשים עליה

עין".  אתה יכול למכור לו כפית תמורת שלוש מנות לחם;

לשלוח אותו אל הקאפו האכזרי ביותר לשאול (זה קרה לי!)

האם נכון שהוא עומד בראש Kartoffelschalkommando,

הקומנדו לקילוף תפוחי אדמה, והאם אפשר להתגייס

לקומנדו שלו.

 

אך כל תהליך הכנסתנו לסוד הסדר הזה,  החדש עבורנו,

נעשה באורח לעגני ואכזרי.  משנסתיימה חריתת כתובת

הקעקע,  סגרו אותנו בצריף שלא היה בו איש.  המיטות היו

מסודרות,  ואולם אסרו עלינו לגעת בהן ולהתיישב עליהן.

וכך כחצי יום הסתובבנו אנה ואנה בשטח הצר הפנוי והמשכ-

נו להתייסר בצמא.  והנה,  נפתחת הדלת,  ונכנס נער בבגדי

פסים,  נמוך,  רזה,  בהיר-שער,  נראה תרבותי למדי.  הוא

מדבר צרפתית.  אנו מסתערים עליו ובפינו כל השאלות שעד

כה שאלנו זה את זה בלא מענה.

 

אולם,  הוא עונה בקושי; כאן איש אינו אוהב לדבר.  אנחנו

חדשים,  בורים ועמי-ארצות בתורת המחנה,  מדוע אפוא

להשחית זמן ומלים לריק? מספר בלי חמדה שכל האחרים

עובדים בחוץ.  הם ישובו עם ערב.  הוא יצא הבוקר את המר-

פאה ולכן הינו משוחרר היום מן העבודה.  שאלתי אותו

(בתמימות מופלגת שכעבור ימים מעטים לא אוכל להאמין

בקיומה) אם יחזירו לנו לפחות את מברשות השיניים? הוא

צחק ופניו הפגינו זלזול,  עם זאת השיב לי: Vous n'etes pas

a la maison (אינך בבית, בצרפתית) - והן בעצם הפזמון

שהכל חוזרים עליו: אינכם בבית; זה אינו בית-הבראה;

מכאן לא יוצאים אלא לדרך. (מה פירוש הדבר נלמד

אחר-כך).

 

אכן,  הצמא גבר עלי,  עיני נתקלה בגוש קרח שהיה תלוי

מאחורי החלון בהישג יד. פתחתי את החלון,  ניתקתי את גוש

הקרח ואולם מיד זינק כנגדי אחד גדול ושמן שהסתובב בחוץ

וחטף אותו מידי בגסות. Warum? מדוע - שאלתיו

בגרמנית הדלה שלי. Hier ist kein Warum - כאן אין

לשאול מדוע - ענה לי ודחף אותי בפראות פנימה.

 

ההסבר לאירוע מתועב אך פשוט: במקום הזה הכל אסור;

הסיבות אינן עלומות,  הרי לשם כך נוצר המחנה.  אם ברצוננו

לשרוד חייבים אנו למהר להבין את העיקרון הזה לאשורו.

 

......Qui non ha luogo il Santo Volto

qui si nuota altrimenti che nel Serchio!

(פה לא יושיע צלב הקודש, לא שחו פה כשחו במי סרקיו,

[דנטי אליגירי, התפת, תירגם עמנואל אולסברגר,

שיר כ"א, 48-49)

 

לאט-לאט מתקרב לקִצו היום הארוך הזה - יום הכניסה

לתופת. השמש שוקעת במערבולת של ענני דם. סוף-סוף

מוציאים אותנו מהצריף.  האם יתנו לנו לשתות? לא.  שוב

עורכים אותבו בשורות ומובילים לרחבה גדולה במרכז המח-

נה.  בקפידה יתרה מסדרים אותנו בריבוע.  מתרחש דבר.

שעה תמימה.  כנראה מחכים לבואו של מישהו.

 

ליד שער המחנה חצוצרה מחצצרת מנגינה: רוֹזמוּנדה,

שיר רגשני ידוע.  החיזיון מוזר כל-כך שאנו מביטים איש

ברעהו ומגחכים.  חשים מעט הקלה.  אולי כל זה איננו אלא

איזו מהתלה גרמנית אדירה.  אבל משמסתיימת נגינת הרוֹז-

מוּנדה מושמעות נעימות לכת אחרות...  ואז,  לפתע מופיעים,

קבוצות קבוצות,  חברינו השבים מן העבודה.  הם צועדים זה

אחר זה,  חמישה-חמישה: הליכתם מוזרה,  לא טבעית,  צעדם

כבד,  כאילו אינם בני-אדם אלא דחלילים שגופם הנוקשה

עשוי עצמות.  הם צועדים בדיוק לפי קצב המנגינה.

 

גם הם מסתדרים כמונו,  בסדר מדוקדק,  ברחבה הגדולה.

כאשר מתייצבת הקבוצה האחרונה מתחילה הספירה.  יותר

משעה סופרים שוב ושוב,  בודקים וחוזר חלילה,  וכולם פונים

אל אדם לבוש בגדי פסים,  המוסר דין וחשבון לקבוצת חיילי

אֶס.אֶס. הנושאים ציוד קרבי מלא.

 

כבר חושך,  אבל המחנה מואר היטב בפנסים ובזרקורים.

נשמעת צעקה "Absperre!",  בבת אחת מתפזרות כל הקבו-

צות לכל העברים ושורר תוהו ובוהו.  עכשיו איש אינו צועד

עוד כדחליל נוקשה: כולם גוררים את רגליהם במאמץ ניכר

לעין.  אני שם לב שלכל אחד פנכת פח גדולה ביד או קשורה

לחגורתו.

 

אנחנו החדשים,  סובבים בתוך המון אדם,  מחפשים פני

ידיד,  קול אנושי חם,  מישהו שידריך אותנו.  שני נערים יוש-

בים שעונים על קיר הצריף.  כנראה צעירים מאוד,  כבני שש-

עשרה,  ידיהם ופניהם מפוייחות. אחד מן השניים קורא לי

ושואל בגרמנית כמה שאלות,  אינני מצליח להבין,  לבסוף

הוא שואל מהיכן באנו. Italien השיבותי. גם בפי שאלות

רבות אך הגרמנית השגורה בפי דלה מאוד.

 

אתה יהודי?

 

כן,  יהודי פולני.

 

כמה זמן אתה במחנה?

 

שלוש שנים,  הוא משיב ומרים שלוש אצבעות.

 

ודאי היה ילד כשנכנס,  אני מהרהר בחלחלה,  עם זאת, 

פירוש הדבר שיש גם מי שנשארים בחיים.

 

במה אתה עובד?

 

- Schlosser (נַפָח) אינני מבין. Eisen, Feuer (ברזל,

אש) משתדל להסביר,  ומניע בידיו כאילו מכה בפטיש על

הסדן.  אם כן הוא נפח.

 

- Ich Chemiker (אני כימאי) - אני מודיע לו והוא מניד

ראשו בחשיבות. Chemiker gut (כימאי,  טוב) אבל כל זה

נוגע לעתיד הרחוק.  כרגע מייסרני הצמא.

 

לשתות מים.  אנחנו אין מים - אני אומר לו.  הוא מסתכל

עלי בארשת פנים רצינית,  כמעט חמורה,  ואומר בהדגשה:

"אל תשתה מים,  חבר" - ומוסיף מלים אחדות שאינני מבין,

 

Warum? -  מדוע?

 

Geschwollen הוא עונה בקיצור; אני נד בראשי.  לא הבנ-

תי.  "נפוח".  הוא מנפח את הלחיים,  מניח את ידיו על פניו

ועל בִטנו וצר בידיים צורת בלון נפוח.

 

- Warten bis heute abend "לחכות עד יום,  ערב,"

אני מתרגם מלה במלה.

 

אחר-כך התוודענו זה לזה: "אני שלוימה," אמר לי,

"ואתה?" אמרתי לו מה שמי,  והוא שאל: "היכן אִמך?"

"באיטליה," אני עונה. שלוימה משתומם: "יהודים

באיטליה?",  ''כן," אני מסביר בגרמנית רצוצה,  "מסתת-

רת,  אף אחד לא מכיר,  לברוח,  אף אחד לא יודע." הוא הבין.

שלוימה קם,  מתקרב אלי ומחבק אותי בעדינות.  השיחה

תמה.  צער אוחז בי,  צער שליו,  כמעט נלבב.  לא ראיתי עוד

את שלוימה,  אבל לא שכחתי את הפנים הרציניים והעדינים

של הנער,  אשר קיבל את פני על סף בית-המוות.

 

דברים הרבה עלינו עוד ללמוד,  אבל הרבה כבר למדנו.

כבר יש לנו מושג על מִבנה המחנה.  ריבוע בעל שש מאות

מטר לכל צלע.  מוקף בשתי גדרות תיל.  בפנימית זורם חשמל

במתח גבוה.  במחנה שישים צריפי עץ המכונים "בלוקים,"

כעשרה עדיין בבנייה.  ובמחנה עומדים גם בנייני המטבח,

מפעל נסיוני שבו עובדת קבוצת הֶפטלינגים בעלי זכויות

יתר,  וכן צריפי מקלחות ובתי-שימוש - אחד לכל שישה או

שמונה בלוקים.  בכמה בלוקים שוכנות מחלקות מיוחדות.

כשמונה מהם,  בקצה המזרחי של המחנה,  מרפאות ובית-חו-

לים.  בלוק מספר עשרים וארבע,  ה- Kratzeblock,  מיועד

לחולי גרֶבֶת. בלוק שבע,  ששום הֶפטלינג מעולם לא נכנס אל

תוכו,  נועד - ל- Prominenz - כלומר אצולת העצורים

שבידיהם תפקידים בכירים. בלוק ארבעים ושבע שדרים בו

ה- Reichsdeutsche, (גרמנים ממוצא ארי,  אסירים פליליים

או פוליטיים),  בלוק ארבעים ותשע - לקאפוס בלבד. בלוק

שתים-עשרה: את מחציתו תופסים ה- Reichsdeutsche וקא-

פוס ואת מחציתו תופסת הקאנטינה,  שבה מחלקים טבק,  אב-

קת חיטוי,  ומדי פעם מִצרך אחר. בלוק שלושים ושבע שבו

נמצאים המשרדים; לִשכת המִנהל הצבאית ומשרד לענייני

עבודה. לבסוף בלוק עשרים ותשע שחלונותיו סגורים תמיד

משום שזה Frauenblock - בלוק הנשים - בית-זונות של

המחנה,  שנערות הפטלינג פולניות משמשות בו. הוא נועד

רק ל- Reichsdeutsche.

תחילת עמוד 32