ימים רבים לא יכסו - עודד קוטלר - 2016

1

דגים במקום נקניק

בברֵכת השחייה של בית המלון שימי הפאר שלו מאחוריו, וממימיה נדף ריח חריף של כלור, נשענתי על שוליה באזור המים הרדודים, זרועותיי על שפת הברֵכה, בנינוחות עצלנית, כיאה לחופשת סוף שבוע קצרצרה, והתבוננתי משועמם מבעד למשקפי השמש בשוחים להנאתם. ולפתע, כמו מרכב המגיח מולך משום מקום, מטפסת במעלה חזי בהלה איומה המשבשת את תקינות נשימתי. על מה המהומה, אני שואל את עצמי, ובעודי מחטט בנבכי הבהלה הזאת כדי להבין את פשרה, האימה גוברת, הנשימה ניתקת, ורעד אוחז בגופי ומטלטל אותו עד שאין בכוחי להתייצב ­על קרקעית הברֵכה. אני מנסה ללגום מנות מוגברות של חמצן, אך ככל שאני מגביר את מאמציי להשקיט את נשימתי ולהירגע, כן גובר הפחד. באותן שניות מעטות שאני מתעקש בהן, בקושי רב, גם לחשוב, אני מתקשה לפרש לעצמי מה קורה לי. הדופק גובר ונדמה לי, אף שאני טבול במים, שאני מזיע זיעה קרה. על סף עילפון או מוות, לפי תחושתי באותן שניות, אני מצליח בכוחות אחרונים להיחלץ ממרחץ הכלור הזה, ורעייתי כבר לידי בדאגה ברורה ותומכת. מה שנאמר לי באותם רגעים לא נרשם, לא נקלט. דיבורים ממולמלים, רחשים, מראה מסוחרר של הסביבה הקרובה. וזהו.

"התקף חרדה", ידע לומר לי קרוב משפחה של רעייתי שזכה לעבור חוויה דומה. להפתעתי גיליתי שהתקפי חרדה הם חלק בלתי נפרד משגרת חייהם של רבים מידידיי. וכך פינתה החרדה את מקומה לתחושת אכזבה על שהחמצתי משהו עמוק בחיי, שעדיין לא התבגרתי דיי, שהדברים האמתיים עוד לפניי, שאני רק בפתחה של ההרפתקה הגדולה.

            גם שמה של הפסיכיאטרית הומלץ לי על ידי אותו קרוב משפחה מנוסה שדבריו, ויותר מהם הטון המרוחק משהו שנאמרו בו, עוררו בי אמון רב. ממנה אלמד משהו על סוד החיים שנשמר ממני בסוד משום־ מה, ורק עכשיו, כמעט בן שלושים, אוכל להצדיק את הצטרפותי כחבר למועדון החרדות. עוד חבר בקבוצה נבחרת של אמנים שחיי הנפש שלהם ואמנותם לפותים זה בזה כמשהו מפרה ומיוחד. הלאה הנורמליות, הבוז לנינוחות, תחי הנפש המורכבת רבדים־רבדים של הכרה ותת־הכרה שהגבולות ביניהם מטושטשים.

לפגישה עם הפסיכיאטרית התכוננתי כמו ליום חג. בידי האישה מאירת הפנים שיושבת מולי ללא מבע מאיים, אישה שיכלה להיות דודתי, אני עומד להפקיד את חיי הנפש שלי. האם אתמסר כך לידי אלמונית שתקדח בתהומות נפשי ותדלה משם שדים ורוחות רק משום שהצטיינה בלימודי פרויד ומתנגדיו? בעודי יושב כך ומהרהר בעתידי הטיפולי, התברר לי, לשמחתי, שהגברת היא מומחית לפסיכולוגיה של בני הנעורים. הוקל לי. הבנתי מיד, למרות הפיתוי לחזור לימי נעוריי, שאינני במקום הנכון. ואכן, ניצלתי את המומנטום הנדיר הזה והרעפתי על המומחית לנוער שאלות רבות על אהבתם הפטלית של רומֵאוֹ ויוליה.

"למרות זאת", פנתה אליי פרופסור שילוני, "כדאי שננצל את הזמן שעומד לרשותנו ונשוחח עליך. מה מציק לך?" שאלה. דווקא השאלה הפשוטה והישירה הזאת הממה אותי. אכן, "התקף חרדה" הוא אירוע דרמטי, אך השאלה הזאת לא נשמעה לי רלוונטית לחרדה. ובכל זאת הרציתי באוזניה את מה שנראה היה לי כמכלול הפרעותיי. כמי שחש שהוא נמצא כבר בפתחו של מועדון החרדים היוקרתי, ניסיתי בכל מאודי לשכנע אותה בתיאור הפגמים שבי. כמה מפתיעה הייתה תגובתה. "לא נראה לי שיש כאן סיבה לטיפול או לדאגה", אמרה. "ואף על פי כן, אשלח אותך למבחן פסיכולוגי שתוצאותיו ייתנו תמונה רחבה של מצבך הנפשי".

המבחן שלי עבר לידי צוות המומחים, ואחרי שבועות מורטי עצבים

הגיעה גם התשובה. הפגישה עמוסת הציפיות עם פרופסור שילוני הייתה קצרה הפעם. היא התעמקה בכתוב בניירות שבמעטפה, הרימה את ראשה אליי ואמרה ללא כחל ושׂרק: "טעיתי, יש לך בעיה". גל של גאווה הציף אותי. שעריו של מועדון החרדות היוקרתי נפתחים בפניי. לא לשווא השקעתי מאמצים בבחינות הפסיכולוגיות ובעיקר בהופעתו של התקף החרדה בברֵכת השחייה במלון. המאמץ היה ראוי. אך הממצא השני כבר גבל ממש בהבחנה פסיכולוגית. "אתה אינך מפסיק לעשות וליזום ולטרוח", אמרה והדהדה דברים שידעתי על עצמי. "אתה יודע למה?"

אף שניסיתי להרהר במהירות בתשובה אינטליגנטית, הקדימה אותי שילוני וזרקה לעברי: "כי אתה חושש לעצור לרגע מפחד שתמות". הדיאגנוזה הזאת כמעט גרמה לי להתקף חרדה נוסף, אך משהו בדבריה התקבל על דעתי ונרגעתי מיד. "אני מציעה לך שתתחיל טיפול אנליטי אצל פרופסור שטיין".

התברר שהיא הציעה לי את הטוב ביותר, טיפול אצל אחרון תלמידיו של זיגמונד פרויד, אצל הגדול מכולם כיום. אני מוכרח להודות שמעולם קודם לכן לא הוקפתי במספר כה מרשים של פרופסורים, ורק זה עורר בי תחושה של סיפוק וגאווה.

באותם ימים, על סף טיפול אנליטי אצל תלמידו של פרויד, הוצע לי לעבור לחיפה עם קבוצת שחקנים גדולה ולנהל את התאטרון שם. עדיף לאתר פרופסור חיפאי, חשבתי. אך הפיתוי לשהות במחיצתו של פרויד באמצעות תלמידו, לחוש משהו מטעמו של סלון וינאי כבד וילונות, עם רצפת פרקט, בחלק הישן של תל אביב הקטנה, הכריע את הכף. אפקיד את סבך נפשי החרדה בידי פרופסור שטיין.

ליד בית מראשית ימיה של תל אביב, ברחוב קרל נטר, המתנתי לשעה היעודה, ושניות אחדות לפני שהשעון הראה חמש נקשתי על דלת העץ הכבדה של הפרופסור. אישה בוגרת — פניה חמורות סבר אך נעימות, שׂערה אסוף לאחור ומסתיים בצמה שמתעגלת לבייגלה וינאי, והיא נראית כמו סוכנת הבית — פתחה את הדלת. "אדוני לפרופסור שטיין?" נשאלתי. אני בווינה. רצפת העץ כהה, חלונות מוארכים מכוסים בווילונות קטיפה אדומים, אורלוגין מנחושת ניצב בפינת החדר, ומטוטלת מבהיקה נעה לאטה מצד לצד. שולחן עץ גדול וכבד. מעליו נברשת גדולה, ועליה תלויים דמעות קריסטל מצולעות. ועל הקיר שממול — תמונת שמן ענקית של פרויד וסיגר בידו. פיק ברכיים. אני חייב להצדיק את התפאורה הזאת כדי לזכות בהתייחסות כלשהי מגדולי העולם, שרק בשל חרדה בברֵכת שחייה נקלעתי לחברתם.

פרופסור שטיין ישב מאחורי מכתבתו העתיקה, וגם מהקיר שמאחוריו התבונן בנו פרויד בצבעי שמן כהים, מוקף מסגרת מוזהבת. לא נימלט מעינו הבוחנת. לחיצת היד הייתה אמנם קצרה אך חמימה. גם חיוך קצר וספקני הסתמן על פניו של הפרופסור. בזווית עיני הבחנתי בספה ולמראשותיה כיסא שדופנותיו קלועים מקש. כאן אני אשכב ואתוודה, והוא יאזין לדבריי בישבו על כיסא הקש. סצנה מושלמת בראשו של במאי. החלפנו מילים אחדות בלבד של נימוס ואינפורמציה בסיסית, הוא הצביע על הספה, ואני זינקתי בקלילות והתפרקדתי עליה כבקיא ומנוסה. את תשומת לבי משכה צעידתו של הפרופסור ממכתבתו אל כיסא הקש, מרחק של שישה צעדים. האיש צלע בכבדות. רגל אחת נגררה אחר אחותה הבריאה. גם יד אחת היטלטלה לצד גופו. "דבר על עצמך", אמר לאחר שהתיישב על כיסא הקש. "תתחיל מהאסוציאציה הראשונה שעולה במוחך".

התחלתי משום־מה בסיפור על אחי הבכור המבוגר ממני באחת עשרה שנים. סיפרתי לו על היכרותי המוגבלת עם אח שרוב שנות ילדותי ונערותי בילה בהגנה כנוטר בצפון ואחר כך בלימודיו האקדמיים בארצות הברית. המשכתי לרטון על החסך הזה והתכוונתי להפליג בדיבור על אח שני שגם הוא נפקד מחיי בילדותי. אך אז, לפתע, הפסקתי לדבר. השקט וקולה של הנשימה הכבדה שננשפה מאחורי ראשי הטרידו אותי. האזנתי לשקט, אך מה שנשמע לי קודם כקוצר נשימה נתפס על ידי עכשיו כקול נחירה. הוא נרדם. המשכתי לשתוק. חיכיתי שהפרופסור יתעשת ויזרוק לעברי שאלה. לא כלום. פרויד מחייך אליי מהקיר. ואולי הוא חס על תלמידו שטיין שמת משעמום לשמע בלבולי הביצים של הפציינט החדש מהתאטרון. שקט. הווילונות הכבדים מסננים גם את הקולות מהחוץ. דממת מוות. כחכחתי בגרוני. אין תגובה. פרצתי בשיעול. אין תגובה. צעקתי את שיעולי ואז — תגובה. "תתחיל מהאסוציאציה הראשונה שעולה במוחך". אלוהים, את המשפט הזה כבר שמעתי לפני עשר דקות. לחזור אל אחי הבכור? להתחיל שוב מההתחלה? חיכיתי. ידעתי ששטיין יירדם שוב בהקדם. חיכיתי לקול הנחירה, והוא הגיע. המתנתי שכוב על הספה עד לתום השעה שהוקצבה לי, וכך, למרות כל כוונותיי הטובות ושאיפתי הגדולה, חמקה מבין ידיי ההזדמנות להיות הפציינט האחרון של תלמידו של פרויד. הודיתי לאשת הפרופסור שקיבלה את פניי ביציאתי מהקבינט. "נקבע מועד לפגישה הבאה?" שאלה. אמרתי שאני עובר במפתיע לחיפה ובשבועות הקרובים אדע אם אוכל בכלל להמשיך את הטיפול בתל אביב. נדמה היה לי שהיא ציפתה למין תשובה כזאת.

לימים נודע לי שחודשים אחדים לפני פגישתנו לקה פרופסור שטיין בשבץ מוחי, וצליעתו וידו המיטלטלת הן עדות לכך. גם תרדמות הפתאום שקפצו עליו ללא התרעה מוקדמת היו תוצאה של מחלתו. זמן לא רב לאחר פגישתנו נודע לי על מותו. לבי נכמר.

בימים האחרונים של שנות השישים עברנו רעייתי אז, לאורה לבית ריבלין, ואני, עם המיטלטלין לחיפה, למה שנראה אז כשהות שתימשך ימים רבים. החוזה שחתמתי עליו שִעבד אותי לחמש שנות שירות לאומי כמנהל האמנותי של התאטרון העירוני בעיר הצפונית. ידעתי היכן ממוקמת העיר. ביקרתי שם עם הצגות החוץ של התאטרונים התל־ אביביים. מוניות הצ'קר הכבדות, עם הנהגים האגדיים דב וחבר מרעיו, היו מטפסות לאִטן במעלה הכרמל כאילו הן עומדות לנפוח את נשמתן מיד עם הגיען למרכז. ההצגות עצמן, כמו בכל סיורי החוץ של תאטרוני ישראל עד עצם היום הזה, היו הדבר החשוב פחות במסעות האלה. החברותא, העצירה במזנון בבנימינה, שהתמחותו העיקרית הייתה בלינצ'ס בשמנת בניחוח הונגרי קליל, הרכילות, השמועות על ההצגה הבאה עם במאי שעומד להגיע מדנמרק, התלוש עם המשכורת הסמלית והתסכיתים ב"מסך עולה" שתמורתם הייתה מאזנת במשהו את הוצאות משפחת השחקן הממוצעת ועוד ועוד.

הדרמה הגדולה התחוללה מאחורי הקלעים בנסיעות החוץ. למי היה כוח לקרוע את הרגש לגזרים על במת הפרובינצייה? ההצגות נמכרו כמעט תמיד מראש, עָצמת התגובה של הקהל המנומנם לא הטרידה את השחקנים. גם לא את ההנהלה. האולמות עצמם היו בתי קולנוע ענקיים שנבנו גם כדי לשרת את התאטרונים המתארחים שם לפעמים. כשהמוניות פרקו אותנו ליד הכניסה האחורית, כניסת האמנים, מיהרנו לטפס לבמה, להתייצב מאחורי המסך ולצפות, במהופך, בסצנות האחרונות של ספרטקוס, למשל. האקוסטיקה הייתה זוועתית, וגם מיקרופונים שהיו פזורים מעל ראשי השחקנים לא הועילו ואף יצרו עיוות קולי שהצטרף להדהוד הכללי מפאת גובהה של התקרה. בקולנוע ארמון למשל היה גם גג נפתח לימי שרב. פתיחת הגג לא הכניסה משב רוח מרענן, אך העבירה בהצלחה את רעשי הרחוב ואת קולותיהם של בעלי הכנף הליליים, את נביחות הכלבים ויללות החתולים. ועל רגעים שקטים ומעודנים במערכות היחסים בין הדמויות המוצגות אין על מה לדבר. הרוב נצעק ונצווח, הקצב תוגבר כדי לגמור מהר ולנסוע הביתה, והתאטרון יכול היה לסמן V על הופעותיו בערי השדה כצעד חלוצי הרואה גם ביושבי הפרובינציות חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.

לנפלאותיהן של הצגות החוץ כבר התוודעתי בהיותי בן שבע עשרה, כשצורפתי ללהקת תאטרון אֹהל. חלק מהותי מימי הטירונות שעברתי בתאטרון אֹהל היה חובות השוליה שעברו מן הסתם כל שחקני הדור הצעיר של תאטרון הפועלים הזה: מתחילים כסטטיסט בהצגות “החייל האמיץ שווייק", “המכשפה" או “פישקה החיגר". בתאטרון התהלכה השמועה שבסצנת השוק המפורסמת ב"פישקה החיגר" היה על פוגלסון, חבר הלהקה, שהיה פועל פרדסים בעברו, להכריז על מרכולתו המונחת על עגלה קטנה. “נקניק" היה על פוגלסון לצעוק במלוא גרונו. אמון על שיטת סטניסלבסקי, בפרשנותו של משה הלוי, מנהל התאטרון אֹהל, שינן פוגלסון ימים ולילות את המילה האחת והיחידה שהייתה כל תפקידו וכל עולמו באותם ימים של השראה ויצירה. הימים היו ימי צנע, והוא ניסה לדלות ממעמקי תת־הכרתו את הטעם המיוחד של הנקניק, את מראהו, את הניחוח שהפיץ סביבו. אנשי התאטרון אהֹל ראו את פוגלסון משנן וחוזר ומשנן את הנקניק שלו. בהצגת הבכורה גברה התרגשותו וברגע האמת פרצה מגרונו השאגה “דגים ם ם!" העולם עצר מלכת. הלוי, הבמאי והמנהל, כמעט איבד את הכרתו. כך, בהבל פה, לקלקל הרמוניה צעקנית של בעלי דוכנים בשוק, יצירה מזוקקת שעליה עמל אנסמבל גדול במשך חודשים?! מה שייך “דגים" ל"נקניק"? כשנרגעו הרוחות, והוא נשאל למה צעק דגים במקום נקניק, השיב בפשטות שהממה את כל עמיתיו — “כך הרגשתי". סתם ולא יסף. הלוי המעולף נדם, אך השחקנים שמסביב הנהנו בראשם בהזדהות עם השחקן שהאמת הפנימית שלו, שנתמכה באחד מפרקי חיי באמנות של סטניסלבסקי, גברה על הטקסט הפיוטי של המחבר.

הלהיט הגדול של תאטרון אֹהל בכל הזמנים היה עיבוד במה פשטני למדי של "החייל האמיץ שווייק" הגאוני של האשק הצ'כי. את שווייק גילם השחקן הנפלא מאיר מרגלית, שדי היה שיופיע על הבמה וכבר היה הקהל שבוי בקסמו ושואג מצחוק. קומיקאי גאוני, נמוך קומה, קירח, בעל עיני עכבר קטנות ומתרוצצות, פה רחב שהמשפטים שיצאו מפיו אף עיקמו את צורתו, והמילים יצאו ממנו כאילו ירק אותן בזוויות פיו לצדדים. גם קול משונה היה לו, נוטה לצווחה גרונית, הליכתו מקרטעת, ידיו קטנות ועצבניות והסך הכול — פלא, כוכב גדול. שווייק התרוצץ מאות פעמים עלי במות במשך שנים רבות. כל אימת שהתאטרון אֹהל היה נקלע לקשיים — ומתי לא היה בקשיים? — היו שולפים את מרגלית ומריצים את שווייק. גם אני תרמתי את חלקי להצגה בתפקידי חייל וחולה בבית חולים. גם חברי אברמלה מור שיחק חייל וחולה. והיו עוד כמה חיילים וחולים, ערב רב של שחקנים בשלל תפקידים קטנים וחסרי ערך.

לאחת מהצגות החוץ בנהרייה ביקש אחד השחקנים ממרגלית שחרור בשל אירוע משפחתי. דווקא לאותה הצגה, בלי תיאום עם עמיתיהם, ביקשו שחקנים נוספים שחרור לרגל אירועים משפחתיים אחרים. הם היו אנשי משפחה מסורים, אך בעיקר כנראה לא אהבו את הנסיעה המתארכת, ומרגלית היה ליברלי מאוד במתן שחרורים. כל אחד מהם שיחק כמה וכמה תפקידים, ובין התמונות השונות, בתיאום עם קצב סיבובי הבמה, היו נחפזים כמטורפים להחליף את בגדיהם לקראת התפקיד הבא בסצנה הבאה. והנה, להצגה בנהרייה, התברר בהפתעה, הגענו מרגלית, שחקנית ושחקן נוספים מוותיקי התאטרון ואברמלה ואני. בשל הנסיבות שנינו היינו חייבים לשחק את כל שאר התפקידים ללא ידיעת הטקסטים הרלוונטיים וכמעט בלי אפשרות להחליף בגדים. הבמה הסתובבה אִתנו ובדוחק רב הספקנו להחליף רק כובעים. פעם נעמדנו עם הגב לקהל, פעם עם פנינו לקהל, לרגע הופענו עם קסקט ורגע אחרי זה עם כומתה צבאית אוסטרו־הונגרית. ותמיד עם מרגלית, שלא נראה מופתע למראה שני השחקנים, רבי־הניצבים, שנצמדו אליו ולא הרפו. מתגובתו הטבעית והנון־שלנטית היה אפשר להאמין שכך התנהלו הדברים מאז ומעולם. מרגלית שאל את השאלות, והוא גם שענה את התשובות. אנחנו היינו קישוט פיסולי, אבל למעשה זאת הייתה הופעת הבכורה שלנו ככוכבי המשנה של ההצגה. ואיש לא דרש את כספו בחזרה.

עלייתה של הקריירה המופלאה שלי כשחקן מקצועי ונפילתה בתאטרון הפועלים החלה בצעד תמים לשמע הידיעה שנפתחת מחדש הסטודיה של התאטרון אֹהל. נקבע מועד לבחינות כניסה שהתקיימו בצריף הצנוע של התאטרון ברחוב הירקון — היום ניצב עליו מלון פאר— ואני הייתי אחד הנרשמים הנלהבים. אמצע שנות החמישים ואין בית ספר למשחק בישראל. הסטודיה הייתה ברֵרת מחדל אפשרית. בסודיות מוחלטת הכנתי מונולוג אחד ויחיד מתוך מחזהו של אהרן מגד "הרחק בערבה". מצאתי עניין במונולוג של אחת הדמויות הפונה בדברי תוכחה לשותפיה בקיבוץ, באסֵפת חברים, על ערכים של חברה קיבוצית, נאמנות לעבודה והקָרבן ההכרחי שבחיים בערבה. המונולוג מסתיים במילים "מישהו רצה לומר משהו?!" ואז משתררת דממה. סוף תמונה.

בימים שחלפו באטיות מתוחה עד מועד הבחינה הייתי יוצא כמו חץ שלוח, כמעט מדי יום ביומו, לסיור קצר ברחוב הירקון, לא רחוק מבית הוריי, להתרשם ממראה הצריף של התאטרון אֹהל. כך צריך להתחיל במלחמה על קריירה של שחקן, חשבתי לעצמי, חובה להכיר מקרוב את שדה הקרב. ואולי גם להעניק לעצמי ביטחון ביציאה אל חיי התאטרון. בן שבע עשרה, תלמיד השביעית, שונא את ההוויה הבית־ספרית, חוץ משיעורי ספרות ונספחים הומניים אחרים, עומד בפתחה של קריירה מזהירה.

יום הדין. ברחוב הירקון בשעות בין הערביים נאספו כמה עשרות צעירים ופחות צעירים והמתינו לפתיחת הדלתות. גם אני, כמו כנראה כל האחרים, משנן במוחי את הטקסט, את המונולוג של רסקין, ומשהו משתבש לי שם. במקום מגד מתגבבים במוחי משפטים ממונולוג של אהרן אשמן ב"האדמה הזאת", וגם בזה אינני מצטיין במיוחד. אני מנסה ללא הצלחה להיזכר בהנחיה מועילה מספרו של סטניסלבסקי, שחקן מתכונן, אך לשווא. מישהו פורץ בשיעול עצבני ומחזיר אותי למציאות. אישה אחת, מבוגרת יותר מהממוצע השליט בצריף, לא עומדת במתח. מדוע היא בוכה? חולפות דקות ארוכות נוספות, ומיתרי העצבים שלי משמיעים כבר זמזום טורדני כזמזום הדבורה של רימסקי קורסקוב.

איפה הבוחנים, לעזאזל? במוחי המתייגע אני מחפש ישועה לסילוק המחשבה על ההתמוטטות הקרבה והכישלון הצפויים לי במבחן הבמה הראשון שלי בתאטרון המקצועי. מה הייתה ההצגה האחרונה שראיתי בתאטרון אֹהל, אני נאחז בקש ומנסה לשעשע את עצמי בהרהורים מרגיעים. "הדגן הוא ירוק" של אמלין ויליאמס. הרצתי במוחי קרעי סצנות שהתערבבו זה בזה מהצגות שראיתי לאחרונה וכאלה שנתקעו בראשי מאז ימי ילדותי, הימים שנצמדתי בהם בכוח לדש מעילו של אבי כדי שייקח אותי אתו ועם אמי להצגת הערב בהבימה. "כבלים", "הגולם", "היהודי הנצחי", "האוצר". ואז התגנבה לפתע גם הצגת "המכשפה" הנצחית של התאטרון אֹהל ושירת "יהודים רחמו רחמו" מפי היתומה קרעה את לבי עד הקריאה "קוטלר!" שהשתיקה את השירה והניסה את כל הסצנות בערבוביה בחזרה אל קופת האוצר, ושם נשמרו לשימושים חוזרים.

ילד קטן נשרך אחרי הוריו להצגות תאטרון. בכל תאטרון. הבימה כמובן, אך גם תאטרון אֹהל, המטאטא, לי לה לו, סמבטיון. אנוסים להסכים ליבבותיי, בתוספת היתרונות של בן זקונים, רועד מפחד שמא לא יימצא כרטיס לנגרר הקטן, היו אבי ואמי ניצבים מול אשנב הקופה הצר ומסבירים לקופאי שהילד לא נותן מנוח וחייבים למצוא דרך להכניס אותו להצגה. הפתרון שנשלף מיד, כמו תמיד, היה כרטיס בחצי מחיר לישיבה של הילד במפגש הכריות במרווח שבין שני הכיסאות של ההורים. במצב כזה נוצרת בעיית התמיכה בגב. באותה נקודה שבין הכיסאות הרי מצוי המסעד. אבל לתשוקה אין גבולות. יישען הקטן על המסעד הדוקרני הזה, ואהבת התאטרון שלו תחדור לו דרך הגב. אין לתאר את אושרו של הילד עם ההחשכה האטית של האולם. את שיטת עמעום האורות לא הבנתי, ראיתי בכך את אחד מקסמיו של התאטרון. הקירות האדומים של הבימה, החושך שהשתרר, מסך הקטיפה האדום שטרם פתיחתו הושלכה למרכזו אלומת אור — זו רמזה שהתחלת ההצגה ממש קרובה. הלב הולם בחָזקה. גם אלומת האור נעלמת. חושך. והמסך נפתח. התפללתי שייפתח לאטו כדי שהתפאורה תתגלה לי בהדרגה, שאצליח להיכנס ולהסתגל למציאות החדשה שנבראה שם רק בשבילי. ומרגע זה ואילך למחזה עצמו כבר לא הייתה שליטה על נפשי. מציאות הבמה הייתה עבורי החיים עצמם. את כל אמות המידה המבחינות בין טקסטים טובים ללא טובים רכשתי אחר כך, בבגרותי. היסודות שנבנו בימי ילדותי היו תמימים, יסודותיו של עולם קסום בנפש חפצה של ילד קטן המשתוקק לצאת מעולמו המעיק והמתעתע ולהתעופף לעולם אחר, מדומיין, אך מוצק.

"קוטלר!" נשמעה הקריאה בצריף ברחוב הירקון, והאינטונציה רמזה שזו כבר הפעם השנייה שקראו בשמי. הופתעתי מכך שצעדתי ביציבות ממקום ישיבתי לזירת המשחק. לאן נעלם הפחד? מה עם תחושת ההוצאה להורג שכבר אחזה בי משעות הבוקר המוקדמות, כשהלכתי להתבודד בחוף הים, סמוך מאוד לצריף ברחוב הירקון, במקום לתיכון גאולה? והסוד הנורא ששמרתי מהוריי על עצם ההליכה לבחינות בתאטרון אֹהל שהעיק אמנם על מצפוני וייסר אל כליותיי, אך לא שינה את דעתי.

אני בזירת המשחק. כבר ההכרזה שלי על הקטע והמחזה שבחרתי נאמרה בקול שנדמה היה לי כקולו של רסקין. ארבעת הבוחנים מולי נעשו לחברי הקבוצה שאותם עליי לשכנע בדבריי. שאפתי אוויר מלוא ריאותיי ופרצתי במונולוג. הֵישרתי מבטי בשופטים והטחתי בהם את דברי התוכחה הקשים של רסקין. לא שכחתי ולו מילה אחת. זכרתי בדיוק גם את ההפסקות שתכננתי, את הג'סטות המעטות שבחרתי להפגין מול חבריי לקבוצת "הערבה" וניסיתי לשכנע אותם בשתי הרמות גם יחד: שיסכימו עם רסקין ושיעריכו את כישרוני.

המשפט האחרון שאומר רסקין לחבריו בקבוצה — ואני לחבר שופטיי — היה: "מישהו רוצה לומר משהו?" את המשפט הזה, אחרי פאוזה הרת גורל, הפניתי אל נציגי התאטרון אֹהל שלא הכרתי ולא קישרתי מי מהם לדמות כלשהי מהצגות התאטרון שראיתי אי־פעם. השתררה דממה. הנבחנים האחרים הביטו בי. נעצתי את עיניי בשופטים חמורי הסבר שהבעת פניהם רמזה שהם מגדולי תאטרון הפועלים. לפתע התרוממה ידו של אחד מחברי הצוות. "אני", זרק לחלל, "אני רוצה לומר משהו", כמענה לשאלתו הרטורית של רסקין. הוא הפתיע אותי. האם עלה בדעתו שאני פותח בדיאלוג מהסוג שמשתפים בו שחקנים את הקהל? אך הוא בשלו, שואל אם אוכל להישאר עד תום המבחנים כי הם רוצים לשוחח אתי. משהו בבחירת התפקיד לא מצא חן בעיניהם. ואולי אני צעיר מדי לסטודיה, כל שאר הנבחנים כבר היו אחרי שירות צבאי. לא עברתי אף לא את הרף המינימלי המצדיק קריירה של משחק? המונולוג הפנימי שנוצר בי באותם רגעים לא היה פחות דרמטי מזה של רסקין. הבעתי הסכמה להישאר ויצאתי לשאוף אוויר.

אחרוני הנבחנים יצאו מהצריף. עמדתי לבדי מול הארבעה הישובים מאחורי שולחן הדיינים עם מפת הלבד הירוקה וחיכיתי למוצא פיהם. האחד שהשיב על דברי רסקין הוא גם זה שפתח ואמר: "אנחנו רוצים להציע לך את התפקיד הגברי הראשי במחזה האמריקני 'תה וסימפטיה' שהחזרות עליו עומדות להתחיל בתוך שבועיים. הבמאי הוא יונס טורקוב, אחיו של השחקן המוכר בארץ זיגמונד טורקוב היושב כאן לצדנו".

טורקוב לחץ את ידי, חייך אליי בחמימות, אמר כמה מילים ביידיש שתרגם הדובר הראשי והוסיף וביקש שאבוא למחרת למשרדי התאטרון בשדרות רוטשילד פינת רחוב יבנה. יצאתי מהצריף על מרבד של אוויר. לא חשתי את הרצפה המוצקה מתחת לרגליי. גם לא נזקקתי לשום מאמץ כדי להגיע לבית הוריי ברחוב גורדון הסמוך. צמחו לי כנפיים ועופפתי לשם. תחושה עמוקה של אושר שאינני יודע אם חזרה אי־פעם הציפה אותי. המסך נפתח, האורות עלו, והבמה שאבה אותי אליה. אני בקודש הקודשים.

הנחיתה שהמתינה לי הייתה קשה אם כי צפויה. אני פורש בסוף השביעית. בד בבד אמשיך בלימודים אקסטרניים. את תאטרון הנוער קלעים שהקמתי בגיל ארבע עשרה אמשיך לנהל עד שאתגייס לצבא. אבל החלק הקשה עוד לפניי. הבשורה שאבשר להוריי על הפרישה מבית הספר וההצטרפות לתאטרון. ידעתי שהתגובה תהיה קשה, אך לא כפי שהתבררה אחר כך. מאין אשאב את האומץ לעמוד מול הוריי עם השינוי הדרמטי שאני עומד לחולל בחיי ובחייהם? מה אומר? האוכל להביט בעיניהם ולומר נחרצות וברורות ביותר — אלה החיים שאני רוצה, זאת הבחירה המוחלטת שלי, ושום כוח בעולם לא יגרום לי לוותר עליהם?

אבי ואמי היו אוהבי תאטרון אמתיים. לא מפעלי מנויים הריצו אותם לרכוש את הצגות העונה. לא ועד עובדים זיכה אותם בהנחות לרכישת מנוי לחמש הצגות במחיר שלוש פלוס תלושי בחירה, כוס קפה ועוגייה. לא מחזות זמר עניינו אותם בהכרח. לא שמות נוצצים של כוכבי בידור. כמו ספרי התקופה ממיטב הספרות העולמית בהוצאת שטיבל שהביטו בי דרך קבע משידות הספרים בסלון, "כל כתבי" למיניהם, מחזות, ספרי שירה ואפילו "חיי המין של האדם", שאת העצות שהשיא למתבגרים כמוני קראתי בשקיקה שאין דומה לה, ואת האיורים המפורטים צילמתי במוחי לשעת הצורך, אלא האהבה לדבר, הצורך לצאת לשעות מספר מדי פעם בפעם למסעות רוחניים, לעולם של דמיון ופיוט, לחיים אחרים. לא מצוות אנשים חברתית מלומדה, אלא צורך עמוק ואמתי. ומשהו מזה ינקתי מהם, למרות התגובה הקשה שלהם להחלטתי ללכת לעולם התאטרון. הלב שלהם השפיע עליי, לא הראש הדואג לעתידו של בן הזקונים, שבינקותו חלה בשחפת ואמו חרצה את דינו לחיים ויהי מה.

חיידק השחפת התאהב בי כשהייתי בן שנה. השדכן שדגר עליו וחיבר בינינו היה סבי ישראל, אבי אבי. אין לי מושג מי היה הסבא הזה, לבד מכמה שורות כתובות על היותו רב מכובד בקהילה היהודית בדז'ינקב, עיר קטנטונת במרחק קילומטרים לא מעטים מהבירה קייב. בחיפושיי הנואשים אחרי פיסות מידע על אודותיו, בביקור בקייב, ניסיתי לאתר את העיירה הזאת, ללא הצלחה יתרה. משהו השתבש כנראה בשם העיר כפי שנמסר לי מפי בן דוד שגם הוא פרש בינתיים לעולמו. מנהל בית האופרה הגדול של קייב, אוקראיני גבה קומה וסימפתי, אמר לי שנדמה לו שאם אצפין מקייב אמצא אותה אחרי נסיעה במכונית של יותר ממאה קילומטרים. הבנתי שמדובר במסע לגילוי ארצות שידרוש ממני זמן רב יותר משעמד לרשותי. דחיתי את ההרפתקה לביקור הבא. לדברי איש האופרה, אכן, זו עיר קטנה שרבים מיהודיה עסקו במסחר של קמח וסוכר. היה בזה אישור לעובדה שסבא שלי עסק בקמח.

אבי הוא שהביא אחריו את בני משפחתו לארץ ישראל בדרך לא דרך. ההחלטה לנטוש את דז'ינקב באה גם לאבי במפתיע. הפוגרומים של גדודי פטליורה הנודעים לשמצה עשו שַמות בכל אשר דרכה רגלם. ורגלם נטתה לדרוך בעיקר על יהודים. בשעת צהריים של אחד הימים בשנת 1918 חזר אבי מלימודיו, והוא כבן שמונה עשרה, והנה בתעלה שליד בית משפחתו נתגלו לעיניו שתי גופות. היו אלה אחיו הצעירים שנשחטו שעות אחדות קודם לכן בידי פרשי פטליורה. באותו רגע גמלה בלבו ההחלטה לברוח לארץ ישראל. אבי היטיב להחליט וידע גם לבצע. הוא צרר בתרמיל גב כמה בגדים וסידור תפילה ויצא לדרך. דרך מנוסתו הייתה פתלתלה. לאודסה תחילה ומשם באנייה לרומניה, לטורקיה ולחיפה. מקור הפרנסה הראשון שלו היה סלילת כבישים בנקודה כלשהי בין חיפה לתל אביב. הוא החל במסע רגלי מחיפה לנקודה בכביש שנדרש לעבודה בה. כמי שהכיר את הקושי הלא מובן של אבי להחליף נורת חשמל שנשרפה, תמהתי איך יכול אדם בעל שתי ידיים שמאליות כשלו לסלול ולו מטר אחד של כביש אספלט. ואמנם הקריירה שלו כסולל נסתיימה שעות אחדות אחרי שהתחילה. הוא הצליח לשמוט מידיו שני פטישים כבדים על כפות רגליו, ריסק אותן ביסודיות, ומעטפת הגבס שחבשו בה את רגליו שינתה גם את הקריירה הקצרה כסולל ובונה. את הכביש שניסה לבנות בשעות שבילה בהן עליו לא חזר אבי לראות אלא כעבור שנים רבות, בנסיעתו לחיפה לצפות בעבודת תאטרון של בן הזקונים שלו.

בחדר האוכל סביב השולחן הגדול הסבנו אבי, אמי ואני. על פניהם תהייה. מעולם קודם לכן לא נחוותה בבית הזה סיטואציה דומה. אבי פנה אליי ב"קרה משהו? מה קרה?" אמי הביטה בי במבט חרד ואני, אחרי היסוס קצר, פרקתי בפניהם את סיפור התאטרון אֹהל. הלם אחז בהם. לעזוב כך את לימודי התיכון רגע לפני השמינית ללא תעודת בגרות ולהחריב את החיים עם איזו הצעה מפוקפקת מתאטרון שאיננו מצטיין במיוחד? ללכת ללימודים אקסטרניים נחותים ולשאת אות קלון על מצחם של בני משפחת הסוחר הגדול קוטלר לעיני חבריהם וידידיהם? ככל שהתארכה השיחה, כן התרוממה חומת בטון ביני ובין אבי. הדיבורים נתמעטו, השתיקות תפסו את מקום המילים, והייאוש נתלה על פני הוריי כמסכה של ברזל שהבעתה קפואה ושאותה עצמה כבר לא היה אפשר לנתק מפניהם. ואני, נפשי חצויה. חמלה למראה אבי ואמי שהייאוש אחז בהם ועקשנות גואה לדבוק בהחלטתי.